חידושי הרי"מ/כתובות/צב/א

חידושי הרי"מ כתובות צב א

דף צ"ב ע"א

אמר רב"ח ראובן שמכר כו' באחריות וזקף עליו במלוה ופייסי' בזוזי כו'. פירש"י במעות דמי השדה שהי' חייב ליתמי פייס את הנושה בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו. והק' מהרש"א מה לו לתלות באחריות כו' ותי' דרש"י ס"ל דוקא באחריות יכול לסלקו אבל שלא באחריות א"י כאיש אחר דמי ע"ש. ובאמת כל לשון רש"י ז"ל מיותר:

ונראה דהוקשה לו למה נקיט כלל הא דפייסי' בזוזי גם כשטרף הקרקע שייך דינו דרב"ח ורבא דחייב לשלם דמי השדה ומאחריות פטורים דמטלטלי לא משתעבדי וא"י לתפוס לא"מ וגם דינא דרבא כשמגבה להם קרקע חוזר וגובה כדאמר להדיא רב"ח ורבא לקמן (ק"י) ביתמי ראוי לגבות כו' ע"ש. ואדרבא קצת רבותא יותר שכשטרף חייבים משום האחריות ומ"מ א"י לעכב דמי השדה כנ"ל. דמ"ש תוס' ד"ה ופייסי' דרבותא הוא אף דפרע חוב שלהם לכאורה אינו מובן כלל הא אינו בע"ח שלהם דאין להם קרקע. וגם מה חלוק בין פרע בזוזי או בהקרקע כנ"ל. ולכך פי' דנראה כשטורף הבע"ח הקרקע יש חלוק דכשטורף ממנו בתורת טריפה מלוקח צריך הלוקח לשלם ליתומים דמי המכר דאף שמגיע לו בעד האחריות הוי מטלטלי דיתמי כו' אם א"ל קרקע להגבותם כנ"ל. אולם אם הבע"ח טורף ממנו בתורת שיעבודא דר"נ דהא חייב דמי המכר והמוכר הי' חייב לבע"ח וכיון דאית ליה ארעא ושייך שדר"נ א"כ ודאי דנפטר מלשלם דמי המכר ליתמי דהא אותו חוב המשועבד לאביו גבה הבע"ח ונסתלק חיוב זה מהב' ככל שיעבודא דר"נ. וא"כ כיון דקי"ל אין נפרעין מנ"מ כשיש בני חורין. וגם מבואר בשיעבודא דר"נ ויש לקוחות גובה מלוה שני מדר"נ ולא מלקוחות דראשון דגם זה חשוב ב"ח נגד לקוחות. אף דבא"ל נכסי ליש פ' אינו גובה מדר"נ היינו כשיש נפקא מינה ללוה ב' ויש ב"ח ללוה א' ונגד בני חורין גמורין חשיב הפסד לוה כמשעבדי ע"ש בש"ך (ס' פ"ו). אבל באין נ"מ ללוה ב'. או בל"ל נכסי רק לקוחות משעבדי גמורים חשיב שעבודא דר"נ ב"ח נגד משועבדים שא"י לגבות מלוקח רק מלוה ב' מדר"נ כנ"ל. וא"כ בלוקח זה עצמו שאפשר לבע"ח לגבות ממנו או בתורת לקוחות או בתורת שעבודא דר"נ א"י כלל לגבות בתורת לוקח רק מדר"נ דאין נפרעין ממשועבדים כשיש ב"ח מדר"נ כנ"ל דמדר"נ ויש שיעבוד הגוף והוי ב"ח ע"ש. ואין הפסד ללוה ב' כאן דאדרבא טובה כנ"ל ושוב א"י לגבות הקרקע רק בתורת שדר"נ ושוב ממילא נפטר מיתמי כנ"ל לגמרי וא"צ לשלם כלל. והיה מודה רב"ח רק משום דפייסי' בזוזי ועל זוזי שהוא מטלטלין לא שייך כלל שנותן המעות בתורת שיעבודא דר"נ דהיינו אותו מעות שחייב למלוה שלו חייב לבע"ח דמלוה דכבר נעשו מטלטלי דיתמי שאלו הי' פורע ליתומים המעות לא הי' בע"ח גובה כלל מהם דמה"ט לא שייך במטלטלין שדר"נ ביתמי כנ"ל. והיינו דאמר רב"ח דאמרי לי' אנן מטלטלין שבק אבון כו' א"כ ממ"נ בתורת שדר"נ לא הי' רשאי ליתן המעות דאינו משועבד כנ"ל ורק בתורת לוקח דנימא דהודה רב"ח לרבא לעיל דמצי מסלק ליה בזוזי. ושוב עדיין חייב לשלם ליתמי דמי המכר דחיוב שלו אינו יכול לגבות לעצמו דהוי ג"כ מטלטלי דיתמי כשאין מגבה להם קרקע כדלקמן כנ"ל ושפיר דוקא פייסי' בזוזי כנ"ל. וכ' רש"י ז"ל שפיר במעות דמי השדה שהי' חייב כו' דמה"ט הוא דנקיט פייסי' דכשהי' טורף הקרקע והיה בשביל דמי השדה שחייב בתורת דר"נ כנ"ל הי' פטור רק בזוזי אף שדמי השדה נתן בשביל המוכר ג"כ חייב כנ"ל כדפירש"י אח"כ מטלטלי כו' והי' הבע"ח מסולק ממנו כו' דלא שייך דר"נ כנ"ל וא"ש. אך למאי דאמר לעיל גבי קטינא דארעא בפי' דמי קטינא דארעא דא"י לחזור ולטרוף וכ' הר"ן וש"פ דהוי כאלו כבר גבה הבע"ח ממנו דסלוקי סלקי' וכמשפירש"י כשאר מכר ולא כפריעת בע"ח ובסתם רק משום מצוה כו' ע"ש. וא"כ כאן בלוקח דליכא מצוה כשפייסי' בזוזי הוי כפי' דמי קטינא כו' וכאלו גבה וחזר ולקחה במעותי' דהי' פטור כאן מדמי המכר כנ"ל דאלו גבה הקרקע הי' בתורת שיעבודא דר"נ כנ"ל. ולכך פירש"י ז"ל שפיר דפירש דבמעות דמי השדה פייסו בשביל ראובן המוכר ולכך חייב דבסתם הי' פטור כמו בפי' דסלקי' כגבה וחזר וקנה כנ"ל. ואם לא הי' באחריות לא הי' שייך כלל שבשביל ראובן פורע לו כיון שאין עליו לו כלום ואם הי' סבור שמשום שדר"נ יכול ליתן מעות עבורו וטעה שמטלטלי משעבדי דיתמי א"כ הי' בטעות וחוזר וצריך להחזיר הבע"ח המעות כיון דפי' דבשביל ראובן כו' ואינו חייב באמת מעות כלל. ורק משום דבאחריות לא חשיב טעות דהא אי פיקח יוכל להגבותו ארעא ויהי' חוזר וגובה וכיון שאינו טעות ודאי אינו חוזר כדקי"ל גבי אסמכתא ע"ש. משא"כ שלא באחריות. וא"ש לשון רש"י ז"ל הכל כפשוטו בעזה"י:

ומיושב ק' תוס' דנקיט באחריות. ומיושב גם לשון ופייסי' ברצון דאי בע"כ ע"כ בתורת לוקח דשדר"נ ליכא ואי מפרש בתורת לוקח גם בהגבה לו הקרקע מפורש בתורת לוקח ג"כ לא הי' מפטר מיתומים כיון דפי' הוי א"א בתק"ח דאין נפרעין כו' והי' חייב לשלם ליתומים לכך דוקא פייסי' סתם דאלו קרקע ולא פי' היה פטור כנ"ל ורק משום דזוזי נתן כנ"ל. עוד י"ל דנקיט באחריות לרבותא דלכאורה יש לדחות הנ"ל דטעמא דאין נפרעין ממשעבדי כשיש ב"ח משום פסידא דלקוחות כמ"ש הרא"ש ואף באחריות מ"מ לוקח ע"ד דארעא נחית ע"ש. וא"כ כאן דב"כ וב"כ יגבה הקרקע ממנו בתורת שדר"נ לא שייך התקנה ושוב יכול לגבות גם בתורת לוקח. אולם שלא באחריות ודאי דשייך פסידא דבשדר"נ לא יפסיד משא"כ בתורת לוקח כנ"ל. משא"כ באחריות כיון דאי פיקח יגבה י"ל דלא שייך א"נ כנ"ל קמ"ל דאף באחריות מ"מ דוקא פייסי' בזוזי דאלו קרקע הי' פטור דשייך אין נפרעין גם בהנ"ל דלא פליג. וגם כיון דעכשיו חייב רק אי פקח כו'. או דרב"ח לא ס"ל דרבא כנ"ל בפרט להפ' דאי אית ליה זוזי אין רשאי ליתן קרקע ע"ש רש"י שמפרש פיקח יאמר שאין לו מעות:

עוד י"ל הא דנקיט פייסי' בזוזי כו' דקשה דרבא אמר אי פיקח כו' וקשה על רב"ח למה אמר דינא כו' והא יש לו קרקע זו עצמו כיון דפייסי' בזוזי ויכול להגבותם. וגם כשאינו מגבה משועבד לעצמו מדר"נ כיון שיש לו קרקע כדאמר בפסחים ע"ש. וממילא פטור בלא פקחות ואיך אמר רב"ח דינא כו'. ולכך נראה דרב"ח פליג אדינא דרבא דכיון דדינא דבע"ח בזוזי מחויב ליתן זוזי ביש לו אף שמפסיד ע"י כן וא"כ ממילא גם מטעם שיעבודא דר"נ לעצמו לא שייך דבשלמא שאר שדר"נ מחיים יכול לסלק למלוה א' בזוזי שאותו החיוב ליתן מעות לבע"ח שלו מחויב גם בע"ח שלו ליתן למלוה שלו כנ"ל. משא"כ כאן ביתמי דמטלטלי לא משעבדי כיון שדין שלו ליתן ליתומים מעות והיתומים לו רק קרקע דמעות לא משעבדי כו' ממילא כיון שאין להם קרקע א"י כלל להחזיק חוב שלו מדר"נ דהא חייב ליתן להם מעות כיון שיש לו ואותו החיוב אין משועבד לו כלל דמטלטלי כו'. ושפיר צריך לשלם להם. ור"נ אמר שפיר דיתומים שגבו קרקע חוזר וגובה. משא"כ להגבות או להחזיק לעצמו ביש לו מעות אינו יכול כלל לרב"ח ולכך לקמן (ק"י) משני רב"ח שפיר ראוי ליטול וא"ל ולא קשי' לי' מה דדחי רבא לגבינהו ארעא כו' ע"ש. וא"כ שפיר איצטריך למינקט ופייסי' בזוזי אף דנשאר לו קרקע זו עצמו ומצי מגבי כנ"ל קמ"ל דמ"מ חייב לשלם כנ"ל. ונקיט שפיר באחריות דזה עיקר הרבותא. עוד אפשר דהא עדיין קשה דלא הזכיר רב"ח שיש לו מעות דהא באין לו שפיר מגב' ארעא כו'. אולם י"ל למאי דאמר לעיל פ"ו תולה מעותיו בנכרי הוי כו' דהי' לו מעות והפקיע בשעת גבי' לפיכך עושין בו שלא כהוגן ומחויב למכור ואייתי זוזי וכן פסקו הפ' וא"כ לרב"ח דס"ל לעיל אי אית לי' זוזי לא מצי מסלק לבע"ח דמוכר. וא"כ מה דפייסי' בזוזי כיון דמדינא א"י לסלקו רק פייסי' כדי שישאר הקרקע בידו שיוכל להגבות ליתמי בחובם או להחזיקה מדר"נ א"כ היינו תולה מעותיו שהפקיע זכותם במעות שהיה לו ליתן לאחר מה שאינו ע"פ דין כנ"ל שוב הדין דאמרינן לי' זיל טרח זבין ואייתי זוזי ואף שאין לו מעות שוב הדין דמחויב לשלם מעות ולא שייך דר"נ כנ' ומחויב לשלם. ומדויק לשון רב"ח דינא הוא כו' היינו דעשה שלא כדין כשהי' לו מעות מה דפייסי' לבע"ח בזוזי דלא הי' משועבד לו והוא א"י לסלקו רק להפקיע זכותו שוב א"ל זיל טרח ועדיין חייב לשלם להם מעות כו'. ונקיט פייסי' בדוקא ואחריות דוקא כנ"ל וא"ש:

ומיושב גם ד' רש"י ז"ל ופייסי' שבאחריות מכרה כו' דכיון דזה הדין משום קנס דשלא כהוגן צריך להיות דוקא שאמר בפירוש או שניכר שמש"ה פייסי' בזוזי משום שבאחריות כדי שיוכל להגבות הקרקע או להחזיק מדר"נ כנ"ל. מ"מ אפשר דלא שייך כה"ג עשה שלא כהוגן כיון דעשה שלא יפסיד הכל עדיף מיורש שמוחל לעצמו כנ"ל. וי"ל דמיירי ביש לו מעות חוץ מה דפייסי'. ואף דא"כ הוי מצי למינקט בגבה הקרקע ויש לו מעות וקרקע אחרת שאי"ל רק מעות כנ"ל וי"ל דשפיר רבותא דיש פ' ב"ב ריש פ' המוכר פ' דגרסי אי לתנהו להני זוזי לשקול תורא בזוזי כו' דאותן דברים עצמן יכול ליתן לבע"ח מחמת מכר אף שדינו בזוזי ע"ש. כן י"ל גם כאן דנהי דקרקע אחרת א"י ליתן בחוב של דמי המכר מהקרקע מ"מ קרקע זו עצמה שקנה ונתחייב עבורה יכול ליתן בשווי' דעכשיו בדמי החוב לכתחילה. בפרט למאי דאמר בש"ס וש"ע (ס' ק"צ) כל החוזר ידו עה"ת רצה כו' הילך קרקע במעותיך וזבורית כיון שעל ידו בא החוב שאינו ראוי לחזור לא עשו תקנה ליתן מעות ויכול ליתן קרקע. א"כ גם כאן כיון דאין רשאי למכור קרקע שיש עליו בע"ח או ערעור אף באחריות כמ"ש בש"ע ה' אונאה ממילא שעל ידו שמכר לו שדה שיש בע"ח הוצרך לפייסו יכול ליתן לו קרקע זו עכ"פ בחובו. קמ"ל דגם שדה זו עצמו א"י ליפרע דלא דמי לחזרה ולא להא דממרי רשותך ששם טעמא דהוי כנזקין ע"ש:

עוד י"ל דבאין לו קרקע אחרת רק זו דפייסי'. והא לכאורה אף שבאחריות למה יצרכו לשלם לו לימא אחוי טרפא ואשלם לך. והוי רק כפורע חובו שלא מדעתו דפטור והקרקע לא גבה. וע"כ הטעם משום כיון דאלו לא פרע הי' גובה הקרקע והיה צריך לשלם לו משום האחריות לכך גם שפרע חייב לשלם כנ"ל. וא"כ ביתמי כשאין קרקע אחרת רק זו דפייסי'. דאלו לא פייסי' והי' בע"ח גובה הקרקע היה לו מעות ולא קרקע ולא הי' יתומים צריכים לשלם לו כלל והוא הי' חייב לשלם דמי המכר ורק ע"י דפייסי' בזוזי יהי' חייבים שוב הוי לגמרי כפורע חובו שלא מדעתו דאין שום חיוב מחמת האחריות עליהם דאחוי טרפא דהא לא טרפא דלא שייך כלל כנ"ל דאם הי' טירפא לא הי' משלמים לו כלל כנ"ל. ושפיר אמר רב"ח סתם דאף שאין לו מעות עכשיו מ"מ הדין דחייב לשלם להם דאין חיוב כלל עליהם מחמת האחריות כנ"ל. ונקיט שפיר פייסי' ובאחריות כנ"ל:

וגם אם נאמר כהר"ן לעיל דחשיב כגבה ה וחזר וקנה ממנו מה דפייסי' כשאמר בפירוש כו'. וא"כ י"ל דשפיר מצי מגבי או להחזיק דכבר חייבים לו מחמת האחריות ככבר טרפה. מ"מ י"ל דבשקנה אח"כ קרקע ודאי צריך ליתן מעות לרב"ח דדוקא קרקע שיש לו דערבין בי' א"כ כשאינו משלם מעות גובה מערב כו' שהוא הקרקע משא"כ מה שקנה דדאקני לא משעבד רק שיתן הקרקע בתורת פריעת בע"ח שוב חייב ליתן מעות. ויש לדחות. גם י"ל דשיעבודא דר"נ לא שייך על מה שקנה אחר מיתת אבי היתומים. דאף דדאקני משתעבד חל השיעבוד אז כשקנה דמה"ט לוה ולוה כו' וא"כ מה שקונה הוא קרקע עכשיו לא מהני לגבותה בתורת שדר"נ דמחיים לא נשתעבד קרקע זו כלל רק עכשיו שקנאה וכבר של היתומים. וי"ל יתומים שגבו קרקע דוקא דהי בחיי אביהם לא כשגבו מה שקנה הלוה א"מ אביהם. דלמ"ד למפרע גובה ודאי הדין כן דלא שייך על קרקע שקנה אח"כ שיהי' למפרע גובה קודם שקנאה שיועל אקדיש מלוה כו'. וממילא הוי כקנו יתמי נכסי כדאמר שם בפסחים ואין בע"ח גובה מהם כנ"ל. וממילא גם משום שדר"נ הדין כן דמשמע בש"ס דדין שוה לב' הטעמים ע"ש. וא"כ ממ"נ מצד דפייסי' בפרעון אין חייבים דאחוי טרפא כו' ושיהי' כאלו גבה וקנה מבע"ח ג"כ אין חייבין דכשקנה אח"כ לא שייך למפרע גובה ולא שיעבודא דר"נ וכיון שקנין הראשון כבר גבאו בע"ח מוקדם ואינו משועבד עוד לא לו ולא למוכר כמו שפי' הר"ן ע"ז עצמו דהוי כקנה אחר הגבוי דאין בע"ח מאוחר יכול לגבות ע"ש. ורק הקנין שקנאו מהבע"ח הוי דאקני שאינו משועבד מדר"נ מחיים וג"כ הוי כמעות כנ"ל דלא מהני כו' להגבותם או להחזיק מדר"נ כנ"ל:

תוס' הקשו למה נקיט זקפן במלוה ע"ש. ונראה די"ל דהא בפסחים דייק דלמפרע גובה מהא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם חוזר וגובה דאי מכאו"ל הוי כקנו יתמי נכסי. ודחי משום שעבודא דר"נ ע"ש. והטעם דמכאן ולהבא גובה אמר התם משום דכיון דאלו הוי לי' זוזי מצי מסלק לי' כו' ע"ש. ותוס' פסחים ו' גבי בהמת ארנונא כו' התם דמצי מסלק ליה הקשו הא גבי מקבל צאן ברזל כו' אע"ג דמצי מסלק ליה כיון דאי בעי זוזי ולא אשכח שקיל בהמה חשיב כדידי' ותירצו דהתם שמתחלה היה הבהמה של נכרי וכיון דא"ב זוזי כו' שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה דישראל ומצי לסלק לי' בזוזי לא נכנס' לרשותו ע"ש וא"כ כאן דפיי' לבע"ח בזוזי ומצי מגבי להו ליתמי אותו קרקע שקנה בדמי המכר שחייב וא"כ אף בלא שדר"נ יוכל לחזור ולגבות מהם דבזה י"ל לכ"ע למפרע גובה כיון דטעם דמכאן ולהבא משום דמצי מסלק לי' בזוזי וא"כ בשלמא בשאר בע"ח א"ש דכיון דקרקע דלוה הוא והמלוה רוצה לזכות ע"י שהלוה לו שפיר מצי מסלק ליה בזוזי לא נכנסו לרשות המלוה כמ"ש תוס' הנ"ל משא"כ כשגבאם מוכר עצמו בחוב של דמי מכר שפיר למפרע גובה דאף דמצי מסלק מ"מ כיון דאי לא משכח זוזי שקיל הקרקע לא יצאה מרשותו כלל דכיון שיהיה הדין למפרע גובה א"כ נעשה שלו למפרע משעת המכר עצמו דהא חייב לו דמי המכר ועדיין אחר המכירה ברשותו כקודם דחשיב לא יצא מרשותו כיון דבשעת המכר בא החיוב ולמפרע גבי הוא שנעשה דמוכר משעת החיוב דעדיין אי לא משכח זוזי שקיל הקרקע. א"כ כיון דבזה למפרע גובה שפיר הוי מצי מגבי ליתומים הקרקע שקנה וחוזר וגובה מהם גם בלי שדר"נ כנ"ל. ולכך נקיט זקפן במלוה דשוב נסתלק חיוב דמי המכר כמו שפרע לו בשטר זה וחזר ולוה ממנו דשוב עכ"פ יצא הקרקע מרשותו אף שיהי' למפרע גובה ושוב בעי שיהי' נכנס לרשותו וממילא כיון דמצי מסלק הדין מכאן ולהבא גובה. ורק משום שדר"נ ושפיר קמ"ל בהא דזקפן במלוה לרבא דמ"מ מהני דמגבי להו גם כנ"ל. ולרב"ח אי נימא דפליג אהא דחשיב שדר"נ. מ"מ בטעם דלמפרע גובה מודה רב"ח וא"כ ע"כ נקיט פייסי' כו' וזקפן דאז לא מהני שיהי' מגבי להו אותו שדה עצמו דמ"מ מכאן ולהבא גובה ושדר"נ לא ס"ל משא"כ אי לא זקפן הי' שפיר מגבי להו אותו ארעא גופי' דהא למפרע גובה כנ"ל ונקיט דוקא באחריות כנ"ל. אך למ"ש לעיל יש לדחות זה דגם אם הי' הדין למפרע גוב' בקרקע זו מ"מ לא הי' לו משום אחוי טירפך כו' כיון שאלו הי' גובה בע"ח הקרקע הי' שוב פטורין דבקרקע אחרת שהי' מגבה הי' מכאן ולהבא גובה כנ"ל ממילא פטורין בפייסי' בזוזי וגם שיחשב כגבה וחזר וקנה שוב לא שייך למפרע גובה כנ"ל רק לפשוטו כמ"ש תוס' י"ל שפיר כנ"ל:

תוס' ד"ה ראובן כו'. דאי לא זקפן כו' דחשבינן הנך מעות כמונחין בידו במשכון תחת השדה אם יטרפהו ממנו כו'. לכאורה איך אפשר לומר כן א"כ לעולם לא ישלם לו דמי המכר שמא יבא בע"ח ויטרוף. וי"ל דמבע"ח אחר אינו מסופק דהוי לי' קלא חוב בשטר רק על זה הבע"ח שבאמת יש ומונח המעות למשכון עד שיפצע הבע"ח זה כשיפטרנו מבע"ח זה ישלם לו המעות ואם יטרוף יתן לו דמי המכירה לב"ח או יחזיק לאחריו' כנ"ל. או י"ל נהי שמוכר לא הניחו בתורת משכון מ"מ חשוב תפיסה מחיים אף דבסתם לא חשיב תפס עד דתבע ליה ולא רצה ליתן היינו במעות אחר אבל בדמי המכר חשיב כתופסו למשכון עד שיהי' עייל ונפיק אזוזי ואז יהי' הברירה גם בידו לחזור בו או לשלם ועד שיתבע המעות הוי כמשכון שאם יבא בע"ח כנ"ל וכיון שלא תבעו ומת עדיין כמשכון וקמ"ל כו':

תוס' הנ"ל ואפי' כו' זקפן אלא שנתקיים המכר דכ"ז דעייל ונפיק אזוזי כו'. א"י למה נקטו עייל כו' בל"ז אמר בש"ס רק במתנה קונה שטר אבל במכר עד שיתן דמים. וצ"ל משום קנין חזקה נקטו דקנוי גם במכר רק בעייל ונפיק כו' וכ' דאפ"ה נקיט באחריות כו' לכאורה שלא באחריות הוי כמוכר שדהו מפני רעתה דהי' יכול לטורפה ועכשיו כיון דאגלאי שיש בע"ח אין אומדנא ואמרינן דרוצה בקיום המקח שכשיטרוף בע"ח לא יחזור עליו. אך ז"א דבחיי המוכר ודאי יכול לוקח ליתן המעות לבע"ח וא"כ אף אם כיון להבריח מ"מ עכ"פ אינו רוצה שישאר המעות ביד לוקח חוב דיתנו לבע"ח. ועדיין האומדנא דעייל ונפיק שאינו רוצה קיום המכר עד שיתן דמיו. אך ז"א דאדרבא הא מבואר (בש"ע ח"מ סי' ק"צ) וש"ס במוכר מפ"ר דאמרינן לא מפני שעדיין לא גמר והקנה רודף אחר המעות רק כדי שלא יחזור ע"ש בסמ"ע דלאו כ"ע ד"ג וסבור שיוכל לחזור. א"כ גם שלא באחריות שייך כדי שלא יחזור שהמקח גרוע דהא חזינן דאחריות ט"ס מה"ט דלא שדי זוזי בכדי ממילא פי' שלא באחריות הוי כמפני רעתה ועוד דיותר שייך הטעם שרודף אחר המעות כדי שכשיבא בעל חוב לא יתן לו המעות אבל שפיר גמר והקנה כו' וא"כ עדיין שייך תי' א' דתוס' דנקיט באחריות דשלא באחריות לא הי' חילוק בין זקפן במלוה או לא דגם לא זקפן קני. אך י"ל דאין תוס' סוברים זה לרבותא דזקפן קני בעייל ונפיק דמ"ש תוס' דכשזקפן תו לא עייל כו' ומשמע דאי עייל כו' לא קני אף שזקפן ובטור וש"ע (סי' קצ"ז) מבואר דזקפן קני אף דעייל כו'. ואפשר דפי' לשון תוס' דכשזקפן תו לא עייל ונפיק אזוזי היינו דמי המכר רק דעייל ונפיק אחר החוב דמלוה וא"ל שייכות לדמי המכר כנ"ל. ומ"מ ס"ל דאין זה חדוש למנקט באחריות מה"ט:

תוס' הנ"ל שלא באחריות אין שום רבותא דמה שא"י ליתן המעות שמעינן ממתני' דינתנו ליורשים כו'. לכאורה שפיר הרבותא כמו באחריות דמתני' רק במטלטלין שאין לו קרקע משא"כ כאן דאלו לא פייסי' בזוזי הי' יכול ליתן הקרקע שקנה לבע"ח דהקרקע משועבד מדר"נ ושפיר איצטריך דכשנתן מעות חייב לשלם להם מ"מ י"ל כמ"ש לעיל ורבותא יותר מה שמשועבד לעצמו מדר"נ כו' דמ"מ לא חשיב תפיסה מחיים:

בא"ד דהואיל וזקפו צריך שבועה שמא כו' צררי אם יטרוף כו'. אף דהוי כתוך זמנו דהא כל שלא טרף בע"ח אין חיוב עליו וקי"ל תוך זמנו א"צ שבועה מיתמי. וי"ל דלרבא נקטי' דס"ל א"פ ת"ז ומ"מ בלא זקפן א"צ שבועה כדאמר ריש אע"פ מטלטלי ואתנהו א"צ שבועה דהיינו צררי דאתפיס. אך דוחק דלרב"ח קיימינן ומסתמא ס"ל כהלכה דא"א פת"ז. וי"ל דחשיב כסתם הלואה דל"ש אא"פ דדוקא קובע זמן שיודע שלא יפרע עד אז ע"ש. משא"כ הנ"ל א"י מתי יבא בע"ח לטרוף ושפיר מתפיסו צררי וקצת ראי' לד' הש"ך (סי' ע"ח ס"ק י"ב) גבי כל שפה ושפה זמנו ע"ש:

תוס' אי פיקח כו'. מכאן י"ל דאף דדינו דב"ח בזוזי מ"מ אם הפסיד לוה בכך כו'. ולע"ד י"ל דהטעם דחייב זוזי משום מצוה דזה שיעבוד הגוף לשלם מעות שלוה רק אי אינו משלם מעות נכסי' ערבין כו'. וא"כ כאן הא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ג"כ במעות רק שא"י לכופם כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וא"כ מצד מצוה הא יש חיוב על היתומים לפרוע לו המעות משום האחריות. ושפיר יכול לעכבם לעצמו רק כשאין רוצים א"י לכופם כיון שאינן נכסים להיות שיעבוד עליהם א"כ שפיר א"צ ליתן מעות משום מצוה דהא משום מצוה הוא שלו ומגבי להו ארעא בתורת שיעבוד ושפיר הדר גבי. ואין הוכחה בהפסד אחר שיוכל ליתן קרקע אם יש לו מעות כנ"ל:

אמר רבה כו' רצה מזה גובה כו'. מפרש"י משמע רצה היינו שהניח עידית ומכר בינונית שממילא רוצה עידית גובה דא"צ לילך ללוי אף לכדינו. רצה כו'. היינו שהניח זיבורית גובה מלוי בינונית. ומלשון הגמרא משמע רצה שלעולם הברירה בידו כשמכר בינונית והניח עידית ג"כ ממי שירצה גובה ויכול לגבות בינונית מלוי. ולכאורה קשה באמת כמו בהניח בינונית דכותה א"י לגבות מלוי דהנחתי לך כן בהניח עידית שעכ"פ הוי כבינונית דכותה ואי השיעבוד על בינונית לא יוכל לגבות עידית משמעון. ולשיטת הרא"ש ב"ק לגרסת דמצי אמר בע"ח הב לי זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא ולוה אמר אי כדינך שקול וא"ל שקול כיוקרא דלקמן דכשרוצה למכור מחויב ליתן לו גם עידית ע"ש. אבל בלא"ה א"י לכופו כלל לא עידית ולא על זבורית ולתו' שם על זבורית מצי בע"ח לומר הב לי טפי פורתא דא"כ הורעת כח בע"ח אבל עידית בציר פורתא א"י לומר. א"כ כאן שפיר החלוק בשבק בינונית דמה מכר א' לב' כו' דגם הוא יכול ליתן איזה בינונית שירצה. משא"כ זבורית לכך מכר זבורית והניח בינונית היה גובה מלוקח דהא מצי אמר הב זבורית טפי כו' רק משום להכי טרחא כן פי' תוס' בב"ק דמ"מ לא היה עומד שתבחר זבורית וא"י לגבות מלוקח אבל מכר בינונית והניח זבורית ממי שרוצה גבי משא"כ הניח עידית למה יגבה כמו שלא הי' יכול ליקח עידית ממנו א"כ הלה לקח בינונית שיעבודו דאין נפרעין לא שייך כנ"ל:

ובב"ק פרש"י רק במכר בינונית והניח זבורית רצה כו'. ומסופק הרא"ש ברש"י בהניח עידית ע"ש ומהתימה שלא הביא דברי רש"י דכאן מפורש גם בעידית גם תוס' כאן סותרים לשם דשם סוברים דאי"ל זבורית משום אי שתקת דלכי תהדר וכן פרש"י שם וכאן כ' דביתמי איירי מה"ט ע"ש:

והנה היה נראה למה שפרש"י פסחים דמה דזבין לוה לכ"ע טריף משום דא"י למכור דבר שאינו ברשותו ותמוה דודאי מכירת לוה מהני. אולם הפי' דאם היה מכירה לגמרי הי' פקע השיעבוד דלוקח אינו חייב ונכסי דידי' לא נשתעבדו. רק כיון דבקרקע מי שיכול להוציא בב"ד חשוב ברשותו לכך לענין להפקיע זכות הבע"ח אינו ברשות הלוה למנעו מלגבות ולכך א"י למכור ג"כ לגמרי להפקיע זכות הבע"ח דלענין זה אינו ברשותו כנ"ל וא"כ נראה במכר נכסים יותר מכדי חובו על המותר המכירה גמורה דהמותר ברשותו א"כ פקע שיעבודו על המותר. וא"כ הא דא"נ ממשועבדים כשיש ב"ח הוא מדינא אף אי שיעבודא דאורייתא דמ"מ מותר ברשותו למנוע כיון שהברירה ביד לוה ליתן מה שירצה ומהני המכירה לגמרי ומ"מ אשתדוף חשוב גם לזה אינו ברשותו כל שעדיין חייב כו'. משא"כ ביש ב"ח רק לענין בינונית שמכר ויש ב"ח זבורית ע"ז הוצרך התקנה דמדינא לא חל המכירה דבינונית להפקיע דאינן ברשותו למנוע דהיה חייב ליתן לו בינונית ותקנה דיגבה מב"ח כנ"ל זבורית משום פסידא דלוקח. אך עדיין יש להסתפק כיון שמוכר סתם ויש לבע"ח שיעבוד על מקצת נכסים כדי חובו י"ל דמה שמוכר מקצת לא חשוב כמברר המותר שאין שיעבוד עליו רק מוכר סתם ועדיין לא נתברר חלק הבע"ח ונשאר על מי שיגבה ממנו וצריך התקנה דאין נפרעין כנ"ל. או דכמו באחין כו' בע"ח כו' בטלה מחלוקת ע"ש. וממילא סתם מוכר מקנה מה ששלו וברשותו והוי כמברר המכיר' זו המותר שאין שיעבוד הבע"ח עליו כיון דברשותו ובידו לחלוק שלא מדעת הב"ח ואף שותף היכא שחולק שלא מדעת הב' כמעות וכה"ג ודאי דאי מכר לאחר חשוב בחלק שלא מדעת ושלא מכר כמ"ש (אה"ע סי' כ"ח) ע"ש. אך יש לחלק קצת דשם מה שאינו שלו א"י למכור חשוב סתם מכר מה ששלו וכחלק. משא"כ בע"ח דגם על שאינו ברשותו חל המכר לענין מה שברשותו י"ל דלא חשוב המכר כחלק כנ"ל:

וא"כ כשמכר כל נכסיו גם אצל לוקח כנ"ל. ושוב כשמכר הלוקח סתם בינונית ושייר דכוותי' ג"כ כנ"ל דעל המותר חל קנינו לגמרי וכשמכר מכר חלק שברשותו כנ"ל ועדיף מלוה גופיה דשייך כנ"ל די"ל שלא בירר במכירתו וצריך לתקנה כנ"ל. משא"כ לוקח דמה שלא הי' ברשות לוה לא קני היינו להפקיע כנ"ל וא"כ במכר לו כל הנכסים ממילא הא קי"ל קנה מחצה והיינו המותר שלגמרי ברשותו וחלק שמשועבד לא קנה להפקיע כו' ממילא כשמכר לאח' בינונית ושייר דכותה הוי סתם מכר מה ששלו לגמרי והיינו כמברר חלק המותר שאינו משועבד כנ"ל:

ומיושב תמיהת תוס' דאמר בש"ס הטעם בשייר דכותי' דא"ל הנחתי לך כו' וכ' דטעם זה לא שייך בלוקח דגם א' רק לקוחות אלא משום מה מכר כו' ותמוה למה נקיט טעם שאינו ולמ"ש א"ש דאמת הטעם דהנחתי כו' ממילא חל המכירה לגמרי כיון שהיה בידו לברור איזה שירצה הוי כחלק ובירר ונשאר שיעבוד הב"ח רק על הבינונית שנשאר אצל לוקח ראשון כו' רק בהניח זבורית דשפיר בינונית שמכר אינם ברשותו כנ"ל רק אצל לוה משום התקנה וגבי לוקח לא שייך התקנה וממילא אדרבא הי' כבירר מה שמשועבד לב"ח. אך כיון דהדין לשטת תוס' דגם אצל לוה מצי בע"ח אמר הב זבורית טפי פורתא וא"כ שפיר שניהם אין ברשותו דא"י לברור ולחלוק שלא מדעת הבע"ח בין בינונית וזבורית כיון שהברירה ביד בע"ח ולכך עדיין רצה מזה גובה בינונית רצה מזה גובה זבורית כנ"ל די"ל דטעם דמה מכר לחוד לא היה מהני כלל דנהי דבעצמו יכול ליתן מה שירצה אבל לוקח א"י לומר שיקח של מוכר מה שאינו שלו ושאר הברירה ביד המוכר שיקח של לוקח כמו בלי התקנה שהי' גובה ממשעבדי אף דיש ב"ח. רק כנ"ל דאינו משועבד כלל כשהניח מקום כנ"ל. ובהניח זבורית תלי' בהנ"ל. ואף להרא"ש שם ב"ק דדוקא כשרוצה ליתן כיוקרא דלקמי' ע"ש. מ"מ בזבורית י"ל דמודה הרא"ש כיון דמה"ת דיני' בזבורית י"ל א"א בתק"ח ושפיר רצה כו':

וא"כ בהניח עידית שפיר גבי מלוקח בינונית אם רצה דלתוס' ודאי כן דגם הוא א"י לכופו ליקח עידוית כשרוצה בע"ח בינונית טפי פורתא דכמו דזבורית יכול ליקח בע"כ אף שדינו בינונית מכ"ש שי"ל בינונית שדינו בע"כ. א"כ ממילא גם מלוקח בינונית רצה גובה כנ"ל ולא הוי כשייר בינונית דכותה. רק אף לרא"ש הנ"ל א"כ אפשר דדוקא זבורית משום א"א משא"כ בינונית נגד עידית י"ל דמצי לסלקו בעידית בע"כ וכן למ"ד ד דינו בעידית רק שלא יקפוץ כו' א"כ יכול לוה לומר א"א כנ"ל מ"מ להנ"ל י"ל דלא מהני מה מכר כו' רק דהוי כחלק כנ"ל וממילא מכר בינונית ושייר עידית לא הוי כחלק שלא מדעת בע"ח במה שמכר סתם דאדרבא הא מכר מה שיעבוד ב"ח עלי' ושוב כיון דלא חשיב חלק יכול ממילא לגבות כנ"ל. אך א"כ למה יגבה עידית אם רצה הא שיעבודו אצל לוקח שני כו'. וי"ל דגם זה הוי כחלק למ"ש הרא"ש פ' הכונס בגדישין דשעורין כשמזומן עדשים שטובים משעורין יכול ליקח שלא מדעתו וליתן עדשים דזכין לאדם שלא בפניו ומותר להחליף ע"ש וא"כ שפיר י"ל גם במכר בינונית ושייר עידית דהוי כחולק שלא לדעת הבע"ח ומניח לו עידית בעד הבינונית דרשאי דזכין לאדם כו' כעדשים דהתם דסתמא עידית טוב כנ"ל. וא"כ שפיר מכר מה שאינו משועבד כנ"ל ושייר השיעבוד וא"כ הא ק"ל בכל שזכות הגדילו יכולין למחות דכשנודע לו הברירה בידו. א"כ שפיר הדין רצה מזה גובה מעידית דסתמא חלק כנ"ל וזה שיעבודו. רצה מזה גובה בינונית כשרוצה יותר בינונית יכול לבטל ולמחות ככל זכות דבטל כשאינו רוצה וממילא שיעבודו אבינונית:

והי' אפשר לומר דזה הטעם דרש"י ותוס' ב"ק ס"ל דכשאינו רוצה ליתן לבע"ח רק זבורית לא מצי אמר אי שתיק שתקת דא"ל לכי תהדר דגם אז יקח זבורית ודוקא כשנותן לו בינונית ע"ש. ולכאורה למ"ש הרא"ש ז"ל שם דע"כ אין הטעם שיחזיר השטר דהא קי"ל לא בטל בזה המכירה וכחוזר ומקנה לו וא"כ איך שייך מהדרנא רק דחשוב כאלו החזיר ע"ש. וא"כ אינו מובן החלוק כשמגבה זבורית דלא שייך כלל לכי תהדר לפי טעם הנ"ל דהוי כאלו החזיר כנ"ל. ולמ"ש י"ל דע"כ אינו מובן למה יחשב כאלו החזיר. רק דמיד כשמכר לו כשהי' מניח הזבורית מלמכור ללוקח הי' נשאר שיעבודו זבורית דתיקנו אין נפרעין כו'. שפיר יכול להחליף שיעבודו אבינונית דזכין לאדם כו' גם של נזקין כיון שבידו להניח ויגבה זבורית טוב לו בינונית כנ"ל משא"כ שירצה ליתן לבע"ח זבורית דאין שום זכות לא שייך כלל שהחליף ושייך לכי תהדר. אך א"כ ג"כ מצי מחי ויבטל הזכות. ושוב יגבה נזקין מעידית. אך ז"א בנולד דבר לטובתו לא מהני מה שמחה דלא שייך אגלאי שלא הי' זכות כדאמר חולין סוף פ"ד בד' פרקים דמת ללוקח כו' בזיכה לו ולא מהני שימחה ויבטל הזכות ע"ש:

ותוס' כאן וש"פ דל"א לכי תהדר ויכול ליתן גם לבע"ח זבורית משום אי שתקת י"ל הטעם כמו דמטלטלין לא משתעבדי משום שיכול להבריחו רק קרקע משום דגבי מלקוחות וא"כ כיון שכבר תיקנו אין נפרעין כו' שוב הוי גם שיעבוד הבינונית כמטלטלין לענין שיחול עליהם ביחוד דהא יכול למכרן ולא יגבה כיון שיש זבורית אצל המוכר א"כ הוי רק השיעבוד שא"י להבריח לגמרי אבל מבינונית לזבורית דמהני שוב אין השיעבוד עליהם יותר מה"ת מעל הזבורית וממילא מהני המכירה גם בב"א על המותר לגמרי ושישאר השיעבוד רק על זבורית כמו אלו קנאו אח"כ מהני בב"א דבשעת המכירה נעשה ברשותו עידית ובינונית דבידו להשאיר זבורית מהני לגמרי ולחלוק שישאר על זבורית כנ"ל. גם י"ל דכאן דגרסינן רבה. והוא ס"ל סוף ב"ב של"ד לכך כ' תוס' דאליבי' לא מצי אמר לכי תהדר כיון דמה"ת לא גבי רק הפי' מפני תה"ע כ' תוס' גטין דהי' ראוי' לתקן בינונית אף ממשעבדי ומפני תק"ע לא תיקנו ונשאר הדאורייתא. א"כ כשמוכר כולן ממילא על העידית ובינונית בלי מכירת גם הזבורית אין שיעבוד כלל לבע"ח אלוקח כמו מה"ת דשל"ד ורק ע"י מכירת הזבורית ג"כ לו יחול שוב שיעבודו מדרבנן על הבינונית ע"ז שייך שפיר א"ש כו' מהדרנא שטרא דזבורית ומהני סברא זו שלא יגרע מהשאר כיון שיכול להחזירם ולא שייך לכי תהדר כמ"ש תוס' חלוק בין להפקיע זכותו שייך לכי תהדר בין שאינו מפקיע זכות הבע"ח כן י"ל להיפוך להפקיע זכות הלוקח מהבינונית ועידית אינו מפקיע משום לכי תהדר כיון דאי בעי מהדר כו'. משא"כ שם ב"ק ג' רבא דסבר ש' דאורייתא כמ"ש תוס' גטין פ"ג י"ל כיון דמה"ת גבי לא אמרינן אי שתקת כו' דאמר לכי תהדר כשאינו מרויח כנ"ל. גם י"ל כדאמר פ' אע"פ כיון דמה"ת קונם מפקיע מי"ש רק אלמוה רבנן שוב לענין לאחר שיגרש חשוב כאלו לא תיקנו גם על קודם ולא הוי דשלב"ל ע"ש וכ"כ הר"ן בקיום ע"א. וא"כ י"ל אי של"ד א"כ מה"ת מכר מפקיע שיעבוד הבע"ח דמיני' כו' רק אלמוה שיגבה מלקוחות כנ"ל. א"כ לענין העידית ובינונית דליכא התקנה דיש ב"ח זבורית שוב ע"י מכירת הזבורית שיחול השיעבוד על מכירת הבינונית הוי לענין זה כאלו לא אלמוה ולא הי' שיעבוד גם על הזבורית כנ"ל. ויש לדחות:

ולא אמרן כו' עידית וזבורית כו' להכי טרחי וזבני כו'. בתוס' ב"ק פירשו דאף בשייר בינונית מיירי ומ"מ צריך לטעמא דטרחי כו' אף דגם בזבין בינונית ושייר דכותי' לא גבי. מ"מ כיון דמצי אמר הב לי זבורית טפי פורתא ס"ד דגבי מלוקח ב' דלא עדיף מא' ע"ש. ואינו מובן למה נקיט עידית דלא הי' יכול לכופו ללוקח א' לתוס' שם דלא גרסי עידית בציר כו' ולהרא"ש ז"ל דגריס מ"מ איהו פ' דכשאינו אומר שקול כיוקרא דלקמי' אין בע"ח יכול לכופו לא עידית בציר לא זבורית טפי. א"כ קשיא תרווייהו דלמותר מה דאמר להכי טרחי כו' כיון דשייר בינונית גם לקח בינונית הדין כן. ואין רבותא לא בעידית ולא בזבורית כנ"ל כיון שלא הי' יכול לכוף ללוקח א' ולא ללוה כנ"ל. ונראה דלרא"ש ז"ל כיון דדוקא כשרוצה להחזיק הקרקע לעצמו אבל כשאומר א"ב עידית כו' שקול כי יוקרא דלקמי' או זבורית כו' שוב צריך ליתן לו כזולא דהשתא ע"ש כיון שדינו בזוזי ואף שחסה עליו התורה שלא יתן עידית כו' רק להחזיק לעצמו ע"ש. וא"כ לכאורה במכר לכולן שוב יגבה מלוקח גם מעידית אם ירצה דהא כשמכרן ואינו רוצה להחזיק לעצמו שוב משועבדים לבעל חוב שיקח אותם בע"כ דלוה. וא"ל דזה נולד בשעת מכירה והוי כלוקח קודם שנשתעבדו לו ז"א דהא כשאומר שרוצה ליתן כיוקרא כו' יכול שוב ליקח בע"כ א"כ מיד שרצה למכרן נשתעבדו לבע"ח קודם שמכר. ויוכל לגבות מלוקח כנ"ל. אך י"ל ב' טעמים א' משום אי שתקת כו' דמהדר בינונית או זבורית למרי' כו' ואין נפרעין כו' אך בב"ק משמע דוקא לקח עידית באחרונה צריך טעמא דאי שתקת משא"כ לקח בב"א. ולכך י"ל עוד טעם דמ"מ בלא המכירה הי' הברירה ביד לוה להחזיק לעצמו העידית כנ"ל ורק ע"י שרצה למכרן הי' יכול בע"ח לכופו ליתן לו בחובו כשאינו נותן לו מעות. מ"מ כל שלא בא בע"ח לגבות רשות ללוה למכור וכשכבר מכר עדיין שייך מה מכר א' לב' כל זכות כו' כמו שהוא הי' יכול להחזיק לעצמו כן הלוקח ואף שגם הוא כשרצה למכור לא הי' יכול כנ"ל היינו בהא דשקיל שבא לגבות שפיר יכול לכופו כנ"ל משא"כ כנ"ל. ועוד דמ"מ לא קנה זה שיעבוד שלו כיון דאצל הלוה לא הי' יכול לכוף קודם שרצה למכור ואז כשלקח נתן מעות שהי' הלוה יכול לסלקו במעות שקבל א"כ לא שייך כלל שקנה עידית שהיו משועבדים לו ע"י שרצה למכרם דלא הי' מבורר כלל ע"י המכירה ששיעבודו עליהם דהא נתן מעות שהי' יכול לסלקו. וא"כ היינו הטעם דאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. דכשמכר לוקח א' לב' עידית אף דשייר בינונית מ"מ הי' יכול ליקח עידית מטעם הנ"ל דכשלא החזיק לעצמם יכול לכוף בציר פורתא. ואי שתקת לא שייך אצל לוקח ב' דהא אין לו רק עידית דעל מה שרוצה לגבות לא שייך מהדרנא כו' ומה מכר לחוד לא מהני ולכך אמר משום להכי טרחי כו' דמ"מ ארעא דלא חזיא לך הוא שבלא המכירה לא היית יכול לכוף הלוה לא חשוב שיעבודו כנ"ל. גם י"ל דבשלמא בשקול כיוקרא שייך סברא דהרא"ש כיון שאינך רוצה להחזיק לעצמך משא"כ במכירה אינו משום שאינו רוצה להחזיק לעצמו רק לוקח אינו רוצה לקנות רק אותו שאינו משועבד לבע"ח ושפיר הלשון להכי טרחי וזבני כו'. וי"ל דגם אצל לוקח א' שייך מה מכר היינו דזכות שהי' ללוה כשירצה להחזיק לעצמו יש ללוקח א' כשהוא רוצה להחזיק לעצמו העידית יכול לסלקו מ"מ כשמכר לוקח א' לב' שוב שגם הוא אינו רוצה להחזיק רק למכור חל שיעבוד בע"ח עליו. ולא שייך מה מכר שהוא לא זכה רק בענין זה כשירצה להחזיק דבשלמא דלוה ששלו לגמרי שייך דמהני מכירתו משא"כ דלוקח א' שהי' לו רק לענין כשירצה להחזיק לעצמו לא מהני לב' רק מטעם להכי טרחי כו' ולא חשיב שאין רוצה להחזיק לעצמו כלל. ויש לדחות דגם א' לב' מהני מכירתו כנ"ל:

עוד י"ל דזבין עידית וזבורית יכול הלוקח ב' לומר אפילו שקיל כיוקרא דלקמי' כגון שבאחריות קנה שפיר מצי אמר לבע"ח א"ש כדינך מלוקח א' בינונית שקול ואי עידית ממנו כיוקרא כו'. דאף דגבי לוה אי א"ל כן יכול ליקח עידית כזולא דהשתא כמ"ש הרא"ש. דוקא אצלו דחייב לשלם זוזי משא"כ לוקח דלא הי' יכול ליקח ממנו רק מחמת שיעבוד ושפיר זבני ארעא דלא חזיא לך ושל לוקח לגמרי ויכול לרצות בעד הקרקע כמו שרוצה כשאר מכר שא"י לכופו למכור כנ"ל:

ולתוס' נראה ג"כ דהטעם דלכאורה למה באמת לא יוכל לגבות זבורית מלוקח ב' משום להכי כו' כיון שגם אצל הלוה יכול לומר הב לי כו' רק כנ"ל דדוקא בלוה שייך סברת הגמ' שם ב"ק אלו הוי לו זוזאי כו' דהא מחויב לשלם מעות רק דלא אמרינן זיל זבין כו' לכך יכול לומר הב זבורית כו'. אבל מלוקח שאין חיוב רק שיעבוד וא"י לגבות רק כדינו. אך א"כ אותו רבותא שייך גם בלוקח ראשון והו"ל דלקח בינונית וזבורית אי"ל הב לי זבורית כנ"ל ועדיף מלוה ולמה נקטי' בלוקח ב'. והיכא דשייך אי שתקית י"ל בלא"ה דאי"ל הב זבורית דשייך מהדרנא ללוה הבנונית כנ"ל. רק הא תוס' מוקי לה ביתמי דלא שייך אי שתקת כנ"ל. וי"ל דהנה סברת הרא"ש ז"ל שכ' דהלוה יכול לברור בבינונית איזה שירצה הוא משום דשלו הוא ולא דמי לשותף ע"ש אבל לוקח לכאורה הא חל שיעבוד בע"ח מקודם ולא קנה כלל להפקיע שיעבודו ראוי' להיות כשאר שותף שא"י לברור אך משום מה מכר כו' כיון שהי' ללוה זכות זה כנ"ל. וא"כ י"ל לוקח ראשון שקנה בינונית וזבורית שוב יכול בע"ח לומר או הב לי זבורית טפי כו' או בינונית אותה קרקע שארצה לא שיברור כנ"ל דממ"נ מצד הלוקח א"י לברור רק משום מה מכר כו' והא מלוה הי' יכול לומר הב זבורית כנ"ל. א"כ ממילא צריך ליתן לו או זבורית או מהבינונית אותו שבע"ח רוצה כנ"ל. וא"כ גם לוקח ב' שקנה בינונית וזבורית אף דשביק בינונית דכותי' מ"מ יוכל לומר הב זבורית טפי כו' ואם אינך רוצה ליתן זבורית משום מצד עצמך שוב יכול ליקח ממנו בינונית כיון שהטעם בשביק משום שגם הא' הי' יכול לברור ובזה כשאינו רוצה ליתן זבורית א"י לברור א"כ שוב יגבה גם מב'. וקמ"ל להכי טרחי דזבורית א"צ כלל ליתן מה"ט כיון דשבק בינונית וכיון שמצד עצמו א"צ שוב א"י לגבות בינונית דשוב א"י לברור כנ"ל. והא שביק דכותי'. ושפיר איצטריך לאשמעינן בלוקח ב' כנ"ל. אך גוף הדין בלוקח א' ג"כ אינו מוכרח. אף היכא דלא שייך אי שתקת כנ"ל ולהפ' דאי"ל הב זבורית כו' באינו אומר שקול כיוקרא וקשה כנ"ל. וי"ל להטעם שכ' הרא"ש שלכך ביד לוה לברור מבינונית אותו שירצה שי"ל קרקע זו חביבה עלי ע"ש. וי"ל דהטעם כיון דקי"ל בשלו שמין ממילא לכ"ע י"ל לדידי שוה לי שחביבה ונעשה כעידית אצלו. וכשאין פסידא מסיק רבא לעיל דמהני שמעלה בשוי'. וכיון שנותן לו בינונית לא חשוב הפסד לבע"ח כמו לעיל באפדני ומהני לדידי שוה כעידית ולכך י"ל חביבה לו ונותן אחרת בינונית שירצה כנ"ל אבל ביש ללוה עידית וזבורית דפ' בש"ע דג"כ לא גבי בע"ח רק זבורית. י"ל דבזה יכול הבע"ח לבחור מזבורית איזה שירצה דאי"ל הלוה זו חביבה לי כנ"ל. דמ"מ לא נעשו אלא בינונית דהא יש לו עידית השוים לכ"ע והן עכ"פ עידית נגד הזבורית שנעשים טובים משום לדידי שוה כנ"ל. וא"כ עדיין צריך ליתנם לו אף שחביבה לו כנ"ל ועוד דכאן שבע"ח מפסיד מדינו שנותן לו זבורית. ואותו שרוצה בע"ח אומר הבע"ח לדידי שוה כבינונית. שוב מהני אמירת הבע"ח לדידי שוה דלא מפסיד ללוה מדינו. ולא מהני אמירת הלוה לדידי שוה להפסיד הבע"ח מדיני' כנ"ל. וא"כ כיון דכה"ג הברירה לבע"ח לברור מזבורית שוב במכר ללוקח ב' עידית וזבורית ושייר זבורית ולא הי' לו בינונית כלל לכאורה הי' יכול לגבות מלוקח ב' שיתן לו או עידית או זבורית כיון שרוצה בע"ח אותן זבורית שביד לוקח דלא שייך מה מכר כו' כמו בבינונית דכאן לא הי' הברירה ביד לוקח כמו בלוה כנ"ל. רק הבע"ח הי' יכול לברור ושוב יועיל מה שבוחר לו אותן זבורית שביד לוקח ב' כנ"ל. וקמ"ל דלא דזבני מ"מ ארעא דלא חזיא לך מדינא היינו העידית דמ"מ לא הי' לו ואלו לא קנה רק העידית לבד אי"ל ממנו. רק ע"י שקנה הזבורית והא הזבורית לחוד קודם שקנה לא הי' יכול לברור כיון שלא הי' לו ללוקח א' רק זבורית מצי לוקח אמר לדידי שוה ונעשים עידית ושוב גם אצלו א"י לבחור וממילא הניח זבורית דכותי' וגובה מא' כנ"ל. ועוד דבזה ע"י בתורת הבע"ח יקח אצל לוקח ב' ויפסיד לגמרי שוב לא מהני לדידי שוה דבע"ח כנ"ל. ושפיר נקיט תרוייהו עידית וזבורית כנ"ל ובשייר זבורית כנ"ל:

ובפשיטות י"ל דמיירי אף שלקח עידית באחרונה דאצל הראשון הי' רק משום א"א בתק"ח וממילא כשמכרן אף דשייר בינונית לא שייך א"א ומ"מ מה מכר כדאמר בב"ק ושייך להכי זבני כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף