אילת השחר/כתובות/צא/ב

אילת השחר כתובות צא ב

דף צ"א ע"ב

רבינא אמר באלפא ורב עוירא אמר בחמש מאה. בחי' מרן רי"ז (הל' שכנים) חידש בשיטת הרמב"ם דחיוב אחריות היכא דטרפה בע"ח הוי מעין חיוב כשנמצא גזולה, דכמו בגזולה לא הי' מקח כלל ה"נ צריך שיתקיים המקח ובטריפת בע"ח נמצא דלא נתקיים המקח לכן חייב, ולכך אף אם הוקר או הוזל יתחייב רק דמים שנתן. ולכאורה לפי"ז צ"ב סברת רבינא דס"ל דישלם אלף, ובשלמא אם החיוב כשעת הטירפא שפיר פליגי דלרבינא הוי כאילו טרף באמת אלף ולר' עוירא לא חשיב כשבח כמו שביארו התוס', אבל להרמב"ם צ"ע איך יפרנס סברת רבינא, דהא קנה אותה בת"ק.

אמנם ברש"י כאן (ד"ה וטירפא בסוה"ד) כתב או בה' מאות שהרי כך קנאה ממנו, מבואר דסברת ר' עוירא דמחויב רק להחזיר דמים בסכום שקנאה ממנו, ולפי"ז אפשר דזה גופא מחלוקתם, וא"כ פליגי גם אם באמת כעת שוה אלף והלכה כר' עוירא דמשלם רק דמים שנתן עבור השדה הזאת שטרפו ממנו.

אמנם מרש"י יש ללמוד דסברת רבינא לגבות כפי שיעור החוב שהי' מחויב, והיינו דבאמת הא העירו מה מהני אחריות ומה מחייב אותו לשלם אם יטרפו ממנו, אם משום שמקבל עליו המוכר הא צריך קנין מיוחד ובמה הוא הקנין, וצריך לומר דזה כלול עבור לקיחת הכסף שלוקח עבור הקרקע דיש בזה גם מכירת קרקע גם התחייבות אם יטרפוה, ואפי' אם לא כתב אחריות אמרינן דאחריות ט"ס וכאילו כתב ועשה קנין כזה, ובמתנה באחריות ע"כ צ"ל דעושה קנין ממש להתחייב, וצ"ע למה לא הוי אסמכתא וצע"ק.

לכך יש לומר בסברת רש"י דהנה הא פליגי חנן ורבנן בפורע חובו של חבירו אם חייב לשלם או לא, אבל באם גבו חובו ופטר חובו של הלוה לכו"ע חייב, נמצא דאינו צריך התחייבות על אחריות, דבמה שפוטר חובו כשהכריחוהו לשלם חוב הלוה זהו מחייבו בתשלומין, ולפי"ז מה דאחריות ט"ס אינו משום דיש בזה קבלת קנין להתחייב, אלא דס"ל דאין לומר שהסכים הלוקח לפטור את המוכר מלשלם עבור מה שהמוכר דהוא הלוה משלם חובו בקרקע שלקח הלוקח ממנו, וסברא זאת לקוחה מקהלות יעקב ב"ק סי' ט' עי"ש דהקשה דלמה צריך לפי"ז לאחריות, וזה יקשה לאלה דמפרשים דאם ט"ס אמרינן דקיבל אחריות לכן חייב, אבל לפי"מ דמבואר ברא"ש (ב"ב) והובא בש"ך (סי' רכ"ה סק"ב) בשיטת רוב הראשונים דאם אחריות לאו ט"ס אמרינן דמדלא כתב אחריות הרי דהסכים לוותר על חיוב אחריות, משא"כ למ"ד ט"ס אמרינן דאין ראי' שהסכים לוותר ע"ז וממילא חייב, א"כ ל"ק כלל, דבאמת ל"צ לקבלת אחריות דממילא חייב מחמת דפטר חובו, ולמ"ד אחריות לאו ט"ס אמרינן דבודאי מחל, ולפי"ז סברת רבינא כיון דסוף סוף שילם חובו של אלף חייב ולא הוי כפורע מעצמו חוב חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי, ור' עוירא סובר דכיון דבעצם לא הי' בזה אלף לגבות החוב, מה שהוא גרם שינוכה חובו ל"צ עבור זה לשלם אחריות.

ואין להקשות דלפי"ז לר"ת דס"ל דרק בפירנס אשתו של חבירו אינו חייב לשלם, אבל בפורע חובו חייב כמבואר בתוס' בב"ק (דף ק"ט), א"כ למה ר' עוירא אינו מחייבו מחמת פורע חובו אפי' שלא הי' בהכרח גוביינא של אלף מהקרקע הזאת כיון דאינה שוה אלא ת"ק, דמ"מ נחייבו לשלם מדין פורע חובו של חבירו, דזה אינו דהא בפורע חובו דיש מקום לחייב לשלם להלוה זהו רק אם יש לו פסידא, כמבואר בב"ק (דף נ"ח), דלולא זה הוי לכו"ע כמבריח ארי מנכסי חבירו, וא"כ מצד פורע חובו סתם אינו חייב ורק כשהפסיד חייב, אמנם סברת רבינא כיון דזה הוי כנתן קרקע שוה אלף לשלם חובו לכן חייב, ולר' עוירא אזלינן בתר דמים שנתן דלא חייב יותר.

והנה בחי' מרן רי"ז הנ"ל דייק ממה שהרמב"ם (פי"ט מהל' מכירה הל' ג') כלל אם גבו ממנו מחמת שזה גזולה או שטרף ממנו בע"ח, והשוה אותם, וכן ממה שכתב דאם התנה שלא יהי' עליו אחריות מהני מפני שזה תנאי בממון, והקשה דהא פשוט כיון דכל חיובו מפני דמקבל אחריות הרי ממילא כשהתנה אינו חייב ולמה צריך לטעם שזה תנאי שבממון. ולהאמור שפיר מחויב מדינא מחמת דכשגובין הרי זה כמו שהלוה לוקח הקרקע של הקונה ומשלם בזה חובו ולכן הי' חייב מדינא, אלא דיוכל להתנות לא להתחייב עבור זה שישלם הלוה בזה חובו.

שם. רב עוירא אמר בחמש מאה. הנה יש לעין אם באמת נפטר החוב באלף, ומ"מ כיון שהוא לא הפסיד אלא ת"ק לכן אינו מקבל כי אם ת"ק, או דבאמת לא נפטר הלה מחובו, ובדברי רבינא דס"ל דגובה אלף, ע"כ צ"ל דנפרע כל החוב, דאל"ה למה יפסיד הלוה דצריך לשלם לו אלף ועדיין נשאר חייב ללוה ת"ק, דודאי אין להלוה לשלם בעד שהמלוה רוצה לקבלם בעד אלף אם בכ"ז נשאר עדיין החוב על ת"ק, וא"כ צ"ל דנפטר לגמרי מחובו, אלא דמ"מ כיון דהוא לא הפסיד אלא ת"ק אינו משלם אלא ת"ק [וכמדומני שכן מבואר בריטב"א], ובתוס' רי"ד הקשה למה אינו משלם כל האלף כיון דכשגובה מקבל הלוקח זכויות המלוה והו"ל כמוכר לו השט"ח, ותירץ דאה"נ אם יתן לו המלוה כחו להלוקח יגבה הכל אלא דמיירי שאינו רוצה להפסיד להלוה, ומקושיתו ג"כ חזינן דהלוה נפטר, דאל"כ פשיטא דאינו רוצה למסור כחו להלוקח ולהפסיד זכותו מלגבות את הת"ק הנשאר מהלוה, וע"כ דבין כך נפטר הלוה ממנו, ולכן ס"ד דהמלוה מזכה כחו להלוקח, ולסברת קושיתו צ"ע דאיך יצויר דבמוכר שלא באחריות אינו גובה מן המוכר אם בא בע"ח וטרף ממנו, דהא כשגובין ממנו מקבל כח המלוה ונמצא שהלוה לא נפטר מחובו אלא דעבר לרשות הלוקח כמו כל מוכר שט"ח לחבירו.

ועי' בטוש"ע (סוף סי' קט"ז) דמבואר דלפני שטרף אם יזכהו להלוקח בכתיבה ומסירה אז יוכל לגבות מהלוה אבל לאחר שטרף כבר נמחל שעבודו, ולכאורה לפי"ז לא התחילה קושיתו דהתוס' רי"ד כיון דבפשטות לא הי' כתיבה ומסירה לפני הטירפא.

מצוה על היתומים וכו' אבל אמרו לי' הני חמשין דמי ארעא קטינא סלוקי סלקוה. יש לעיין קצת לפמש"כ הרא"ש (בפ' הכותב סי' ד') דיותר אדם משלם מלוה בשטר ממלוה על פה, וע"כ הסברא דרוצה קודם להשתחרר מהמלוה בשטר דאפשר לגבות וללחוץ עליו יותר ממלוה ע"פ, א"כ ה"נ יש סברא דרוצה יותר להפטר מחיוב דקרקע דאפשר לגבותה עפ"י דין ממה שרוצין לשלם המטלטלין דאין לגבות בע"כ דיתמי, א"כ ניהוי כאילו פירשו דזה יהי' לסילוק הקרקע, ואם היינו אומרים דמיירי שכבר טרפו הקרקע דאז הא דמהני התשלום לסלקו אינו אלא מדין שומא הדרא, הוי א"ש דזה אינו אלא כשאומרים בפירוש, אבל הא משמע דלא טרפו ממש, דא"כ מה שייך סלוק סלקינהו הא חזרו וקנו ממש, ועי' בלשון השו"ע (סי' ק"ז סעיף ו') דהוא מהרא"ש עצמו כמבואר בבאר הגולה שם, וכתוב דהוי כאילו הגבו לו בחובו וחזרו ולקחו, הרי דעדיין לא גבה ממש, וכן הוא בר"ן עי"ש.

ואפשר דהנה תמיד אמרינן דמשלם קודם המלוה בשטר והמלוה בע"פ ישלם אח"כ, אבל כאן אם נשאר רק נ' זוזי מטלטלין ונ' קרקע, נמצא דאם ישלמו בעד הקרקע לא ישאר כבר לשלם בעד המצוה, דהא אין יותר מטלטלין מה שהשאיר אביהם, וממה שלא השאיר אין להם מצוה, א"כ הא יתבטל לגמרי המצוה, וגם בקרקע לא יהיו מחויבין דהוי כקנו אותה, וזה הא לא מצינו אומדנא דרוצה לגמרי לא לקיים המצוה, ורק דרוצה קודם לשלם המלוה בשטר ואח"כ המלוה ע"פ, אבל אין לנו לומר דרוצה שלא ישלם כלל המלוה ע"פ. אלא דזה אינו דכיון דבמטלטלין שהשאיר אביהם השתמשו לצורכם לקנות קרקע מסתבר דישאר עליהם מצוה, ואע"פ דמבואר בשו"ע (סי' ק"ז סעיף ד') דאחרי תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי, מ"מ אם מכר ס"ל לי"א דהיינו הרא"ש דאינו גובה מהדמים שביד היתומים, זהו רק דלגבי זה לא תיקנו ונשאר כלפני תקנת הגאונים, אבל לגבי מצוה ישאר מצוה משום כיבוד אב כיון דאין זה מדין שיעבוד דנוכל לומר דחל דין על המטלטלין האלה דוקא, והדר קושיא דנימא דודאי כונתם להפטר משיעבוד הקרקע.

ויש לומר דכשיש שני חובות ומשלם סתם אין שום גילוי דכונתו לתשלום חוב שבעל פה יותר מהחוב שבשטר לכן אמרינן דכונתו יותר להפטר מהחוב שבשטר, אבל תשלומין אין מתפרש סילוק מהקרקע רק סתם תשלומין וממילא נשאר שיעבוד הקרקע קיים. (מהדו"ק)

אחריות דידי' מי לא קביל. לפי פירוש השני שברש"י יש לעי' אם יכול לקחת הקרקע אלא דמחויב באחריות ולכן צריך לשלם ללוקח כסף, דהא משמע מרש"י דאמו היתה יכולה לגבות ממנו הקרקע, ומשמע דלא הי' יכול לסלקה בזוזי, וה"נ הוא יכול לגבות מהלוקח אלא דצריך לשלם לו אחריות, או דבשעת קבלת האחריות היינו שתהי' הקרקע אצל הלוקח, אלא דתמיד לגבי הבע"ח אינו יכול למונעו מלטרוף ולכן מחויב לשלם כסף אחרי הטירפא, אבל כאן אינו יכול לטרוף ומחויב לתת להלוקח את הקרקע.

רש"י ד"ה אתא איהו וקא מערער. עי' במהרי"ט מה שתמה על רש"י, ורוצה לפרש דקודם מכר כתובתה שיזכה לאחר מיתתה וחזר והתנה דאי אתי אמו ומערערה על המכירה אע"ג דאחרי מיתתה אני אירש מ"מ תתבטל המכירה, והיינו דאע"ג דערעור דאמו מדינא לאו כלום הוא, מ"מ כך התנה שאם תערער בחייה יועיל ערעורה שלאחר מיתתה יתבטל המכר והלוקח יפסיד וס"ד דהבן יורש זכותה. וצ"ע דמה שייך לומר דהבן במקום אמו לירש זכותה, דבשלמא אם לאמו זכות לערער מדינא שייך לומר דהבן במקומה דירש זכותה, אבל הא באמת לא שייך כלל לערער על מה שמוכר על אחרי שיירשנה, אלא דכך התנה דיועיל מה שתערער אע"ג דמדינא ערעורה לאו כלום הוא, וזה כמו שהתנה אם תעשי דבר פלוני יתבטל המקח, וצ"ע דא"כ איך שייך לירש זה.

תוד"ה מאי. עי' במהרי"ט, ויש לעיין בכלל מה רמי בר חמא מדמה להא דמשנתנו, דהא כאן אם אדם אחר רוצה לתת יותר משיווי של הקרקע אז הבע"ח מוכרח לקבלה במחיר זה, או שזה ימכר להאדם שנותן יותר כמש"כ הרא"ש, ולכן ה"נ הלוקח יכול לומר דהוא מוכן ליתן בעדה יותר, משא"כ בהא דמשנתנו דגם אם ימצא איש שאומר שמוכן לקנות הנכסים ביותר דינר, מ"מ ניזיל בתר המחיר ששוה לרובא דאינשי, ולכן גם מה שיורשי הכתובה גדולה מעריכין אותה יותר לא מהני. (מהדו"ק)

בא"ד. מבואר דכל מה דמצי לסלק לבע"ח הוא מחמת דמעלה אותו בדמים, ואם יתעקש הבע"ח וירצה לקבל הקרקע ביותר משויה איה"נ דלא יוכל לעכב, ומסתבר דלאו דוקא דיוכל להעלות בכפלים כמו שכתבו התוס', דה"ה יותר מזה, וא"כ תמיד יסלקו ע"י שיאמר לו שיקח משהו קרקע או שיקח דמי החוב, והנה לפי"מ דמשמע מהרא"ש דלא צריך דוקא לסלקו בדמי כל החוב, א"כ גם בשוה הקרקע חצי דמי החוב יוכל לתת לו חצי קרקע בחצי דמי החוב או שיקח מעות דמי חצי החוב, ולפי"ז יתורץ מה שהקשה ההפלאה דאם יתן לו כל דמי החוב הא יפסיד, דכדי להשיג כספו שהוציא יצטרך להמתין עד שיהא ללוה מעות, וגם זה לא יוכל לגבות כיון דהוי כפורע חובו של חבירו, דהא אין ללוקח אלא שיעבוד הקרקע שהיא רק חצי דמי החוב, ואיך יוכל לסלקו בזוזי, ולהנ"ל א"ש דתמיד יתן לו חצי קרקע שיש לו בדמי כל הקרקע דהיינו בחלק מחובו.

אמנם אם יטעון המלוה דרוצה לקחת קצת קרקע בעד כל החוב אע"פ ששוה פחות, עי' בש"ך (סי' קט"ו סק"כ, ובסי' קי"ד סק"א) דס"ל דאינו יכול לסלקו, ושהרא"ש והטור ס"ל דגם כה"ג יכול לסלקו, ובודאי אין הכונה בדמי כל החוב אלא בדמי הקרקע, ואם נפרש כונת הש"ך דהטעם הוא משום דגם שמה שהעלה בדמים נשאר עדיין חובו ויכול לגבות בהשאר, נמצא דזהו רק אם נשאר עדיין חוב כנגד הקרקע, כגון אם הקרקע שוה ק' והחוב הוא ר', דאף אם יסלקנו בק' נשאר עדיין כדי לגבות החוב, וכן אם החוב ק"נ אז יוכל לגבות כדי נ'.

ולכאורה להמבואר ברא"ש ובר"ן בשם ירושלמי במעשה דקטינא דאביי דגם בעל חוב מאוחר כבר אינו יכול לגבות מהיתומים, וביאר הר"ן משום דכשסילקו את הבע"ח בדמי קטינא דארעא הו"ל כאילו קנו את הקטינא מחדש, ויש לעי' אם בהא דקטינא דאביי סילקוהו מרצונו דוקא או דאפילו בע"כ, ואם נימא דאפילו בע"כ, א"כ לפי"ז לכאורה כיון דנגד הסכום שיסלקוהו הו"ל כקנו הלקוחות עכשיו מהבע"ח ואינו יכול כבר הבע"ח לטרוף מזה, ואין לומר דהני ראשונים דהש"ך מסיק כמותם פליגי אסברא הנ"ל, דהא הוכיחו את זה מירושלמי, וצריך לומר דבאופן דאף אם הי' מסלקין אותו כדי הקרקע נשאר עדיין חוב אינו יכול לסלקו, אע"ג דאם נחשבנו כקנו לא נשאר זכות לגבות, ולפי"ז יש להסתפק דאף אם יהי' נשאר רק נ', מ"מ כיון דנגד נ' א"א לסלקו, כיון דאחרי הסילוק ישאר נ' לטרוף, לכן אין לו רשות לסלק נגד עוד נ', א"כ אפשר דמה"ט גם על נ' הראשונים א"א לסלקו מה"ט, כיון דהכלל הוא דכל שאף אם נסלקנו ישאר כחו לגבות עוד, לא מתחיל להיות כח סילוק כלל.

דלטעם הנ"ל צ"ל כיון דאף אם יסלקוהו יהי' לו עדיין שיעבוד א"א לסלקו, א"כ למה דוקא אם המלוה רוצה לקחת בדמי כל החוב, דלכאורה אף אם רוצה לקבלו רק בשויו, מ"מ כיון דאין להלוקח קרקע כנגד כל החוב, א"כ אינו יכול לסלקו בכסף בדמי כל החוב וכקושית ההפלאה, א"כ כיון דנשאר עדיין שיעבודו על הקרקע יוכל לגבות ממנה ולא יוכלו לסלקו.

וצ"ל דרק בבא לקחת את זה בעד כל החוב הו"ל תביעת כל החוב מהקרקע, ולכן שייך הסברא הנ"ל דלא מתחיל להיות סילוק, אבל אם לוקח את זה רק כנגד שיווי הקרקע, נמצא דאין אנו דנין כעת על השאר ולכן יוכל לסלקו, וממילא גם אח"כ לא יוכל כבר לגבות, דהו"ל כאילו הלוקח קנה קרקע כמו שביאר הר"ן את הירושלמי.

תוד"ה דזבנה. דחידש ר"ת דבמוכר דבר מבורר מהני, וביארו [עי' ברא"ש] דזה רק אם זה אינו מחוסר מעשה ולא דמי לשדה זו לכשאקחנה, דמחוסר מעשה לקנות, וצ"ל דפירות דקל דלא מהני לא מקרי דבר מבורר כמו מה שאירש אינו מבורר דאין חפץ שנוכל לומר עליו שזה קנה, משא"כ שדה זו שאירש. ובפנ"י הקשה עדיין מאחרי שימות בעליך, דמבואר בב"מ (דף ט"ז ב') דזה כשדה זו דמיא, וזה גרע יותר ממה שאירש סתם, ולר"ת אדרבה זה צריך להועיל אפילו למאן דס"ל אין אדם מקנה דבשלב"ל כיון דבמיתת בעלה היא נעשית פנוי' ממילא ובירר שרוצה לקדש אותה, ועמש"כ בזה בנתיה"מ (סי' רי"א ס"ק ב').

והנה במוכר דבר שאין שייך לו עדיין, אז כל החסרון הוא רק מחמת שאינו יכול למכור מה שאין לו, אבל אין חסרון אחר, אך באשה שיש לה בעל מלבד מה שאינה ברשות עצמה להתקדש, עוד א"א לקדש עצמה מחמת דין אשת איש, ודין זה אינו רק משום דשייכת לאחר, אלא דדין הוא דא"א אינה יכולה להתקדש. והנה חידוש דר"ת הוא רק היכא דחסר בבעלותו להקנות ע"ז מהני מה דזה יהי' בבעלותו ע"י שיירש ממילא ומקנה לו דבר מבורר כמש"כ התוס' בסוף דבריהם, וכן הוא ביתר ביאור ברא"ש, אבל לגבי מה דיש דין דא"א אינה יכולה להתקדש מצד הלכה מיוחדת ככל עריות לא מהני לסלק חסרון זה מחמת דזה מבורר וזה יהי' ממילא. ועי' באבנ"מ (סי' מ"ד) דפליג עם הפנ"י דכתב בגיטין (דף מ"ג ע"ב) דאשת איש אפי' אם לא תהי' חייבי כריתות לא יתפסו הקידושין כיון שכבר היא קנוי' לאחר, ובאבנ"מ הוכיח דצריך קרא בקידושין (דף ס"ז ע"ב) דבאשת איש לא תפיס קידושין הרי דהי' שייך לתפוס, ובחזו"א בקידושין שם דחה דצריך קרא שאינו תופס מחמת חומר כריתות דלכן הולד יהי' ממזר, דלולא זאת נהי דלא הי' תופס קידושין מ"מ לא הי' הולד ממזר, ועכ"פ הא מיהת לכו"ע דא"א מחמת דינה אין תופס קידושין מלבד מחמת דכבר קנוי' לאחר, ולגבי דין זה לא מהני מה דתהי' ברשות עצמה, דזה רק מוריד החסרון מחמת דאינה ברשות עצמה, אבל על מה דלא תפיס קידושין מצד דינה ע"ז לא מהני דסוף סוף מחמת זה הוי דבשלב"ל.

ובהא דהוכיח ר"ת מהא דב"ב (דף קנ"ט) דבן שמכר בחיי אביו ומת דבנו מוציא מיד הלקוחות משום דאמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא, מבואר דלולא זאת חלה המכירה והא הוי דבשלב"ל, הרי דכיון דבירר ואתיא ממילא לא הוי חסרון דבשלב"ל, הקשו דעדיין יקשה מה דהתוס' בב"ב (דף קנ"ט) הקשו דאפי' אי אדם מקנה דבשלב"ל מ"מ על נכסים שיפלו לו כשיהי' גוסס לא מהני כדאמרינן התם בדף קכ"ז ב', א"כ למה מהני מכירתו, וזה יקשה ג"כ לר"ת דנהי דמהני מה דאתי ממילא ובירר איזה שדה, מ"מ הא צריך שתועיל המכירה מתי שירש, וכיון דמת ואז אינו בר הקנאה הא לא עדיף מגוסס בשעה שהקנין צריך לחול דלא מהני הקנאתו.

והנה במחנ"א (הל' זכיה ומתנה סי' ט"ז) הקשה מהא דמבואר בב"ב (דף קל"ז) דאי כונת המגרש לגרש עם גמר מיתה מהני הגט, והקשה דהא אז אינו בר הקנאה, ומ"ש מהא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, וחילק בין דבר שבא לעולם ללא בא לעולם, וצ"ב מהו החילוק [וכבר נתקשה בזה בקובץ שעורים ב"ב אות תס"ז].

וע"כ צ"ל דבעושה קנין לאחר זמן, אז נהי דמצד הקונה לא קנה עדיין וצריך עדיין שיוגמר הקנין ואם אז לא תהי' ברשותו כלתה קנינו, אבל מצד המקנה כבר הי' כל מה דצריך כדי שיקנה, ומה דחוזר אינו אלא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל כשאינו חוזר ומבטל יש בכח מעשה הקנאה שלו כבר לגמור הקנין לגמרי אפי' שאז אינו בר הקנאה, אבל בדבשלב"ל אפי' לר"מ מ"מ עיקר המעשה קנין יחול כשיבוא לעולם, דהא גם קטן שיעשה קנין שיחול לכשיגדל מהני, וכן גוי שיעשה קידושין לכשיתגייר מהני לר"מ דאדם מקנה דבשלב"ל, ובודאי כעת לא שייך שיעשה קידושין, וע"כ דאז כשמתגייר חל הכל, היינו דהוי כאילו עשה אז מעשה קידושין וגם חל אז הקידושין, ולכן אם אז אינו בר הקנאה לא מהני. ולפי"ז בהא דחידש ר"ת דבדבר שיזכה ממילא ובירר קנינו מה הוא מקנה דמהני, בודאי לסברתו כבר חל ההקנאה כעת, דהא לדידן דלא ס"ל אדם מקנה דבשלב"ל אין כזה קנין שיועיל אם כעת לא עשה שום חלות דין, וע"כ דכבר מצד המקנה חל אלא דלא קנה הלוקח עדיין, וכ"ז שלא קנה הלוקח אתי דיבור ומהני לבטל דיבור הקודם, וכ"ז שלא ביטל מהני חלות זה לכן לא איכפת לן אפי' שהמקנה ישיג זה לאחר מותו.

אלא דצ"ע מהא דשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו, דאמרינן בב"מ (דף ט"ז) ובקידושין (דף ס"ג) לענין שחרור דמהני לר"מ, וכתבו הרבה ראשונים דאפי' כבר נקרע השטר לפני שיקנהו מהמוכרו יקנה, וכ"כ התוס' דף פ"ב א' ד"ה הא דאמר, וא"כ גם בדבשלב"ל כבר יש מעשה קנין לגמרי מצד המקנה כעת, ולמה לא מהני לר"מ להקנות נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס, ומאי שנא מדבר שבא לעולם דחזינן דמהני אפי' שיפלו לו לאחר מיתה כיון דלר"מ גם בדשלב"ל יש כבר מעשה קנין כעת דלכן מהני אם נקרע השטר בינתיים.

תוד"ה ראובן (הנמשך לעמוד הבא). דכולן צריכין שבועה. עיין בדו"ח רעק"א דתמה הא כיון דאין לך מחוסר גוביינא גדול מזה שעדיין לא גבו ממנו ואין יכול לתבוע מחמת אחריות וממילא בשעת מיתה זכו היורשים. והנה הראשונים הביאו לעיל (דף פ"ד) מהירושלמי דפריך היכא דפטרו משבועה אם ר"ע יודה דלא יזכו היורשין, ותירץ דזה תורה וזה אינו תורה, ופירשו הראשונים, עי' ברא"ש שם, דאין הדבר תלוי בשבועה דוקא, ומהתוס' משמע דלא כדבריהם, ונראה דלהתוס' הביאור דלהיורשין הוי ודאי ולהבע"ח טעון בירור, דהא צריך שבועה, הרי דיש לחשוש שמא לא מגיע לו, א"כ אף כשפטרו משבועה מ"מ אין החיוב כל כך ודאי ואין לו כח בירור כמו להיורשין לכן ינתנו להיורשין, ולפי"ז י"ל דכ"ז אם הספק באמיתות הדבר אם מגיע לו, אבל אם בשעה שמת אביהם ברור שאם יקויים איזה תנאי יזכה, אז הו"ל שפיר ודאי דיהי' שלו ולא איכפת לן מה דעדיין לא ידוע אם יקויים התנאי ויגבה או לא, וכאן הא החוב הוא ודאי על תנאי אם יגבו ממנו השדה דחשש צררי אין, לכן לא הוי חסרון מה דעדיין לא אפשר לגבות, דלא תלוי במה דעדיין א"א לגבות, אלא במה דאין חיוב ודאי מחמת דחסר בבירור אמיתות הדבר. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א