הפלאה/כתובות/צא/ב

הפלאה כתובות צא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוס' ד"ה כך מועטין וכו'. דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא הקשה מהרש"א דהא במרובין ונתמעטו לא אזלינן בתר נחלה דאורייתא דקאמר פשיטא מרובין וכו'. ואמר עוד כשם שמרובין ונתמעטו משמע שזה פשוט יותר. ונראה דיש לומר דהכא נמי הוי אזלינן בתר נחלה דאורייתא אלא דכיון דבזמן שהייו מרובין בשעת מיתת האב ונשתדפו או הוזלו ויש בו עדיין מותר דינר ודאי טיבותא הוא ליתומים לחשוב הנכסים כפי שעת מיתה וברשות יורשי כתובת בנין דכרין הוזל ונשתדף א"כ בהא נמי לא חילקו דאם לא ישאר מותר דינר יחשוב כשעת הזול דתרתי מילי לא עבדו וניחא לחז"ל שיהיו כל הנכסים באחריות יורשי כב"ד שאם ישתדפו או יוזלו יחשוב כשעת היוקר וממילא דה"ה אם יפחות ממותר דינר כבר זכו בני הגדולה ולכך הוא מילתא דפשיטא רק דהאיבעיא הוא להיפך דלענין יוקר ושבח אם נימא נמי הכי דאוקמינן לעולם בשבח ויוקר בזכות נחלה דאורייתא דאזלינן בתר השתא וממילא דאם נשתבח למותר דינר נמי נימא הכי או נימא דכיון דידוע בשעת מיתה דאין בו מותר דינר יכולין לבטל מיד כב"ד משא"כ במרובין ונתמעטו דאין ידוע כמה יהיה המיעוט לכך אזלינן לעולם בתר מעיקרא וא"ש לשון כשם כנ"ל. וק"ל:

בגמרא סבר רמי בר חמא וכו'. לכאורה משמע כאן כפי' השני שכתבו התוס' לעיל ד"ה כך מועטים וכו'. דאל"ה מאי מייתי ראיה ממתניתין דילמא התם היינו טעמא דכיון שקודם שאמרו הרי אנו מעלין וכו'. לא היה מותר דינר א"כ ה"ל כמועטים ונתרבו דנחשוב לעלוי דידהו כנתיקר וכבר זכו בני הקטנה אלא ודאי דבמועטים ונתרבו זכו בני יורשי גדולה והיינו דהקדים הש"ס הך מילתא דרב נחמן קודם האי עובדא ולפירוש רש"י ור"ח צ"ל דמשמע ליה דמתניתין ע"כ מיירי שבשעת מיתה מיד אמרו כן דאל"ה פשיטא דאין יכולין לומר כן דה"ל מועטין ונתרבו ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' בד"ה מאי פסידה וכו' לרב"ח ניחא וכו'. וקשה לכאורה הא כתבו הפוסקים דמיירי פלוגתייהו דוקא קודם הכרזה ושומא א"כ מנ"ל דרב"ח מיירי קודם הכרזה ושומא. דילמא מודה בהא דיכול לסלק. ולפמ"ש דע"כ משמע ליה לרב"ח דמתניתין אפילו באמרו תיכף לאחר מיתת אביהם לא מהני אתא שפיר. ודוק:

תוס' ד"ה מאי פסידא וכו' ויש לומר דמ"מ כל שעה וכו'. משמע מדבריהם דמיירי התם כגון שהקרקע שביד הלוקח הוא כשיעור כל החוב ובזה יכול להעלות דמיה יותר ולומר לו שיתן לו כל החוב או יקח חצי קרקע בחובו אבל כשהקרקע הוא נגד חצי החוב א"כ אם יעלה הלוקח בדמים יוכל המלוה ליקח הדמים ויהיה בזה גירעון ללוקח שיצטרך להמתין עד שיהיה מעות להלוה אם הוא באחריות וכ"ש אם הוא שלא באחריות יפסיד לגמרי וא"כ בכה"ג לא שייך סברת התוס' דבכל שעה יאמר כן דמה"ת יאמר כן להפסיד לעצמו. ותו נראה דאפילו באחריות אין הלוקח יכול לומר שיסלק אותו ביותר משוויה בדמים ואח"כ יחזור ויגבה כל הדמים שנתן מן הלוה דהא ע"כ מיירי שאין הלוה לפנינו דאם הלוה רוצה בכך פשיטא דיכול ליקח המעות מן הלוקח ולשלם לבע"ח. א"כ דילמא לא ניחא ליה ללוה כן שיסלק הב"ח שלו ביתר משווי הקרקע ויהיה חייב לשלם אותן המעות להלוקח דשמא המלוה נוח לו יותר מהלוקח וכדאיתא בחזקת הבתים דף מ"ג הראשון נוח לי והשני קשה הימנו והיכא דאיכא פסידא להלוה א"י להעלות על השומא כמ"ש הרא"ש בכה"ג ותו נראה דבכה"ג שאין הקרקע כשיעור כל החוב והוא נותן לו דמים יותר משוויה ה"ל כפורע חובו של חבירו דקי"ל דפטור מלשלם לו דיכול לומר מפייסינא הוינא ליה ומחיל לי ואפילו מבע"ח דוחק כמ"ש התוס' לקמן דף ק"ח עיין בח"מ סימן קכ"ח דבשלמא כשהקרקע שוה כל החוב שפיר מצי לומר שיקח חצי הקרקע בעד החוב ואם לאו יתן דמים דאם יגבה קרקע ג"כ יתחייב ללוקח בכל הדמים משא"כ באינו שוה והלוה לא נתחייב באחריות ללוקח כי אם שיווי הקרקע מה"ת נמי שיוכל להיות בע"כ בעל חובו וע"כ צ"ל כנ"ל דמיירי ששוה הקרקע נגד כל החוב וזה דוחק. ותו קשה לפענ"ד בדברי הרא"ש ז"ל שכתב ליישב דברי הר"ם ז"ל דס"ל דאין הלוקח יכול להעלות על השומא כי ודאי לתועלתו הוי מכוין וכו' ורב האי גאון כתב דבע"ח ולוקח אם יוסיף אחד על חבירו לאותו שיוסיף יהיה הקרקע ואפשר דהאי איירי כשרוצה אחד מהם להוסיף נגד כל החוב כי הך דשמעתין וכו' הרי כתב בפירוש ולא יהיה כל החוב פרוע וכו' משמע שיכול לסלק ביתר משוויה אפילו אין לו קרקע נגד כל החוב. א"כ קשה עליו כנ"ל דהרי יכול הלוה לומר הראשון נוח לי וכו' ותו דהוי ליה כפורע חובו של חבירו כנ"ל והיה נראה לפרש דעת הרא"ש דבאמת צריך להבין מה שמחלק הרא"ש בין שמסלק כל החוב למלוה או מקצתו דאף שמסלק כל החוב אכתי שייך סברת הר"מ דלא איכפת ליה כיון שהוא יגבה מן הלוה כולו כמו מקצתו והיה נ"ל דהרא"ש מיירי שמסלק מדעת הלוה שהלוה מתרצה בכך שישלם כל החוב ויחזור ויגבה ממנו כשיהיה לו ואם כן ממילא דפשוט הוא דיכול לסלק בכל החוב דיכול לומר לו אם תקבל בכל החוב מוטב ואי לא אמסור המעות ביד הלוה ופשיטא דכשהלוה יש לו מעות ורוצה לסלקו דא"י לגבות ממשעבדי מיהו היינו כשמסלקו בכל החוב אבל פחות אף אם ימסור המעות ביד הלוה יגבה אותם ויחזור ויטרוף המותר מזה הלוקח לכך צריך לסלק בכל החוב כנלע"ד לפרש דברי הרא"ש. אך דברי התוס' א"א לפרש כן דמיירי מדעת הלוה דאם כן מ"ט דמ"ד דא"י לסלקו בזוזי ע"כ צ"ל דמיירי שלא מדעת הלוה. מיהו מסתימת דברי הרא"ש וטוש"ע לא משמע כן ומשמע שלא מדעת הלוה וצריך לומר שיש לו קרקע כנגד כל החוב כההיא דשמעתין ואפ"ה כשירצה ליתן חצי קרקע בדמים יקרים ולא נפרע בזה כל החוב וצריך להשלים החוב במקצת קרקע אף שיסלק לו כל החוב כיון שאינו נותן לו הכל במזומנים תו אינו יכול להעלות מקצת הקרקע בדמים יקרים יותר מכדי שומא אם לא שרוצה לשלם כל החוב במעות וצע"ג בזה דהא משמע בב"מ דף ט"ו דלמ"ד דיכול לסלק יכול לסלק אפילו בקרקע לפי שווי' כדאיתא התם הב לי גרבא דארעא שיעור שבח וכו' ולמה לא יוכל לסלק מקצת במעות ומקצת בקרקע לפי שווי':

ואילולי דברי הרא"ש היה נלע"ד לפרש דברי הר"מ דאין חילוק בין שמסלק בכל החוב או מקצתו אבל עיקר דינו והמשך דבריו דכשאדם אחר מוסיף על השומא וע"כ לאו מטעם סילוק דמים דודאי אין אדם אחר יכול לסלק הבע"ח בדמים כמבואר בפשיטות בכמה דוכתין ובח"מ סימן קי"ד אלא דאנו אמרינן כיון שהוא נותן יותר הקרקע שוה יותר ולא אזלינן בזה בתר רובא דאינשי שאינם נותנים יותר אלא אמרינן דקרקע זו שוה יותר לזה ונראה לפע"ד דאפילו יתר מפלגא דקי"ל דה"ל ביטול מקח אפילו בקרקעות מ"מ יש לומר דכיון דהוא נותן מעות יותר אין דין סילוק אלא שיווי הקרקע כן הוא וה"ל כמו נתייקרה ונשבחה משא"כ בלוקח אף שיכול לסלקו היינו מדין סילוק אבל לא בתורת שיווי הקרקע בשביל שמעלה בדמים יותר והוכחת הר"מ הוא מדקי"ל הכא דטירפא לא כתבינן אלא בשיווי השומא וס"ל דכשאחר רוצה ליקח וליתן יותר ודאי דכתבינו טירפא כמו שרוצה זה ליתן דהא אם ימכור לו הלוקח יקח ממנו זה הסך וה"ל שיווי הקרקע כן אבל בהוספה דידיה אינו תוספת שומא דכוונתו לטובתו ואף אם המלוה נוטל הקרקע עם הוספה א"י לגבות מן הלוה כי אם מה שהיה שוה הקרקע לרובא דאינשי ואף דיש לומר דאין ראיה מן הש"ס דקאמר הילכתא בחמש מאה משום דיש לומר דהתם כיון דהוי פלגא ה"ל ביטול מקח יותר משוויה אבל בפחות מפלגא יש לומר דה"ל עילוי השומא וגובה כולו מן הלוה מ"מ ס"ל להר"מ מצד הסברא כיון שהוא מתכוין לטובתו אין זה עילוי השומא אלא סילוק בעלמא וכן להיפך כשהמלוה נוטל תוספת דמים והקרקע נשארת ביד הלוקח כיון דאין זה עילוי השומא ואמרינן דאין הקרקע שוה כי אם כפי השומא לרובא דאינשי ה"ל כפורע חובו של חבירו בתוספת הדמים ואינו יכול לגבות מן הלוה כנ"ל. אך קשיא לי דלפ"ז למה כתב הר"מ דכשאחר מעלה בדמים צריך למלוה לקבל באותו עילוי משמע דגובה הכל ואמאי הא הרא"ש בעצמו ס"ל דבנתייקרה אין לו רק חצי שבח וכמבואר בח"מ סימן קט"ו ס"א ודוחק לחלק דנהי דה"ל כנתייקרה לענין שצריך המלוה לשלם לו מ"מ לא הוי לענין זה כנתייקרה שלא יטול רק חצי השבח וצ"ע. ודוק:

שם בגמרא הני קמאי מצוה עבדיתו וכו'. עיין בהגהות אשרי ובש"ע סימן ק"ז דהיינו דוקא בהניח מטלטליו אבל אם לא הניח כלום אין מצוה על היתומים והסמ"ע שם בס"ק י"ח כתב דבהניח מטלטלים אמרינן דמה שפרעו בשביל אביהן פרעו. והשיג עליו הש"ך דלאחר תקנת הגאונים אין נ"מ דבל"ז מחויבים לשלם מטלטלין. ולענ"ד נראה דשפיר נ"מ בנאבדו המטלטלין לאחר שפרעו משלהם וקמ"ל דאין היורשים יכולין לומר שהמעות נתנו בעד הקטינא והמטלטלין שהניח הרי נאבדו אלא אמרינן דמן הסתם שלמו לב"ח ראשון בשביל המטלטלין שהיו בידם כי היכי דחזינן הכא דמסתמא כיון שלא אמרו בדמי קטינא היו בשביל המטלטלין אע"ג דליכא אלא מצוה מכ"ש לבתר תקנת הגאונים אמרינן מסתמא בשביל המטלטלין פרעו ושלהם נאבד. וק"ל:

והנה הרמב"ם פרק י"ח מהלכות מלוה כתב בדין זה שהיתומים סילקו במטלטלין עצמן שירשו משמע דס"ל דאם נתנו משלהם מעות אע"ג דהניח אביהם מטלטלין יכולים לומר שנתנו בעד הקרקע. ולפ"ז אף לאחר תקנת הגאונים אם נאבדו אלו המטלטלין כנ"ל כיון שסילקו במעות שלהם יכולין לומר שנתנו בעד הקרקע וצ"ע שלא עמדו האחרונים בזה בלשון הרמב"ם ז"ל:

פירש"י ד"ה דזבנה לכתובתה דאימיה שהיתה נשואה לאחר וכו'. לכאורה יש לומר הא דלא פירש שהיתה נשואה לאביו וכן הוא בטור אה"ע סימן ק"ה היינו משום דכיון דמשמע ללישנא קמא דלשון טובת הנאה משמע שהיה המכירה בחיי בעלה ואח"כ מת הבעל ואס"ד שהבעל היה אביו היה יכול למחול הכתובה לעצמו כדאיתא לעיל דף פ"ו בקריבתה דר' נחמן אך זה אינו דלא מיבעיא לדעת הפוסקים דמשום דינא דגרמי צריך להחזיר המעות אם כן הכא דבל"ז אין המכירה כלום דה"ל דבר שלא בא לעולם אלא שצריך להחזיר הדמים כמ"ש רש"י א"כ אין נ"מ במחילתו לעצמו דעכ"פ צריך להחזיר הדמים ואפילו לדעת הפוסקים דכשמוחל לעצמו א"צ להחזיר הדמים מ"מ הכא דלא היה המכירה כלום ודמים אית ליה גביה פשיטא דכשימחול הכתובה שלו הוא מוחל וצריך להחזיר הדמים ומדברי הר"ר משה בר חנוך שהביא בעל העיטור הוא בח"מ סימן רי"א בב"י שם וז"ל כתובה אינה בכלל הירושה שאין אשה מוחזקת בו עד שתשבע ולפיכך ברשות היתומים הוא ויכול למכרו וכו' משמע דמפרש שהיתה כתובת אמו מאביו ומה שהקשה בספר בני יעקב והביאו בספר פני יהושע דהא ללישנא קמא משמע דמדייק מלשון טובת הנאה שהבעל חי ואיכא ספק שמא ירשנה א"כ אפילו אי מיירי שהבעל הוא אביו הדר ה"ל מה שאירש מאבא כיון שאביו קידם בשעת מיתה ולענ"ד לק"מ דאפילו אם נימא דהר' משה בר חנוך מדייק מלשון טובת הנאה מ"מ יש לומר שהכתובה היתה מאביו רק דמיירי שלאחר מיתת אביו היתה נשואה לבעל אחר דשפיר ה"ל טובת הנאה דהא יש להסתפק דשמא תשבע ותגבה כתובתה ממנו ויירשנה בעלה השני לכשתמות אבל באמת לא נשבעה וממילא דאין הבעל השני יכול לגבות דלגבי הבעל ה"ל מת לוה בחיי מלוה ותו דכל זמן שלא גבתה ה"ל מלוה דאין הבעל יורש במלוה דה"ל ראוי כדאיתא באה"ע סימן ק' אלא דבאמת צריך להבין דממ"נ אי לא נשבעה א"כ בל"ז אינו יכול לגבות כדין מת לוה בחיי מלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואם נשבעה הדר ה"ל בחזקת אמו וה"ל מה שאירש מאמא ודוחק לומר דמדמי ליה להא דאמר לעיל דף נ"ט האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה וה"נ כיון שמכר קודם שבועה דאז היה בחזקתו והשתא הדר בא לידו אחר מיתתה שפיר ה"ל מכירה אבל באמת זה אינו דהתם בידו בשעת ההקדש שלא למכור אבל הכא אין בידו שהרי הברירה בידה שתשבע בכל עת שפיר ה"ל דבר שלא בא לעולם וצ"ל דס"ל דכשמוכר מסתמא הוא מוחל השבועה לגבי הלוקח ומיירי שלא נשבעה כלל ושפיר היה יכול למכור. ודוק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---