פני יהושע/כתובות/צא/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg צא TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

תוספות בד"ה כך מועטין ונתרבו כו' ואע"ג דבריש מי שמת כו' היינו משום דבכל דוכתא אזלינן בתר נחלה דאורייתא כו' עכ"ל. היינו לענין מועטין ונתרבו משא"כ במרובין ונתמעטו בכל ענין אזלינן בתר שעת מיתה כדפרישית וכמ"ש מהרש"א ז"ל וכן צריך לפרש ג"כ בסוף הדיבור שכתבו דהכא אע"ג דאזלינן בתר תקנתא דרבנן אפ"ה לא מיעקרא נחלה דאורייתא עכ"ל וקשיא לן הא זימנין דמיעקר נחלה דאורייתא לגמרי שאין יורשי הקטנה נוטלין כלום לא מאביהן ולא מאמן ולמאי דפרישית אתי שפיר:

גמרא ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי כו' אזל בע"ח טריף לחדא מינייהו כו'. לכאורה משמע מלשון הגמ' דאיירי שטרף כבר ברשות ב"ד וא"כ ממילא דאיירי שהיה שומא והכרזה דהא ב"ד שטעו ומכרו שלא בהכרזה נעשה כטועים בדבר משנה ועוד דכל טירפא ואדרכתא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא לאו כלום הוא וא"כ ממילא היו צריכין לעשות שומא ולכתוב שובר על גוף השט"ח ואפ"ה לרבא מצי לסלק ליה אלא דהרא"ש ז"ל כתב דלאחר שומא והכרזה לא מצי לסלק ליה וכן נראה מלשון התוספות כאן דאל"כ אין זו ענין לעיקר פלוגתייהו דפ' המקבל ולפי שיטת התוס' והרא"ש ז"ל צ"ל דהא דנקיט אזל טריף לחדא כו' והיינו משום דמעשה שהיה כך היה או משום רבותא נקיט הכי דאע"ג שכבר ירד הבע"ח לקרקע ברשות הלוקח ע"מ שיגבה הסך חמש מאות אפ"ה יכול לסלקו כיון שלא היה שומא והכרזה וכן צריך לפרש בלשון הפוסקים שהביאו בזה הלשון:

תוספות בד"ה מאי פסידא כו' מיהו לרמי ב"ח ניחא אבל לרבא מנ"ל כו' עכ"ל. והא שכתבו דלרמי ב"ח ניחא אע"ג דלפ"ז לא שייך האי ראיה דמייתי ממתניתין ואם אמרו היתומים אנו מעלין אלא דאיכא למימר דעל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלק בזוזי בלא"ה הוי פשיטא ליה מסברא דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכא שמעלה בדמים יותר שומעין לו ע"ז מייתי ראיה ממתני' דלא אזלינן אלא אחר שומת ב"ד משא"כ לרבא קשיא להו מנ"ל ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו ובפשיטות מצינן למימר דמה שרגילין לומר דהיינו פלוגתא דהכא היינו משום דלא אשכחן מ"ד דלא מצי לסלק אלא לרמי בר חמא לחוד אבל בהא דאיכא למ"ד דמצי לסלק לא הוצרך לאתויי מהכא אלא כיון דאשכחן בגמרא בכמה דוכתי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמה"ט זימנין דדחי ליה לוקח לבע"ח מבינונית לזיבורית כדאיתא לקמן בשמעתין ובתוס' א"כ כ"ש דמה"ט מצי הלוקח לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו כמו שהיה המוכר יכול לסלקו. ובזה נ"ל ליישב שיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב לחלק בין היכא שהלוקח מסלק כל דמי החוב או לא והיינו מטעמא דפרישית כיון שהלוה גופא לא היה יכול לסלק אלא דוקא כשהיה נותן לו כל דמי חובו ולא עדיף מגברא דאתא מחמתו אלא דממה שכתב הרא"ש ז"ל דביתומים מצי לסלק בדמי השומא אף כשאין שוה כל דמי החוב א"כ משמע דלא נחית להאי טעמא ועיין בסמ"ע סי' קי"ד סעיף קטן ד' והש"ך העלה כמו שכתבתי דדוקא כשנותן הלוקח כל דמי החוב ונראה דהיינו מזה הטעם שכתבתי ואע"ג דלאחר שומא והכרזה והורדה כתבו רוב הפוסקים דאין הלוקח יכול לסלק כלל ולא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל כו' התם טעמא אחרינא איכא דללוה גופא נמי מדינא לא בעי מיהדר אלא משום ועשית הישר והטוב ובלוקח לא שייך כדמסיק הרא"ש ז"ל. ובלא"ה מלשון התוס' בתירוצם שכתבו דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפליים על שויו עכ"ל וא"כ אכתי לא שמעינן דמצי לסלק אלא כשנותן בע"ח כל דמי חובו דאל"כ אכתי מנא לן שהרי אם ישום אותה יותר משויו יהא תועלת לבע"ח בזה אע"כ דלקושטא דמילתא סברי התוספות שאין יכול לסלק אלא בדמי כל חובו דוקא וכשיטת הש"ך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שע"ז לא הוצרכו להביא ראיה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא מטעמא דמה מכר ראשון לשני ודוק היטב:

קונטרס אחרון
ע"א תוספות בד"ה מאי פסידא כו' כתבתי דמל' התוספות משמע כשיטת הש"ך בח"מ סי' קי"ד ס"ק א' דאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אלא כשיתן לו כל חובו דוקא דלא עדיף מגברא דאתא מחמתי' ודלא כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ד':

רש"י בד"ה מצוה על היתומים כו' אלא שאין לב"ד לכופן כו' אלא מצוה בעלמא מדרבנן עכ"ל. כבר כתבתי בזה בפ' הכותב דף פ"ו בל' התוספות בד"ה פריעת ב"ח דלשיטת רש"י לאו בכל מצוה דרבנן אין כופין אלא דוקא הכא מדשני בלישנא לומר מצוה על היתומים ולא קאמר סתם חייבים אע"כ דמעיקרא דתקנתא כך היה דמצוה בעלמא ואין כופין וכן מבואר בלשון רש"י בהדיא דאל"כ למה הוצרך לזה כאן דהא אדרבא אי הוי כופין כ"ש א"ש טפי מילתא דאביי אע"כ שלא בא רש"י לפרש אלא הא דקאמר בלשון מצוה וקאמר השתא בדין קטריף משמע דיש לחלק בין לשון מצוה ובין לשון בדין כן נראה לי ועיין מ"ש בזה סוף פ"ק דגיטין בענין מצוה לקיים דברי המת ועיין בלשון הגהת אשר"י דמפרש ההיא דשמעתין ביתומים קטנים וכבר הארכתי בזה בפרק הכותב ע"ש:

בד"ה אחריות נפשיה כו' והא לא דמיא לגוזל שדה כו' אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דב"מ לא משמע הכי דהא מקשה הש"ס התם מההיא דגוזל שדה ומכרה אההיא דמה שאירש מאבא מכור לך ומשני רבא התם לא סמכא דעתיה ומדלא משני שאני ירושה דממילא אלמא דלא מצי לשנויי הכי דכיון דאמר בפירוש מה שאירש מאבא מכור לך לא מהני האי טעמא דירושה ממילא לגרוע המכירה אלא משום דלא סמכא דעתיה וכן הקשה בס' בני יעקב על בעל העיטור דף צ"ב ע"ש אלא דהמעיין שם בלשון הסוגיא יראה דאפשר דהני תרי טעמי צריכי להדדי ודא ודא אחת היא ואין להאריך כאן ושם יבואר וכן הוא בעיטור עצמו בשם רבינו האי גאון ע"ש שהביא שני הטעמים כא'. ועוד נ"ל ליישב דבלא"ה קשיא לפירש"י בלישנא קמא מאי שייך אי אתיא אמו ומערערה דמה ערעור שייך כאן כיון שלא מכר אלא אם תמות וירשנה ועוד מאי ס"ד דרמי ב"ח דאיהו במקום אמו קאי אם כן מה מכר לו הא עיקר המכירה היה אם תמות אמו אע"כ דהאי לישנא משמע שתהא המכירה קיימת אף בחיי אמו אם לא תערער על מכירתו וא"כ לפ"ז אם לקח הבן הקרקע מאמו וטרח אבתרה שפיר הוי שייך האי טעמא דטרח דניחא ליה דליקום בהימנותא ואהכי סמכה דעתא דלוקח אלא משום דירושה ממילא ולא טרח מש"ה לא נתקיים המכירה ואי משום שהבעל עדיין קיים בהא לא איכפת לן דמסתמא איירי בקרקע שהכניסה לו משלה והיא מיקרי מוחזקת שכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שמא תמות וירשנה בעלה משמע שהיא מוחזקת וא"כ עיקר טובת הנאה היינו אם תסכים אמו על המכירה ולא תערער וא"כ יפה כתב רש"י טעמא דירושה ממילא כן נ"ל נכון בעזה"י וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל שכתב בד"ה בטובת הנאה כו' דלא היה זה שלוחה עכ"ל א"כ משמע שעיקר המכירה היה בחיי אמו אלא שלא היה שלוחה וא"כ דמי לגמרי לסוגיא דב"מ במוכר שדה שאינה שלו כדפרישית והשתא א"ש נמי הא דסבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי דנהי שהיה המקח קיים בחיי אמו כל זמן שלא ערערה מ"מ השתא ירש הבן אותו זכות לערער ודו"ק:

בא"ד לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימא כו' שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה ומת ונפלו כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא שייך לשון בטובת הנאה דקאמר דהא מכירה גמורה היא כיון דקרקע בחזקתה אלא שיש לאמו שיעבוד עליה ונהי דרש"י ז"ל מסיק דמש"ה לא מכרה אלא בדבר מועט אכתי לשון טובת הנאה אינו מדוקדק דהא בדוכתי טובא אשכחן בגמרא המוכר שדה שלא באחריות ולא אשכחן האי לישנא דטובת הנאה ואם באנו לפרש דאיירי בשדה שהכניסה לו משלה הוי אתי שפיר יותר אלא דמלשון רש"י עצמו לא משמע כן ולולי פירש"י בזה היה נראה לפרש האי פירושא דלשון אחר דאיירי בשדה שייחד אביו לאמו בכתובתה ומכר הבן אותה שדה בחיי אביו בטובת הנאה אם ימות אביו ולא תערער האם או שתמות בחיי אביו או לאח"כ אבל אם תערער מחמת כתובתה לא יהא המכירה כלום והשתא לפ"ז מצינן למימר דלא דמי כלל למה שאירש מאבא דהתם הא מסקינן טעמא משום דלא סמכא דעתא ופרש"י שם דשמא ימכור האב זו השדה ופירושו מוכח דליכא למימר דלא סמכא דעתא דשמא ימות הבן קודם שיגיע לידו דא"כ התם בלוקח נמי כ"ש דלא סמכה דעתיה דאיכא ספיקא טובא שמא ימות המוכר קודם שיקח השדה מהבעלים דמסתמא לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט דא"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד דשמא לא יתרצה למכור לעולם אע"כ דלשמא ימות לא חיישינן אלא הא דלא סמכה דעתיה היינו שמא ימכור האב קודם שימות משא"כ בלוקח שדה גזולה לא שייך לומר שמא ימכרו בעלים הראשונים דאכתי יטרח ליקח מבעלים שניים נמצא דעיקר מילתא דלא סמכא דעתיה ע"כ מוכרח דהיינו משום שמא ימכור והאי חששא לא שייך הכא בשדה שייחד לאמו בכתובתה וכ"ש במה שהכניסה לו משלה דבכל הני לא מצי האב למכור בחיי אשתו כן נ"ל נכון. ולע"ד נראה ברור שכן הוא שיטת הרב רבי משה בר חנוך שהביא העיטור ומרן הב"י בטור חו"מ סי' ר"א שכתב דכתובת אשה לא דמי לשאר יורשים שאין האשה מוחזקת בהן עד שתשבע כו' ובעל ס' בני יעקב דף צ"ח האריך בזה והניח דברי רבי משה בר חנוך בתימא ולמאי דפרישית א"ש דודאי מצד ירושת האב לא מיקרי דבר שאינו ברשותו כיון שאין האב יכול למכור אלא דאכתי היה מהראוי לומר שאין המכר כלו' דהוי דבר שאינו ברשותו שמא תמכור האם לאחר מיתת האב וע"ז כתב ר"מ ב"ח דאינה מוחזקת עד שתשבע ואם כן מיד לאחר מיתת האב תתקיים המכירה והוא ישלם להאם דמי כתובתה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה אחריות דנפשיה לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימי' מה שייחד לה אביו בכתובתה דבשדה שייחד לה בכתובתה סמכא דעתה דלוקח טפי כיון שאין יכול למכור כלל כמבואר בפוסקים דאין מכור כלל אף בחייו ומתוך כך נתיישב' שיטת ר' משה בר חנוך שהביא בעל העיטור והב"י בח"מ סימן רי"ב ממה שתמה עליו בספר בני יעקב על העיטור עיין בפנים:

תוספות בד"ה דזבנה לכתובתה דאימא כו' מכאן נראה לר"ת כו' אבל אם אמר שדה זו כו' עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לר"ת לפרש לענין חזרת הדמים נראה משום דקשיא ליה א"כ מאי ס"ד דרמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי ות"ל דע"מ כן קיבל דמי המכירה שאם תמות אמו וירשנה יקיים המכירה ולא נחית לפרש כמו שפירשתי ובעיקר פירושו דר"ת לחלק דבשדה זו מהני טפי אע"ג דבפ"ק דמציעא משמע איפכא דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ומשמע דשדה זו גרע טפי בהא איכא למימר דודאי לענין מוכר שדה גזולה או שדה אחרת שאין לו שייכות בה ודאי גרע שדה זו דלא סמכא דעתיה ומאן יימר דמזבין לה משא"כ היכא שאמר מה שאירש מאבא טפי עדיף בשאומר שדה זו שמברר מקחו וכיון דירושה ממילא מהני דעבידא דאתי. אלא דאכתי קשיא לי הא אסקינן בפ"ק דמציעא והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי כמאן אמרה רב כרבי מאיר והא אשה כשדה זו דמיא ואפ"ה אמר ר' מאיר מקודשת ולפ"ז קשיא לן איפכא הא אשה כשדה זו דמיא והיכא שמקדש אותה ע"מ שימות בעלך דדמי לגמרי למה שאירש מאבא ואפ"ה אמרו רבנן דאינה מקודשת ודוחק לחלק ולומר דירושת האב לבן מיקרי טפי עביד דאתי מע"מ שימות בעלך וכל הנך דקתני התם ומכ"ש דלמאי דפרישית דעיקר הטעם במה שאירש מאבא היינו שמא ימכור לאחר וא"כ מאי מהני שדה זו טפי משדה סתם אדרבה מיגרע גרע וצריך עיון:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה לכתובתה דאימיה ומפרש ר"ת דאע"ג דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מ"מ היכא דאמר שדה זו קנה וכן הוא בהגה"ת רמ"א חו"מ סי' רי"ב וקשיא לי בגווה מסוגיא דפ"ק דב"מ דאמרינן התם מכדי אשה כשדה זו דמיא ואמר ר"מ דמקודשת וא"כ למאי דקי"ל כרבנן דר"מ קשיא איפכא הא אשה כשדה זו דמיא שהדבר מבורר ואפ"ה קאמרי רבנן דאינה מקודשת. וכבר עלה בלבי לחלק דמדר"מ דייקינן שפיר כיון דלענין קידושין אמר מקודשת אלמא דלא מיקרי דשלב"ל משא"כ מדרבנן דאמרי אינה מקודשת אין לדמות מכר לקידושין אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בזה ועדיין צ"ע:

בא"ד עוד מייתי ראיה מדאמר בשילהי מי שמת כו' עד סוף הדיבור. לכאורה דבמה שפירש רש"י כאן דלענין חזרת המעות איירי א"כ איכא למידחי נמי האי ראיה דפרק מי שמת דהתם נמי מצינן למימר דאיירי לענין המעות דמי המכירה אלא דר"ת גופא מייתי נמי האי ראייה למאי דלא נחית לשיטת רש"י דלענין חזרת המעות איירי. ועי"ל דההיא דפרק מי שמת לא משמע דאיירי לענין חזרת המעות מדמסיק עלה וזו שקשה בדיני ממונות אביך זבין ואת מפיק ואי לענין חזרת המעות לא שייך לומר כן דהא פשיטא שאין הבן מחוייב לפרוע חובות אביו אם לא ירש ממנו ואף את"ל דאיירי שירש נכסים אחרים מאביו אכתי לא שייך שפיר האי לישנא דאבוך זבין ואת מפיק כן נ"ל ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.