ר"ן/שבת/ג/ב
ה"ג רש"י ז"ל[1] כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני. ולא נהירא דהא פשיטא דהיכא שהכניס העני ידו לפנים דלא הוי כרשות הרבים דליכא למימר רשות הרבים תוך מחיצות[2], ועוד דמאי קא בעי אביי דלהאי פירושא לא הוי אלא ברשות שהגוף עומד בו[3], והגירסא הנכונה גירסת רבינו חננאל ז"ל[4] וכן היא בספרי דקתני כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית[5]. כלומר אינה לא כרשות שהגוף עומד בו כיון דהוי תוך מחיצות וגם לא כרשות שהיד עומדת בו דכרשות היחיד לא דמיא מידו דעני דאשכחן דהיכא שהכניס עני ידו ריקה לפנים ונתן בעל הבית לתוכה שהעני פטור ואם איתא דידו היא כרשות שהיא עומדת בו אמאי פטור הרי כאלו נחה ברשות היחיד וליחייב כהטעינו חבירו אוכלין והוציאן לחוץ דחייב ונימא דעקירת ידו כעקירת חפץ דמיא אחר שדינה כרשות שהיא עומדת בו, וגם לא דמיא ידו של עני שהכניס לפנים ריקה כרשות הרבים שהגוף עומד בו דא"כ כשנתן לתוכה ב"ה ליחייב כאלו מניח ברשות הרבים. כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית דאשכחן דהיכא שהוציא ב"ה ידו לחוץ ריקה ונתן העני לתוכה שבעל הבית פטור ואם איתא דידו הוי כרשות שהיא עומדת בו ליחייב בה כהטעינו חבירו אוכלין ברשות הרבים והכניסן לרשות היחיד דחייב משום דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי והכא נמי נימא דעקירת ידו כעקירת חפץ, וגם לא דמיא ידו של ב"ה שהוציא לחוץ כרשות היחיד שהגוף עומד בו דא"כ כשנתן לתוכה העני ליחייב דהכי הוא כאלו מניח ברשות היחיד, וכן כשנוטל העני מתוכה ליחייב כעוקר מרשות היחיד ומניח לרשות הרבים[6], והשתא אתי שפיר בעיא דאביי דכיון שאינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד מהו שתעשה ככרמלית:
ואי בעית אימא אידי ואידי למטה מעשרה וככרמלית דמיא וכו' משחשיכה קנסוהו רבנן. וקשיא לי דאי כרמלית היא מאי קנסא איכא הא מדינא היא, פי' הרא"ה ז"ל דכיון דכרמלית גמורה בעלמא היא גופה דרבנן והא נמי מדינא אפי' כרמלית לא הוי אלא דרבנן שויוה כרמלית כיון דמבעוד יום לא הוציאה באיסור אוקמוה אדינה אבל משחשיכה קנסוהו, וכן פירש"י ז"ל[7] שכתב ולא שתהא רשות לעצמה דא"כ מבעוד יום ליתסר אלא קנסא בעלמא ע"כ, אבל מדברי הרשב"א ז"ל[8] נראה דגריס אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא:
תפשוט דלא התירו תפשוט. פי' תפשוט דמאן דמתרץ מתני' אתא הכין אית לי' דלא התירו ואפי' מתרץ להו איפכא דמאן דשרי איירי משחשיכה ומאן דאסר מבעו"י תפשוט נמי איפכא דהתירו, ולא ניחא לן למימר דמתנית' לא מסיימי הי מבעוד יום והי משחשיכה דלא ניחא לן אוקימתא דלא מסיימי, הרא"ה ז"ל. אלא דקשיא לי לישנא דגמרא דאמר מדלא משנינן הכי תפשוט דבעי וכו' דאלמא משמע דאי הוו משנינן הכי לא הוה פשטי' מיני' בעיא דרב ביבי וצל"ע[9]:
ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט[10] ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד. פירוש ברייתא דשרי בשוגג וברייתא דלא שרי במזיד בשוגג לא קנסוהו רבנן במזיד קנסוהו רבנן ולעולם תרוייהו מבעוד יום ובעיא דרב ביבי לא תפשוט מיני' ואיכא למימר דהתם בדרב ביבי דהוי משחשיכה התירו לפי שאפשר לבא לידי חיוב חטאת אבל היכא דהיא מבעוד יום ואי אפשר לבוא לידי חיוב חטאת לא התירו ואפי' מוקמינן מתנייתא תרווייהו משחשיכה ומאן דשרי בשוגג ומאן דלא שרי במזיד לא תפשוט מיני' בעי' דרב ביבי דבשוגג לענין ידו איכא למשרי כי הדר אדכר משום דמדינא ליכא איסורא כלל לא בהוצאת ידו ולא בחזרתה דמדינא לאו כרמלית היא וכיון שהוציאה בשוגג אוקמוה אעיקר דינא ושריוה מה שאין כן בדרב ביבי דלא סגיא לעולם בלאו איסורא דהא רדיית הפת שבות היא ונגזרה במנין, וכן במזיד איכא למיסר דמלתא דתליא בידו היא ולא אתי למשדי אבל פת דהוא איסור דאתי ממילא דילמא התירו וכן פרש"י ז"ל[11], וכתב הרא"ה ז"ל[12] דה"ה נמי דמיתרצן באוקמתא דלעיל דכאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה ומתנייתא תרווייהו במזיד אלא דאיכא למימר או תרווייהו מבעוד יום או תרווייהו משחשיכה ותליין בבעיא דרב ביבי אלא דניחא לי' באוקמתא אחריני עכ"ל. ולי נראה דבין להאי אוקמתא בין לאוקמתא דלמטה מעשרה מוקמינן לה במבעוד יום דאי משחשיכה הא מצינן למפשט בעיא דרב ביבי ממזיד דהא לאו מלתא דתליא בידו היא דהא אי אפשר לעמוד בידו פשוטה כל היום[13] ואי מוקמינן הא דלמעלה מעשרה במשחשיכה מוקמי' לה דוקא בשוגג כנ"ל:
ואי בעית אימא אידי ואידי בשוגג. כלומר מתנייתא תרווייהו בשוגג ולעולם בשהוציאה מבעוד יום וכו', ואי בעית אימא דכ"ע לא קנסו שוגג וכו' ולעולם בשהוציאה מבעו"י, כן דעת הרשב"א ז"ל[14], אבל הרא"ה ז"ל סובר דאיכא לאוקמי כולהו אוקמתי בין מבעו"י בין משחשיכ' שכ' ז"ל גבי הכא אתעבידא מחשבתו, ולענין בעין דרב ביבי נמי לא מכרעא מלתא למפשטה דאיכא למימר התירו וכי שרי נמי לאותה חצר דוקא משחשיכה, ואיכא למימר נמי דלא התירו וכי שרי לאותה חצר דוקא מבעוד יום, כללא דמלתא כל היכא דשרי לא שרי אלא לאותה חצר דוקא ולא לחצר אחרת עכ"ל. ולא ידעתי מי הזקיקו לרב ז"ל לכך דאפי' מוקמי' כולהו אוקמתי במשחשיכה ליכא למיפשט מיני' בעיא דרב ביבי דהא לפום סוגיא דגמרא משמע דדוקא בשהוציאה בשוגג וכיון שכן ליכא למילף שוגג דהכא לשוגג דרב ביבי דבשוגג לענין ידו איכא למשרי כדפרישית לעיל, אבל כיון דלקמן פשטינן בעין דרב ביבי דמירי במזיד והתירו ה"נ אלו הוציא ידו במזיד משחשיכה דאפשר לבא לידי איסור תורה התירו לאותה חצר, ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל[15] אלא דבמזיד אפי' משחשיכה אסרו אפי' לאותה חצר[16]:
- ↑ ד"ה אמר.
- ↑ וכה"ק הרמב"ן והרשב"א ד"ה ה"ג, ובר"ן ד"ה כרשות, ועי' חת"ס ד"ה מהו. וע"ע פנ"י ד"ה בעי, דל"ש כרמלית ברה"י דכמאן דמליא כמבו' לק' ה., וע"ע פני דוד ד"ה ידו. ובעיקר הענין הנה באמת נחלקו הראשונים אי הספק דאביי דתעשה ידו ככרמלית הוא גם לגבי רה"י, או דל"ש כרמלית ברה"י, ודעת הרשב"א בסוגיין דל"ש כרמלית ברה"י, אמנם הריטב"א פליג בזה.
- ↑ וכה"ק הריטב"א ד"ה אמר, והר"ן שם, ויעו"ש מה שביארו לגיר' ר"ח שבתוד"ה מי, ועייש"ע ברמב"ן ורשב"א להק' לרש"י מפשיטות דאביי דמיירי לענין לחייב האחר הנותן או נוטל מהיד, ומש' דדוקא בזה פשוט דאין היד נחשבת ברשות שהגוף בה לחייב האחר, אבל לענין חזרת היד אצלו אינה חלוקה מגופו ומותר, עוד הק' הריטב"א דודאי דאין לחייב בע"ה העומד ברה"י שלא הוציא מרל"ר ורק הניח ליד עני, דהכל עשה ברשות שלו, וכן לגבי עני העומד ברה"ר ונתן ליד בע"ה ברה"ר דפטור, ובפנ"י ד"ה אמר, הוסיף להק' דלפירש"י נמצא דאביי חידש מה ששמענו במתני', ותי' דנ"מ לענין אדם העומד ברה"י ומטלטל ברה"ר או להיפך, ויעו"ש דאף שבתוד"ה מהו, כ' דדי"ז שנינו בעירובין צ"ח: הוו"א דהתם במטלטל ע"ג קרקע, ואביי חידש בלמעלה מג'.
- ↑ וכ"ה הרמב"ן ורשב"א ד"ה ה"ג, ור"ן ד"ה כרשות, ותורי"ד ותורא"ש ד"ה אמר, וכ"ה בריטב"א ד"ה והנכון, ועי' בעה"מ ד"ה אמר, דכ"ה גיר' הגאונים. ועי' צל"ח סוד"ה א"ל, בשם המועד דוד ד"ה אמר אביי, (נד' בס' בית יהודה ב"מ בהו' החדשות) דכ"ד התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות, ועייש"ע בבעה"מ דלגיר' ר"ח ד' הגמ' שייכי לד' רבי בע"א דידו בתר גופו גרירא, ול"ה כרשות שנכנס לתוכה. ויש להעיר דלהר"ח ד' אביי הם ד' רבי ממש. ועי' חלקת בנימין סוד"ה אמר, דלרש"י שגרס "ידו לא נייח" ע"כ לא פי' כהר"ח, דלשיטתו יד הפשוטה לרה"ר כרה"ר אלא שלא נחה, משא"כ לש"ר דגרסי ידו בתר גופו גרירא, א"ש גיר' הר"ח.
- ↑ עי' פנ"י ד"ה אמר, שהק' להר"ח, מלק' צ"ב. דס"ד דאביי קאמר דהוציא פירות בידו לרה"ר חייב, והכא מבו' דאינה חשובה כרשות אחרת, ועוד דאיך מוכיח ממתני' הא מצי לאוקומי למתני' כרבא לק' צ"ב. דמיירי למעלה מג', אבל למטה מג' אה"נ דחייב דידו של אדם חשובה כרשות שפשוטה לתוכה, [וקו' זו היא גם למסקנא לק' צ"ב. דאביי פוטר אפי' למטה מג']. וע"ע אשי ישראל ד"ה אמר, ליישב. וע"ע תפארת שאול ד"ה אמר, ובחיי שלמה ד"ה פשיטא, תי' דאביי ס"ל כר' אבהו לק' ה. דמוקי מתני' כגון ששלשל ידו למטה מג', וע"כ מוכח דאין חשובה כרשות שפשוטה לשם, ולא ס"ל כרבא דידו ש"א כדע"ד ואפשר לאוקומי למתני' גם בלמעלה מג'.
- ↑ וכ"פ הבעה"מ ובחי' הר"ן ותורא"ש שם. והנה עי' רמב"ן שם, שהק' לגיר' זו, דדילמא במתני' שניהם פטורים, היינו בכה"ג שנטל בע"ה מתוכה קודם שתנוח יד עני, ותי' י"ל דבע"א אמרי' דידו בתר גופו גרירא, ומוכח דפטור אף בנחה ידו, עוד כ' שם בשם תוס' לבאר דההוכחה ממש"כ ברישא דנתן לתוך יד בע"ה חייב, ומש' דדוקא נתן חשיב הנחה אבל בעמדה ידו פטור, ועייש"ע מה שיישב. ובתורי"ד שם, ביאר דלהר"ח ההוכחה מיד עני, היא דכשהכניס עני ידו מלאה בפנים ונטל בע"ה מתוכה או נתן לתוכה פטור אבל אסור, ול"א תיבטל יד עני ברה"י ויהא מותר, וכן איפכא, וכ"פ הבעה"מ שם, באופן הב'.
- ↑ ד"ה ואיבעית, ועיי"ש בד"ה כאן משתחשך, אמנם עי' ריטב"א ד"ה גירסת רש"י, דרש"י גרס אידי ואידי למטה מעשרה ולאו [כ]כרמלית דמיא.
- ↑ ד"ה ולי נראה, וכ"ה הגי' לפנינו.
- ↑ וכן הק' הבעה"מ ד"ה מדלא, דאי הוי משנינן הכי היה מקשה דנפשוט ספיקי' דרב ביבי להיתר, ותי' דכוונת הגמ' שהי"ל לתרץ בשני אופנים אחת לאיסור ואחת להיתר, ול"ה מצי' למיפשט הספק. וכ"כ בחדש האביב ד"ה ומדלא, ועייש"ע. וע"ע מהר"ם ד"ה אדרבה. ובר"ן ד"ה ואיבעית, תי' דאי הוי מוקמי' הברייתא האוסרת מבעו"י והמתרת משחשיכה ל"ה מצי למיפשט, דאי"ז אלא מניעת קנס, משא"כ בספק רב ביבי מתירים איסור ממש, ועייש"ע.
- ↑ ובתוד"ה ואיבעית, כ' בשם ר"י דל"ג לא תפשוט, דודאי יש לפשוט דמעיקרא כשבאו בני הישיבה לחלק בין מבעוד יום לחשיכה לא רצו לשנויי איפכא, עוד הבי' שם בשם רשב"א דגרס לעולם לא תפשוט, ופי' בזה בב' אופנים, א' דהיינו לא תפשוט בעיא דאביי, ב' דלעולם פשטי' מינה בעיא דרב ביבי, ועיי"ש מה שביארו בדרך זו.
- ↑ ד"ה בשוגג, והובא ברמב"ן.
- ↑ וע"ע להלן בד' ואב"א בשמו.
- ↑ וכ"כ התו"י אות א' תורא"ש וריטב"א ד"ה ותפשוט, ובזה יישבו משה"ק דדילמא שאני דשמא ימנע מלזרוק, משא"כ ברב ביבי דודאי יבוא לידי איסור סקילה, אמנם הרשב"א ד"ה הא דאמרי' ור"ן ד"ה ומדלא, כ' באופ"א, עיי"ש היטב, וכן עיי"ש מה שצויין שם.
- ↑ לקמן ד. ד"ה והא, וכ"כ בר"ן על הרי"ף לק' ד. ד"ה התם, וע"ע בחי' הר"ן ד"ה ואיבעית הב'.
- ↑ הל' שבת פי"ג ה"כ, והו' ברשב"א לק' שם, ובר"ן על הרי"ף ד. ד"ה התם, ובחי' הר"ן שם, ועייש"ע בר"ן על הרי"ף דכ"ה לרש"י ד"ה בשוגג, כל שהוציא במזיד בין משחשיכה בין מבעו"י אסור להחזירה אפי' לאותה חצר. וכ"ה הרשב"א בעבוה"ק ש"ג סי' ו'. ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' שמ"ח אות ד', לבאר הכרח הר"ן ברש"י, ועי' דמשק אליעזר לבאר דבריו. ועי' ביאורי הגר"א ד"ה מי, ועי' ביאור הלכה סי' שמ"ח ס"א ד"ה וי"א, ליישב מה דמש' בגמ' דרק משחשיכה גזרו, ועיי"ש שהמאירי ד"ה ואם הוציא, שכ' דמותר בהוציא מבעו"י, הוא כד' רש"י, ודלא כהר"ן ועבוה"ק הנ"ל. ועייש"ע במאירי שכ' דלד' הרי"ף והרמב"ם משחשיכה במזיד אסור ול"ח שמא יניח, ובשוגג מותר, ומבעו"י אפי' במזיד מותר להחזיר, שאין מזיד שמבעו"י חמור משגגת שבת. ועי' ביאור הלכה שם משכ"ב, וכן יעו"ש בתחיל"ד שכ' דהמאירי ס"ל כרש"י, אמנם ברשב"א כ' דלרש"י מבעו"י נמי אסור להחזיר. ועי' אבן העוזר סוד"ה אדרבה.
- ↑ ועי' בתוד"ה בשוגג, וע"ע רמב"ן ד"ה ואסקינא רשב"א לק' שם ורא"ש סי' ג' בדעת הרי"ף במזיד מבערב מותר להחזיר לאותה חצר כל שלא נתקיימה מחשבתו, דשמא יבוא לידי איסור סקילה, ורק מבעו"י שא"א לבוא לידי איסור סקילה לא. וע"ע מה שצויין בדבריהם.
ולענין הלכה עי' שו"ע או"ח סי' שמ"ח ס"א שהביא ב' הדעות. ועי' מ"ב שם סק"ח בשם א"ר שם סק"ג להקל, כהסוברים דמשחשיכה במזיד מותר להחזיר, דכ"ד הטור שם, ורי"ו נתיב י"ב ח"ה.