הפלאה/כתובות/עה/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש אילת השחר שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה אבל במומין שבגלוי וכו'. קאי בין ארשות האב וכו'. לכאורה יש לפרש סמיכות דבריהם משום דהמ"ל דקאי רק אסיפא דבמומין גלוים או במרחץ ודאי שידע בהן דהיינו רק בשעה שכנסה אבל בשעת קידושין יש לומר דלא ראה משום חזקה דאין אדם מתפייס דעיקר הקפידא הוא בשעת כניסה וכ"ש אליבא דרב דהתנה בשעת קידושין ע"כ לא ראה רק כיון שכנסה סתם אמרינן דודאי במומין גלוים או במרחץ ראה. אך התוס' לא ס"ל זה כמ"ש לעיל ראיה מסימפון שבעבדים וראיה זו היא אף לענין קידושין לכך כתבו דהתנאי היה על מומין אחרים וכן הוא באמת בעבדים וקאי גם ארישא דמומין גלוים או מרחץ בודק אף באירוסין. ויש להביא ראיה לדבריהם ז"ל מהא דקאמר בסוגיא דלעיל גבי מום השומא בעומדת על פדחתה ראה וניפייס ומאי מקשה דילמא מיירי בקידושין לבד אלא ודאי דבמום גלוי אפילו בקידושין לבד אמרינן דמסתמא ראה ואפילו התנה ע"מ שאין בה מומין אמרינן דעל מומין אחרים התנה. אף דמזה אין ראיה אלא מומין גלוי אבל ביש מרחץ יש לומר דבקידושין אינו בודק ע"י קרובותיו. מ"מ כיון דבחדא מחתא נקטי רבנן למומין גלוים וביש מרחץ ס"ל להתוס' דדין אחד להם:
והנה בהג"א בשם המרדכי כתב ופיר"י דלא פליגי רבנן אלא אסיפא וכו' דאלו ארישא שארוסה היתה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי והא נמי דקתני אם יש מרחץ וכו' דאין רגילות שיבדקנה קודם אירוסין בקרוביו עכ"ל. והביאו הב"ש באה"ע סימן ל"ט ס"ק י"א לענין שומא בפדחת ע"ש ולמד מזה דבכל מומין גלוים לענין קידושין לבד יש לומר שלא ראה וכבר כתבנו בסוגיא דלעיל דקשה עליו מסוגיא דמקשה גבי שומא בפדחתה הא ראה ונתפייס ותו קשה עליו ממ"ש התוס' לעיל דהא בעבדים אמרינן מומין שבגלוי הא קחזי ליה. מיהו זה יש ליישב כמ"ש לעיל דהיינו דמסתמא הוי חזי ליה אי נמי משום דהכא הוי חזקה דאין אדם מתפייס במומין והנה דברי הג"א מגומגמים מאוד דבתחלה כתב דמומין גלוים הוי טענה באירוסין ואח"ככתב דמומין שבסתר במרחץ דוקא הוי טענה מפני שאינה בודקה ע"י קרובותיו והרי הוא כ"ש מגלוי ותו דמשמע מסוף דבריו דדוקא ע"י קרובותיו אינו בודק אבל הוא עצמו רואה מה שבגלוי. אך לכאורה הוא סוגיא מפורשת כדברי הג"א. דהא אמרינן לעיל דף נ"ח ע"ב מר סבר בדיקת חוץ שמיה בדיקה הרי דבהגיע זמן ולא נשאו אינו בודק אלא בדיקת חוץ. ואפ"ה במשנה ראשונה אסורה לאכול בתרומה קודם שהגיע זמן משום סימפון שמבחוץ ש"מ דבאירוסין אינו בודק אפילו בדיקת חוץ. מיהו רש"י ז"ל פי' התם בדיקת חוץ שבודקה ע"י קרובותיו. והנה אין כוונתו ביש שם מרחץ דמשמע בשמעתין דביש שם מרחץ אינו יכול לטעון שום מום שבסתר כ"א בנכפה הקבוע לה זמן כמ"ש התוס' וכל הפוסקים. וע"כ כוונתו באין שם מרחץ א"כ למה בעינן ע"י קרובותיו אם בגלוי הם. וצ"ל דסימפון דהתם היינו לפעמים נגלים ורוב הפעמים נסתרים כמו בשומא שעומדת תחת כיפה וכיוצא בהן שצריכה בדיקה קצת שהרי מסתמא מסתרת אותן וצריך לבדקה ע"י קרובותיו וזה יוכל לבדוק אפילו בלא מרחץ. אבל במומין הגלוים לגמרי פשיטא דקחזי ליה כמ"ש התוספות מההיא דסימפון בעבדים וצ"ל בעבדים אינו מקפיד כיוצא באלו כיון דהם מסתירים אותם. (ונראה דבזה פליגי בן בג בג ור"י ב"ב בקידושין דף י' ע"ש). ולפ"ז המ"ל דהא דאמרו חכמים אבל במומין שבגלוי דמדמע דר"מ פליג היינו כענין סימפון דלעיל שמגולים קצת. ומה שאמרו במתניתין מפני שבודקה בקרובותיו הוא קאי נמי אגלוים כפירש"י לעיל דף נ"ח אלא דבגלוים קצת בודק ע"י קרובותיו אפילו בלא מחרץ כנ"ל. אלא דהתוס' ס"ל זה לדוחק דגלוים משמע גלוים לגמרי. לכך כתבו דר"מ לא פליג. ולכך כתבו דקאי גם ארישא ואפילו בהתנה לרב. משום דהתנה על מומין אחרים. אבל הג"א כתב בהדיא תחלה דמומין גלוים דמתניתין היינו שעומדת תחת כיפה שבראשה ובאמת ר"מ פליג גם ע"ז דל"ל בדיקת קרובים להכחיש את הבעל. וזה הבדיקה אינו קודם אירוסין כדמוכח מסימפון דמשנה ראשונה כנ"ל ולכך מפרש דקאי רק אסיפא. ואין קושיא על ר"מ מהא דאוכלת בתרומה משהגיע זמן למשנה ראשונה ולא חשו לסימפון הנגלה קצת משום בדיקת קרובים היינו כמ"ש לעיל דנהי דלא חששו משום דמסתמא כן הוא שבודקה. אבל אם טוען ואיכא נמי חזקת דאין אדם מתפייס במומין שפיר יכול לטעון. משא"כ בתרומה אמרינן מסתמא דאין בה דמסתמא בודקה ואין מתפייס אם היה בה וראיה לזה דהא במומין שבסתר ואין מרחץ מועיל ראיה של הבעל ואפ"ה אוכלת בתרומה משעת חופה. יצא לנו דדעת הג"א אינו אלא בנגלים קצת כעין תחת הכפה. ולזה אין בדיקה באירוסין כדמוכח מסימפון והיינו דמשני בשומא. ובחנם הסיב הב"ש לדעת הג"א דלא כש"ע כנלענ"ד נכון. וגן מ"ש הה"מ בדברי הרמב"ם דס"ל דקושית הש"ס ראה ונפייס אינו אלא לענין כתובה אינו מובן דאדרבה לענין כתובה איכא חזקת ממון דמסייע לאין אדם מתפייס. ותו דמנ"ל להקשות. ואין לדחוק דאכולה מתניתין קאי שכבר דחינו זה לעיל דיש לומר בנתרפאה ודוק:
ועוד יש לפרש דבריהם דסמכו למה שכתבו דאפילו לרב דמיירי בהתנה אפ"ה אינו יכול לטעון משום דהמ"ל דקאי רק ארישא ולא אסיפא. דראיה בעדים דבעל מועיל דאף דגלוים הא ע"כ לא ראה כיון שהתנה רק דארישא דעל האב להביא ראיה קאי דהא דצריך האב ראיה שהיו אח"כ דוקא במומין שבסתר משא"כ במומין גלוים אמרינן כיון דמסתמא ראה וע"כ כיון דהתנה לא היו בה המומין אלא אח"כ אבל לאחר שהקדימו דיש לומר דהתנה על מומין אחרים א"כ קאי אף אסיפא עוד נלענ"ד דיש לפרש דמה שהכריחו דקאי בין ארישא בין אסיפא הוא אליבא דרב משום דבאמת הוי מצי לפרש דמומין גלוים לאו ראיה כל כך דהא איכא נגדו חזקה אין אדם מתפייס במומין וחזקה דממונא א"כ ראיה בעדים דבעל מועיל ולא קאי רק ארישא דבמומין גלוי חזקה שראה ואף דאיכא נגדו חזקה דאין אדם מתפייס במומין אפ"ה א"צ האב להביא ראיה משום דעכ"פ ה"ל תרתי במקום חדא לתירוצא דרבא כמ"ש לעיל אך נראה דלרב א"א לפרש כן דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה אבל היכא וכו' ומיהו תימא לר"י וכו' דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה וכו' ונראה דזהו אליבא דרב דמיירי בהתנה דלשמואל דמוקי מתניתין בסתם הא כתבו התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב בד"ה ע"מ וכו' דבקידשה סתם צריכה גט ודוחק לומר דכיון דהגט מדבריהם או מספיקא מצטרף ספיקא דחזקת פנויה או חזקת פנויה דאורייתא. ובזה א"ש דלא תקשה הא דקאמר רבא דבסיפא ה"ל תרתי במקום חדא והיינו כמו שכתבנו בתוס' לקמן דצריך לצרף חזקה דממונא לחזקה דאין אדם מתפייס במומין לסתור חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו'. ואמאי הא איכא נמי חזקת פנויה נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס ודוחק לומר דכמו שכתבו התוס' דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזקת הגוף ה"נ לא חשיבא חזקה כלל נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא נראה דבסיפא לא שייך כלל חזקת פנוי' כיון דכבר כנסה עכ"פ צריכה גט כמפורש במתניתין דלעיל כנסה סתם תצא בלא כתובה וכדמפרש לה רב לעיל בקידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט ועיין לקמן בתוס' ד"ה וחדא במקום תרתי שכתבנו ראיה לזה אבל לשמואל אין חילוק בין רישא לסיפא כמ"ש התוס' לעיל שם ולפ"ז א"א לפרש כנ"ל דהא דאמרו חכמים אבל במומין שבגלוי וכו' לא קאי רק ארישא משום דהוי ליה תרתי במקום חדא כנ"ל דלרב איכא נמי חזקת פנויה כיון דקידשה על תנאי ועדיין לא כנסה אלא ודאי דבמומין שבגלוי ודאי ראה ונתפייס ושפיר כתבו דקאי בין ארישא בין אסיפא. ודוק:
פירש"י ד"ה מני ר' יהושע וכו' לומר הואיל וספק בידנו על שעת אירוסין וכו'. נראה דהאריך בלשונו משום דהמ"ל כמ"ש לעיל דף י"ב ע"ב דמיירי שאין זמן אירוסין ידוע לנו ומחלקים בזמן אירוסין כדמשמע לשון לא כי שהבעל טוען ברי שהיו עד שלא אירסה דלא שייך חזקת הגוף. אבל כבר כתבנו שם דא"א לפרש כן אלא דשעת אירוסין ידוע ולשון לא כי לאו דוקא כמ"ש התוס' שם והיינו דהשמיט רש"י ז"ל וק"ל:
פירש"י בד"ה רבא אמר וכו' רבא מהדר לאוקמי כולה כר"ג וכו'. נראה כוונתו משום דלכאורה יש להקשות כיון דע"כ צ"ל לרבא כדמסיק דבסיפא כיון דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' דעדיפא מחזקה דאין אדם מתפייס במומין וצריך לצרף חזקת ממון עמו תו אין כח בחזקת ממון לסייע לכאן נמצא וכאן היה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה חדא במקום תרתי וכו' אם כן לא היה צריך כלל להמציא סברת דכאן נמצא וכאן היה אלא דמתניתין כולה ר"י וטעמא דסיפא משום דמשנכנסה לרשות הבעל ניתוסיף חזקה דראה ונפייס וצריך לצרף חזקת ממון לחזקה דא"א מתפייס במומין תו לא אלימא חזקת ממון לסתור חזקת הגוף אלא ע"כ משום דמהדר לאוקמי אפילו כר"ג ובזה א"ש מה דאמר רבא תחלה לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה וכו' דלכאורה אין ענין לכאן כלל ולפמ"ש יש לומר דהשיב לדברי ר"א דמשני תברא דאף הוא נחית לחזקות אלו דא"א שותה וכו' וא"א מתפייס במומין וכו' כמ"ש התוס' בד"ה מי ששנה וכו' אם כן לא הוי צריך לדחוקי לאוקמי מתניתין בתרי תנאי דהמ"ל כולה כר"י כנ"ל אלא דע"כ ס"ל לר"א דל"ל לר"י חזקה דגופ' כלל וע"ז אמר רבא לא תימא וכו' דר"י נמי אית לה חזקה דגופה אפילו נגד חזקה אחרת כמ"ש התוס' ואם כן שפיר מצי לאוקמי כולה כר"י ואפ"ה קאמר רבא בתר הכי שנוי' דידיה משום דמהדר לאוקמי מתניתין כר"ג כמו שפירש"י ועיין עוד לקמן בזה ודוק:
תוס' ד"ה מי ששנה זו וכו' ואומר רשב"א וכו'. לכאורה המציאו התוס' פלוגתא אחריתא לתנא דרישא ותנא דסיפא. ויש ליישב קצת ע"פ מה שיבואר לקמן בס"ד דהבדיקה אינו דוקא בסמוך לנשואין ולפעמים הוא אפילו קודם אירוסין אם כן אין כל כך ראיה דראה וניפייס משום חזקה דא"א שות' וכו' משום דיש לומר דהבדיקה היה קודם שנתהוה המומין בה אם כן יש לומר דס"ל לר"א דר"ג ור"י לקעמי' אזלי והוא דס"ל דפלוגתא דר"ג ור"י דר"ג אזיל בתר חזקת הגוף ור"י אזיל בתר שעת מציאתו כמ"ש התוס' לקמן בד"ה על החמר וכו' ומבואר בס"ד שם דלסברא זו כ"ז שאפשר להקדים מקדימן משום דאמרינן כמו שהוא עתה כשנמצא. כן היה מאז ומקדם. ולפ"ז יש לומר דר"ג לשיטתי' ס"ל דעל הבעל להביא ראיה בסיפא משום דאזיל בתר חזקה דגופא. אבל כשמביא ראיה מועיל אפילו כשניסת. ולא אמרינן חזקה דראה ונפייס משום דאמרינן דנתהווה בה מומין אחר הבדיקה. אבל לר"י דל"ל חזקת הגוף ואדרבה אזיל בתר שעת מציאה ס"ל דעל האב להביא ראיה. אבל בניסת אמרינן דמסתמא בדקה. וא"ל שנתהוה אחר הבדיקה דאזלינן בתר שעת המציאה להקדים המומין. ומסתמא היה בה המומין כבר קודם הבדיקה. ולפ"ז א"ש טפי הא דאמר רבא לא תימא וכו' דהוא לסתור שנוי' דר"א דס"ל דטעמא דר"י משום דאזיל בתר מציאותו ואפילו נגד חזקת ממון כמ"ש בסמוך. ע"ז אמר דע"כ זה אינו דהא חזינן דר"י אזיל בעלמא בתר חזקה דגופא ודוק:
גמרא רבא אמר וכו' סיפא נמי וכו' אינו מובן דל"ל בסיפא משום כנכ"ה דהא בל"ז נכון לר"ג כפי' רש"י וא"ל דרוצה לומר דמצי נמי אתיא כר"י והיינו דנוקי מתניתין דמשארסתני נאנסתי באין שהות אחר נשואין לומר שזינתה אחר כך. ולא כמ"ש התוס' בד"ה רישא וכו' אבל ביש שהות ס"ל דמודה ר"י דאמרינן כאן נמצא כאן היה והיינו דקאמר רבא רישא כאן נמצא כאן היה ואיכא לאוקמי כר"ג והיינו אם נימא בפלוגתי' דמשארסתני נאנסתי דמיירי ביש שהות ואיכא למימר נמי דר"י היא וסיפא משום כנכ"ה ונוקי פלוגתייהו דמשארסתני באין שהות. זה אינו חדא דאכתי לא מתרצא ל"ל למימר סיפא כאן נמצא כאן היה הא כיון דלוקי פלוגתייהו דמשארסתני נאנסתי באין שהות איכא למימר דטעמא דר"י לעיל דמשארסתני נאנסתי לאו משום דחזקת ממון לחוד עדיפא מחזקת הגוף אלא משום כיום דע"כ היה בבית אביה אמרינן כאן נמצא כאן היה. ותו דע"כ צ"ל כן דהא אינו מועיל בסיפא אפילו כשמביא הבעל עדים שהיה המומין משנתארסה כקושי' אביי אע"ג דלא שייך לומר כאן נמצא כאן היה בבית הבעל וצ"ל ע"כ כתירוץ הש"ס אם כן אי בעי רבא לאוקמי כר"י לא היה צריך להמציא כלל סברת כנכ"ה אלא משום דאף על גב דחזקת ממון עדיפא לרבי יהודה מ"מ בסיפא כיון דנתוסף חזקה אין אדם שותה בכוס. לא אלימא חזקת ממון נגד חזקת הגוף וחזקה דא"א שותה כמו שכתב לפרש דברי רבא דאמר לא תימא ר"י לא אזיל וכו' עוד צריך להבין לשון הסוגיא אלא משנתארסה משום דאיכא תרתי וכו' ונתקשו בה התוס' בד"ה חדא במקום תרתי ושני התירוצים שכתבו שם התוס' אינם מספיקים להבין לשון הש"ס דקאמר משנתארסה הוי חדא במקום תרתי כמו שהקשו התוס' שם גבי בעל איכא נמי תרי חזקות דאין דאם מתפייס וכאן נמצא וכאן היה ועוד כתבנו להקשות עליהם כמבואר לקמן בלשון התוס'. והנה נלפענ"ד דיש לומר דהא דקאמר דהוי חדא במקום תרתי היינו דיש להמציא דאיכא חזקה דהיו בה המומין לאחר שנתארסה והיינו אם נצרף חזקה א"א שותה בכוס אאיכא בינייהו עם חזקה דא"א מתפייס במומין ונימא דמוכח מזה שנתהווה בה המומין סמוך לנשואין ממש לאחר הבדיקה ונפרש לפ"ז דהיינו דקאמר מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס במומין. אם כן מזה גופי' מוכח שהיו לאחר הבדיקה סמוך לנשואין ואיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה זו דע"כ בודקה ולא הוי בה המומין. דהוי תרתי חזקה שנתהווה בה המומין אחר כך. ולגביה דידיה לא ה"ל אלא חדא דהיינו כאן נמצא כאן היה. ודוק:
אך נראה לפענ"ד דאכתי לא מתיישבא דאיכא למיפרך דכיון דע"כ צ"ל לפ"ז דאין הבדיקה ממש סמוך לנשואין. איכא למימר נמי שהיה הבדיקה קודם אירוסין ושנתהוה בה המומין אחר הבדיקה קודם אירוסין. ונראה לענ"ד דהא דלא אמרינן באמת הכי שהיה הבדיקה קודם אירוסין אחר כך נתהוה בה המומין. היינו משום דאמרינן מחמת חזקה דכנכ"ה להקדים המומין כל מה דאפשר ואמרינן כנכ"ה קודם הבדיקה וע"כ ראה ונפייס והיינו דקאמר רבא סיפא נמי כאן נמצא כאן היה כמו שיבואר ולפ"ז יש לומר דהא דקאמר אלא אמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין. לאו למימרא דחזקה זו סותרת דוקא דלא בדק כלל אלא מחמת חזקה דא"א מתפייס במומין אמרינן נמי שבדקה קודם שנתהווה בה המומין ולא אמרינן כנכ"ה קודם הבדיקה משום דחזקת הגוף וחזקה דא"א מתפייס במומין סותר כאן נמצא כאן היה. ולפ"ז א"ש דאם אינו מביא אלא משתתארס אמרינן חזקה דא"א שותה בכוס אאיכא בינייהו והאי ראה ונפייס. ואין לומר דחזקה דא"א מתפייס במומין סותר החזקה דאין אדם שותה בכוס אאיכא בינייהו. ונימא ע"כ לא ראה ונפייס זה אינו דלמה נסתר חזקה זו. הא יש לומר דבדק ואחר כך נתהווה בה המומין ואי משום חזקה דכאן נמצא כ"ה דהוי בה מומין כבר. זה אינו דהא ה"ל עם חזקת הגוף תרתי נגד חזקה דכאן נמצא כ"ה וא"ל שהיו הבדיקה קודם אירוסין וקודם שנתהווה בה המומין דכיון שנסתר חזקה דכנכ"ה אם כן ממילא איכא חזקת הגוף דעדיפא לר"ג שפיר ה"ל חדא במקום תרתי דכיון דאית לה חזקת הגוף וחזקה דא"א שותה וכו'. לא נשאר לבעל רק חזקה אחת דא"ת כנכ"ה לסתור חזקת הגוף נשאר חזקה דא"א שותה בכוס וחזקה דא"א מתפייס שהי' אחר כך ואין חזקה דכנכ"ה סותר שני חזקות. וא"ת דמחמת חזקה דא"א מתפייס נאמר שהי' הבדיקה קודם שנתהווה בה מומין וסותר חזקה דכאן נמצא כ"ה אם כן כיון דצריך לסתור כנכ"ה ממילא נשאר חזקת הגוף אם כן ממ"נ אין לבעל אלא חזקה אחת ושפיר ה"ל חדא במקום תרתי דהיא יש לה שני חזקות שהיו אחר כך מחמת חזקת הגוף ומחמת דא"א שותה וכו' והוא ממ"נ אין לו אלא חזקה אחת. והיינו דקאמר סיפא נמי כנכ"ה דמחמת זה אמרינן דעל הבעל להביא ראיה כנ"ל דהי' קודם אירוסין. ודוק היטב: ועיין בסמוך:
תוס' ד"ה רישא כאן וכו' ואיירי בענין וכו'. אע"ג דהיא עצמה אומרת משארסתני נאנסתי מ"מ היא נאמנת במיגו שהי' אחר נשואין וק' לפענ"ד דא"כ אין צריך לומר דלר"ג חזקת הגוף עדיפא מחזקת ממון. אלא דטעמא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום דיש לה מיגו שהיה אחר נשואין ואיכא תרתי חזקות הגוף וכאן נמצא כ"ה נגד חזקת ממון. ובזה הוי א"ש דפלוגתא דבהרת משמע דת"ק דר' יהושע דחזקת הגוף גרוע מחזקה אחרת. כמ"ש מהרש"א ז"ל אלא דבאמת אי אפשר לפרש הכי והוא מוכרח. דאל"כ לא הוי צריך לומר רישא כאן נמצא כאן היה אלא מטעם דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף לבד. וטעמא דסיפא משום דאיכא חזק' דא"א שותה וכו' ולא אלימא חזקת ממון נגד שתיהן. ולפמ"ש לעיל דמחמת חזקה דא"א שותה וכו' הוי מצי למימר שבדק קודם אירוסין. וקודם שנתהווה בה המומין. וצ"ל משום דאי אפשר לומר כאן נמצא כאן היה ממילא חזקת הגוף קיים. אם כן הוכרח רבא דחזקת הגוף לבד עדיפא מחזקת ממון. דמשום הכי ה"ל חדא במקום תרתי כנ"ל. ודוק:
ולכאורה היה נראה דמוכרח דחזקת הגוף לבדה עדיף מחזקת ממון ממתניתין דלעיל דף י"ג באומרת מ"ע אני דהתם לא שייך כאן נמצא כאן היה דאם כן היינו מתניתין קמייתא. אך זה אינו דהרי יש לה חזקה קיימת דעדיפא טפי דמעולם לא נבעלה. ולכארוה קשה יותר דאין צריך לומר כלל דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי משום דכאן נמצא וכו' וביש שהות אלא משום מיגו דמ"ע אני דנאמנת כנ"ל אלא דכבר ישבתי זה לעיל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לא דקטעי' וכו' דה"ל מיגו להוציא. וצ"ל משום כאן נמצא כאן היה דא"צ לטעון כלל כמ"ש שם ע"ש. ותו דכתבנו שם בדף י"ג דכל טעם דר"ג דנאמנת לומר מ"ע אני אע"ג דלא שכיחא. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. אלא משום דבלא טענתה אמרינן כאן נמצא כאן היה דמיירי ביש שהות. ע"ש.
אך קשה לכאורה הא אמר לעיל דף י"ב ע"ב עד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאיכא מיגו וכו' א"נ עד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאיכא חזקה וכו' נמצא לשנוי' קמא דטעמא' דר"ג משום מיגו המ"ל כולה מתניתין כר"ג בלא סברת כאן נמצא כאן היה אלא דהכא ליכא מיגו ממילא חזקת ממון עדיפא ובסיפא כיון דניתוסף חזקה דאין אדם ש"ב עדיף מחזקת ממון כמו לר"י ולספרי' דגרסי הכא רבה יש לומר דרבה לשיטתי' דס"ל ביבמות דף נ"ו ע"ב דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ולא משום זונה דבאונס לא מיקריא זונה נמצא לא שייך לומר שנוי' דלעיל משום דאיכא מיגו דהיינו משום דקא פסלה נפש' לכהונה כפירש"י לעיל דף י"ב דבאונס לא מקריא זונה ואפילו לאידך לישנא שם ביבמות אליבא דרבה יש לומר דאפ"ה לא מצי רבה לאוקמי כשנוי' קמא דטעמא דר"ג משום מיגו דהא כתבו התוס' לעיל דף י"ב ע"ב ד"ה אלא דאיכא מיגו וכו' האי שנוי' לא אתיא אלא לרב נחמן אבל לר' יוחנן בהאי דמ"ע ליכא מיגי וכו' נמצא דלרבה דס"ל לעיל דף י"ב ע"א זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ע"כ מפרש מתניתין דהיא אומרת מ"ע אני כר' יוחנן דאמר במאתיא ומנה כדאיתא לעול דף י"ג נמצאדבההיא דמ"ע ליכא מיגו וצ"ל משום חזקה. מיהו לפ"ז בפשיטות לא היינו צריכין לאוקמי מתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות דמתניתין קמייתא יש לומר משום מיגו דמ"ע כנ"ל. ולפמ"ד בדף י"ג דמ"ע לא שכיחא א"ש דעכ"פ צריך לסברת רב' משום דכאן נמצא וכ"ה אך כל זה לגרסת רבה אבל לספרי' דגרסי הכא רבא דס"ל לעיל דף י"א ע"ב דמקח טעות לגמרי משמע. קשה דהמ"ל כשנוי. קמא דטעמא דר"ג משום מיגו ולא היה צריך להמציא כלל סברת כאן נמצא וכ"ה כנ"ל. ולענ"ד דמזה ראיה למ"ש לעיל דף י"א ע"ב דלפי' ר"ח דס"ל דמ"ע פתחה סתום לא שייך מיגו דמ"ע אני דיריאה פן יכחישה הבעל ויאמר פתח פתוח מצאתי ויהי' נאמן אלא למ"ד דכנסה בחזקת תבולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. וכתבו התוס' לעיל דף י' ד"ה חזקה דלדידיה אין הבעל נאמן אלא במקום שנאסרת עליו. נמצא לרבא דס"ל מקח טעות לגמרי משמע. ממילא דליכא מיגו דמ"ע כלל. וע"כ צ"ל כמ"ש התוספת הכא דמיירי ביש שהות אחר נשואין דנאמנת במיגו שהי' אחר הנשואין. אך לגירסת רבה א"ש טפי לאידך לישנא ביבמות דפסולה לכהונה דשפיר איכא מיגו במתניתין קמייתא אלא דמשמע ליה לרבא דמתניתין מיירי בין ביש שהות בין באין שהות. והוא דבאין שהות נאמנ' משום מיגו דמ"ע אלא בשיש שהות אמרינן נמי לענין איסורא לבעלה כאן נמצא וכ"ה וליכא מיגו דמ"ע שהרי הי' הבעל נאמן כיון שנאסר' עליו. אלא דביש שהות נאנמת במיגו דאחר נשואין כמ"ש התוס'. נמצא ממ"נ מתניתין קמייתא או משום מיגו דמ"ע או משום מיגו דאחר נשואין כמ"ש כבר לעיל באריכות דף י"ב ע"ב ע"ש. ודוק
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |