הפלאה/כתובות/ס/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
גליוני הש"ס
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


הפלאה TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png ס TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ע"א גמרא עד כ"ד חדש. בשיטה מקובצת מביה בשם רש"י דבמדרש איתא דאסמכוהו אקרא לא תבשל בגימטריא הכי הוי ושני ימים יתירים חוץ מיום שנולדה ויום שנתארסה. וצ"ע דהוא מנין ימות החמה וקי"ל דלחדשי הלבנה מונין. ואפשר יהיה הרמז מכוון להפוסקים דחודש העיבור לתינוק. ומשכחת בשנים חסרים דקי"ל דאין עושין יותר משמנה חסרים נמצא עם חדש העיבור דהוא ג"כ חסר הוא תשל"ג יום וכיון דאמרינן במניקת שצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ יום הלידה וחוץ יום שנתארסה והיינו דלא חשבינן יום לידה משום דלא אמרינן ביה מקצת יום ככולו. וכן לא אמרינן מקצת היום ככולו בסוף יום של חדש הכ"ד נמצא זמן היניקה חוץ יום לידה עולה תשל"ב. וק"ל:

תוס' ד"ה ר' יהושע וכו' מדפריך וכו' לכאורה מן המקשה לא מוכח מידי דדילמא באמת הכי מקשה דהכא נקט אפילו טובא והתם נקט חבילתו על כתפו דהוא שיעורא ודוחק לומר דחבילתו על כתיפו נמי משמע טובא וע"כ עיקר הוכחתם ממתרץ דקאמר חד שיעורא הוא א"כ ע"כ צ"ל ד' וה' היינו לבריא וכחוש אלא נראה דכוונתם לפרש דמשמע דוקא נקט עד חמש ר"ל דאין סברא כלל לומר כאן אפילו טובא מדלא מתרץ ד' וה' אפילו טובא לכחוש וחבילתו על כתיפו אפילו לבריא ומנ"ל דחד שיעורא הוא ש"מ דפשיטא ליה להש"ס דאין סברא לומר אפילו טובא דלא להוי כ"כ פלוגתא רחוקה בין ר"א ור' יהושע וזה מוכח נמי מן המקשה (מדחזינן דע"כ המתרץ מחלק בין בריא לכחוש ואינו מפרש להדיא ש"מ דאף המקשה ידע מחילוק זה) ומדלא מחלק כנ"ל דד' וה' אפילו טובא לכחוש וחבילתו על כתיפו לבריא כנ"ל שמע מיניה דאף להמקשה פשיטא ליה דאין סברא כלל לומר ואפילו טובא. וק"ל:

תוס' ד"ה ופליגא וכו'. אע"ג דהתם ממעט מאיסור דם כבר כתבו בסוף דבריהם דכיון דנתמעט מאיסור דם ממילא לענין איסור טמא הרי הוא ממילא כחלב והכא נמי כוונתם לזה דל"ל לתנא דברייתם להדורי אדם הא כיון שנתמעט כבר מאיסור דם התם ממילא ה"ה כחלב וא"צ למה שנדחק בספר פני יהושע. והנה בספר פני יהושע מתרץ קושית התוס' דמנ"ל לאוקמי אדם וכו' והוא דיש לומר דליכא למילף מבהמה משום דיש לומר בשר יוכיח והא דלא קאמר הש"ס חלב יוכיח משום דיליף מבהמה טהורה ע"ש ולע"ד זה אינו דאף דיליף מבהמה טהורה אכתי איכא למימר חלב יוכיח דגם כן איכא ק"ו זה מבהמה טמאה ואפ"ה מיעט קרא. וצ"ל דמה לחלב שכן אין איסורו שוה בכל וה"נ הכא אם נאמר בשר יוכיח איכא למימר מה לבשר שכן אין איסורו שוה בכל כמו דם כמ"ש התוס' ונבאר יותר הנה לפי סוגיא דעלמא לפי הלשון הש"ס דיליף הק"ו אדם מבהמה שפיר איכא למפרך בדם מה לבהמה שכן בשרה אסור וע"ז לא שייך למיפרך מה לבשר שכן אינו שוה בכל דעכ"פ איכא פירכא על הק"ו דמצינו בבהמה חומרא יותר אך זה אינו אלא אי ילפינן אדם מבהמה אבל אי איכא למימר דנילף דם ממגע דמה מגע שאינו נוהג בבהמה נוהג באדם איסור דם דחמור לכ"ש וע"כ צ"ל כמ"ש בספר פני יהושע דאיסור יוכיח דנוהג בבהמה ואינו נוהג באדם ועל יוכיח שייך שפיר למיפרך מה לאיסור בשר שכן אין איסורו שוה בכל כמ"ש התוס'. ודוק:

אמנם אלולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דיש ליישב קושית התוס' לשיטת הרמב"ם ז"ל ובי"ד סימן ע"ט והביאו הר"ן ז"ל דבשר אדם הוא בעשה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ובת"כ לא ממעט אלא שאינו בלא תעשה ולפ"ז יש לומר דברייתא שהובאה בסוגיא נמי ס"ל דקרא למעט בשר דלא נילף ק"ו מבהמה שיהיה בל"ת ואתיא כר"ח ב"ג דס"ל בסנהדרין דף נ"ט ע"א דדם מן החי חייבים עליו משום בשר מן החי וא"כ אף ברייתא זו פשיטא להו דליכא בדם אדם משום איסור דם שנתמעט מלעוף ולבהמה אלא דאכתי לא נתמעט משום שיש בו איסור בשר מן החי דדם המת פשיטא שאסור בהנאה כמ"ש הר"ן וע"כ שיצא מן החי וא"כ איכא ביה איסור בשר מן החי לכך איצטריך למעט דם ולא נקט בשר משום דבשר עכ"פ איכא ביה איסור עשה כנ"ל אבל דם אינו בכלל בשר בעשה זו דממעט מזאת בהבמה דמיירי בבשר ולא בדם דומיא הבהמה אשר תאכלו ובת"כ אתיא כמ"ד דאין בו בדם איסור דם מן החי א"כ א"צ קרא לדם דממעט מחלב כמ"ש התוס' לכך צ"ל דממעט בשר מלא תעשה וא"ל דאין עונשין מן הדין ומאי נ"מ בל"ת יש לומר דגלוי מילתא בעלמא היא. ודוק:

בגמרא דם שע"ג ככר וכו'. לכאורה נראה דלאו דוקא דם שבין השינים אלא אפילו למצוץ דם חבורה שבידו או דם מילה אין אסור לבלוע כיון דטעמא הוא משום דליכא דחזי ליה כמ"ש רש"י ר"ל דאין איסור אלא משום מראית עין והכא אינו נראה ואין דומה לדבר שאסרו מפני מראית עין דאפילו בחדרי חדרים אסור משום דהכא במוצצו בפיו ליכא דחזי ליה אחר שפירש ולא אתי לאחלופי וה"ה בשאר דם האברים נמי מותר לבלוע ע"פ מציצה מטעם זה וכמשמעות הלשון וחילופא בדם. משמע דדומיא דיניקה בחלב אסור הכא מותר וצ"ע:

רש"י ב"ה כלאחר יד וכו' שאין בני אדם וכו'. משמע דלחלוב ממש ס"ל לרש"י ז"ל דלא ה"ל כלאחר יד ודוקא נקט יונק ולא חולב. וקשה לכאורה דהא קי"ל כחכמים דר"א דהחולב בשבת אינו אלא משום שבות והיינו משום דכל חולב הוי מפרק כלאחר יד ומזה נראה דס"ל לרש"י דטעמא דחכמים דר"א דס"ל כחכמים דרבי יהודה דאין דישה אלא בגדולי קרקע. וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאפ"ה שבות איכא דלא כמ"ש התוס' בשבת דף ע"ב ודף צ"ה שם. ולפ"ז מתורץ בפשיטות קושית התוס' ד"ה גונח וכו' מהא דאמר בפרק חרש וכו' דהתם בודאי ס"ל כר' יהודה כדקאמר שם שבת דאיסור סקילה וכו' א"כ יש לומר דבאמת בשבת לא התירו שבות גמור לצורך חולה שאין בו סכנה כדאיתא בא"ח סימן שכ"ח ובי"ט התירו כדאיתא בא"ח סימן תצ"ו ובביצה דף כ"ב ע"ב לרבי יהודה מדכתיב לכם לכל צרכיכם. והכא ס"ל כחכמים דר"י וה"ל שבות כלאחר יד. והתוספות לשטתייהו דס"ל דלחכמים דר' יהודה אין שבות כלל שלא בגדולי קרקע. וע"כ דחכמים דר"א ס"ל דחולב ה"ל מפרק כלאחר יד. וצ"ל דיונק דהכא לאו דוקא דהא אפילו חולב ה"ל כלאחר יד אלא משום דרפואתו בכך ולשון רש"י ז"ל רפואתו חלב עז לא משמע הכי דהרפואה אפילו שלא בדרך הנקה היינו לשיטתו דיונק דוקא ה"ל כלאחר יד כנ"ל. מיהו לפ"ז קשה על תירוץ ר"ת בד"ה גונח וכו' דהתם משום צער רעבון דא"כ למה באמת קאמר יונקים היינו ולמה לא חלבו דהא התם לא הוי לרפואה אלא להשביע רעבון יותר היה להם לחלוב ואין לומר דס"ל דהתם כר"א דס"ל חולב בשבת חייב סקילה ול"ל דהוי כלאחר יד זה אינו דא"כ ה"ל לר"ת לשנוי בפשטות דהתם כר"א דס"ל דהוי בשבת איסור סקילה בחולב גוזר יניקה אטו חליבה והכא אתי כחכמים דר"א והלכתא היא כוותיהו וצ"ל דס"ל לרבינו תם דאף דחולב הוי ג"כ לאחר יד אפ"ה הצריכו שנוי טפי מה דאפשר א"נ דס"ל דבחולב איכא נמי איסורא אחרינא משום דמוליד משקה כדאיתא בא"ח סימן ש"כ. ועיין מ"א ס"ס שי"ח והחלב ה"ל נולד בי"ט כדאיתא בא"ח סימן תק"ה בעז העומדת לחלבה לכך התירו דוקא ליניקה בי"ט ולפ"ז נלענ"ד לפרש שיטת ר"י בתוס' ד"ה גונח וכו' דברייתא דהתם פליגי וכו' נראה דטעם פלוגתייהו דברייתא דהתם אתיא כר"א דחולב הוי מפרק ממש גזרו יניקה אטו חליבה והכא אתיא כהלכתא כחכמים דר"א דחליבה שבות הוא דהוי כלאחר יד והא דהכא יונק ולא חולב משום דרפואתו בכך א"נ כמ"ש לדעת ר"ת דאיכא איסורא אחרינא בחולב וכיון דאפשר ביניקה לא התירו אלא יניקה. ולכאורה מוכח שיטת ר"י מהא דאי' בשבת דף קל"ה ע"א בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה דאם. משמע דוקא דאיכא סכנה הא במקום צערא אסור אפילו ביניקה. ונלענ"ד דהטעם הוא כמ"ש דברייתא זו אתיא בל"ז כר"א כדאוקמא שם בשבת דף קל"ו במכשירי מילה ואליבא דר"א ע"ש הרי דלר"א אפילו ביניקה בעינן דוקא סכנה. ובזה מיושב קושית התוס' שם דל"ל מפני הסכנה דהא ה"ל מלאכה שא"צ לגופה דיש לומר דר"א ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב וכן משמע להדיא בר"פ שמנה שרצים דף ק"ז ע"ב דמחייב ר"א בצד פרעוש אע"ג דהוי מלאכה שא"צ לגופה כדאיתא שם וה"ה במפיס מורסא ע"ש מיהו נראה דיש לחלק בין יניקה דחלב בהמה בפרק חרש דדרכו בחליבה כפירש"י הכא ובין יניקה דחלב אשה בשבת דף קל"ה דדרכו ביניקה יש להחמיר טפי דדרכו בכך. עוד נראה דכן משמע כשיטת ר"י דברייתא דפרק חרש אתיא כר"א דמשני שם סתם תינוק מסוכן אצל חלב ונראה דהיינו כר"א דשמעתין דאינו יונק אלא כ"ד חודש ואיכא סכנה דמש"ה אסרו למניקת להנשא בשמעתין משום סכנת הולד אבל לרבנן דיונק תינוק והולך עד ד' וה' שנים ע"כ ליכא סכנה דהא לא אסרו במניקת יותר מכ"ד חודש. ולפ"ז יש לומר דהיינו נמי טעמא דר' אליעזר דאוסר להניק יותר מכ"ד חודש משום איסורא דשבת וי"ט לשיטתו דאיכא חיובא דאורייתא דתינוק היונק כדקאמר בשבת דף קל"ה שוחה ומניקתו מפני הסכנה דוקא. מה שאין כן לרבנן דליכא אלא שבות וכיון דהוא חיותא דתינוק לא גזרו. ודוק:

תוס' ד"ה ממעכן וכו'. היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא וכו'. עיין בא"ח סימן ש"א שהקשה המ"א שם דלפי דברי התוס' הנ"ל מאי מקשה בפרק במה אשה דף ס"ה על רב מברייתא דפוקק לה זוג בצווארה ומטייל עמה בחצר דאינו חשש רק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ומקח וממכר הוא רק מדרבנן ועיין בפירש"י שם דעיקר מילתא דרב הוא במילי דרבנן ונראה דמה שכתבו התוס' הכא דבדרבנן לא גזרו בחדרי חדרים היינו דוקא במקום פסידא וכי היכא שהתירו עיקר השבות מטעם דפסידא ה"נ התירו בצינעה משום פסידא דוקא ולא חששו לדרב. והא דלא כתבו התוס' דאפילו באיסור דאורייתא מותר בצנעה משום פסידא. זה אינו דא"א לומר כן משום דאיתא בע"ז דף י"ב דנתפזר לו מעות בפני הע"ז דלרב אסור אף דלא מחזי הרי מוכח שאפילו במקום פסידא חששו לדרב והיינו משום דמשמע להש"ס כיון דרב ס"ל כתנא דאוסר בשוטחן בחמה מי לא עסקינן דאיכא פסידא רבה. ש"מ בדאורייתא אסור אפילו במקום דאיכא פסידא וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן. וק"ל:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון