אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/ס

יום ראשון ח אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף ס

מראית עין באכילת דם אדם

סברת רש"י שמוצץ דם בין השינים ליכא דחזי ליה

בברייתא המובאת בגמרא במסכת כתובות (ס.) שנינו: דם שעל גבי ככר, גוררו [- לדם] ואוכלו [- לככר]. שבין השינים, מוצצו ואינו חושש. מבואר שדם אדם אסור באכילה, ואעפ"כ דם שבין השיניים מותר.

ובטעם האיסור כתב רש"י: דמדפריש אסור מדרבנן, דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר דם בהמה אכיל. ובטעם היתר מציצת הדם שבין השיניים, כתב רש"י: דהא ליכא דחזי ליה.

קושיית הבאר שבע שכל מקום שאסור מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור

ובמקום אחר הבאנו קושיית הבאר שבע (חלק השו"ת סימן טז, דף פח::), מה בכך שליכא דחזי ליה, הרי אמר רב יהודה אמר רב (שבת סד:) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. וכך מפורש בדברי הגמרא בעבודה זרה (יב.) במי שננעץ בגופו קוץ והוא לפני עבודה זרה, שלא ישחה ויטלנו לפי שנראה כשמתחווה לעבודה זרה, ואיתא שם "ואם אינו נראה מותר", ומבארת הגמרא דהיינו שאינו נראה כשמתחווה לעבודה זרה, אך לא שאינו נראה לאחרים - שהרי אע"פ שאינו נראה, יש לאוסרו שכן כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אוסר. ואם כן איך פירש רש"י לגבי אכילת דם אדם שכיון דליכא דחזי ליה מוצצו.

ובגמרא בכתובות שם מובאת ברייתא נוספת: תניא, נחום איש גליא אומר, צינור שעלו בו קשקשים [- קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית. רש"י], ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא, מתן כלאחר יד הוא [- ע"י שינוי, ברגלו], ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.

והקשו התוספות (ד"ה ממעכן) הלא כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואם כן מה מועיל שעושה כן 'בצנעא'. ויישבו, שכל דין זה אינו אלא דווקא באיסור מלאכה דאורייתא, אבל כאן שאין המלאכה אלא כלאחר יד, ואיסורה אינו אלא מדרבנן, לא גזרו חכמים לאסור הדבר אפילו בחדרי חדרים.

יישוב הבאר שבע שאיסור דם אדם אינו אלא מדרבנן

עפ"ז כתב הבאר שבע (הו"ד במשנה למלך מאכ"א פ"ו ה"ג) ליישב גם את דעת רש"י, שמאחר ואף אם פירש הדם לגמרי אינו אסור אלא מדרבנן משום מראית העין, כמו שפירש רש"י שנראה כאוכל דם בהמה, ממילא לא אסרו חכמים בחדרי חדרים. [ובמקום אחר הארכנו בבירור דין זה של מראית העין בחדרי חדרים באיסור דרבנן].

ובשער המלך (יו"ט פ"ה ה"ד) תמה על יישוב הבאר שבע, שהרי לכאורה אין דומה אכילת דם לצינור שעלו בו קשקשין. שכן מה שכתבו התוספות לגבי צינור שלא גזרו בצנעא, הוא משום שאף אם יראהו אדם לא יחשוד בו שעבר על איסור דאורייתא. ואילו לגבי דם שבין השינים, אף שדם שפירש אין איסורו אלא מדרבנן, אך טעם האיסור הוא משום מראית העין שהרואה יסבור שדם בהמה אכל כמו שפירש רש"י, ואם כן גם בחדרי חדרים יש לאסור כיון שסוף סוף אם יראהו אדם יתלה שעבר באיסור דאורייתא של אכילת דם בהמה.

כך גם מקשה המנחת יעקב (רישר, כלל ס"ב ס"ק כה): ובאמת דבריו תמוהים, דהא להדיא מבואר בפירוש רש"י בכתובות דדם שפירש על גבי ככר ג"כ אסרו משום מראית עין דדם בהמה שאסור מדאורייתא. וכוונתו כנ"ל שכיון שעיקר האיסור הוא משום מראית עין שנראה כאוכל דם בהמה שאסור מדאורייתא, אם כן מטעם זה יש לאסור גם בחדרי חדרים, ואינו דומה כלל לצינור שעלו בו קשקשין שאף הרואה פעולתו לא יחשוד בו באיסור דאורייתא.

וכתב שם בדרך אפשר ליישב דעת הבאר שבע שהוא סובר שדם שעל גבי ככר אינו אסור בגזירה משום דם בהמה, אלא רק כגזירה משום דם שכנסו בכלי, ודם שכנסו בכלי איסורו משום דם בהמה. וממילא כשנבוא לאסור דם שבין השינים משום מראית עין של דם שכנסו בכלי, הוי באמת מראית עין מאיסור דרבנן שלדעת התוספות אינו נאסר בחדרי חדרים. אמנם בדברי רש"י בכתובות לא משמע כן, אלא משמע שהגזירה משום דם בהמה היא הטעם גם לדם שעל גבי הככר ולא רק לדם שכנסו בכלי.

ביאור הגרי"ש אלישיב על פי חקירה בגדר איסור אכילת דם אדם

ובמקום אחר הבאנו ביאור הגרי"ש אלישיב בדעת הבאר שבע, בהקדם חקירה שיש לחקור בגדר איסור אכילת דם אדם שפירש אטו דם בהמה. האם גדר החשש הוא שמא יטעו לחשוב שדם זה הוא דם בהמה, או שודאי ידעו שדם זה הוא דם אדם, אלא שמכל מקום יש לחשוש שיבואו מכח זה להתיר גם אכילת דם בהמה [והיינו שלא יחלקו בין דם אדם לדם בהמה, וכיון שיראו שאוכל דם אדם יבואו לאכול גם דם בהמה].

ועל פי חקירה זו ביאר הגריש"א את שורש סברת הבאר שבע, כי אם אכן גדר החשש הוא שמא יטעו שהוא אוכל דם בהמה, הרי נמצא שהמראית עין הוא שהרואה סובר שהוא עושה מעשה כזה שאסור מן התורה, כיון שהרואה סובר שהוא אוכל דם בהמה - ולפי זה לא שייך לומר כסברת הבאר שבע, כיון שאין זה דומה לצינור שעלו בו קשקשין שגם אם יראה את התיקון לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד. אמנם הבאר שבע סבר שהחשש אינו שיבואו לחשוב שהוא דם בהמה, רק שאף שידעו בודאי שאוכל הוא דם אדם, אעפ"כ יסברו שיש להתיר גם דם בהמה, ואם כן נמצא שה'מראית עין' היא שיסברו שהוא אוכל דם אדם, וכיון שכל איסור אכילת דם אדם הוא רק מדרבנן, באופן כזה לא גזרו בחדרי חדרים.

ואמנם יש להעיר שמלשון רש"י לא משמע כן, שהרי רש"י מפרש שהחשש שיחליפו דם זה בדם בהמה 'ואתי למימר דם בהמה אכל', הרי משמע להדיא שהחשש שיבואו להתיר אכילת דם בהמה הוא משום שיסברו שהוא אכל דם בהמה, ולא רק שיבואו להתיר אכילת דם בהמה מכח אכילתו דם אדם.

ביאור הבאר שבע שבדם בין השיניים ניכר שהוא בא מן האדם עצמו

והנה הבאר שבע עצמו כתב לפרש עיקר הדין שדם בין השינים מוצצו ובולעו, שאין הטעם כמו שפירש רש"י משום שאין מי שרואהו, אלא דכיון שכל טעם האיסור הוא משום מראית העין שהרואהו כשהוא אוכל דם אדם יסבור שהוא אוכל דם בהמה, ממילא באופן שנמצא הדם בין השינים, הרי אפילו אם יראה מאן דהוא את הדם לא יבוא לחשוב שהוא אוכל דם בהמה, אלא ינקוט בפשטות שדם זה 'כאן נמצא כאן היה', והוא מדם האדם עצמו המותר באכילה. וכך כתב בקיצור אמרים בהערות מהגרי"ש אלישיב (כתובות שם), שכאן עדיף מכל מקום, כי באם יראו להדם בפיו, הרי מיד יראו גם ההיתר, ואינו דומה למי שנשרו כליו במים שחושדים בו שמא כיבסן, שאף שעושה כן בחדרי חדרים אם יראוהו יחשדו בו.

ולעיל הבאנו ביאור הגרי"ש אלישיב בדעת הבאר שבע, שביאר בדעת רש"י שאין המראית עין אלא מאיסור דרבנן כיון שאכילת דם אדם אינה אלא איסור דרבנן. והבאנו קושיית האחרונים על דברי הבאר שבע שלכאורה המראית עין היא שמא אכל דם בהמה שהוא איסור דאורייתא. והבאנו יישוב הגריש"א שהבאר שבע פירש שהחשש הוא שאף שידעו שאוכל דם אדם מכל מקום יבואו ללמוד ממעשהו היתר גם לאכילת דם בהמה.

ולכאורה דברים אלו נסתרים מיישוב הבאר שבע עצמו, שפירש שטעם ההיתר באכילת דם בין השינים אינו מחמת שאין 'מראית עין' כיון שאין עין הרואה המעשה, אלא שאין כאן כלל את עיקר החשש של ה'מראית עין', כיון שמי שיראה את הדם בין השינים לא יטעה לחושב שהוא דם בהמה, אלא יאמר 'כאן נמצא כאן היה'. ואם אכן דעת הבאר שבע שהחשש הוא שיבוא להתיר דם בהמה מכח התר דם אדם, הרי לא יישב כלום - כיון שמה בכך שידעו ש'כאן נמצא כאן היה' וידעו שהוא דם אדם, הלא סוף סוף יבואו להתיר אכילת דם בהמה מכח אכילת דם אדם. ואפשר היה לומר שאכן זה גופא נתחדש ביישוב הבאר שבע שאין החשש משום שיבואו להתיר אכילת דם בהמה מכח היתר אכילת דם אדם, אלא שהחשש הוא שיסברו שאוכל דם בהמה, ולכן באופן שאין חשש זה - מותר. אמנם לא משמע כן בדברי הבאר שבע.

אכן המדקדק בדברי הבאר שבע ימצא שאין כאן קושיא, שכן הבאר שבע בסוף דבריו מוסיף ואומר: ואין כאן איסור כלל אפילו מדרבנן, כיון שלא פירש, ודם האיברים שלא פירש מותר אפילו בדם בהמה ואפילו מדרבנן, עכ"ד. ומבואר מדבריו שאפילו אם החשש הוא שיבואו להתיר דם בהמה מכח היתר דם אדם, אך באופן שרואים שיצא הדם מן האדם עצמו - באופן זה אין לחוש לכך, כי דם אדם שפרש מהאדם עצמו ועודו בין שיניו, אין בו כלל איסור, אפילו לו היה זה דם בהמה - כיון שדם האיברים שלא פירש מותר באכילה.

ואדרבה, ממה שהוצרך הבאר שבע להוסיף שאין כאן איסור כיון שהדם לא פירש, ולא יישב הבאר שבע בפשיטות שכיון שרואים את הדם בין שיניו יודעים שהוא דם אדם ולא דם בהמה, מוכח כביאור הגריש"א, שהבאר שבע למד את החשש שאינו משום שיחשדו בו שדם זה הוא דם בהמה [כי אם כן בעצם ראיית הדם בין השינים ידעו שהוא דם אדם], אלא החשש הוא שיבואו להתיר דם בהמה מכח דם אדם [ועל זה יישב הבאר שבע שכיון שרואים שלא פירש הרי גם דם בהמה שלא פירש מותר לאוכלו, ולא יבואו להתיר מחמת זה דם בהמה שפירש].

ביאור התוספות שדם בין השיניים נודע מהיכן בא ונפק"מ באצבעו מטפטף דם

והתוספות בכריתות (כא: ד"ה ודכוותה) העלו ביאור אחר בטעם ההיתר למצוץ דם שבין השינים, והוא משום שבדם שבין השינים נודע מהיכן בא. ולפי זה כתבו התוספות שמה שנאסר דם מהלכי שתים, מיירי כשלא נודע מהיכן בא, אבל אצבעו מטפטף דם - שרי, כיון דידוע מהיכן בא ואין מקום לספק שמא בא מדם בהמה או דם חיה.

והמנחת יעקב הביא יישוב הבאר שבע שדם שבין השיניים מוצצו, כי אף אם רואהו ניכר שהוא בא מן האדם. והוסיף וכתב שכהאי גוונא כתבו גם התוספות בכריתות, ולפי זה אצבע מטפטף דם מותר כיון שניכר שבא מאדם, וכמו שכתבו שם התוספות.

אמנם לפי מה שנתבאר בדברי הבאר שבע, הרי שיש חילוק גדול בין דברי התוספות לדבריו, ואף הנפקא מינה שכתבו התוספות אינה נכונה לדינא לדעת הבאר שבע. שכן אם גדר החשש הוא שיבואו לטעות שהוא אוכל דם בהמה, וכך למדו התוספות, ממילא גדר ההיתר הוא באופן שידוע שבא מן האדם, ואף באצבע שמטפטף ממנה דם יש להתיר. משא"כ אם גדר החשש הוא שיבואו להתיר אכילת דם בהמה מכח אכילת דם אדם, אם כן גדר ההיתר הוא שבדם שנמצא בתוך פיו וידוע שבא מן האדם עצמו - דהיינו שלא פירש - אז אין מקום לחשש, כיון שאף בדם בהמה אם לא פירש מותר לאוכלו. ואם זה גדר ההיתר הרי הוא אינו שייך כלל באצבעו מטפטף דם, כיון ששם הוא דם שפירש ואפילו אם יודע שהוא דם אדם, עדיין יש מקום לחשש שמא יבוא להתיר דם בהמה שפירש מכח דם אדם שפירש.

חילוק הקובץ שיעורים בין מקום שאפשר שיראוהו למקום שא"א לראותו בעצם

ובעיקר קושיית הבאר שבע על פירוש רש"י, מה הועיל רש"י בדבריו שאין מי שרואהו, הלא כל מקום שאסרו מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. עמד על קושיא זו גם הקובץ שיעורים (אות רה) ויישב באופן אחר, שדוקא בחדרי חדרים שאפשר שיהיו בו אנשים, אסור אף שעתה אין בו אנשים, אבל בין השינים שהוא מקום שבעצם אין בו חשש מראית עין - בכה"ג לא גזרו.