פני יהושע/כתובות/ס/א

פני יהושע כתובות ס א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה יכול יהא חלב כו' ופליגא השתא אברייתא דפ' דם שחיטה כו' עכ"ל. נראה כוונתם דאע"ג דבהאי מיעוטא דפ' דם שחיטה לא סגי דאיכא למימר דלא ממעט אלא מאיסור דם אבל אכתי ס"ד דאסור משום טומאה ואיצטריך האי דהכא אבל אכתי פליגא דלא איצטריך מיעוט דכריתות כיון דמהאי דהכא ממעטינן כולהו מדממעטינן נמי בשר ממילא דשרי לגמרי ואע"ג דקרא דכריתות לא מייתר דאיצטריך התם למילי אחרינא למעט דם ביצים ודם חגבים מ"מ ברייתא דהתם דבא למעט דם מהלכי שתים נמי מקרא דלעוף ולבהמה פליגי אברייתא דהכא כן נ"ל בכוונת תוספות ודו"ק:

בא"ד ותימא לר"י דמנ"ל לאוקמי אדם דסברא הוא יותר לאוקמי אבשר כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו אי מוקמינן ליה אבשר אפ"ה ממועט דם דתו ליכא למילף לאיסורא מק"ו דבהמה דאיכא למיפרך בשר יוכיח ונהי דלענין חלב ודם או בשר צריכי תרי קראי דאע"ג דממעטינן חלב אפ"ה איכא ק"ו לבשר או דם מבהמה טהורה דלא שייך לומר חלב תוכיח דחלב בהמה טהורה נמי מותר משא"כ לענין איסור דם ואיסור בשר דמחיים שפיר הוי תוכיח ויש ליישב דעיקר תמיהת ר"י לאו אעיקר דינא אלא אלישנא דברייתא דמשמע דמוקי למיעוטא דקרא אדם ולא אבשר כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה גונח יונק חלב בשבת כו' וקשיא לר"י הא דפריך התם כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים הם כמו שהקשה מהרש"א ז"ל דהמקשה לא סליק אדעתא הא מילתא דהוי מפרק לאחר יד ובאמת שכן תירצו התוס' ביבמות פ' חרש בשם רבי ז"ל ע"ש אלא דאפשר דר"י ז"ל סובר בפשיטות דהמקשה הוי ידע דלא הותר אלא מטעם מפרק לאחר יד מדקתני יונק ולא הותר לו לחלוב בכלי ולשתות אלא דהמקשה לא אסיק אדעתיה לחלק במפרק לאחר יד בין איסור סקילה לאיסור לאו ואף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דעיקר רפואת הגונח הוא דוקא כשיונק ממש כדמשמע בסוף פ' מרובה במעשה דאותו חסיד ע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' חבית ע"ש אלא דמ"מ מצינן למימר דר"י סובר בפשיטות דהמקשה ידע דיונק הוי מפרק לאחר יד אלא שכל זה אינו מספיק ליישב דברי ר"י ז"ל דודאי אין שום סברא לומר דסברא פשוטה היא דהמקשה הוי ידע דמפרק לאחר יד מותר אף בשבת בחולה שאין בו סכנה דהא לקושטא דמילתא מסיק ר"י דפלוגתא דתנאי היא אי שרי או אסור וסוגיא דהתם סברה דאסור. אלא דלענ"ד עיקר דקדוקו של ר"י ז"ל להוכיח דפלוגתא דתנאי היא דאל"כ בפשיטות הו"מ לאקשויי התם דאפילו בחולה שאין בו סכנה מותר אף בשבת כדאיתא בברייתא דהכא דע"כ ליכא לאוקמי בחולה שיש בו סכנה דא"כ מאי קמל"ן ר' מרינוס כן נ"ל בשיטת ר"י ז"ל והיא ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל בפ' חבית ע"ש בבעל המאור ובס' המלחמות מיהו לשיטת ר"ת ז"ל איכא למימר דלא פסיקא ליה להמקשה שם לאקשויי מברייתא דהכא דאיכא למימר דלעולם בחולה שיש בו סכנה איירי כדמשמע במעשה דאותו חסיד בפ' מרובה והוא גופא אשמעינן ר' מרינוס דחולה שיש בו סכנה הוא ושזה רפואתו וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא דלשון חכמים מרפא. מיהו אף שאיני כדאי להכריע בדבר שנחלקו אבות העולם מ"מ נ"ל לכאורה דשיטת ר"ת ז"ל ממקומו מוכרע מסוגיא דפ' חרש דמקשה היכי דמי אי דאיכא סכנה כו' ואי דליכא סכנה כו' ולפ"ז הו"ל לשנויי לעולם דליכא סכנה וקסבר מפרק לאחר יד הוא כו' ולמה שינה התרצן לשונו לומר לא צריכא דאיכא צערא אלא על כרחך כפי' ר"ת דאוקימתא חדשה היא לחלק בין חולה שאין בו סכנה דהכא לחולי של רעבון וכשיטת הפוסקים דשאר חולה שאין בו סכנה אסור אפי' ע"י שבות בישראל עצמו כ"א בשבות דאמירה לעובד כוכבים והא דשרי הכא משום שהוא קרוב לסכנה כן נ"ל ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון

תוספות בד"ה גונח יונק חלב בשבת. הבאתי לשון הרי"ף ז"ל בפרק חבית ולשון בעל המאור וספר המלחמות וכתבתי דשיטת ר"י בעל התוספות כאן הוא כשיטת הרי"ף ז"ל אלא דמ"מ הבאתי ראיה לשיטת רבינו תם ז"ל מסוגיא דיבמות פרק חרש דמשמע דיש חילוק בין חולה שיש בו סכנה ובין צער רעבון ולפ"ז משמע כשיטת הפוסקים דשאר חולה שאין בו סכנה אסור על ידי ישראל אפילו בשבת אלא ע"י שבות עובד כוכבים:

בד"ה מפרק כלאחר יד הוא וא"ת כו' דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב לשיטת הסוברים דחולה שאין בו סכנה אסור אפי' בשבות גרידא ע"י ישראל וכמ"ש בסמוך שהיא שיטת ר"ת ז"ל וא"כ לא שרינן לה הכא בשבת אלא משום דאיכא תרתי דרבנן חדא דלא שייך דישה מדאורייתא אלא בגדולי קרקע ועוד דהוי כלאחר יד ובכה"ג נ"ל לפרש האי דצינור דבסמוך דהתירו משום פסידא והיינו נמי משום דאיכא תרתי דרבנן דצינור שעלו בו קשקשים אפילו במתקן ע"י כלי ממש אפ"ה לא הוי מדאורייתא דלא דמי לבנין כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצינור אלא להסיר הקשקשים דלא הוי מלאכה גמורה אלא דמיחזי כמתקן וכיון דעביד נמי כלאחר יד התירו משום פסידא דאלת"ה קשיא לי לשיטת הפוסקים שלא הותר שבות בחולי שאין בו סכנה אטו מי גרע מפסידא דממונו כן היה נ"ל לכאורה. אלא דלאחר העיון ראיתי בתוס' דשבת דף ע"ה שדחו סברא זו ונ"ל בכוונתן דפשיטא להו דלמ"ד אין דישה אלא בגדולי קרקע אפי' שבות נמי לא הוי ומותר אף לכתחילה אפי' באדם בריא וע"ש בתוס' שכתבו עוד תירוץ אחר בשם ר"ת ז"ל דמפרק דהכא לאו משום תולדה דדישה הוא אלא תולדה דממחק ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.