הפלאה/כתובות/נט/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא אלא אמר ר"א קונמות קאמרת וכו'. כתב הר"ן דאע"ג דאלמוה מ"מ תו לא ה"ל דבר שלא בא לעולם וכתב עוד דיש לומר דבאמת טעמא דרבנן דפליגי אר"י ב"נ דחשיב ליה דבר שלא בא לעולם משום דאלמוה וכבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל היינו טעמא דאוקמי ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי דאי באומרת יקדשו מעשה ידיה לא שייך שעבוד דהא דבעל נינהו אבל א"ל דהוצרך לאוקמי באומרת יקדשו ידי משום ר"ע דכיון דס"ל דמשום אלמוה ה"ל דבר שלא בא לעולם אם כן הא העדפה נמי לא בא לעולם דזה אינו דהא כבר כתבנו דכל מה דשקיל וטרי היינו משום דגירושין לא עבידי דאתי אבל בהעדפה דעבידי דאתי שפיר יש לומר דס"ל ככמה תנאי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וע"כ צ"ל לפירש"י כנ"ל. מיהו לשיטת התוס' בקידושין דף ס"ג שכתבו דהמ"ל משום דקונמות קדושת הגוף משמע דס"ל דקה"ג חייל על דבר שלא בא לעולם: ולכאורה משמע דס"ל דהיינו דמתרץ ר"מ קונמות קדושת הגוף ואף דאלמוה לא ה"ל בא לעולם מ"מ קדושת הגוף חייל על דבר שלא בא לעולם כמו שיש לו כח להפקיע מידי שעבוד. ולפ"ז באמת קשה על ר"ה ברי דר"י למה הוצרך לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכבר כתבתי ישוב ע"ז דר"ה בריה דר"י ס"ל כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שבארתי בב' אופנים אך על זה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס ונקדשו מהשתא כיון דלמסקנא א"צ לומר באומרת יקדשו ידי אלא שאסרה מעשה ידיה ממש א"כ לאו שעבוד הוי אלא דבעל ממש ואיך יכולה לאסור דבר שאינו שלה וצריך לומר דלאוקימתא דר"ה בריה דר"י פריך אע"ג דאינו מוכרח. מיהו לפי מה שכתבנו ישוב א' ע"ז דר"ה בריה דר"י מטעמא אחרינא אוקמא באומרת יקדשו ידי משום שעבוד הפירות לר"ע א"ש כנ"ל. מיהו בעיקר הדין דקונמןת וקדושת הגוף חלים בדבר שלא בא לעולם כבר כתבנו לעיל דף י"א ע"א מזה באורך בישוב דבריהם וראייתם ע"ז אך באמת תמי' לי ע"ז דהא בנדרים דף מ"ז בעי' שם באוסר בקונם אם אסור בחילופיהן מטעם דה"ל דבר שלא בא לעולם ורבא גופא איירי ביה התם ולפ"ז דלמסקנא דקונמ' קה"ג חלים על דבר שלא בא לעולם א"כ כל הסוגיא שם דלא כהלכתא וקשה על רבא עצמו דס"ל הכא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד. ותו קשה דבקידושין דף ס"ג חשיב לדרבי דס"ל אדם מקדיש דבר שלב"ל משום דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ומאי ראיה היא דהא שחרור הוי כקדושת הגוף דאמר רבא שחרור מפקיע מידי שעבוד. וכיון דקדושת הגוף הוא שאני דחייל על דבר שלב"ל. וכבר כתבנו בזה בדף י"א ע"ש. והעיקר נלענ"ד דאף דס"ל להתוס' דקונמות חלים על דבר שלא בא לעולם לאו משום דפירשו הכי תירוצא דרב אשי כמ"ש דא"א לפרש הכי כנ"ל אלא מסברא דנפשייהו כתבו כן וכמ"ש לעיל דף י"א דראייתם מהא דיכול להקדיש קדושת הגוף עובר במעי אמו כדאמר בר"פ כיצד מערימין וכמ"ש בספר פני יהושע ומהא דיכול להתגייר במעי אמו למ"ד עובר ירך אמו הוא כמ"ש לעיל שם. מיהו נראה דזהו דוקא גם כן בעבידי דאתי תדע דלא מצינו בשום מקום שאדם יכול להקדיש מה שתתעבר פרתו אלא בעובר דעבידי דאתי דרוב מתעבריים יולדת ולד קיימא כדאיתא בר"פ האשה שהלכה. ובזה מתורץ הכל דחילופיהן וקניית העבד ע"מ לשחררו כיון דכל כמה דלא קנה אותו לא עבידי דאתי ואינו יכול לטבול לשם שחרור עד שיקנה אותו תחלה וממילא דלא הוי קדושת הגוף בשעת קנין אלא שזוכה בשעת קנין ע"מ לשחררו להפקיע שיעבודא. ולפ"ז א"ש ברווחא דודאי הוצרך ר' הונא בריה דר"י לאוקמא באומרת יקדשו ידי משום ריב"נ כי היכא דלהוי רק שעבוד הידים דקונמות מפקיע וכמ"ש לעיל לפירש"י אבל משום קדושת הגוף לא היה חל אחר הגירושין משום דלא עבידי דאתי וממילא דאיכא תרי טעמא על העדפה דר"ע דלא ה"ל דבר שלא בא לעולם אי משום דקונמות קדושת הגוף וחל על דבר שלא בא לעולם במידי דעביד דאתי אי משום דהידים אתנהו בעולם ושפיר כתבו התוס' בקידושין דלר"ע המ"ל משום דקונמות קדושת הגוף הוא מיהו כבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה ר"ע וכו' דמשמע מדבריהם דמסקנא א"צ לאוקמא באומרת יקדשו ידי כנ"ל ויבואר עוד בקונטרס אחרון בסימן פ"א. ודוק:
תוס' ד"ה שדה וכו'. ותימא דאמר בסוף איזהו נשך וכו'. והנה לכאורה לפי מה דאיתא בפסחים דף ל"א דחכמים דר' מאיר ס"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון א"כ מאי קשיא להו לדמות להאי דסוף איזהו נשך דהתם מיירי בנכרי וכן הקשה בספר פני יהושע. מיהו לפמ"ש בחידושי בפסחים שם דר' מאיר ורבנן לטעמייהו אזלי והוא משום דקנין המשכון ילפינן מדר' יצחק דמיירי שלא בשעת הלוואתו א"כ היינו בישראל דמשיכה קונה אבל בנכרי דקנינו במטלטלין בכסף כדאיתא בע"ז דלישראל בחדא ולנכרי בחדא א"כ אין לומר דקונה אותו בדמי ההלואה דהא איתא בקידושין דף מ"ח דמכר אינו נקנה במלוה והכא במשכנו שלא בשעת הלואה דמיירי ביה קרא. ה"ל המעות מלוה כבר ור' מאיר לטעמיה דס"ל המקדש במלוה מקודשת וה"ה במכר והיינו דקאמר שם דנכרי מישראל לכ"ע לא קנה משכון משום דאף לר"מ לא שייך לומר שיקנה הנכרי בדמי הלאותו דהא קי"ל דהפקעת הלואתו מותר א"כ במה יקנה המשכון ע"ש באורך. נמצא דכל זה במשכון מטלטלין אבל בקרקע דעיקר קנינו בשטר הוא כדאיתא בח"מ סימן קצ"ד ממילא דאין חילוק. ודוק:
בא"ד ויש לומר דכח שיש לשוכר וכו'. הנה מדבריהם אלו מוכח דלא כמ"ש הב"ש בסימן צ' סעיף ט' דבהקדישה נכסי מלוג אין הקדושה חלה משום שלא יכול הבעל לאכול הפירות דהא כתבו התוס' דהגוף בודאי הוי הקדש דמשכיר וכן מוכח לפמ"ש לעיל דלפי הס"ד דלעיל דלא אסיק הא דקונמןת קדושה הגוף ומוציא מידי שעבוד לא שייך מה שתירצו התוס' בד"ה ר"ע וכו' דיכול להפר משום הפירות דהא אינו חל על הפירות וצריך לומר כתירוצא קמא ע"ש אכתי קשה דלמה צריך להפר משום העדפה דהא כל העדפה יש לבעל פירות ואין הנדר חל שלא יוכל לאכול הפירות. מיהו לפמ"ש שם דהוי ס"ד דשיעבוד לאו כלום הוא אפילו בקדושת דמים יש ליישב ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה הכא אין בידה וכו' ועיין בקונטרס אחרון שכתבתי שם דאין ראיתו שם מוכרח. והנה משמע מדבריהם עוד דס"ל להתוס' כשיטת הפוסקים בסימן ר"ג דמקדיש או מוכר דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם אפ"ה אינו חל אלא על דבר שבא לעולם דאל"כ הא דקאמר התם בידו לפדותה תיפוק ליה כיון דחל על הגוף השדה חל נמי על הפירות. ותו קשיא לי להפוסקים דס"ל דחל על דבר שלא בא לעולם אגב דבר שבא לעולם דא"כ הא דבעי בנדרים דף מ"ז באוסר על חבירו בקונם אם אסור בחילופיהן מטעם דה"ל דבר שלא בא לעולם תיפוק ליה דחל אגב גוף ההקדש ויש לומר דכיון דכשבאו החילופין כבר ליתא גוף הדבר שאסור לא שייך למיחל אגב וצ"ע בזה. וק"ל:
תוס' ד"ה קונמות וכו' וא"ת וכו'. לכאורה היה נראה לפי מה דפסק הר"ן בנדרים דף מ"ז האיבעיא לקולא באוסר בקונם דמותר בחלופיהן א"כ מאי ירויח דהב"ד ימכרו נכסיו והדמים אינם נאסרים דה"ל חלופין והיה נראה דהתוס' אזלו לשיטתם לפי המשמע מדבריהם בקידושין דף ס"ג דקונמות חלים על דבר שלב"ל כיון דמפקיע מידי שעבוד א"כ בודאי קי"ל דחל על החילופין אבל כבר כתבתי בסמוך דדוחק לומר דסוגיא דשם דלא כהילכתא. וראיתי בספר פני יהושע שתמה על התוס' דבכה"ג לא מצי אוסר דלא מטי ליה הנאה מנכסי המדיר אלא דידיה קא שקיל דומיא דמחזיר לו אבידתו עכ"ל. ולא נהירא דהתם באוסר הנאתו לכך מחזיר אבידתו דאין זה הנאה מן המדיר דדידיה הוא וה"נ באוסר הנאתו צריך לשלם לבע"ח ואין זה הנאה אבל כשאוסר הנכסים פשיטא שהנכסים אינם אלא משועבדים לבעל חוב יוכל להפקיע שפיר ועיין מה שכתבתי בר"פ המדיר בזה. וק"ל:
בא"ד א"נ ידו עדיפא מידה וכו'. לכאורה זה סותר מ"ש לעיל בד"ה ור' עקיבא דבפירות לא אלמוה ובאמת תלינא בפלוגתא שתי הברייתות דאיתא שם בפרק החובל ויבואר בקונטרס אחרון סימן צ' סעיף ט' ע"ש:
מתניתין רשב"ג אומר אף המדיר וכו'. לכאורה קשה דהאיך יוכל הוא להדירה שלא תעשה מלאכה וע"כ צ"ל שתלה בתשמיש כגון שאמר קונם תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה א"כ תקשה קושיה הש"ס לקמן ר"פ המדיר דתעשה מלאכה ותיתסר מיד בתשמיש ותמתין שבת אחת. ומשמע ממתני דיוציא מיד ותו קשה דלפי מה שפירש"י לעיל בדברי ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו שלא תוכל ליזהר ממלאכות א"כ ל"ל טעמא דשיעמום ת"ל שאסורה לדור עמו משום שאינה יכולה ליזהר ממלאכות ודוחק לחלק בין אם כבר גירשה דאסורה לחזור לו לכתחלה אבל היא אינה יכולה לכופו לגרשה בעבור זה וצריכה לזהר באמת ונראה דצ"ל כדמשני לקמן כה"ג בר"פ המדיר דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא וס"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' ממילא דלא קשה קושיא קמייתא כדאיתא לקמן דף ע"א ע"ב דהיא לא תמצא פתח לנדרה דמסני סני לה אפילו אם תלתה בתשמיש גם יש לומר שלא תלתה בתשמיש כלל והא דחל הנדר משום דמיירי בעשירה דאינה משועבדת לו ויכול להפר משום זימה או משום שיעמום כמו שיבואר בגמרא וכ"ש דא"ש לדעת מהרש"א דכשהוא מקיים חל הנדר שלה אפילו היכא דמשעבדא כמו שיבואר לקמן. מיהו בכל זה לא מתרצא קושיא שניה דכיון דנאסרה בהמלאכו' ה"ל לומר דיוציא משום שאינה יכולה ליזהר וא"ל דמה תרויח בגירושין דגם לעצמה א"א ליזהר דא"כ לטעמא משום שיעמום נמי קשה מה תרויח בגירושין וע"כ צ"ל כשאמרה בזמן שאני תחתיך א"נ כמ"ש המפרשים לקמן ר"פ המדיר דף ע"א דאפילו לא תרויח מ"מ צריך להוציא משום מסני סני לה כמו שיבואר שם בס"ד. אך לדעת הר"ן דס"ל באומרת איני נזונת איני עושה דחייבת במלאכות יש לומר דמיירי כגון שאמר איני ניזונת ואיני עושה וחל הנדר על עשיית הצמר. ועל המלאכות באמת אינו חל ודלא כדעת מהרש"א הנ"ל ומותרת לעשות והא דיכול להפר היינו משום זימה ושיעמום א"נ דס"ל כר"י בן נורי ומטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו יכול להפר. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דיכולה לעשות המלאכות כיון דאינה יכולה לעשות בצמר מביאה לידי שיעמום אך לדעת התוס' דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות קשה תיפוק ליה דאינה יכולה ליזהר וצ"ל כמ"ש לעיל דאף דלכתחילה אסורה לחזור אבל משום זה לא היו כופין לגרש ותזהר באמת ולפ"ז יש לומר דהנדר חל משום דמיירי בעשירה או שאמרה איני נזונת ואיני עושה כנ"ל וא"ש טפי דמשום זה יכול להפר כיון שקשה ליזהר ועיין מ"ש לקמן בגמרא ודוק
שם בגמרא מתניתין דלא כר' חייא וכו'. נראה מדברי תוס' דטעמא דר"ח דפטורה ממלאכות משום שממעט את היופי ומעכב עיבורה ונראה דנקט תרווייהו דבטעמא דבנים לבד לא סגיא לנשים שאין ראוין בל"ז להתעבר ולילד ובטעמא דיופי לבד יש לומר דמשום דאמר ביבמות גבי ער ועונן שלא תתעבר ותכחיש יופיה נמצא דנהי דהמלאכות ממעטין היופי מצד הטירחא מ"מ הא איכא צד לומר להיפך שאף אם לא תעשה מלאכה תתעבר ותכחיש יופי מחמת עיבור לכך הוצרך לומר דאדרבא אין אשה אלא לבנים וראוי שלא למעט עיבורה א"כ ממילא באותן הנשים שאין ראוין להתעבר כיון דלא שייך שתתעבר ותכחיש היופי ממילא דשייך דאין אשה אלא ליופי. וק"ל: ועיקר מילתא דר' חייא נראה דכיון למה דאמר ר' חייא ביבמות דף ס"ג שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא והיינו לבנים וליופי כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. וק"ל:
בגמרא שם נדרה שלא להניק וכו'. לכאורה נראה שאסרה הנאת הנקה על הבעל ופליגי אי משעבדא ליה ולכאורה קשה הא קי"ל במודר הנאה דזן בניו ובנותיו הקטנים משום דאין זה הנאה ודוחק לומר משום שאסרה בפירוש שאני דאפ"ה לא שייך איסור הנאה כיון דהוא אינו אלא כמבריח ארי בעלמא ויותר נראה דמיירי שאסרה הנאת הנקה על בנה ואף דקטן אוכל נבילות קי"ל דאין מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור. שוב מצאתי כשבא לידי ספר שיטה מקובצת קושיא זו בשם רשב"א והתירוץ בשם תוס' ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים. אך נראה דזהו לפי דעת הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א דהמודר עובר ולא המדיר. אך לפי דעת הרמב"ם ז"ל דהמודר הנאה מחבירו ומהנהו המדיר עצמו עובר א"צ לזה דהיא עוברת בעצמה כשנותנת להניק ונראה מזה דנ"מ כגון שהולד יונק כבר בשעה שנודרת דאם האיסור מצד התינוק אינה מחויבת למנעו ולהשמיט הדד מפיו. משא"כ אם האסור הוא עליה צריכה לשמוט הדד מפיו. ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל מדוקדק הלשון שומטת הדד מפיו ר"ל דקמ"ל שהאיסור עליה וצריכה לשמוט כנ"ל. ועוד נראה דצ"ל דמיירי שאוסרת הנאת חלבה דהנאת הנקה הוא דבר שאין בו ממש כדאיתא בנדרים דף ט"ו. אלא דקשה לי דהא חלבה שבא אחר כך הוי דבר שלא בא לעולם. כדקי"ל גבי מוכר פרה לחלבה דבעינן דוקא בלשון זה שמקנה את הפרה לחלבה כמו אילן לפירותיו ולדעת התוס' שכתבנו לעיל דס"ל בקידושין דף ס"ג דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם א"ש ויותר נראה דמיירי באומרת שיאסר הדד שלה עליו לחלבה כמו יקדשו ידי לעושיהן. ולפ"ז א"ש כפשטיה הלשון שומטת הדד מפיו כיון דעיקר האיסור הוא מחמת הנאת הדד. שוב מצאתי בריטב"א לשון זה שאוסרת הדד לחלבה. ועיין מ"ש בסמוך. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:
שם בגמרא ואם נתגרשה אינו כופה. לכאורה הוא מלתא דפשיטא טובא דמה"ת תתחייב להניק ודוחק לומר דנקיט משום סיפא דאם היה מכירה וכו'. ונראה דקמ"ל לדיוקא דאינו כופה. אבל איסורא ליכא אם רוצה להניק דכיון דבשעת הנדר לא חל אפילו נתגרשה אינו חל דה"ל דבר שלב"ל והיינו כת"ק דר"י בן נורי לעיל דף נ"ט ע"א כמ"ש הר"ן בנדרים דטעמיה דת"ק משום דה"ל דבר שלא בא לעולם משום דכיון דאלמוה לשיעבודא כל זמן שהיא תחת בעלה ה"ל דבר שלא בא לעולם וה"נ הכא. מיהו לאידך פירושא שכתב הר"ן דאף ת"ק לא פליג אהך סברא דאף דאלמוה כ"ז שהיא תחתיו ממש לא ה"ל דבר שלא בא לעולם כדקאמר הש"ס לעיל לר"י בן נורי אלא דת"ק ס"ל דאינו יכול להפר על אחר הגירושין דלא ה"ל דברים שבינו לבינה קשה דלמה תהיה רשאית להניק אחר גירושין ונלענ"ד לפמ"ש לעיל דהא דקאמר במסקנא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם היינו משום דמשני כבר שאמרה יקדשו ידי לעושיהן והידים אינם רק משועבדים לבעל שתעשה בהן מעשה ידיה אבל אם הקדישה מעשה ידיה עצמן שהם של בעל ממש ואינה יכולה לאסור דבר שאינו שלה ומדינא אינו חל אפילו בקונם שפיר ה"ל דבר שלב"ל לאחר הגירושין א"כ יש לומר דה"נ מיירי שאסרה הנאת הנקה שהוא של בעל ממש וה"ל דבר שלא בא לעולם לאחר גירושין אע"ג דכבר כתבנו לעיל דהנאת הנקה ה"ל דבר שאין בו ממש מ"מ אסור מדרבנן כדאיתא בנדרים דף ט"ו ועפ"ז יש לפרש הא דמסיק הש"ס סיפא דברייתא דנתגרשה אינו כופה שנתקשה בזה בספר שיטה מקובצת ולפמ"ש יש לומר דבל"ז לא הוי מצי להוכיח דב"ש ל"ל הנקה כלל דה"א דב"ש ל"ל הא דאלמוה רבנן לשיעבודא כלל וממילא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א דמיירי ברייתא באסרה דדה לחלבה וב"ה ס"ל דאלמוה. אבל מדנקט אם נתגרשה אינו כופה דמשמע אבל איסורא ליכא והיינו ע"כ שאסרה הנאת הנקה שהוא של בעל ממש דאי משום אלמוה לא ה"ל דבר שלא בא לעולם כדמשני הש"ס לעיל א"כ מוכח שפיר דב"ש ל"ל חיוב הנקה כלל. ודוק: ונראה דמש"ה מסיק נמי סיפא דאם היה מכירה וכו'. שמזה יותר ראיה דאין הנדר חל אחר הגירושין דאל"ה אע"ג דאיכא מצוה הא נדרים חלים על דבר מצוה. ותו דבכולל בודאי חייל והכא כולל אם אינו מכירה או יותר משיעור זמן הנקתו. מיהו יש לומר דה"ל פיקוח נפש ודוחה כל המצות אלא דלפ"ז היתה אסורה להניק אלא בשיעור חיותו ומשך הזמן שיש בו סכנה תדע דב"ש לא מחלק בין מכירה. וק"ל:
שם בגמרא אלא מחוורתא וכו'. הקשה בספר שיטה מקובצת בשם תלמידי רשב"א דלמסקנא ה"ל למימר ב"ש אומר אינו יכול להפר דלא ה"ל דברים שבינו לבינה. ולע"ד נראה דיכול להפר דהוי נדרי עינוי משום הנאה דידה כמ"ש התוס' וכדאיתא בשבת דף קל"ה. בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ומפרש מפני סכנת האם ולמ"ד דס"ל בנדרים דנדרה משתי ככרות אחד מתענה ואחד שאינה מתענה דמתוך שמפר למתענה אפ"ה לא נקיט אינו יכול להפר דעכ"פ מועיל הפרה לענין להקל חלבה מעט מה שמתענה מצי להפר נמי לשאינו מתענה א"ש טפי דמתוך שהוא יכול להפר בשיעור להקל חלבה יכול להפר בשיעור כל ההנקה ולמ"ד דס"ל דאינו מפר רק למתענה דהיינו דאמרי ב"ש שומטת דד מפיו ר"ל לאחר שהקל לה וק"ל:
תוס' ד"ה כגון שנדרה היא וכו' כיון דמשעבדא לי וכו'. הקשה מהרש"א דכיון דקיים לה הבעל אמאי אין הנדר חל משמע דס"ל דהנדר חל לכ"ע כיון דקיים לה ונתרצה לנדרה ולפ"ז צריך לפרש כופה ומניקתו כפירוש התוס' דשוכרת מניקת ובספר פני יהושע הקשה בע"א דהנדר חל משום שהוא נותן אצבע בין שיניו אבל לב"ה כופה ומניקתו ממש משום שהיא נתנה אצבע ואין הנדר חל. ונראה ראיה לדבריו מדפריך בריש המדיר כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר ומאי קושיא דלמא מיירי בשנתרצית היא לנדרו והא דקתני שם יוציא ויתן כתובה היינו משום דהוא נותן אצבע בין שיניה וכי היכא דס"ל לב"ה הכא דהיא נתנה אצבע ה"ה שם להיפך דהוא נתן אצבע בין שיניו אלא ודאי דאם הוא נתן אצבע בין שיניו אין הנדר חל. ועמ"ש שם בר"פ המדיר וק"ל ועמ"ש לעיל דף נ"ב בזה. ועיין קונטרס אחרון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |