הפלאה/כתובות/נ/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה אל יבזבז וכו'. בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח. הטעם דשאני ממעשר הדגן דהיה נותן מן הכל ולא היה מנכה הזריעה היינו משום שכבר היה זרען כלה והגדולים חדשים כולו ריוח מקרי. ולפ"ז נ"מ כשעושה משה ומתן ומפסיד וחוזר ומרויח צריך ליתן מעשר מן הריוח. וכן אם גבה חוב שהיה כבר לאחר ייאוש אצלו כיון דדמי למעשר דגן דאפילו אם לא היה גדל אלא כשיעור הזריעה היה צריך ליתן מזה מעשר כיון דלאחר שכלה זרעו היה נפסד. ובחדושי תורה כתבתי בפרשת לך לך בהא דכתיב גבי אברהם ויתן לו מעשר הכל דמלת מכל מיותר ותו דמסתמא לא השהה אברהם מלהפריש את מעשרותיו בביתו ומשמעות ויתן לו שהפריש עתה. ולכאורה היה נראה לפרש דקאי על כל הרכוש של סדום שהציל דבאמת היה הכל שלו כדין המציל מן זוטו של ים אלא שלא רצה והחזיר. מ"מ כבר נתחייב אצלו במעשר. כמו שאמרו חז"ל חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואסור ליתן לע"ה עד שיעשר תחלה. והיינו דאמר מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך דאדם הוקש לקרקע ואין יאוש לקרקע ואינה נגזלת כדאיתא בב"ב דף מ"ד אבל הרכוש קח לך שקנה בייאוש. אך נראה דע"כ לא זכה אברהם בתחלה באותן נכסים דאל"כ לא היה רשאי להחזירם ולעבור על לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם. וכן משמע ממדרש רק אשר אכלו הנערים מלמד שקשה גזל הנאכל משמע שהיה גזל. שלא זכה בו. והעיקר נראה דפי' מעשר מכל הוא מכל שהיה לו מביתו אף שהיה כבר מעושר מפני שכל שהיה לו עמו הכל היה בחזקת אבוד לולי הנס לכך חזר ונתן לו מעשר ממנו. וכתבתי שם דהיינו דסמיך ליה קרא שאמר שם ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו וגו' אחר הדברים וגו' מפני שודאי אברהם לגודל בטחונו בה' לא חשב זה לנס כלל. תדע שהרי לא היה לו בתחלה לסמוך על הנס ולמסור נפש בשביל לוט. דמאי חזית דדמא דחברך וכו' כמ"ש התוס' בסנהדרין. ולכך לא מצינו שבירך אברהם עצמו ברכת הודאה כדין מי שנעשה לו נס. אבל כיון שראה ששם בירך ברכת הודאה ע"ד שאמרו חז"ל בפרק הרואה שאפילו אחר מברך ופוטר אותו הבין אברהם שנעשה לו נס לכך נתן לו מעשר מכל שהבין שכל מה שהיה לו היה בחזקת אבוד והיינו דקאמר בתר הכי אחר הדברים האלה ופירש"י שדאג שמא ניכו לו מזכיותיו כיון שנעשה לו נס. והארכתי שם בדברי נועם בס"ד. וק"ל:
שם עשרנו לבתרא כי קמא וכו'. בספר שיטה מקובצת דיקדק דלמה לא נתן חומש בפעם אחת. ויש לומר ע"ד שאמרו חז"ל המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכיון דחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר הוצרך תחלה לעשר עישור מצומצם ולתקן הכל. ואח"כ נתן מדבר המעושר ומתוקן כבר לחומרא בעלמא:
עוד כתב שם דחומרא דמעשר בתרא הוא שנתן דוגמת מעשר שני. וקשה דהא מעשר שני אינו אלא תשעה. ואפשר שאותו נתן דוגמת תרומת מעשר אף דלא היה מוטל עליו. מ"מ מצינו בפרק מרובה דף ס"ח דצנועים מפרישים משלהם על הנלקט שלא יכשלו בו. ומה שלא נתן נגד תרומה גדולה יש לומר משום דקי"ל חטה אחת פוטרת הכרי. ועוד יש לומר כיון שרצה להפריש תחלה מעשר שהוא מצד הדין מצומצם שלא רצה להרבות במעשרות כנ"ל ואחר המעשר ראשון אין לעשו' נגד תרומה גדולה שהרי אסור להקדים מעשר לתרומה דכתיב דמעך לא חאחר. ובחדושי תורה הארכתי בס"ד.
תוס' ד"ה שיהיה אדם וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דללישנא קמא יש לומר דלמספי בעשר ע"ש. נראה דכוונתו דיותר יש לומר כן משום דבהכי א"ש הא דאמר לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה היינו הכל למספי ללישני קמא. אף דאם נימא כן דבר עשר למספי א"כ במתניתין דאבות לא דמי בן חמש ובן עשר דבר חמש ודאי לגילגול ולא למספי. אין קפידא דלא מיירי מתניתין אלא מהתחלת הלימוד דהיינו בן חמש למקרא ובן עשר למשנה. ואינו מדקדק בין גלגול לספי' כי היכא דלא דקדקו הלשון בתקנת אושא דאמר מגלגל עד י"ב. אבל האי דאמר לי אם כיון דאמרה בר שית ע"כ לא מיירי מתחלת הלימוד אלא מספי' ולא שייך בר עשר לומר דמיירי רק בהתחלה. אלא ע"כ דמיירי הכל מספי'. ולפ"ז באמת כוונת התוס' שכתבו אלא לגלגל ולא כתבו ולא למספי כדלקמן בתוס' ד"ה וספו ליה וכו'. רצונם דאין המתניתין מדקדק ונכלל הכל בלשון גלגול דומיא דבן חמש.
ונראה עוד דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא אלא בפירוש למספי דהיינו יורד עמו עד לחייו דללישנא קמא צריך לפרש דספי' היינו עיקר הלימוד. דהא התחלת הלימוד הוא מבן ה' כדאמר במתניתין. ולישנא בתרא לא פליג עליה בהא אלא דס"ל דלשון ספו ליה כתורא משמע נמי דיורד עמו עד לחייו דהיינו מבן ו' דהוא עיקר הלמוד. אבל מודים דיש חילוק בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד. ובמשנה מודים ללישנא קמא דמבן עשר היינו עיקר הלימוד כמו בלישנא קמא ואמרה לי אם לא מיירי מהתחלת הלימוד אלא מעיקר הלמוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחייו. ומתניתין דאבות מיירי רק מהתחלת הלימוד. ולולי דבריהם היה אפשר לחלק למאי דמחלק לקמן בין כחוש לבריא. א"כ יש לומר דלא קשה קושית התוס' מבן ה' למקרא דיש לומר דבן ה' היינו דוקא בבריא. ובן ו" בכחוש. ובהכי אתי שפיר האי דאמר לי אם דמיירי הכל מהתחלת הלימוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחיו והכל בכחוש והוי נמי א"ש הא דאמרה בת תליסר לתעניתא ואין צריך השלמה קודם י"ב לתינוקת היינו בכחוש כדמחלק ביומא דף פ"ב בין חולה לבריא לר' נחמן והיינו כפירש"י הכא דשנה אחת מחנכין בהשלמה. דבבריא אמרינן שם דצריך ב' שנים השלמה מדרבנן כדאיתא שם לרב נחמן. ודוק:
תוס' ד"ה בר שית וכו'. ובד"ה בת תליסר וכו' יש ליישב פירש"י מקושית התוס' דלא הוי דומיא בת עשר לבת תליסר דאדרבא ס"ל לרש"י דבר שית ובר עשר היינו הכל בתחלת שית ועשר. וכן רב דאמר בציר מבר שית. היינו התחלת שית. דבהכי א"ש דהוי דומיא דמתניתין בן ה' למקרא. וכן משמע מהא דמייתי הכא האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית. משמע דבר שית לאו היינו בר שית ויום אחד. ולא תקשה ממתניתין בן עשר למשנה דהיינו בן עשר ויום אחד דיש לחלק ללישנא קמא בין לגלגל בין למספי דלגלגל היינו מהתחלת עשר. ולמספי היינו בן עשר ויום אחד כמו שמחלקים התוס' כן לענין מקרא. ה"נ מחלק רש"י למשנה. וכן ללישנא בתרא יש לומר כמו שכתבתי לעיל דנהי דמשמע להו דספי כתורא היינו יורד עמו עד לחייו מודים דיש חילוק בין תחלת עשר לסוף עשר בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד וטעמיה דרש"י ז"ל דניחא ליה לפרש הכי דאתיא הך דאביי אליבא דהלכתא דקי"ל כר' נחמן כמ"ש הרא"ש שם ביומא. ועוד נ"ל דרש"י גרס נמי תינוק דלא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ומה שפירש דוקא גבי תינוקת היינו דמזה משמע כפירושו ז"ל דלפי' התוס' דבת תריסר היינו בת תריסר ויום אחד ולדיוקא דקודם לכן אין צריך להשלים. קשה כיון דאשמעינן בתינוקת שאינה מתשת כח דא"צ חינוך למה אשמעינן בתינוק משא"כ לפירש"י דבהתחלת י"ב איירי וכן גבי תינוק א"ש דאשמעינן בתינוק דבעי השלמה בשנת י"ב ואשמעינן בתינוקת דא"צ לחנך אותה בהשלמה יותר משנה וק"ל
תוס' ד"ה הבעל מוציא וכו' אי נמי דכתב לה וכו' והתוס' בב"ק כתבו דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן. ועמ"ש מהרש"א ז"ל. ולענ"ד ליישב דבריהם דשם משום דיש לדקדק עוד למה כתבו ובפירי פירותיהן ודוחק לומר דס"ל דקנין פירי פירות נמי הוי כקנין הגוף לר' יוחנן. ותו דלמה להו לאוקמי אליבא דר' יהודה דס"ל דיש לו פירי פירות. ונראה דס"ל להתוס' שם כדעת הפוסקים שם דאין התנאי מועיל על נכסים שנפלו לה אח"כ כמ"ש הרא"ש בר"פ הכותב א"כ יש לומר דאף דמסלק עצמו מפירות מ"מ אם מכרה הפירות ולקח בהן קרקע אם מכרה ונתנה אותה קרקע המכירה בטל דהתנאי שתוכל למכור לא הועיל בזה כיון דלא היה עדיין בעולם בשעת התנאי (ואף שיכול לסלק עצמו מפירי פירות היינו משום שיש לו לבעל קנין בגוף הקרקע שלה לפירי פירות ויכול לסלק עצמו מזה הכח כמו שיבואר לקמן בר"פ הכותב באריכות). נמצא משכחת לתקנת אושא באותה קרקע שקנתה בעד הפירות ואפילו לדעת הפוסקים דס"ל דיכול לסלק מנכסים שנפלו אח"כ. מ"מ לר' יהודה דס"ל בר"פ הכותב דצריך לכתוב בפירוש ובפירי פירותיהן דהיינו הפירות מהקרקע שקנתה בעד הפירות כדקתני התם בברייתא כיצד הוא אוכל פירי פירות מכרה את הפירות וקנתה בהן קרקע וכו' ש"מ דס"ל דזה הקרקע אינו בכלל הנכסים שסילק עצמו מפירותיהן כל זמן שלא פירש בהדיא. א"כ ה"ה דאין זה הקרקע נמי בכלל תנאי המכירה. והיינו דמשכחת לתקנת אושא. וא"ש מה שכתבו התוס' ופירי פירות כיון דעיקר תירוצם דתקנת אושא הוא בקרקע שקנתה בעד הפירות הוצרכו לומר דאין לו פירי פירות דאל"כ הדר ה"ל בזה הקרקע קנין פירות כקנין הגוף. ובזה מדוקדק לשונם שם מ"ש דאם לא כתב בפירי פירות. אכתי יש לו פירות עצמן וכו'. ואפשר דאפילו לרבנן דס"ל דאין לו פירי פירות מ"מ היכא דחזינן דכתב בפירוש פ"פ מוכח מזה דלא היה כונתו כשאר בנכסייך אלא על אותן נכסים. ולא על נכסים שקנתה בעד הפירות. עוד יש לומר דס"ל להתוס' שם כדעת הטור בסימן פ"ה דהיכא דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן גרע טפי ואינו מועיל לענין מכירת הנכסים. והטעם לדבריהם ז"ל נלענ"ד משום דמקשה הש"ס לקמן בר"פ הכותב על רישא דמתניתין ואימא מפירא ומשני אביי בוצינא טב מקרא א"כ היינו דוקא ברישא דמתניתין שלא כתב רק בנכסייך אבל כשכתב בנכסייך ובפירותיהן וכו' יותר יש לפרש לטובתו איפכא דבנכסייך היינו לפירות ומ"ש ובפירותיהן היינו שאם תמכור הקרקע שקנתה בעד הפירות שיהיה מכירתה קיים דבזה טובה גדולה לפניו שיהיה מכירת גוף הנכסים בטל לאחר מיתתה כתקנת אושא ולמה נפרש בנכסיהן לענין מכירה ובפירותיהן לענין הפירות לגריעותא דבעל כיון דיד בעל השטר על התחתונה כדאמרינן שם. ולקמן ר"פ הכותב כתבנו ראיה לפירוש זה. ומה שיש עוד לפלפל בדברי מהרש"א ז"ל כאן ובלשון התוס' דהכא יבואר שם באריכות בס"ד ודוק:
שם בגמרא אשכחיה רב יוסף לר' אבהו דהוי קאי באוכלסא דאושא וכו'. עיין לקמן דף ע"ח ע"ב מה שכתבנו בזה מאי דנ"מ בזה לדינא ולמה נקט באוכלסא ע"ש:
בגמרא ר' שמוא' בר"נ וכו' דלא אתי לאנצוי. נראה פירושו דהא לכאורה יש לדקדק דבבנים סגי. ותו מאי נצוי שייך הא סדר נחלות מפורש. ולולי פירש"י ז"ל נראה דה"פ דכשמניח יתומים קטנים בית דין צריכין להתעסק בנכסיהן להעמיד אפוטרופוס ולפקוח בדיניהן לטעון עבורם כל מה דמצי אבהון למיטען אם יש להם זכות אצל אחרים. משא"כ ביתומים גדולים דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן וגם הבית דין אין טוענים עבורם. וזהו הברכה וראה בנים לבניך שיראה בני בנים. ואז בודאי הבנים שלו גדולים. כדאיתא ר"פ בן סורר קטן אי אתה צריך לחזור על בניו. וא"כ כיון שהן גדולים שלום על דייני ישראל דהם בעצמן יכולים לטעון. וא"צ הדיינים לאנצוי. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |