אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/נ

יום חמישי כח אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף נ

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

חקירת האגרות משה אם דין המזבז אל יבזבז הוא איסור או עצה טובה

אמר רבי אליעא, באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. ומעשה באחד שביקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו חבירו, ומנו רבי ישבב. ואמרי לה, רבי ישבב ולא הניחו חבירו, ומנו רבי עקיבא.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן קמג) דן בדבר תקנת אושא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, האם הוא איסור או רק עצה טובה.

ובגמרא בכתובות (סז:) מובא מעשה במר עוקבא שכששכב על ערש דוי ביקש שיביאו לפניו את חשבון הצדקות שעשה, ומצא שכתוב בו שנתן לצדקה שבעת אלפים דינרים של מקום ששמו סיאנקי. כשראה זאת מר עוקבא, אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא [-צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה. רש"י], עמד ובזבז לצדקה חצי מממונו. ומקשה הגמרא: היכי עביד הכי, והאמר ר' אילעאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ומיישבת: הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה.

מגמרא זו מדקדק הגר"מ פינשטיין כי דין המבזבז אל יבזבז יותר מחמוש הינו איסור ולא רק עצה טובה. כי אם עצה טובה בעלמא היא הרי פשוט שאין טעם לאוסרו לאחר מיתה, ורק אם הבינה הגמרא שהוא איסור גמור אפשר לבאר שהמקשן סבר שאחרי שאסרו לבזבז יותר מחומש לא חילקו דבריהם, ובכל אופן אסור לבזבז יותר מחומש, אף אם עומד לפני מיתתו. ועל זה תירצה הגמרא שמכל מקום אף שהוא איסור, כן חילקו חכמים בתקנתם ולא אסרו לבזבז ממונו יותר מחומש אלא באופן ששייך הטעם שמא ירד מנכסיו ולא לאחר מיתה. ובמאירי הוסיף שאין כוונת הגמרא רק שבזמן מיתתו מותר לו לבזבז יותר מחומש, אלא שבשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו בריבוי נכסיו ומיעוט יורשיו, וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעושת.

ביאורי האחרונים בדעת הסובר דין 'אל יבזבז' גם בשכיב מרע

ובספר אמרי בינה (כתובות סז:) הקשה באמת מה היה הס"ד של המקשן, וכי נעלם ממנו התירוץ שאחר מיתה לא שייך טעם התקנה, שהיא משום שמא ירד מנכסיו, והלא מפורש כן בגמרא (נ.) בדברי הברייתא שהבאנו בראשית הדברים: תניא נמי הכי, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. וכתב ליישב בדרך אחת כפי ביאורו של הגרמ"פ שהמקשן סבר שאחר שתקנו שלא יבזבז יותר מחומש ממילא לא חילקו חכמים בתקנתם ובכל אופן אין לו לבזבז יותר מחומש אף קודם מיתתו.

ובאופן אחר כתב ליישב, דהנה המקשן בגמרא בכתובות שם לא הזכיר כלל את דברי הברייתא, אלא רק את דברי רבי אילעאי, וממילא אפשר לומר שלא ידע מברייתא זו וידע רק את תקנת רבי אילעאי שלא יבזבז יותר מחומש, ולכן סבר שהוא הדין קודם מיתתו. ועל זה יישב התרצן שטעם הדין הוא משום שמא ירד מנכסיו, והיינו מכח דברי הברייתא שלא הביא המקשן.

כעין זה כתב שם בספר מדרש כתובה שהמקשן ביכר להקשות קושייתו מדברי רבי אליעאי ולא מדברי הברייתא, שכן בברייתא מפורש הטעם שלא יצטרך לבריות, ולפי טעם זה לא קשה מידי כי הרי אין טעם זה שייך אלא מחיים ולא אחר מיתה. ורק רבי אילעאי שאמר את דינו בלא טעם היה ס"ד שתקנו תקנה זו לעולם, ומכח דבריו הקשתה הגמרא היכי עביד הכי. אלא שעדיין מקשה המדרש כתובה, שמא סבר מר עוקבא כדעת הברייתא שתלתה התקנה בטעם שלא ירד מנכסיו, ומה מקשה הגמרא מכח מימרתו של רבי אילעאי.

והנה לפי ביאור זה בגמרא הרי אפשר לומר שבזה גופא נחלקו המקשן והתרצן בגמרא, שהמקשן סבר שהוא איסור ואינו תלוי בחשש שמא ירד מנכסיו, משא"כ מסקנת הגמרא אפשר שהיא שאין כאן איסור אלא רק עצה טובה בעלמא שלא ירד מנכסיו ולכן מסיקה הגמרא שאין טעם לתקנה ועצה טובה זו אלא מחיים ולא לאחר מיתה.

פסק הרמב"ם והשו"ע שמי שידו משגת יתן כל צרכו של העני

והנה בפסק ההלכה כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ז ה"ה): בא העני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו. וכמה, עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר...

ובהלכות ערכין (פ"ח הי"ג) כתב: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו. והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר 'מכל אשר לו' ולא 'כל אשר לו'... ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות. ואין מרחמין עליו... אלא כל המפזר ממונו במצות, אל יפזר יותר מחומש.

והשולחן ערוך (יו"ד סימן רמט ס"א) חילק בדין צדקה בין ידו משגת לשאין ידו משגת, ופסק: שיעור נתינתה, אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר. והרמ"א הוסיף: ואל יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות, ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה.

ביאור האגרות משה בדעת הרמ"א שחולק על דעת הרמב"ם

וביאר האגרו"מ שהשו"ע דקדק דברי הרמב"ם שרק כשאין יד הנותן משגת נותן עד חמישית נכסיו, ולכן פסק שאם ידו משגת יתן אף יותר מחומש. וביאור דבריהם שלמדו השו"ע והרמב"ם שמעיקר הדין מחוייב לתת כדי כל צורכו אלא שכיון שאין ידו משגת לא הצריכוהו יותר מחומש, ולכן פסקו שבידו משגת נותן כדי צרכו. והיינו שהרמב"ם והשו"ע סוברים שאין דין 'אל יבזבז' בצדקה בתורת 'איסור' אלא רק בתורת 'פטור'. ורק לגבי הקדש סובר הרמב"ם ששם אסרה התורה להדיא שלא יבזבז כל נכסיו.

והוסיף האגרו"מ שבדבר זה בא הרמ"א לחלוק על דבריהם ולכן הוסיף: ואל יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות, ונקט לה בלשון איסור, לומר שאין זו רק עצה טובה בעלמא, אלא חיוב גמור שלא לבזבז יותר מחומש מחמת חשש זה. וכבר הבאנו הוכחת הגרמ"פ מהמעשה במר עוקבא ובקושיית הגמרא על מעשהו, שמוכח שהוא איסור ולא רק עצה טובה, ולכן פסק הגרמ"פ כמשמעות דברי הרמ"א שדין אל יבזבז הוא איסור ולא עצה טובה, ולכן אף אם חפץ ליתן יותר, אין לו לבזבז יותר מחומש אם לא לצורך פיקוח נפש.

תשובת המנחת יצחק בדין עשיר מופלג אם יכול לבזבז יותר מחומש

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן לד אות ב) נשאל האם עשיר מופלג יכול לבזבז יותר מחומש. והשיב שמדברי השו"ע מוכח שבידו משגת, ואין חשש שמא יעני, יכול לבזבז יותר מחומש. וכן פסק החכמת אדם (צדקה כלל קמד) והאהבת חסד (פ"כ ס"א). אלא שציין שהשואלים בדברים ציינו לדברי האגרות משה "דמסיק להלכה, דאף עשיר מופלג אין לבזבז יותר מחומש".

והב"ח (או"ח סימן תרנו) כתב ביישוב המעשה ברבן גמליאל ששילם אלף זוז על אתרוג, אף שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. כי מאחר וכל החשש הוא שמא יבוא לידי עוני ויפול על הציבור, בנשיא ליכא למיחש להכי כיון דבלאו הכי כל צרכיו מוטלים על הציבור, ואף צריכים להעשירו. וכ"כ שם בשיטת התוספות, הרא"ש ורבינו ירוחם.

כך גם בספר אורחות חיים (שם אות ז) הביא מספר כרם שלמה בשם שו"ת תשובה מאהבה (ח"ב) שבמקום שאין לחוש שיבוא לידי עוני חלילה להקל, וצריך לשלם אפילו יותר מחומש. ובמנחת יצחק העיר על הלשון 'חלילה להקל', שאם דבר פשוט הוא מה הרבותא במעשה דרבן גמליאל, אלא משמע שאכן פטור הוא ביותר מחומש, אך מכל מקום מותר לו לבזבז ומקיים מצוה בהכי, ואם כן הוא הדין בצדקה.

הערת המנחת יצחק על דקדוק האגרו"מ מדברי הרמ"א

ועל דברי האגרו"מ העיר, שבנה את יסודו על דברי הרמ"א שכתב 'ואל יבזבז יותר מחומש', ומשמע שבא לחלוק על השו"ע ולומר שהוא איסור ואף במקום שידו משגת. ודחה המנחת יצחק ראייתו, שאין נראה כלל שכוונת הרמ"א לחלוק בזה על דעת השו"ע, שאם כן היה לו לכתוב בלשון 'ויש אומרים' כנודע דרכו. וביותר, שמקור דברי הרמ"א כפי שמצויין הוא מהבית יוסף מכח דברי הגמרא בכתובות [ואף שהציון אינו מהרמ"א, אך גם בדרכי משה הביא על דברי השו"ע מקור הדברים מדברי רבי אילעא], ומשמע שרק בא למלאות דבריו ולומר שאם אין ידו משגת אסור לבזבז שמא יצטרך לבריות, אך אפשר שבידו משגת מודה הרמ"א לשו"ע שמותר לתת יותר מחומש.

ולכן פסק להכלה שכשיש עניים נצרכים לפנינו, ובפרט עניי ארץ ישראל, שפיר יכול מי שידו משגת, לבזבז יותר מחומש, ומצוה קעביד.

ובספר רץ כצבי (ח"ב, עניינים כללים סימן ג) רצה לומר שהאגרות משה דקדק לשונו של הרמ"א במה שכתב ואל יבזבז 'אדם' יותר מחומש, והגמרא לא אמרה אלא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ומכח זה דקדק האגרו"מ שכוונת הרמ"א לחלוק על מה שחילק השו"ע בין מי שידו משגת למי שאין ידו משגת, ואמר כי 'אל יבזבז אדם' היינו כל אדם 'יותר מחומש'.

ולכאורה אפשר לומר שהאגרו"מ לא נתכוון לומר שהרמ"א חולק על חילוק השו"ע בין מי שידו משגת למי שאין ידו משגת, רק שמלשון השו"ע משמע שלמד בדעת הרמב"ם שאין כאן כלל איסור אלא רק פטור ולכן מי שידו משגת מחוייב לתת כדי צורכו של העני, ודין 'המבזבז אל יבזבז' כאיסור לא נאמר אלא בהקדש. ועל כך בא הרמ"א לחלוק והזכיר לשון זו שלא יבזבז אדם יותר מחומש גם לענין צדקה, לומר שגדר הדין הוא איסור ולא פטור.

והנפק"מ תהיה באדם כזה שיש בו חשש שמא יעני, אך מכל מקום חפץ הוא לתת יותר מחומש, שלדעת השו"ע והרמב"ם שאינו אלא פטור - מותר לו להוציא מממונו יותר אם חפץ בכך, משא"כ לדברי הרמ"א שהעתיק דין 'לא יבזבז' גם בצדקה - הרי שהוא סובר שדין זה גדרו איסור, וכיון שיש חשש שמא יעני אסור לו לבזבז. אך מכל מקום גם לדעת הרמ"א אפשר שלא אמרו באיסור זה 'לא פלוג' ורק במקום שיש חשש שמא יעני אסרו, וכפי שמפורש בגמרא בכתובות במעשה דמר עוקבא.

דברי הרמב"ם והרע"ב שגמילות חסדים יש לה שיעור למעלה אם לא ממידת חסידות

ובמשנה בפאה (פ"א מ"א) שנינו: אלו דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים. וכתב הרע"ב: גמילות חסדים דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבויים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן, יש להן שיעור, שיתן בכל פעם... חמישית מן הרויח שבנכסיו ותו לא מחייב, דהכי אמרינן, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והנה מלשונו 'ותו לא מיחייב' משמע שרק אינו חייב אך אם רוצה יתן יותר.

ואכן מקור דבריו בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שם), ושם הוסיף הרמב"ם: לבד אם עשה כן במידת חסידות. הרי מבואר להדיא בדבריו שאין זה אלא פטור, אך אם חפץ במידת חסידות להוסיף ולתת יותר מחומש, הרשות בידו.

ובמשנה ראשונה (שם) הקשה על דברי הרע"ב [וקושייתו גם על מקור דבריו בפיהמ"ש להרמב"ם] שהרי בגמרא בכתובות משמע שטפי מחומש איכא איסורא. ולכאורה כוונתו לדברי הגמרא בקושייתה על מר עוקבא וכדקדוק האגרות משה, או מהמעשה במי שביקש לבזבז ולא הניחוהו חבריו. וכתב ליישב על פי מש"כ בספר בני יששכר שכל דין אל יבזבז הוא רק במי שאינו חוטא, אבל מי שנותן לכפרה על חטאיו וכמו שכתוב חטאך בצדקה פרוק, מותר להוסיף יותר מחומש, דכל אשר יש לאיש יתן בעד נפשו. וסברא זו מבוארת גם בדברי בעל התניא.