הפלאה/כתובות/מח/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתניתין מסר האב לשלוחי הבעל. נראה הא דנקט שלוחי הבעל בלשון רבים משום דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים. וקי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו א"כ אותן השלוחים הן הן עדי השליחות עצמן אבל בשליח אחד אפילו אם יעשה השליח בפני עדים וגם האב ימסור אותה לשליח בפני ב' עדים אפ"ה לא מהני דה"ל חצי דבר. כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ג ע"ב לענין שליח קבלה וכן כתב המרדכי בריש גיטין לענין שליח הולכה דאי לאו שהגט שחתום בשני עדים הוא ביד השליח ה"ל חצי דבר ואפילו לרבנן דר"ע לא מהני כמ"ש התוס' במרובה דף ע" ע"ב. אבל בשנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו וה"ל כולה דבר ולכאורה בסיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל קשיא דה"ל חצי דבר. ודוחק לומר שהעידו שלוחי האב לפני ב"ד כשפגעו בשלוחי הבעל ואז שלוחי הבעל אינם צריכים לעידי האב וה"ל כולה דבר. וצ"ל דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין וחשיב כבית דין כמו לענין שליח גט כדאיתא בריש גיטין לענין בפני נכתב. אלא דלכאורה קשה דהא הכא הוי כמה מילי דאורייתא ובדאורייתא אין עד נעשה דיין. מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"א ע"ב דיש מפרשים הטעם משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה יש לומר דהכא כיון דקי"ל אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה אמרינן נמי עד נעשה דיין אלא שהתוס' שם דחו זה הטעם. וצ"ל שהיה שם בית דין או שלוחי' יותר משנים דאפילו בדאורייתא קי"ל דעד הרואה נעשה דיין. מיהו נראה עיקר דדבר זה תלינן בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ג מהלכות קידושין ובאה"ע סימן ל"ה אם שליח הולכה דקידושין צריך עדים ואפשר דאף הראב"ד דס"ל דצריך עדים היינו דוקא בשליח הולכה דקידושין דאיכא חיובא לאחריני כמ"ש שם. אבל בנשואין כיון דכבר אסורה משעת קידושין לכ"ע לא בעינן עדים כלל על השליחות אם שניהם מודים. וצ"ע:
תוס' ד"ה לעולם היא ברשות האב וכו' אם כן הוי תיובתא דרב וכו'. משמע דהאי דמקשה רב הונא לרב אסי מיניה לקמן דתני בהדיא עד שתכנס לחופה המ"ל דברייתא היא אלא דקשיא להו דמתניתין משמע איפכא ואפשר ליישב הגירסא והוא דיש לומר דמודה רב היכא דאיכא תרתי שהגיע זמן ואח"כ מסרה מטעם שיבואר לקמן בסוגיא וא"כ מתניתין דקתני לעולם דהיינו אפילו הגיע זמן כדמפרש בגמרא שפיר קאמר במתניתין דאם מסרה אח"כ אוכלת בתרומה אף דבברייתא נמי נקט לעולם דמשמע לכאורה אפילו הגיע זמן כדמפרש הש"ס למתניתין ואפילו הכי מדייק מיניה עד שתכנס לחופה לאפוקי מסר. נראה דיש לומר דאדרבא מזה ראיה. דהא קשה דה"ל להש"ס לפרש אליבא דרב לעולם לאפוקי מסר וצ"ל בדוחק דהסוגיא אזלא אליבא דר' אסי. ויותר נראה משום דבמתניתין הגירסא עד שתכנס לרשות הבעל דמשמע מסר. ע"כ צ"ל לאפוקי הגעת זמן אפילו לרב אבל בברייתא דתני עד שתכנס לחופה יש לומר דלעולם אתי לאפוקי מסר בלא הגעת זמן. אבל הגיע זמן ואח"כ מסר מודה רב דאוכלת בתרומה ועיין לקמן. ודוק:
רב אסי אמר אף לתרומה וכו' פירש"י דקסבר טעמא שמא ימזגו וכו'. נלע"ד דיש ליישב קושית התוס' על רש"י ז"ל דיש לומר דהא דקאמרינן לקמן דף נ"ח ע"א דאיכא בינייהו מסר הוא אף למשנה אחרונה דומיא דקאמר שם דאיכא בינייהו קבל דהוא אף למשנה אחרונה. ותו דבאמת לא שייך איכא בינייהו למשנה ראשונה דמה דהוי הוי וכ"ש בריש קידושין דף י' דקאמר שם מאי בינייהו בין ר' יהודה בן בתירא דיליף בק"ו משפחה כנענית דלא חיישינן לסימפון ובין בן בג בג דס"ל סימפון בעבדים ליכא ומשני איכא בינייהו קבל מסר והלך. דדוחק לפרש מסר והלך דיהיו מחולקים לפי משנה ראשונה ועיין שם בתוס.' ונראה דיש לומר דמסתמא אף במסר ליכא אלא בדיקת חוץ כיון דאכתי לא נתיחד עמה וכיון דלמ"ד משום סימפון במשנה ראשונה צ"ל דמשהגיע זמן בדק לה בדיקת חוץ ואח"כ במשנה אחרונה דאסרו משום דס"ל דבדיקת חוץ לא שמיה בדיקה. א"כ ממילא דאפילו במסר חיישינן לסימפון אבל למ"ד שמא ימזגו אינו צריך לומר כלל דאיכא שום בדיקה בהגעת זמן אלא דלמשנה ראשונה לא הוי חיישינן כלל לסימפון. א"כ יש לומר במסר כיון דאיכא בדיקת חוץ שמיה בדיקה והיינו טעמא דר' אסי ובקידושין א"ש טפי דודאי לא נחלקו בעבדים בהא דקאמר דלא שייך במומין שבגלוי סימפון. כדקאמר שם טעמא הא קחזי ליה. אלא דנחלקו במומין שבסתר דרבי יהודה בן בתירא ס"ל דאף במומין שבסתר איכא קפידא בעבדים דהא אמרינן לעיל דאפילו בין שפחה בתולה לבעולה איכא נ"מ דשמין הפגם כמה אדם נותן בין שפחה בתולה לבעולה ליחדה לעבדו. א"כ בכה"ג איכא למימר בכל מומין שבסתר. אלא ע"כ דלא חיישינן למומין שבסתר ויליף מזה בארוסה דבדיקית חוץ שמיה בדיקה. וס"ל דבמשנה אחרונה לא אסרו אלא משום דליכא בהגיע זמן אפילו בדיקת חוץ. א"כ ממילא במסר דאיכא בדיקת חוץ שפיר איכא בינייהו דלריב"ב אוכלת אפילו למשנה אחרונה דלמומין שבסתר לא חיישינן דיליף בק"ו משפחה כנענית. ובהא ניחא הא דקאמרינן לקמן דף נ"ח ע"ב מר סבר בדיקת חוץ שמיה בדיקה דדחיק מאוד לפרש מר סבר היינו משנה ראשונה ולפמ"ש יש לומר דהיינו עולא למשנה אחרונה ס"ל בדיקת חוץ שמיה בדיקה ומר סבר היינו רב שמואל בר רב יהודה ס"ל ברישא משום סימפון ע"כ דלמשנה אחרונה בדיקת חוץ לא שמיה בדיקה. ודוק:
מיהו הא דקאמרינן שם איכא בינייהו בהלך ע"כ צריך לומר דלמשנה ראשונה קאמר. דהא אף לר' אסי דקאמר אף לתרומה נקט במתניתין דידן בהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דאינה אוכלת בתרומה. אך יש לומר כמ"ש בספר פני יהושע דסיפא דמתניתין לא מיירי לענין תרומה דלא דייק רב אסי אלא מדקאמר ברישא הרי היא ברשות הבעל משמע לגמרי כל זכות שהוא בשביל הבעל ואפילו תרומה שאוכלת בשבילו. משא"כ ברשות האב דלענין תרומה לאו ברשות האב תליא מילתא דאפילו יתומה ובוגרת אוכלת בתרומה: א"כ יש לומר דבהלך נמי איכא בדיקת חוץ. ולמ"ד שמיה בדיקה אוכלת אפילו למשנה אחרונה. וכן מוכרח בשיטת התוס' לומר כן כמו שיבואר בדבריהם לקמן. ודוק:
ובספר מגיני שלמה ופני יהושע כתבו דרש"י אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דמשנה אחרונה נמי משום שמא ימזוג. וכן צריך לומר שיטת רש"י בקידושין דף י"א דריב"ב לית ליה טעמא דסימפון. ואפ"ה נקט עד שתכנס לחופה. ולע"ד נראה דהוא דחוק מאוד דמה ראו בתחלה דבהגיע זמן אין חשש משום שמא ימזוג ואחר כך חזרו ואסרו. ונראה יותר דיש לומר דס"ל לר"א איפכא מדעולא דלמשנה ראשונה היה החשש משום סימפון ובדיקת חוץ שמיה בדיקה ואח"כ גזרו גם משום שמא ימזוג. וא"ש נמי האי דריב"ב בקידושין לפמ"ש לעיל דאיהו חייש ג"כ לבדיקת מומין שבחוץ דליכא ק"ו מכנענית אלא דלא חייש למומין שבסתר. ולכך סבר דטעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג. ובזה א"ש מ"ש לעיל דרב מפרש למתניתין לפי מאי דגריש סימן עד שתכנס לרשות הבעל דהיינו מסירה אחר שהגיע זמן דמודה רב בכה"ג יש לומר הטעם דס"ל נמי כרב אסי דבתחלה גזרו משום סמפון ואח"כ משום שמא ימזוג. אלא דס"ל דבמסירה ליכא אפילו בדיקת חוץ ולהכי אסורה בתרומה אע"ג דלא שייך שמא ימזוג. אבל בהגיע זמן ואח"כ מסר כיון דכבר בהגיע זמן בדק בדיקת חוץ אלא דהיתה אסורה משום שמא ימזוג. ממילא במסר אח"כ מותרת בתרומה דתו ליכא שום חשש. אלא דמדברי רש"י לא משמע כן. ודוק:
פירש"י ד"ה מסירתה לכל ליורשה ולטמא לה וכו'. בספר מגיני שלמה הקשה לפירש"י דאמאי לא חיישינן לסימפון לענין טומאה וירושה כמו לתרומה. ולע"ד נראה לפמ"ש לקמן דף ע"ב ע"ב בתוס' ד"ה על מנת וכו'. דהא דחיישינן הכא לסימפון היינו דחיישינן שמא יקפיד הבעל אבל בסתמא אם אינו מתנה בפירוש ע"מ שאין בה מומין היא בחזקת מקודשת כל זמן שלא שמענו בפירוש שמקפיד כדמוכח ממתניתין דשם. וכן נלע"ד מוכח מהא דאמר לקמן דטעמא דמשנה ראשונה משום סימפון ובהגיע זמן מבדק בדק לה. קשה דילמא באמת מצא בה מומין בשעה שבדקה ונתפייס ומחל ואפ"ה אסורה בתרומה כיון דבשעת קידושין לא ידע דמחל ובמאי תתקדש אח"כ. אלא ע"כ דתחלת קידושין היה אדעתא דהכי שאם לא יקפיד יחולו הקידושין וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף ע"ג ד"ה לא תימא וכו'. וא"כ כיון שמתה ואין חשש עוד שמא יקפיד אח"כ ממילא הוי קידושין מעליא ומותר לטמא לה.
אך לכאורה קשה דה"ל למימר נמי חוץ מהפרת נדרים. ובאמת רש"י ז"ל השמיט הפרת נדרים אבל אכתי קשיא דלא קאמר חוץ. ונלענ"ד דלק"מ דודאי הנדרים שנדרה לאחר מסירה והפר לה הבעל. נהי דקודם החופה לא הועיל הפרה משום שמא ימצא סימפון ואסורה בהן. מ"מ מהני דכשנכנסת אח"כ לחופה חל ההפרה כיון שראינו שלא מצא בה מומין או שמחל ממילא הועיל המסירה למפרע להיות נשואה וחל ההפרה ולא מצי למתני חוץ דמהני כשניסת אח"כ ולהכי לא פירש"י בהדיא להפרת נדרים דהרי בשעת מעשה אסורה עד שתכנס לחופה. ולהכי פי' לקמן ד"ה שמואל אמר וכו' ולהפרת נדרים שלא בשותפות וכו'. דהתם אינו מועיל כלל אפילו אחר שניסת. כיון דס"ל דלענין הפרת נריםד לא קניא המסירה כלל ודינה כארוסה. ודוק:
תוס' ד"ה רב אסי וכו' ועוד אומר ר"י דמצי לפרש וכו'. לכאורה קשה הא דקאמר שם איכא בינייהו הלך. הא בהלך לכ"ע אסורה דשמא ימזוג לשלוחי האב וגם משום סימפון. דאין לומר דאיכא בדיקה בהלך כמו במסר דהא במתניתין דידן קתני דהלך אסורה בתרומה. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם ספר פני יהושע דבסיפא לא מיירי לענין תרומה א"ש. אלא דדוחק הוא. ויותר נראה דלפי שיטתם דבמסר איכא בדיקת פנים א"כ יש לומר דבהלך איכא בדיקת חוץ כמו בהגיע זמןדכיון דמתניתין דידן מיירי למשנה אחרונה אסורה והתם דקאמר איכא בינייהו הלך היינו למשנה ראשונה דשמא ימזוג איכא. ומשום סימפון ליכא. ועיין מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל. וק"ל:
פירש"י ד"ה שמואל אמר לירושתה וכו'. הכא כיון דמסרה אחולי אחיל האב. כבר כתבנו לעיל דף מ"ז דס"ל לרש"י ז"ל דהנדוניא שנתחייב האב לבעל הוא חוב גמור לבעל ולא שייך ירושה אלא בחוב שנתחייב הבעל כנגדו להכי שייך ביה לשון מחילה שהאב מוחל לו חיוב כתובתה וממילא צריך לשלם לו חוב שלו. ובזה מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דמאי מקשה הש"ס הא גופא קשיא דילמא בסתם כל מי שהכתובה תחת ידו הוא יורשה. ולפמ"ש אע"פ שהכתובה בבית אביה לעולם הבעל מוחזק שהרי האב חייב בודאי לשלם חוב שלו וחוב הבעל ספק ה"ל האב כטוען איני יודע אם פרעתי דחייב לשלם משום דהחוב ודאי והפרעון ספק ואפילו אם טוען איני יודע אם יש לי בידך כנגדן קודם ההלואה כמ"ש הש"כ בח"מ סימן ע"ה משום דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ועיין מ"ש לעיל דף י"ח ע"ב. וה"נ כן הוא. ולפ"ז יש לומר דהא גופא הוי טעמא דשמואל דאמר דוקא לירושתה היינו משום דבל"ז הבעל מוחזק אמרינן דאחולי אחיל האב. ובזה ממילא א"ש סמיכות הקושיא הא גופא קשיא למאי דמסיק כשמואל. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |