אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מח

יום שלישי כו אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מח

קבורת אביו כשלא הניח נכסים

ספק החות יאיר בחובת בן עני להוציא ממון על קבורת אביו

הגמרא בכתובות (מח.) מביאה את מימרתו של רב מתנה, האומר אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו [- אלא מן הצדקה], אין שומעין לו. לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור.

בשו"ת חות יאיר (סימן קלט) כתב להסתפק באופן שהבן עני מדוכא ומאידך יש לפנינו קופה של צדקה, האם כופים את הבן להוציא ממון כדי לקבור את אביו מדין תורה באופן שלא השאיר האב נכסים ואינו יורש ממנו כלום, או שקוברים אותו מן הצדקה. שכן אין לנו לחייבו מדין כיבוד אב, אף שקיימא לן מכבדו במותו, שהרי כבודו אחר מותו לא עדיף מכבודו בחייו, וכשם שבכיבוד אב קיימא לן (שו"ע יו"ד סימן רמ ס"ה) שהוא משל אב, אם כן גם כבודו אחר מיתה אינו אלא משל אב, ובאופן שלא הניח האב נכסים לבנו, אינו מחוייב לקוברו מדין כיבוד אב.

ומה שכשמניח האב נכסים נקבר בהם, ביאר החות יאיר שאינו משום חיוב הבן לקבור את אביו, אלא שבאופן זה לא ירש הבן את אביו בנכסים אלו. ובמקום אחר הארכנו בגדר רשות הממון שיש למת אחר מיתתו ובדין זכיה למת.

ראיית מהר"י ענגיל מדברי הגמרא באומר לא תקברוהו מנכסיו

ובגליוני הש"ס למהר"י ענגיל (כתובות שם) העיר שמדברי הגמרא בכתובות מוכח לכאורה שאם אין האב מניח נכסים אין חיוב קבורה על הבן יותר מעל אחרים. וביאור דבריו, שהרי מבואר בגמרא שהיה ס"ד שיכול האב לומר לא תקברוהו מנכסיו, ואזי ייקבר מן הצדקה, וקמ"ל שאינו יכול לומר כן ונקבר מנכסיו. ולכאורה אם בן מחוייב לקבור את אביו אפילו כשלא הניח לו נכסים, אם כן מה הועיל האב בדבריו, הלא כיון שלא יקברוהו בנכסים אלו, ממילא יירשם הבן, וכיון שהבן יירשם הרי יש לו נכסים לקבור את אביו - ושוב נכפה את הבן לקבור את אביו ולא נניח לו לקוברו מן הצדקה. ועל כרחך מוכח מדברי הגמרא שאילו היה האב יכול להוריש את נכסיו לבנו בלא להותירם לקבורתו, היה הבן פטור מלקוברו.

ויישב מהר"י ענגיל: ויש לדחות, דשאני הכא דאמר לא תקברוהו, משא"כ בלא אמר אכתי חיוב על הבן ראשונה משום כיבוד, ע"כ, ולא פירש דבריו, מה בכך שאמר שלא יקברוהו, ולכאורה כוונתו שכיון שאמר שאינו רוצה שיקברוהו מנכסיו אלא רוצה שנכסיו יהיו לבנו, הרי בכלל מאתים מנה שאינו רוצה שבנו יוציא מנכסיו כדי לקוברו, וכיון שכל הטעם לחייב את הבן בקבורת אביו הוא מדין כיבוד, ממילא באופן שמחל האב על כבודו ואינו מזקיקו לקוברו, אין הבן מחוייב בקבורת אביו, ואילו היה האב יכול לומר כן היה נקבר מן הצדקה.

אמנם יש להעיר, שאם אכן לכך כוונתו הלא כתבו הפוסקים שאף שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, אך אינו יכול למחול לבן לומר לו דברי חירופים וגידופים (שו"ת הריב"ש סימן רכ) ולכאורה אף אם קבורת האב היא משום כיבוד, אבל כשנמנע מלקוברו הרי יש לדון לכאורה שיש בדבר משום בזיון האב, ועל בזיון אין האב יכול למחול.

יישוב הגרי"ש אלישיב שסוגיית הגמרא היא על העדפת ההוצאות לפי כבודו

ובהערות הגרי"ש אלישיב העיר על דברי הגמרא שלאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור, למה הוצרכה הגמרא להביא טעם זה ששייך רק באופן שהניח האב ירושה לבניו, הלא תיפוק ליה שחיוב קבורה מוטל על קרובי המת, ואפילו אם לא הניח להם מנכסיו כלום מכל מקום מחוייבים לקוברו.

וכתב ליישב שמצד חיוב הקרובים לקבור את מתם אין החיוב לקוברו לפי כבודו אלא גם אם יקברוהו במינימום הנדרש לצורך זה קיימו את דינם, ואם הציבור יקברו אותו לפי כבודו ויוסיפו על הנדרש בצמצום, הרי שמדין קבורת המת המוטלת על הקרובים לא יוכלו הציבור לתבוע תוספת זו, משא"כ מיורשיו שירשו נכסיו יכולים לתבוע תוספת זו, ועל תוספת זו אמרה הגמרא שאפילו אם ציווה שלא יתנו היורשים תוספת זו מנכסיו מכל מקום בית דין כופים אותם ונוטלים אותה תוספת מירושתו.

סתירת פסקי השו"ע ומהר"מ מינץ בענין זה

ובשולחן ערוך (יו"ד סימן שמח ס"ב) פסק: האומר אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו, אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחן, וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו... ומסיים השו"ע: והוא שירשו ממון מאביהם. וכתב הש"ך (סק"ה) והוא שירשו ממון מאביהם, דאם לא כן אין כופין הקרובים, אלא על הכל מוטל לקוברו.

ומפשטות פסק השו"ע ודברי הש"ך מבואר לכאורה שכל חיוב הקבורה הוא רק מממון המת, אבל אם לא הוריש ממון לבניו אינם מחוייבים לקוברו אלא על הכל מוטל לקוברו וייקבר מן הצדקה.

ובשולחן ערוך (אה"ע סימן קיח סי"ח): אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה, אינה חייבת בקבורת בעלה. והרמ"א הוסיף שאפילו אם אין כאן רק כדי קבורה, היא גובה את כתובתה והוא נקבר מקופה של צדקה.

ובבית שמואל (סק"כ) הביא תשובת מהר"מ מינץ (סימן נג) שכתב שלענין הוצאות הקבורה, קרוב קרוב קודם, ואם היה הבן שם - עליו מוטלות הוצאות הקבורה, שכל ז' מתים שהכהן מטמא להם, עליהם מוטלת המצוה לקבורו, ואינו חשוב מת מצוה להטילו על הצדקה, אלא בנו קוברו.

וכך כתב גם בשו"ת מנחת יעקב (סימן ח) שאם הבן עשיר ואביו היה עני מחוייב לקוברו מנכסיו. ולכאורה נסתרו דבריהם מפסק השו"ע שפסק להדיא שאין הבנים מחוייבים לקוברו אלא אם הוריש ממון לבניו, וכביאור הש"ך.

חילוק הבית הילל בין אומר אל תקברוני למת סתם

ועמד על הערה זו בספר בית הילל (סימן שמח ססק"ב) הו"ד בבאר היטב (למהרי"ט, סק"ג) ובגליון מהרש"א (סק"ד), וכתב לחלק שכל דברי השו"ע אינם אלא מאחר ואמר 'אל תקברוני', אבל בסתם חייב הבן גם אם לא ירש נכסים מאביו.

ובגליון מהרש"א העמיד את דבריו על דברי הש"ך, ומשמע מדבריו שרצה להעמיס כן גם בדעת הש"ך. ובערוך השולחן (ס"ב) כתב: ודוקא כשירשו כסף או שוה כסף אבל כשלא ירשו כלום, אין ההוצאות מוטל עליהם אלא על הציבור. ויש מי שאומר דזהו כשצוה שלא לקוברו מנכסיו, אבל בשלא צוה, אם הבן עשיר או שארי קרובים עשירים כופין אותם ליתן לצרכי קבורה אף שלא הניח כלום (באר היטב בשם בית הילל).

ומשמע מדבריו שתחילה הזכיר דברי הש"ך שאם לא ירשו מוטלות ההוצאות על הציבור, ועל כך הוסיף והביא את דעת הבית הילל, הרי שהבין בדעת הש"ך שאין דעתו מסכמת עם דעת הבית הילל אלא הוא פירש את פסק השו"ע כפשוטו שבכל אופן אין היורש מחוייב להוציא ממון על קבורת אביו אם לא הוריש לו נכסים.

והנה מבואר אם כן בפוסקים, שיש טעם לחלק ולומר שבאופן שאמר שאינו רוצה שיקברוהו מנכסיו אזי אין כופים את יורשיו להוציא ממון עבור קבורתו אם לא הורישם. ואם כן זה לכאורה גם שורש סברת מהר"י ענגיל שהובא בראש הדברים, שכיון שהגמרא בכתובות עוסקת באופן שהאב אמר שלא יקברוהו מנכסיו, ממילא אף שהיורש יורש את נכסיו מכל מקום לא יכפוהו לקבור את אביו, אם לא מכח הסברא ש'לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור'. ויש להבין סברת חילוקם.

דעת הערוך השולחן שבאופן שצוה שלא לקוברו לא יוציא מהיורשים הרבה מעות

והערוך השולחן עצמו כתב לחדש שאפילו אם ציוה להם שלא לקוברו מנכסיו, אמירתו לא מעלה ולא מורידה, ועדיין מוציאים כדי קבורתו מהיורש, אלא שבאופן זה שלא הניח האב נכסים לא יקחו הרבה מעות קבורה מהיורש ואפילו אם היורש עשיר. ואמנם בלשון השו"ע לא משמע כן וכמו שביאר הש"ך בדבריו.

והנה הבאנו קושיית מהר"י ענגיל שמסוגיית הגמרא בכתובות משמע שאילו היה יכול האב לצוות שלא יטלו מנכסיו לקבורתו ממילא היה נקבר מן הצדקה, ומדוע לא יתחייבו הקרובים לקוברו באופן זה. וכעין זה הקשה הגריש"א על מסקנת הגמרא, מדוע הוצרכה הגמרא לטעם שלאו כל הימנו להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הציבור, והרי בלאו הכי מחוייבים הקרובים לקוברו.

ומהר"י ענגיל כתב לחלק שכל דברי הגמרא הם רק באופן שאמר שלא יקברוהו מנכסיו, וביארנו ששורש סברתו בדברי הבית הילל בחילוק בין פסק השו"ע ופסק מהר"מ מינץ, שבסתם מחוייבים היורשים בהוצאת קבורתו משא"כ במפרש שלא יקברוהו מנכסיו.

והגרי"ש אלישיב ביאר באופן אחר, שכוונת הגמרא על העדפת הוצאת הקבורה מעל ההכרח המצומצם, שתוספת זו אין נוטלים אלא מנכסי האב ואם לא הוריש נכסים לבנו אינם מחוייבים אלא בקבורתו בצמצום. ולכאורה דבריו מכוונים היטב עם דעת הערוך השולחן, שכן לדעת הערוך השולחן באמת אפילו באופן שציווה שלא לקוברו אין אמירתו לא מעלה ולא מורידה, רק שבאופן זה שלא הניח נכסים לא יקחו מהיורש אלא מעות בצמצום ואפילו הוא עשיר. ועל כך אמרה הגמרא, כפי שביארה הגריש"א, שאם הניח נכסים רק שאמר שלא יקברוהו בהם, לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור - אלא גובים כל הוצאות קבורתו עם התוספת הראויה לו לפי כבודו, מנכסיו.

דקדוק החזון יחזקאל בדעת התוספתא שבלא הניח נכסים אין היורשים חייבים

ובתוספתא (כתובות פ"ט ה"ד) שנינו: מי שמת והניח נכסים מטלטלין, ויצא עליו כתובת אשה ובעל חוב, כל הקודם בהם זכה - והוא נקבר מן הצדקה. והביאו דברי התוספתא בתשובות הרמב"ן (סימן סד), בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן א'קג; ח"ה סימן עז) ובשו"ת הריב"ש (סימן קד). ועל מקורות אלו נסמך הרמ"א בפסקו הנזכר לעיל שאלמנה יכולה לגבות כתובתה מכל הנכסים והבעל נקבר מן הצדקה.

ובחזון יחזקאל (ביאורים) דקדק לשון התוספתא 'והוא נקבר מן הצדקה', שמשמע לכאורה כסתם משמעות הלשון בשו"ע (יו"ד סימן שמח ס"ב) שאם היורשים לא ירשו ממון מאביהם, אינם חייבים בקבורתו. ולכן כתבה התוספתא שכיון שהקודם מהנושים זכה בכל נכסיו ממילא לא נשאר לירושים כלום ואינם חייבים בקבורתו והוא נקבר מן הצדקה.

ואמנם כל דבריו הם רק כ'סתם משמעות הלשון בשו"ע', וכפי שהבין הערוך השולחן בפשטות דברי השו"ע ולכאורה גם בש"ך. אמנם לפי מה שכתב הבית הילל ליישב דעת השו"ע עם פסק מהר"מ מינץ, שלא פסק השו"ע פסקו אלא באופן שאמר שלא יקברוהו מנכסיו, משא"כ בסתם חייבים היורשים בקבורתו, לפי דבריו יקשה לשון התוספתא מדוע 'נקבר מן הצדקה' הלא תחילה יש לקוברו מממון היורשים אף שלא הניח להם נכסים.

ביאור סברת 'לאו כל הימנו' לדעת החזון יחזקאל והבית הילל

ובשו"ת אדני פז (או"ח סימן פ) רצה להוכיח שבכל אופן אין היורשים חייבים להוציא הוצאת הקבורה משלהם, כפשטות לשון הש"ך וכהבנת החזון יחזקאל בדעת השו"ע, מסוגיית הגמרא בכתובות הנ"ל. שהרי הגמרא מכריחה שאף שאמר שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעים לו, שכן 'לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור'. ולכאורה מדוע קיום דבריו במה שאמר שלא יקברוהו מנכסיו, יש בה משום 'מפיל עצמו על הציבור', הלא יש לומר שבאופן זה יקברוהו מנכסי בניו או קרוביו ולא יפול על הציבור. אלא מוכח מכאן שהיה פשוט לגמרא שעד כמה שנקיים את דבריו ולא ייקבר מנכסיו, גם לא ייקבר משאר נכסי בניו או קרוביו, שכן אינם חייבים להוציא מממונם עבור הקבורה. ולכן פשטה הגמרא שלאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור.

ואמנם לכאורה דברי הגמרא יתבארו היטב גם לסברת הבית הילל, שכל דברי השו"ע הם באופן שאמר שלא יקברוהו מנכסיו, שהרי כיון שכאן אמר שלא יקברוהו מנכסיו נמצא שאילו היינו מקיימים את דברי המת, הרי שלא היה לנו להטיל את קבורתו על קרוביו כיון שבמקום שאמר שלא יקברוהו אינם מחוייבים להוציא ממון אם לא הניח להם [ואף שהניח להם, הרי דברינו הם לפי הצד בגמרא שעלינו לקיים את דברי המת במה שציווה שלא יקברוהו בנכסיו. ואף שאמר רק שלא יקברוהו מנכסיו הרי ודאי כוונתו גם לנכסי בניו, כי אם לא כן מה הועיל בדבריו, ומה אכפת לו אם יפסידו נכסיהם ויירשו נכסיו או יפסידו נכסיו וישארו נכסיהם בידיהם], ולכן לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור.