הפלאה/כתובות/לה/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
איכא דאמרי איתביה ר' יוחנן לריש לקיש צריך להבין במאי פליגי הני תרי לישנא אי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש או איפכא. ונלענ"ד מ"ש התוס' בריש סנהדרין לפי הירושלמי דר' יוחנן וריש לקיש ס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין וס"ל כר' חנינא דבעדי ממון בעינן דרישה וחקירה א"כ לפמ"ש לעיל בתוס' דף ל"א בד"ה ורב אשי וכו' דכתבנו שם דעיקר קרא דאסון הוי ליה ממון לזה ומיתה לזה דדמי ולדות לבעל ומיתה לאשה וכתבנו שם דלמ"ד דבעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה מדאורייתא אין ראיה מזה דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור משום דמדאורייתא הוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דלגבי העדים הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד וכבר כתבנו דנ"מ טובא כגון בחייבי מיתות שוגגין למ"ד דפטור דלגבי העדים לא יהיה אפילו חייבי מיתות שוגגין כיון דלא רצו לחייבו מיתה כלל א"כ לפי הירושלמי דר"י ור"ל ס"ל דבעינן בממון דרישה וחקירה בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה עיין בש"ך סימן ל"ג א"כ לא שייך לומר אותביה ר"י לר"ל וכו' מאי לאו דין אסון דאפילו יהיה כן אין קושיא לריש לקיש משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה. ולגבי העדים אין חיוב מיתה כלל רק בדין אסון. וצ"ל דהקושיא איפכא דריש לקיש הקשה לר' יוחנן מאי לאו אסון ממש ובאמת מוכח דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור. ולישנא בתרא ס"ל כסברת ר"י בתוס' לעיל כיון דהולדות בגוף האשה הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד. א"נ דס"ל כמ"ש התוספות בריש סנהדרין דמודי ר"י ור"ל דבממון לא בעינן דרישה וחקירה עיין שם. ודוק:
ובזה מתורץ מ"ש התוספות ד"ה מי איכא וכו'. וצ"ל דלתנא דביה חזקיה וכו'. ואינו מוכרח כל כך לדחוקי דיש לומר דחזקיה כולה קרא מפרש דין אסון וס"ל מיתה לזה וממון לזה חייב ומטעם עדות שאתה יכול להזימה כנ"ל. ודוק:
שם תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. כתב מהרש"א ז"ל ולפ"ז רישא דקרא אסון ממש בלא התרו וכו' ומחמת זה הקשו על רב שישא דלעיל דף ל"ג ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי דאדרבא אי אמרינן דין אסון היינו אם לא יהיה דין שלא התרו. אבל אי אמרינן אסון ממש כולה קרא מיירי בהתרו אלא מפני שלא היה אסון כלל משלם ומדייק הש"ס מזה דדוקא שלא היה אסון כלל אבל אי הוי אסון אפילו אי לא הוי התראה פטור מדלא אשמעינן קרא רבותא טפי דהא מילתא פשיטה דאם לא היה אסון כלל משלם ע"כ מוכח דהיכא דאיכא אסון אפילו לא אתרו פטור נמצא שפיר קאמר רב שישא לעיל דלפי המסקנא דקי"ל כתנא דביה חזקיה דקרא אסון ממש קאמר כולה קרא מיירי בהתרו. ומ"ש התוס' אע"ג דסיפא וכו' רצה לומר דודאי סיפא מיירי בדין אסון והא דמפרש לרישא באסון ממש ולא מפרש ליה בדין אסון דאדרבא משמע ליה כולה קרא בהתרו דומיא דסיפא וע"כ ברישא אסון ממש כנ"ל וזה פשוט וברור:
שם בגמרא אלא כי אתא רבין וכו'. לכאורה לפ"ז צ"ל דכל מאי דאמר לעיל אמר ר' יוחנן לריש לקיש בתרי לישנא לא היו דברים מעולם כיון דבמיתה לא פליגי. ונראה ליישב ע"פ סוגיא דסנהדרין דף ע"ד דיליף מהא דאמר ר' אליעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואמר קרא אם לא יהיה אסון וגו' אע"ג דהוי ליה רודף וניתן להצילו בנפשו דמיירי ביכול להצילו באחד מאיבריו. וכיון דהטעם ברודף משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוי ליה כחייבי מיתות שוגגין כפירש"י שם. א"כ לריש לקיש דס"ל חייבי מלקיות שוגגין פטורין יש לומר דכיון דנתנה התורה רשות להצילו באחד מאיבריו לא גרע ממלקות. והיה ראוי ג"כ לפטור מממון. ולקמן דף ל"ח הבאתי ראיה גדולה דלא גרע אחד מאיבריו ממלקות דהא מדאיצטריך כמה לימודים בהחובל דלא נימא יד תחת יד ממש. ואיך ס"ד דנימא כן דהא איכא מלקות בחובל. ונהי דאמרינן לעיל דאפילו אי ממונא לקולא יש לומר דחס רחמנא אממונא דנחבל כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ב אבל ביד ממש לא שייך זה ולמה לא ילקה כי אתגורי אתגיר. ע"כ צ"ל דאחד מאיבריו חמיר ממלקות. ואין לומר דקרא בלא התרו דהא לריש לקיש אין חילוק בין התרו ללא התרו. וא"כ כיון דע"כ אחד מאיבריו חמור ממלקות לא משני מידי שיכול להצילו באחד מאיבריו. וכיון שנתנה תורה רשות להצילו באחד מאיבריו לא גרע מחייבי מלקיות שוגגין. וזהו אי אמרינן במצות שבמיתה הכתוב מדבר והיינו דקאמר ר' יוחנן מאי לאו דין אסון רצה לומר סיפא דקרא כמ"ש התוס' וא"כ ע"כ במצות שבמיתה. ואם כן מוכח דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ומשני לא אסון ממש ונפש תחת נפש היינו ממון כמ"ש התוס' בד"ה מאי לאו וכו' אי נמי אם אסון יהיה וכו'. וא"כ לא מיירי קרא במצות שבמיתה ולא ניתן להצילו בנפשו כלל. ועמ"ש בדף ל"ח ודוק:
מיהו לכאורה היה נראה דאי אפשר לומר לריש לקיש דאסון ממש בסיפא דקרא ונפש תחת נפש ממון דהא כתבנו לעיל דף ל"ג במימרא דר' שישא בריה דרב אידי דע"כ הא דחייבה התורה בדמי ולדות. אף דאיכא לאו דחובל באשה עצמה ונהי דחייבה התורה בחובל לשלם באותו ממון דחבלה אבל בקרע שיראין אמרינן לקמן דלוקה ואינו משלם אפילו בלאו דחובל ולמה משלם דמי ולדות וע"כ צ"ל כיון דמשלם דמי דחבלה הוי ליה כחייבי מלקיות שוגגין דהא אינו לוקה. משא"כ לר"ל דס"ל חייבי מלקיות שוגגין פטור קשה. וצ"ל לריש לקיש דס"ל דלא הוי ליה אפילו כחייבי מלקיות שוגגין דכיון דמשלם ואינו לוקה אין כאן חיוב מלקות כלל אך זהו סותר דלא נימא נפש תחת נפש ממון דהא מדכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ממון דמי האשה משמע להדיא דאם אסון יהיה פטור מדמי ולדות ודוקא אם לא יהיה אסון ממש משלם דמי ולדות והיינו משום דממון אחר פטור כדילפינן מדחזקיה כמ"ש התוס' בד"ה ומי איכא וכו' ואמאי נימא כיון דאמרה תורה דנתכוין לזה והרג האשה דמשלם ואינו מת ה"ל כאלו לא נתחייב מיתה כלל ונתחייב בדמי ולדות. וע"כ צ"ל דלא אמרינן סברא זו. ואם כן לגבי מלקות דחובל נמי יפטור מדמי ולדות. וע"כ מוכח דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ולכאורה היה נראה דלפי המסקנא באמת היה השקלא וטריא דר"י ור"ל איפכא דבל"ז איכא תרי לישני לעיל ור"י הוא דהקשה לר"ל ואמר לו מאי לאו אסון ממש והיינו כדרבי ומוכח מדאמרה תורה אם יהיה אסון ממש פטור מדמי ולדות משום שוגג דמיתה. ואם לא יהיה אסון אינו פטור משום לאו דחובל ומשני דין אסון ודלא כרבי. אלא דזה דוחק דאכתי תקשי על ר"ל מרבי לשיטתו. וכ"ש לפמ"ש דריש לקיש ע"כ ס"ל אסון ממש כדרבי. וצריך לחלק בין תשלומין דאשה עצמה ובין תשלומין דחובל. ועמ"ש לקמן ע"ב בזה. ודוק:
תוס' ד"ה רבא וכו' ולקמן נמי מצרכינן וכו'. ואביי מוקי קרא במיתה ומלקות. לכאורה קשה דאכתי לא מתרצא בזה דל"ל קרא דלא יהיה אסון הא נילף בגז"ש דרשע רשע ממלקות וממון מכדי רשעתו והדר נילף חייבי מיתות שוגגין מדחזקיה. ואין לומר דה"א דוקא מיתה ומלקות נפקי מכדי רשעתו דמהיכי תיתי נימא כן דהכל בכלל כדי רשעתו כדס"ל לרבנן אליבא דרבא. וצ"ל דבהא פליגי דאביי סבר דהוי מוקמינן כדי רשעתו בחד או בממון ומלקות דוקא או במיתה ומלקות דוקא כדעביד צריכותא לקמן. וצ"ע:
אמנם אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד די"ל דגז"ש דרשע רשע לא מייתרא א"כ הא קי"ל דגז"ש שאינו מופנה למדין ומשיבין. וכיון דאמרינן לקמן דלא ילפינן מיתה וממון ומלקות וממון חדא מאידך משום דאיכא איבוד נשמה ומשום דחמיר איסוריה ע"ש. א"כ איכא פירכא והא דילפינן הכא לענין חייבי מלקות שוגגין מחייבי מיתות שוגגין משום דבשוגג ליכא איבוד נשמה. ואפשר דס"ל להתוס' דגם באינך דרשי דיליף בכמה דוכתי חייבי מלקות מחייבי מיתות איכא נמי פירכא ואפ"ה ילפינן. וע"כ צ"ל דמייתרא. ויותר נראה דס"ל להתוס' דע"כ אין זה סברא דא"כ קשה דאכתי הוי מצי למילף אף במזיד מגז"ש דרשע רשע וליכא למיפרך שכן איבוד נשמה דאיכא למימר שוגג דמיתה יוכיח דליכא איבוד נשמה ואפ"ה פטור. ובזה הוי מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דלדברי התוס' אכתי קשה ל"ל אם לא יהיה אסון דלפמ"ש ליכא למילף במזיד מיתה ממלקות בגז"ש שאינו מופנה דאיכא למיפרך שכן לא חמיר איסורא כדלקמן מיהו יש לדחות דלא מצי למימר לקמן שוגג דמיתה יוכיח דליכא איבוד נשמה משום דהוי מצי למימר כסברא דר"ל בתחלה דכיון דאלו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור. דנהי דלמסקנא לא אמר סברא זו דהא חזינן דבשוגג דמיתה איצטריך קרא דחזקיה. מ"מ ודאי דהוי מצי למיעבד פירכא מזה דהיינו טעמא דשוגג דמיתה. אבל לבתר דכתיב כדי רשעתו למזיד שפיר ילפינן שוגג בגז"ש דרשע רשע דתו אין להשיב מידי. ודוק:
אמנם לפמ"ש לעיל בשיטת אביי נלענ"ד דאיצטריך כדי רשעתו לממון ומלקות וכדאמר ר' יוחנן לעיל דסמיך ליה ארבעים יכנו והוא דלפמ"ש לעיל דאביי ס"ל דלר' מאיר עדים זוממין לאו קנסא הוא אלא דיליף אפילו בממון דלוקה ומשלם מעדים זוממין דמוציא שם רע כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דרבנן דלא ילפי היינו מדמצינו דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו וע"כ מוציא שם רע חידוש הוא ושפיר איצטריך כדי רשעתו דלא נילף ממוציא שם רע . אבל לשוגג דמלקות שפיר ילפינן בגז"ש דרשע רשע. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |