אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/לה

יום רביעי יג אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף לה

חייבי ממון ומלקות כשמחל הבע"ד על הממון

החילוק בין הכאה שיש בה שו"פ לשאין בה שו"פ

הגמרא במסכת כתובות (לה.) מביא את הקישא דתנא דבי חזקיה, לפיו גם חייב מיתות שוגגין - שאינם חייבים מיתה בפועל - פטורים מתשלומי ממון, כדרך שהיו פטורים מדין 'קם ליה בדרבה מיניה' לו היו חייבים מיתה בפועל: תנא דבי חזקיה, מכה אדם ומכה בהמה - מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד... לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד... לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

ומוסיפה הגמרא ומביאה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש [ע"פ הצעת רבי אבין], בדינם של חייבי מלקות שוגגין, האם נפטרים מתשלום ממון כדרך שהיו נפטרים מתשלום זה באופן שהיו לוקים בפועל. ודעתו של ריש לקיש שאכן פטורים הם אף באופן זה, לפי ש"בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות".

והגמרא מבררת מהו הפסוק שבו הוקשו חייבי מלקות לחייבי מיתות, ובתוך דבריה מציעה: אלא האי מכה 'מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש' וסמיך ליה 'ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו'. ומקשה הגמרא: והא כי כתיב, בחובל בחבירו הוא דכתיב, וחובל בחבירו בר תשלומין הוא [- וכיצד נעמיד פסוק זה על חייבי מלקות הפטורים מתשלום ממון]. ומיישבת: אם אינו ענין [- בפסוק זה של 'כן יעשה לו'] להכאה שיש בה שוה פרוטה [- שיש בה חיוב תשלומים, שהרי נלמד דין זה מהפסוק הבא 'כן ינתן בו' הנדרש על נתינת דבר הניתן מיד ליד דהיינו תשלום ממון], תנהו ענין להכאה שאין בה שווה פרוטה [- שאין בה חיוב תשלומים אלא חיוב מלקות].

חילוק זה בין הכאה שיש בה שוה פרוטה - שמשלם ממון, ובין הכאה שאין בה שוה פרוטה - שלוקה, מובא כבר בגמרא לעיל (לב:) במימרתו של רבי אמי בשם רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה. ומקשה הגמרא: היכי דמי, אי דלא אתרו ביה, אמאי לוקה. אלא פשיטא דאתרו ביה, וטעמא דלית בה שוה פרוטה, הא אית בה שוה פרוטה, ממונא משלם מילקא לא לקי [- אע"ג שהתרו בו למלקות, וקשה לדעת הסובר שהחייב מלקות וממון לוקה ואינו משלום]. ומיישבת הגמרא: בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין.

ספק האבני נזר באופן שהכאה בשיעור שו"פ ומחל לו אח"כ על הממון

בשו"ת אבני נזר (אה"ע סימן רפד, חידושים לכתובות שם) הסתפק באופן שהכהו בשיעור שוה פרוטה ומחל לו אחר כך על הממון האם חייב מלקות. ומוסיף האבני נזר שאין לפשוט ספק זה מהמבואר בתוספות (מכות טז. ד"ה התם) שאם חבל בגר ומת הגר שאין מחשיבים הדבר כאילו שילם ממון לפוטרו מהמלקות, שכן אין הנידון דומה לראיה - שהרי במיתת הגר לא שילם ממון, משא"כ במחילת הבעל דין הרי חשוב כפרעון כמבואר בבית יוסף (חו"מ סימן קט), ואם כן יש לדון שמא ייחשב שהתקיים בו דין הממון במחילתו ושוב לא ילקה.

והוסיף שספק זה תלוי ועומד בספק קודם של המחנה אפרים (זכיה מהפקר סימן יא), והוא האם מועילה מחילה בעל כרחו של המתחייב, שכן רק אם ננקוט שמועילה מחילה באופן זה, אז יש להסתפק האם גם כאן יוכל הנחבל לחייב את החובל מלקות על ידי שימחל לו על הממון, ובכך יגרום להתבטלות דין הממון ולחזרתו של דין המלקות. או שמא מחילה יש לדונה כפירעון וממילא נתקיים בו דין הממון ונפטר הן מחיוב הממון [מחמת המחילה] והן מחיוב המלקות [כיון שנתחייב בממון].

עוד הוסיף סברא בדבר, שכיון שכתבה התורה שעונש החובל בחבירו הוא ממון, שוב אין לנו להוסיף עונש אחר. ולפי זה טעם הפטור בחובל בחבירו ממלקות אינו רק משום שאין לחייבו בשתי רשעיות וקם ליה בדרבה מיניה, אלא טעם נוסף יש בדבר - שבפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין, ואם כן יש לומר שאפילו שמחל כיון שהיה חיוב ממון אין כאין חיוב מלקות כלל. ולמעשה הניח הדבר בצ"ע לדינא.

נידון רבי אליהו דושניצר למ"ד משלם ואינו לוקה מה הדין במחל לו

כעין נידון זה הסתפק רבי אליהו דושניצר זצ"ל בספרו נחלת אליהו (כתובות אות קנז), למאן דאמר חייבי ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי, איך הדין אם הניזוק מחל להמזיק את הממון באופן שלא יחול עליו חיוב כלל, אם בכהאי גוונא פוטר ממלקות או לא.

ובאמת יש להעיר מדוע העמיד את שאלתו על מאן דאמר זה ולא הסתפק כספק האבני נזר בחובל בחברו שבפירוש ריבתה תורה שמשלם, ואמנם אפשר לבאר זאת ע"פ סברת האבני נזר, סברא השייכת דוקא בחובל בחבירו, שכיון שכתבה התורה שעונשו הוא ממון אין לחדש בו עונש אחר, ולכן העמיד הגרא"ד ספיקו דוקא בשאר חיובים ולמ"ד חייבי ממון ומלקות משלמים ואינם לוקים.

והביא ראיה לנידון זה מדברי הגמרא בדין מכה אדם הכאה שאין בה שוה פרוטה שדינו שלוקה, והרי בטעם הפטור בפחות משוה פרוטה יש שפירשו שהוא מדין מחילה, שפחות משו"פ אין אדם מקפיד, והרי זו מחילה מעיקרא באופן שכלל לא חל חיוב - ואעפ"כ מבואר בגמרא שלוקה. נמצא בידינו פשיטות לספק שבאופן זה שנפטר מחיוב הממון - מתעורר חיוב המלקות ולוקה.

ובשאלתו מוסיף הגר"א דושניצר שבאופן שיתחייב מלקות וממון, וימחל לו הנידון אחר כך "פשיטא דאינו מגרע את הפטור ממלקות, כיון דבשעת מעשה היה חיוב ממון, ואחר כך על ידי המחילה הוי כאילו קיבל הפרעון". וכל השאלה היא רק באופן שהמחילה עומדת קודם המעשה באופן שלמפרע לא חל חיוב כלל.

חיוב מלקות במפתה אחותו יתומה

ובמשנה בתחילת פרק 'אלו נערות' (כט.) שנינו: אלו נערות שיש להן קנס... הבא על אחותו... יש להם קנס, אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ומקשה הגמרא (לא:) מהמבואר במשנה במכות (יג.) שהבא על אחותו לוקה, ואם כן מדוע גם ילקה וגם ישלם, והלא 'אין לוקה ומשלם'. ומסיקה הגמרא שתנא זה סובר שחייבי מלקות וממון משלמים ואינם לוקים, ומה שמבואר במשנה במכות שהבא על אחותו לוקה, הוא משום ששם עוסקת המשנה באחותו יתומה ומפותה - יתומה שקנסה ובושתה ופגמה שלה, ומפותה שכיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממון שכן עשתה זאת מדעתה ומחלה לו. וכיון שאינו חייב ממון ממילא לוקה.

גם מגמרא זו מוכיח הגר"א דושניצר לשיטתו שהמחילה אינה מועילה לפטור מחיוב מלקות, שהרי אחותו זו היה חייב לה קנס לולי הטעם שכיון שעשתה מדעתה מחלה לו על חיובו - ואעפ"כ מבואר בגמרא שחייב מלקות על ביאתה.

והנה התוספות בכתובות (נו: ד"ה הרי) ביארו דין המשנה בבבא קמא (צב.) שהאומר לחברו קרע את כסותי על מנת לפטור פטור, שאין בזה משום 'מתנה על מה שכתוב בתורה', שכן אם היה אומר קרע ושבור על מנת שאין לי עלך דין נזק, אז היה נחשב באמת למתנה על מה שכתוב בתורה, אבל כשאומר לו רק על מנת לפטור ביאורו שאינו אלא כמוחל לו - וזה מותר.

ועל פי זה העיר הקצות החושן (סימן תכד סק"א) שעל כרחך ביתומה מפותה גם כן גדר הפטור הוא מדין מחילה, שאילו היה גדרו כאילו אומרת לו על מנת שלא יהא בו דין קנס - הרי זה כמתנה על מה שכתוב בתורה.

עוד מבואר בשו"ע (שם ס"ג) שהחובל בעבד כנעני שלו, פטור. והיינו שפטור אפילו ממלקות, והטעם לפי שבאמת יש כאן חיוב ממון רק שמה שקנה עבד קנה רבו, והרי העבד בר תשלומין אלא שרבו זוכה ממנו אחר כך. ולכן פטור ממלקות - כיון שחייב בתשלומין ואין לוקה ומשלם, ופטור מממון - שמה שקנה עבד קנה רבו.

ומעתה תמה הקצוה"ח, מדוע בא על אחותו יתומה מפותה יתחייב מלקות, הלא אף היא ברת תשלומין, רק שמחלה לו על התשלום - והרי דינה כדין חובל בעבד כנעני שלו שפוטר הן ממלקות והן מתשלומים.

סברת רבי יהודה שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים

וכתב ליישב בהקדם הנידון בדעת רבי יהודה הסובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, שבשיטה מקובצת (כתובות נו.) כתב שהטעם הוא משום שבדבר שממון אנו מפרשים דבריו שמתנה על מנת שתמחלי ולא מתנה על מנת שלא יהיה דין פלוני - ולפי זה עדיין יקשה כנ"ל שעל כרחך מפותה פטור מממון רק מחמת המחילה, ואם כן יש לדמות דינה לדין חובל עבד כנעני שלו.

אמנם הקצות עצמו במקום אחר (סימן רט ס"ק יא) הסיק בביאור דעת רבי יהודה, שבכל דבר שבממון לא חייבה התורה אלא ברצון המתחייב, ולכן כשמתנה על כך תנאו קים - ולפי זה יש לומר שמפותה אין טעם הפטור מדין מחילה אלא שאין בה דין נזק כלל - וממילא אינה דומה לחובל עבד כנעני שלו, ולכן לוקה כיון שאין בו דין ממון.

פשיטות האבני נזר מכח יישובי הירושלמי שפיתתה או שמחלה לו

והנה האבני נזר הסתפק באופן שמחל לו הנחבל, האם נחשיב המחילה כפרעון, ולכאורה יקשה על דבריו מהמבואר בגמרא שבא על אחותו יתומה מפותה לוקה - ולכאורה כיון שטעם הפטור מממון הוא משום מחילה, אם כן מדוע לא נחשיב הדבר כאילו נתחייב לה ממון ושילם לה ומשלם ואינו לוקה. וצריך לומר, שכל ספק האבני נזר היה דוקא באופן שמתחילה התחייב חיוב ממון, ואחר כך מחל לו [כפי שדקדק בלשונו: "ומחל לו אחר כך"], אבל באופן שמתחילה לא היה חיוב ממון מחמת מחילה ודאי שלוקה.

ואכן האבני נזר כתב לפשוט ספקו בכעין זה מדברי הירושלמי (כתובות פ"ג ה"א), שם הקשה הירושלמי כקושיית הבבלי מסתירת המשניות בכתובות ובמכות אם בא על אחותו לוקה או משלם קנס, ויישב הירושלמי כיישוב הש"ס, ומסיק: רבנין דקסרין אמרין, תיפתר שפיתתה או שמחלה לו. וכתב הפני משה: כלומר, דמתניתין דמכות במפות, דמדעתה עבדה, או שמחלו לו אחר כך אין משלם כלום, והילכך לוקה.

הרי מפורש בדברי הירושלמי שאף אם התחייב לה ממון, אם אחר כך מחלה על הממון שוב חייב מלקות. ואם כן הוא הדין בחובל בחבירו ומחל לו אחר כך - שיתחייב מלקות.

ביאור גירסת הירושלמי שלפנינו שאם פיתתה היא אותו אינו משלם קנס

ואמנם גירסת הירושלמי לפנינו היא: תיפתר שהפיתתו או שמחלה לו, והפני משה תיקן הגירסא 'שפיתתה' במקום 'שפיתתו' - ולכך ביאר שטעם הפטור הוא שכיון שפיתה אותה ממילא עשתה כן מדעתה ומחלה לו, ומכח זה היה ההכרח לפרש שמה שהוסיף הירושלמי עוד שמחלה לו היינו שמחלה לו אחר כך - וממילא נפשט הספק. אמנם אפשר לקיים את גירסת הירושלמי לפנינו, וכוונת הירושלמי ליישב בשני דרכים כיצד יתכן שלא יתחייב לשלם קנס וממילא ילקה, והאופן הראשון הוא שהיא פיתתה אותו והאופן השני הוא שמחלה לו - ולפי זה אין עוד מקור מדברי הירושלמי שגם במחילה אחר שחל החיוב, מתעורר החיוב מלקות, שכן אפשר להעמיד את יישוב הירושלמי באופן שמחלה לו בשעת המעשה ולא לאחריו.

וביאור סברת הירושלמי שכיון שפיתתה אותו ממילא אינו חייב לה קנס, ביאר האבני נזר שלא חייבה התורה קנס במפותה אלא באופן שהוא פיתה אותה, וככתוב 'וכי יפתה איש בתולה', ואין הפיתוי רק היכי תימצי לכך שיזנה עמה והחיוב הוא על הזנות - אלא החיוב הוא עכ"פ גם על הפיתוי, וממילא אין ללמוד דין פיתתו מפיתה אותה כיון שיש סברא לחייבו במה שגרם לה להתרצות.