העמק דבר/בראשית/כא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
{וה' פקד וגו' אחרי שאירע לשרה ענין אבימלך פקד את שהה כאשר יבואר כי זה היה בהשגחה פרטית מכת"י}
ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. {ויותר יש להסביר כמש"כ להלן כ"ד נ"א כי אשר נראה רצון ה' הוא מיקרי דבר ה' וה"נ התרעומות על הצורך הוא דבר ה' להענישה מכת"י} ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן:
ב[עריכה]
למועד אשר דבר וגו׳. גם זה הוא בכלל הדבור שבא לעונש דטוב היה לפניה שלא תלד עד שנה אחרת ותצא מכלל הספק אבל מחמת העונש ילדה לאותו מועד אשר דבר:
ג[עריכה]
אשר ילדה לו. אריכות הלשון יותר מדכתיב גבי ישמעאל שם בנו אשר ילדה הגר בא בזה ללמדנו שאברהם פירסם בשעת קריאת שם שהוא בנו להוציא מלב ב״א[א]:
ד[עריכה]
כאשר צוה. בע״פ הלכות מילה כדאיתא ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. כן היה לא״א כמה הלכות כמו דוקא ביום ולא בתחלת ליל שמיני:
ה[עריכה]
ואברהם בן מאת שנה. אבל לא כתיב עוד ושרה בת תשעים שנה שהרי כבר נהפכה לילדה:
ו[עריכה]
צחק עשה לי אלהים. מדה״ד עשה לי צחק היינו.
כל השמע יצחק לי. פי׳ ממני כמסתפק אם כן הוא שילדתי מאברהם:
ז[עריכה]
ותאמר. ביארה שמבינה שכך הוא אע״ג שודאי לא העז שום אדם לצחוק בפניה מ״מ היא מבינה שהרי.
מי מלל לאברהם וגו׳ . כדרך המברכים שיוליד עוד בנים. והיא לא שמעה משום אדם שבאו על השמחה שיאמר לאברהם היניקה בנים היינו שתלד עוד. אלא משום שאינם מאמינים. וביארה הטעם שאין מאמינים:
כי ילדתי בן לזקוניו. ולא לזקוניי אלא לזקוניו מש״ה מסתפקים וצוחקים בלבבם ע״ז:
ח[עריכה]
ויעש אברהם משתה גדול. כדי להראות לכל אדם כי הולד יקר בעיניו באשר הוא בנו. אבל.
ט[עריכה]
ותרא שרה וגו׳. מצחק עודנו מטיל ספק לאמר כי אין הוכחה מזה שעושה אברהם להנאת אשתו האהובה לו ביותר. ע״כ נגעו הדברים עד לבה:
י[עריכה]
גרש האמה הזאת ואת בנה. ובזה ידעו הכל כי יצחק בנך הוא. שהרי לא יעשה אדם גדול כאברהם לגרש בנו יחידו בשביל אהבת אשתו ולא תאמר כי אינו מן הדין להרחיק את ישמעאל שבזה יהיה נכלל העברת נחלה וירושה ומכש״כ בכורה. ע״כ אמרה.
כי לא יירש בן האמה וגו׳. גם בל״ז לא יירש. א״כ מהראוי שתפרסם כן בחייך:
עם בני עם יצחק. עוד יבואר לפנינו דקדוק לשון זה:
יא[עריכה]
על אודות בנו. שאמרה שרה ואת בנה משמע שהיא רוצה שינהג אברהם עם ישמעאל כעם בן השפחה דולדה כמותה ואינו הולך אחר האב. והוא ידע שלא כן הוא שהרי שחררה ולקחה לו לאשה. וכדכתיב לעיל ויקרא אברהם שם בנו:
יב[עריכה]
על הנער ועל אמתך. לא אמר הקב״ה על האמה ועל בנה. דודאי בנו הוא. ומ״מ הדין עם שרה:
שמע בקולה. ולא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא לעיל וישמע אברהם לקול שרי אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל׳ ב׳ הכרח לזה הכונה:
כי ביצחק יקרא לך זרע. לגבי יצחק ודאי אינו נחשב לבן כי רק הוא נקרא לך זרע:
יג[עריכה]
וגם את בן האמה וגו׳ כי זרעך הוא. הוא בפ״ע זרעך ודאי הוא. וא״כ לגבי ירושה שנוגע ליצחק צדקה שרה. אבל לגבי ישמעאל בפ״ע מה שאינו נוגע ליצחק בנך הוא זרעך ודאי וע׳ מש״כ לעיל ט״ז ו׳. וזהו דקדוק לשון שרה עם בני עם יצחק. ואם היתה כונת שרה לומר שישמעאל אינו נחשב לבן אברהם, אלא בן שפחה א״כ אפי׳ לא היה נולד יצחק כלל לא היה ישמעאל יורש. אלא ודאי היא מודה שישמעאל נחשב לבן אבל עם בנה עם יצחק אינו נחשב לבן. משום שכך היה התנאי שלגבי שרה תהא הגר כשפחה וכמש״כ שם:
יד[עריכה]
וחמת מים. שיער א״א שיהא די כדי דרך שתגיע לישוב אחר. אבל ותלך ותתע. וא״כ כלה המים. וכן פירש הרשב״ם:
{שם על שכמה לא כתב נתן או הניח אלא שם בדיוק כמנהג שפחה הנושאת כדה על שכמה וכדאי' ברבה שנ"ב שכן דרך עבדים וכו' מכת"י}
טו[עריכה]
תחת אחד השיחם. להגין מן השמש הבוער ומוסיף צמא:
טז[עריכה]
ותשב מנגד. עוד הפעם להורות שנתרחקה יותר ממטחוי קשת באשר בקשה לבכות בקול ולא רצתה שישמע הילד בכיתה שזה קשה לחולה בין אם עומד להבריא בין אם עומד למות ע״כ התרחקה עוד ותשא את קולה ותבך:
{ותשב לה מנגד בשבילה כדי שלא תצטער ביותר לראות במותו מכת"י}
{ותשב מנגד לא בשבילה אלא בשביל הילד שלא ישמע קול בכיתה מש"ה לא כתב לה מכת"י}
יז[עריכה]
באשר הוא שם. גם עד שלא שתה והיה מסוכן מצמא. שמע אלהים. והוציאהו ממחלתו:
יח[עריכה]
והחזיקי את ידך בו. לא תצטרך הרבה לישאנו כלל. אלא ילך ברגליו ועוד תחזיקי את ידך בו. ונכלל בזה שהוא יחזק ממנה עד שתתחזק בו. וע״ז אמר עוד כי לגוי גדול וגו׳:
יט[עריכה]
ויפקח וגו׳. שאע״ג שהבריא הילד מחולי הצמאון מ״מ הלא נצרך לשתות תמיד:
כ[עריכה]
ויהי רובה קשת. נקודת קשת מלמדנו שאינו שם כלי שהוא רובה. אלא שם הפועל. אומן כמו גמל חמר דמשמעו מנהיג גמלים מנהיג חמורים. שהיה ישמעאל אומן בזה כרגיל ומלומד אע״ג שלא היה מי מלמדהו אלא בסיעתא דשמיא:
כב[עריכה]
ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין:
אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים {אבל לפי זה אינו מובן מה שהקדים לומר אלקים עמך וגו' דזה אינו נוגע ליראתו בדורות המאוחרים אלא צ"ל הכונה במה ובהקדים לומר וכו'מכת"י} והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו:
כג[עריכה]
ולניני. נין משמעו בן המנהיג מלכותו אחריו. {והוא מלשון גדולה כמו לפני שמש ינון שמו והכי אי' במגלה (י:) נין זה מלכות. מכת"י} ובאשר לא היה עיקר השבועה בשביל עצמו ובנו לבדו אלא עיקר השבועה היה בשביל כלל האומה והמלכות ע״כ ביקש עבור בנו יורש עצר:
ולנכדי. שיהא יורש עצר:
כחסד אשר עשיתי עמך. בעת שאני מלך ואתה גר בארצי ואין אני מגרש אותך. כך.
תעשה עמדי. בעת שיהא הארץ בידכם לא תגרשו אותנו מכל וכל מן הארץ. ותתנהג עמנו במדת החסד ואהבה כמו שהיו המה עם אברהם:
כד[עריכה]
אנכי אשבע. הי׳ לאברהם לומר כן אעשה אבל דייק בדבריו שישבע. ומובן שלא יפרש שם אלהים. ומ״מ חל השבועה כמו שנשבע בשם אלהים. כיון שאבימלך מדבר עמו בזה הוי כעסוק באותו ענין דאי׳ במס׳ מע״ש ובקידושין ד״ו שא״צ לפרש ומש״ה טוב שלא לפרש את השם בחנם וגם באמת הנשבע סתם הוי שבועה כמ״ש להלן כ״ד ג׳. וכן כתיב ביוסף וישבע לו. ולא פירש אבימלך השבעה לי באלהים אלא לאפוקי שלא יפרש בנו האהוב ביותר כמ״ש לעיל {ויותר נוח לומר דאבימלך ביקש לחזק משבועה בשם ואברהם השיב אנכי לפי ערכי די בשבועה סתם וכיב"ז נתבאר להלן מכת"י}:
כה[עריכה]
אשר גזלו עבדי אבימלך. לא אמר אשר גזלו ממני. שלא בא להוכיח על העול שעשה עם אברהם אלא על מיעוט מורא אלהים אשר הוא מבקש שישבע בשמו. שהרי עבדי אבימלך גזלו באר וידוע דמשמעות עבדי אבימלך אינו סתם אנשי פלשתים אלא שריו ועבדיו מנהיגי מדינה וא״כ ה״ז הוכחה שאין יראת אלהים גם בלב אבימלך:
כו[עריכה]
לא ידעתי מי עשה. לא התנצל לומר לא ידעתי מזה אלא לא ידעתי מי עשה וגו׳ שהרי עיקר ההוכחה הוא על אשר נעשה גזלה ע״י עבדי אבימלך ע״ז השיב שלא ידע מי עשה הגזלה. אולי בא אדם קטן בשם עבדי אבימלך ושיקר:
וגם אתה לא הגדת לי. או אז הייתי חוקר ודורש ממי יצא העול:
וגם אנכי לא שמעתי. מעיקר הגזילה לא די שלא ידעתי אם יצא מעבדי אפילו מעיקר המעשה לא שמעתי שאבוא לחקור ע״ז. ושמעתי לפרש כי וגם אתה לא הגדת לי. הוא דבר המלך לפיכל. כתמה עליו מדוע לא הגדת לי. והשיב פיכל וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום:
כז[עריכה]
ויכרתו שניהם ברית. לבד השבועה בה׳ שהי׳ אח״כ כרתו ברית אהבה שאם יעבור אחד ה״ז חוטא בין אדם לחבירו:
כח[עריכה]
{כבשת הצאן מן הצאן שנתן אברהם הפריש שבע ולא שבע אחרות מש"ה נתקשה לאבימלך מה הנה וגו' מכת"י}
ל[עריכה]
כי את שבע כבשות וגו׳. ולקח מספר שבע דוקא ולא מספר אחר ומפרש.
לא[עריכה]
על כן קרא וגו׳ כי שם נשבעו שניהם. ואם הי׳ נותן סך כבשים במספר אחר וקורא הבאר ע״ש אותו מספר היה מקום לחוש שיגזלו ויקראוהו בשם אחר. אבל מספר שבע ידע אשר יהי נשמר היטב כאשר שם נשבעו שניהם וזה יהי׳ לזכר גם על מספר שבע כבשות שקבל אבימלך מא״א וע״ע להלן כ״ו ל״ג:
לב[עריכה]
ויכרתו ברית בבאר שבע. אחר שנשבעו בשם אלהים וחל שם קדושה חזרו וכרתו ברית עוד הפעם כמו שעשו דוד ויהונתן {שאע"ג שכרתו ברית תחלה כדכתיב ש"ב י"ח ב' מכ"מ חזרו וכרתו ברית לפני ה' כמבואר שם כ"ג י"ח ומכאן נהגו ליתן שבועה בביהכנ"ס או בביהמ"ד מקום קדוש מכת"י} משום חזוק הדבר ה״נ כאשר חלה קדושת המקום חזרו וכרתו ברית שם:
וישובו אל ארץ פלשתים. לא שבו תחלה לגרר בית דירת אבימלך אלא משם הלכו בכל הארץ לבשר את העם משבועה זו כי היתה נכבדת בעיני העם מאד. וע״ע להלן כ״ו כ״ו:
לג[עריכה]
ויטע אשל וגו׳ ויקרא שם וגו׳. כאן קיים דבר ה׳ והיית לאב המון גוים וכמ״ש לע״ל ע״כ נטע אשל להקריא גם לפני עוברים ושבים שלא יוכל לגיירם וללמדם תורה מ״מ ידעו עכ״פ כי ה׳ אל עולם. ולזה התכלית יצא מחברון למקום מרובה באוכלסין:
{ויטע אשל באגדה איתא שבשם גדל צרכי המשכן הקרשים והבריה ומשם הובאו למצרים ומשם למדבר והיינו שביארנו בס' שמות מ' מ' דאברהם היה יסוד להליכות ישראל במדבר מכת"י}
- ↑ יצחק ידוע שהוא ע״ש הצחוק. ודוד המלך פי׳ בתהלים ק״ה ושבועתו לישחק. אמנם חז״ל ברבה הוסיפו ופירשו יצחק יצא חוק לעולם. ובאמת יש להבין מזה גופא שדוד אמר ברוה״ק פעם ישחק. ובדה״י א׳ ט״ז אמר אותו המאמר ושבועתו ליצחק. מזה מוכח שיש בזה השם שתי כוונות ואמר אותו השם לפי הענין כמו שיבואר. ומתחלה יש להבין הפי׳ יצא חוק לעולם. שהוא לישנא דמזוני כדאי׳ ביצה פ״ב. והיינו משום דיצחק היה יסוד לפרנסה בהשגחה פרטית על ישראל. וכמש״כ ריש פ׳ לך ולהלן מ״ו א׳ ובכ״מ והראה הקב״ה בלידת יצחק אופן פרנסת ישראל כאשר יבואר: והנה ראוי להתבונן מה זה עשה הקב״ה ענין גדול מצחוק שרה. וגם נכתב בספר תרעומת הקב״ה עליה ולאו דבר ריק הוא. ולהגיע לזה הנני מבאר דבר הנביא ישעיה נ״א הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה׳ ציון וגו׳. המשיל הנביא את אברהם אבינו לצור חוצב ואת שרה אמנו לבור נוקר. היינו כמו מי שצמא למים וכורה בור ומזדמן לפניו שמוצא מים. אין זה פלא אלא על שמצא לכרות במקום מקור. אבל אחר שנמצא המקור אין שום פלא שמוציא ממנו מים משא״כ אם חוצב באבן ויוציא מים ה״ז פלא בשעת הוצאת מים. כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכ״מ הוליד משא״כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח״כ ילדה בטבע. ואמר ישעיה הנביא שיש לנו להביט ע״ז והדבר מובן כי הבטה זו באה לתועלת מוסר לנו. והיינו שמזה שרצה הקב״ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע״י השגחה פרטית כן הוא. היינו ראשית השפעת ה׳ הוא נסיי משום שבא עפ״י מעשיו של אדם וזה אינו טבע הרגילה ע״י כוכבי לכת המושלים בארץ. וכ״כ הרמב״ן בפ׳ בחקתי וז״ל כי כל אלה הברכות כולם נסיים אין בטבע שיבאו הגשמים כו׳ בעשותנו החוקים והמצות ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו בשנה השביעית כו׳ עכ״ל וכ״כ להלן מ״ו ובשמות ר״פ וארא. והיינו דמצלינן ועל נסיך שבכל יום עמנו. ואין הכונה נסים נגלים שהרי אין לנו נסים נגלים בכל יום אלא השפעת פרנסה לפי מעשים הוא נס. ודומה לחוצב בצור שהיה בתחלת לידת יצחק משא״כ סוף מעשה פרנסה בא ע״י השתדלות האדם מישראל כמו בכל אדם. וה״ז כסוף לידת יצחק שהיה כמקבת בור. ונחזה עוד דאע״ג שבעת ששמעה שרה מאברהם שתלד כמש״כ לעיל י״ח י׳ לא צחקה כלל והאמינה כי לא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן מכ״מ כאשר ראתה כי היתה לה עדנה צחקה על שאדוניה זקן ונחשב לה לחטא והגיע לה העונש שאח״כ שילדה ונודע לה בברור שכן הוא מכ״מ עדיין לא האמינו אוה״ע כ״כ. וזה גרם לה הרבה מרת נפשה. עד שבהמשך הימים הבינו הכל והאמינו כי כן הוא וביותר בעת שהוסיף אברהם והוליד הרבה בנים מקטורה נתודע לכל שבזכות יצחק בנו של שרה נעשה הנס שיהא הצור מוליד גם אוה״ע. כזה ממש אירע לנו אם היה הרצון שיהא פרנסת ישראל הכל דרך נס היו מאמינים בברור כמו שהיה במדבר במן אבל כאשר הרצון שיהא הפרנסה מגיע בסוף דרך הליכות הטבע שוב אין האמונה חזקה בלב שתחלת השפעה באה ע״י עבודת הקרבנות או תפלה ושארי מע״ט וכסבורים שהעיקר הוא מעשה ידינו והעונש מזה כי גם אחר שאנו מתבוננים ורואים שכן הוא רק נסיי בהשגחה פרטית כמוסה בסתר הטבע. מכ״מ עובדי אלילים הקדמונים לא היו מאמינים בזה וגורם לנו מרת נפש הרבה בזמן שישראל בין עו״א. וע׳ מש״כ להלן ל״א א׳ מה שאירע ליעקב עם לבן. עד שבהמשך הימים מתבוננים גם המה ע״ז וביותר בזמן שמגיע כמה שינוים גם להם ע״י השגחה שעל ישראל. אז יודעים גם המה כי עם ה׳ אנחנו ומתקיימים רק בהשגחה פרטית וזהו דבר הנביא ישעיה כי אחד קראתיו פי׳ בשעה שנולד היה מכונה בשם אחד שלא להוליד שני לו. אבל אברכהו להוליד יצחק. וארבהו להוליד הרבה בני קטורה. כך ענין פרנסה מלבד שישראל מושגחים לפי מעשיהם גם אומות הקדם תלוים במעשי ישראל. כמו בזמן שבהמ״ק היה שבעים פרים מועילים לגשמי אוה״ע כמש״כ רמז ע״ז בתורה בפ׳ פינחס. ובהיותנו בגולה מגיע תפלת ישראל גם להם כמש״כ בדברים ח׳ ג׳ ובזה מתגלה מלכות שמים לבסוף ויגיע כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה וגו׳. ואחר כ״ז עמדנו על דיוק שם יצחק יצא חוק בעולם ע״י מדתו שהוא מקור עבודה. ויש להוסיף ולבאר הא שדוד המלך אמר בתהלים ושבועתו לישחק ובד״ה אמר ושבועתו ליצחק. עפ״י עוד שינוי שבתהלים אמר זכר לעולם בריתו היינו הקב״ה. ובדה״י אמר זכרו לעולם וגו׳ והיינו ישראל. משום דכבר ביארנו בפ׳ מילה דשתי מצות נכללו בברית מילה. הטפת דם ברית ושיהא לעולם מהול ולא להמשיך הערלה. והטפת דם הוא כעין דם קרבן שמביא לידי השפעה וההיכר התמידי שאנחנו נימולים הוא כדי לציין את ישראל בעמים ולא יוכל לכפור בעמו. ואמר דוד בתהלים זכר הקב״ה לנו לזכות מה שאין ממשיכים הערלה אע״ג שאין בזה מעשה מכ״מ זכר הזכות להקימנו באוה״ע אע״ג שאנו מצוינים במילה וא״א להתנכר לפניהם. וע״ז כתיב ושבועתו לישחק לרמז שחוק לימי צרה שמגיע לנו בשביל זה ואנו קיימים. אבל בדה״י אמר זכרו ישראל מה שהקרבנו דם מילה בעת ילדותנו אע״ג שנשכח צערי דינוקי מכ״מ הזכות קיים כקרבן וע״ז כתיב ושבועתו ליצחק. יצא חוק ומזון. ונראה דהא דקורין פרשה זו בר״ה האידנא. ולא כדתנן במגילה פ״ג בר״ה בחודש השביעי וגו׳ והנראה בג׳ שנשתנה האידנא בגלות ולא נתברר הטעם גם בפרש״י לא נתבאר בזה כמו שפי׳ בהא דמפטירין בחנה. משום שאז נפקדה. ולא פי׳ טעמא בקריאת התורה. ובאמת שפיר דייק רש״י דבקרה״ת אין בזה טעם לדחות עיקר הפ׳ בחודש השביעי משום זה ותו מ״ש האידנא מבזמן שבהמ״ק אלא כדברינו דפ׳ לידת יצחק והמסובב לנו בדבר פרנסה אינו נוגע אלא האידנא בהיותנו בגולה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |