העמק דבר/בראשית/יט

העמק דבר בראשית יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המלאכים. באו והתראו בדמות נביאים שהמה דומים למלאכים ע״כ נרתע לוט מפניהם ומש״ה כתיב בלשון המלאכים:

בערב. לפי דברינו לעיל דא״א ליוה אותם ג׳ פרסאות א״כ הלכו עם אברהם מהלך אדם מש״ה הגיעו לסדום בערב:

ב

הנה נא וגו׳ סורו נא וגו׳. הנו״ן של נא הראשון בדגוש ע״פ המסורה ללמדנו הכונה שלא הי׳ לוט מזדקק להכניסם נגד דעת בני עירו. או משום שלא מצא לב להתכבד באורחים נכבדים כאלה. אבל באשר באו בערב ואין עוד עת ללכת הלאה כי אם ללון. ובית אכסניא אין בעיר כמו שהי׳ נהוג בכ״מ. ובע״כ היו לנים ברחוב כמו שארי עוברי אורח בסדום מש״ה לא הי׳ לכבוד ולרצון על לוט ע״כ מצא לב לבקשם הנה נא עתה בשעה זו של ערב אין עצה כ״א שתסורו מכבודכם לביתי ומש״ה הוא מודגש דוקא עתה מצאתי לב לבקש כזה:

ולינו ורחצו רגליכם. הקדים הלינה שהוא עיקר המכריחם לסור לביתי וממילא ירחצו רגליהם אצלו:

והשכמתם וגו׳. יותר מן ההכרח אינו מבקש להתכבד עמכם:

ויאמרו לא. דגוש בלמ״ד. להורות על חוזק הברה של לא שענו אותו בזעף:

לא כי ברחוב נלין. באשר כל עוברי אורח לנים בסדום ברחוב ולא כמו בשאר עיירות ובשביל שלוט לא חש לדבר לתקן. ורק באנשים הללו הי׳ לו לחרפה אם ילינו ברחוב. ע״כ זעפו עליו כי לא יחושו לחרפתו. וכיב״ז נדגש בס׳ שמואל א׳ ח׳ י״ט. ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. פי׳ ענו בזעף. כמובן הענין בשם:

ג

ויסורו אליו. האי אליו מיותר ויסורו אל ביתו מיבעי כלשון הבקשה. אלא משום שמתחלה הראו לו פנים של זעף ע״כ אחר שהפציר הרבה וגם באמת היו מוכרחים להתקרב אליו ע״כ ויסורו אליו נתפייסו עמו בפנים של אהבה ואח״כ ויבאו אל ביתו:

ומצות אפה. פירש״י פסח היה. ובאמת כך היה המנהג אלא שא״כ לא היה הכתוב מפרש שהרי הוא בכלל משתה. אלא ללמדנו שהבין שהמה ב״א גדולים שנזהרים במצות גם עד שלא נתנה תורה ע״כ אפה להם מצות:

ד

כל העם מקצה. שלא הי׳ נחשב בעינם לעול כלל. ע״כ לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. {אפי' זקנים שלא מחמת תאוה באו אליו אלא מצד שנחשוב להם למשפט ישר. מכת"י} וזה היה הנ״מ בין מעשה סדום למעשה פלגש בגבעה. דשם נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל אלא שלא נתחזקו למחות בידם. משא״כ אנשי סדום הרגילו כ״כ ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם:

{מקצה אע"ג שהם רחוקים מבית לוט מכ"מ באו מכת"י}

ה

{ויקראו אל לוט בקרב אנשי עירם נהגו בד"א שלא ליכנס בלי רשות בעה"ב, ע"כ קראו לו מבחוץ ויאמרו לו בהיותם בחוץ והוא סמוך לדלת. מכת"י}

ח

כי על כן באו בצל קרתי. יש לכם להבין כי ב״א גדולים המה. וכמו שאמר לאנשים האל. דמשמעו לשון חוזק. והוכיח כי כן שהרי ע״כ באו בצל קורתי מה שאין אני עושה כן לכל אורח:

ט

ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו׳. כתות שונות היו. יש מהם שאמרו גש הלאה. ויש שאמרו האחד בא לגור. ויש מהם ויפצרו באיש בלוט מאד. ויש מהם ויגשו לשבור הדלת. וכיב״ז תני׳ בתוספתא סוטה:

י

{ויצא אליהם לא הרשה אחד מהם להכנס בבית ולהשיב דבר כדי שלא ישמעו האורחים הענין המגונה שבזה מכת"י}

יא

{מקטן ועד גדול לעיל כתיב מנער ועד זקן. ללמדינו שלא מחמת תאוה הגיע לזה דאפילו זקן הבין כי כך ראוי לעשות, וכאן הודיע הכתוב שאפילו גדול שבהם שהתנהג תחלה בד"א ולא בקשו לשבור הדלת, עתה בסירוב לוט בקשו גם הם לשבור הדלת וליכנס בע"כ. מש"ה הוכו גם המה בסנורים. מכת"י}

יב

חתן ובניך. אם היו סבורים שיש לו בנים זכרים הי׳ להם להקדים בניך וחתניך אלא ידעו כי אין לו ב״ז רק בני בנתיו הרי הם כבנים:

יג

{כי גדלה צעקתם לא אמרו כי כבד חטאתם שהרי באמת לפני ביאת המלאכים לא הגיעו לדין הקשה הזה של השחתה אלא מפני הצעקה סבב הקב"ה שיתמלא הסאה ע"י ביאת המלאכים כמו שכתבתי לעיל. ופי' צעקתם של איזה יחידים העשוקים מזרוע רבים מש"ה כתיב בלשון רבים אבל כלל העיר מכונה בלשון יחיד כדכתיב לשחתה מכת"י}

יד

קומו צאו. הצד״י דגושה להורות על חוזק הברה כמש״כ לעיל שהזהיר בקול רעש ופחד מות. אבל לא הועיל ויהי כמצחק. וכיב״ז בס׳ שמות י״ב ל״ג:

טו

{בעון העיר לא אמר בצעקת העיר אלא פירושו באיזה עון של העיר, אשר לא נקית גם אתה ובעידן ריתחא ענשי אפילו על חטא קל. מכת"י}

יז

{ויאמר המלט א"א לפרש שהמלאך שבא להציל את לוט אמר כזה דא"כ האיך אמר אח"כ כי לא אוכל לעשות דבר, ותו אם בשליחותו אומר כן, עליו להביא את לוט ההרה ולא לסמוך עליו שיבא ברגליו. אלא לא נשלח רק להוציאו מן העיר ולרפוא אותו מעון העי,ר והיינו שנשלח אותו המלאך שהלך לרפא את אברהם ופטור מן החטא נקרא רפואה כמו שנקרא תשובה רפואה כדכתיב ושב ורפא לו ואחר שיצא מן העיר נפטר והלך לו והיה ללוט לברוח בעצמו מן ההפכה שהרי לא היה לו זכות עצמו להנצל מתוך ההפכה כמש"כ להלן מקרא כ"א מש"ה הזהירו המלאך שהלך להשחית מכת"י}

ואל תעמוד בכל הככר. בשביל בהמותיו. ואזהרה זו הי׳ לאשתו ובנותיו אלא שלא היו כדאים לדבור המלאך ע״כ הזהירו אותו והוא הזהיר אותם:

כ

הלא מצער הוא ותחי נפשי. אמר שני טעמים שמבקש עבורה. א׳ הלא מצער היא ודרך עיר קטנה שלא להיות שובב בתאות ותענוגות כמו בני כרך. וכדאי׳ בעירובין דכ״א עה״פ לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. וא״כ לא הגיעה לרשע כסדום. ב׳ ותחי נפשי דבל״ז לא אוכל לחיות. מ״מ בין שני הטעמים. דלטעם הראשון לא תתהפך כלל משא״כ לטעם הב׳ תנצל בשעה זו עד שיצא לוט ואח״כ תתהפך גם היא:

כא

גם לדבר הזה. פירש״י לא דייך שאתה ניצל כו׳. ולא נוח לי שהרי לזה לא נצרך לבקש מהם ולא ביקש אלא הצלת העיר אלא כמש״כ שביקש להציל העיר לגמרי לבד שעה זו ולזה אמרו כי נאותו גם לזה לבלתי הפכי את העיר כלל:

כב

מהר המלט שמה וגו׳. מזה שהזהיר על המהירות מובן שכך נגזרה למעלה שבצאת השמש יתחיל הזעף והוטל על המלאך לעשות כן אלא שנתפרש לו שלא יעשה דבר עד שיהא לוט מובטח מן ההפכה ואם הי׳ הזעף מתחיל טרם בא לוט לעיר לא היה כדאי להנצל בנס אלא טרם בוא הזעף הי׳ כדאי להנצל בהשגחה פרטית ולצאת מן המקום מש״ה הזהיר המלאך שימהר להמלט כי לא יוכל לעשות שליחותו באותו רגע שהוקצב לו להחל מלאכותו היינו בצאת השמש דוקא {ומה שאמר אל תביט אחריך אינו משום שלא יראה ההפכה אלא שלא ימעט הריצה מחמת זה מכת"י}:

על כן קרא וגו׳. ומתחלה בלע שמה ואח״כ נשתנה שמה להקרא צוער:

כג

השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה. מבואר מסדר הכתוב שתחלה יצא השמש עה״א ואח״כ בא לוט לצוער ולא עמד ללוט להקים דבר המלאך ע״כ לא יכול המלאך לעשות דברו.

כד

והנה וה׳ המטיר וגו׳. לא המלאך כמו שנצטוה אלא ה׳ בעצמו כ״י והיינו דאיתא ברבה פ׳ ויצא עה״פ והנה מלאכי אלהים וגו׳. כי המלאכים הללו בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו וגו׳ לא עלו למעלה עד אותה שעה של חלום יעקב. ולכאורה מה זה שלא עלו למעלה בשביל הדבור. אכן כך הדבר כי בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו היסב הקב״ה שלא יעשו השליחות כלל. ואי׳ ברבה פ׳ ויחי דכ״ז שלא עשה המלאך שליחותו אינו יכול לשוב ולהתיצב לפני ה׳ ולומר עשיתי כאשר צויתני. {גם המלאך שנשלח להציל את לוט נענש שלא השתדל לגמור ההצלה על ידו ולא הי' נצרך ה' לעשות נס ללוט כמש"כ במקרא כנ"ל מכת"י} וע״ע בסמוך מקרא כ״ט:

מאת ה׳. הוא מיותר ומה מקרא חסר אם כתב וה׳ המטיר וגו׳ ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאי׳ בחגיגה די״ב שבעה רקיעים הם כו׳ מכון שם אוצרות שלג וברד כו׳ וחדרה של סופה וסערה כו׳ ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי וע׳ חדא״ג מהרש״א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא מאת ה׳ ממקום שבתו כ״י:

מן השמים. לא שמים דאיקרי רקיע השמים אלא מאת ה׳ מן השמים היינו מכון שבתו דאיקרי שמים וע׳ דברים כ״ו ט״ו:

כה

ואת כל יושבי הערים. לא כמו ברעידת הארץ שנשקעים ג״כ כמה עיירות ומ״מ ניצולים האנשים ע״י שבורחים על פני השדה אבל כאן לא נמלט איש כי ירד עליהם גפרית ואש:

ויהפוך וגו׳. בגמ׳ ב״מ דפ״ו אי׳ דהמלאך עשה כן היינו שהוא שלח בחלמיש ידו והפך משורש צורים אבל זה היה אחרי המטרת גפרית ואש מאת ה׳:

כו

ותבט אשתו מאחריו. של לוט כפרש״י. והוא פלא מה תלה העונש במה שהביטה אחרי לוט. אבל יש בזה סוד. דבשעת הזעף ר״ל המזיקים מתגרים ומתחרים ביותר עם אנשים החשובים וכדאיתא באיכה רבתי דבין י״ז בתמוז לט׳ באב שהדין שולט אסור למלמד תינוקות לייסר את התינוקות. ולא הזהירו כמו״כ לשוליא דנגרי אלא למלמדי תינוקות בחירי עם ה׳. וכעין דאיתא בע״פ דת״ח אסור לצאת יחידי בלילה מפני שהשטן מתקנא ומתגרה בו. מש״ה באותה שעה אחרי שכבר החל הזעף ועדיין היה לוט בדרך. היה השטן מרקד אחריו אלא שלא בא לפניו והכי אי׳ באיכה רבתי עוד שם שהמזיק רודף אחורי האיש ומש״ה כאשר הביטה אשת לוט אחריו פגע בה המזיק וע׳ שמות ז׳ י״ז:

ותהי נציב מלח. עי׳ במקרא כ״ט:

כז

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. לפי הפשט הוא כמש״כ הספורנו. שעמד תמול בשעת תפלת מנחה לפני ה׳ להתפלל עליהם:

כח

וישקף וגו׳ וירא וגו׳. לא שנראה לכל אדם אותו קיטור אלא ודאי היה רחוק מראות עיני אדם. אלא אברהם בעמדו באותו מקום קדוש ראה מה שראה מרחוק:

כט

{ויהי בשחת אלהים מקום אותו מקרא הוא לפני מקרא וישכם אברהם וגו' וגם אינו מובן מה זה סיפר הכתוב שהשכים אברהם וראה כי עלה וגו' אלא הכל בראית אברהם מדבר כי א"א הצטער על לוט הרבה וכבר ביארנו כי לא יכול להתפלל עבורו וספר הכתוב כי בהמית לב א"א השקיף וראה כי עלה וגו' וכי נשלח לוט משם מכת"י}

ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. מן ההפכה מיבעי אלא הודיע הכתוב דלא ניצל כמו שחשב המלאך להוציאו משם טרם בוא ההפכה ואז לא היה נס נגלה כ״כ. ולא היה נצרך לזכירת אברהם דלוט בעצמו היה ראוי לכך. אבל לא כן עלה. שלא בא לצוער טרם החל הנגף ומ״מ המטיר ה׳ בצאת השמש. אבל הצילו הקדוש ב״ה מתוך ההפכה ממש. וזה רק בזכות אברהם:

ל

כי ירא לשבת בצוער. אע״ג שהמלאך הבטיחו שלא יהפוך כלל. מ״מ בראותו שלא נתקיים דבר המלאך כלל שהרי החל הנגף טרם בואו לצוער מש״ה ירא לשבת שם:

לא

אבינו זקן. ורחוק שיפויס לבוא עלינו בדעת צלולה בעזר התאוה ע״כ עלינו לעשות השתדלות אחרת לדבר:

{ואיש אין בארץ אע"ג שראו אנשים בצוער אבל יראו שלא יהיו נחרבים גם המה. מכת"י}

לג

בלילה הוא. כ״מ דכתיב זה הלשון והוא שלא כמנהג לשה״ק. משמעו שהיה בזה השגחה ממנו ית׳ וכפרש״י להלן ל׳ ט״ז:

את אביה. ולהלן כתיב עמו. מבואר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה ובכ״מ דשכיבה בלשון את משמעו בע״כ. ובלשון עם משמעו ברצון אם לא שיש איזה דרש וכונה. והנה הבכירה הביאה אותו בע״כ עליה. אבל הצעירה שלא היה הענין קל בעיניה לא מצאה לב כ״א לשדלו שיבא אליה ברצון בעת השכרות:

לג

{הן שכבתי אמש הזכירה פעולתה לאמר כי באשר תכלית פעולה זו היה להקים זרע בארץ ואם לא תעשה גם היא כן א"כ מה יועיל אם תוליד בן או בת הלא לא יהא להולד שום ב"ז לישא כסבורה שע"י שתיהן יולד בן ובת ועי' מש"כ בסמוך מכת"י}

לה

גם בלילה ההוא את אביהן יין. שינה הלשון ממה דכתיב בליל הראשון משום דבליל שני חשו שלא ירצה עוד לשתות יין ולהשתכר ע״כ השקוהו משקאות אחרות ומזה הגיע ששתה גם יין:

ותקם. משום שהדבר היה קשה בעיניה ורק בדבר הבכירה הזדרזה להתגבר ע״ד. וכיב״ז להלן מ״ו ד׳:

לח

{והצעירה גם היא י"ל שלא כמו שהיתה סבורה שתלד בת וישאו זא"ז אלא גם היא ילדה בן מכת"י}

גם היא. משום דלידת ב״ז תלוי במי שמזריע תחלה כדאי׳ בנדה פ״ג. וזה תלוי במי שתאותו מרובה. ולפי שלא היתה תאות הצעירה חזקה לזה המעשה כמש״כ לעיל. וא״כ היה ראוי שתלד בת אבל בהשגחה ממנו ית׳ ילדה גם היא בן.

---

הרחב דבר

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.