הכתב והקבלה/בראשית/ח

הכתב והקבלה בראשית ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

רוח על הארץ. לא אמר על המים רק על הארץ שהי' רוח גדולה וחזק יוצא מבטן הארץ על פני התהום ומנשבת במים ויסכרו בו מעינות התהום, וטעם וישכו וינוחו מלהתגבר ולעלות, או לשון הסתר הדבר והבלעו, ללמוד שנבלעו מי התהום במקומם, וכן אמרו בסדר עולם המים העולים למעלה נגבה אותם הרוח והיורדים למטה נבלעו במקומם:

יא

טרף בפיה. ערש"י ובמכדרשב"י (שלח לך קס"ה א') טרף ולא טרפה, כדכורא דא דעביד חילא ונצח, דומה לזה ויאמר אלי' עמוד פתח האהל (שופטים ד׳:כ׳) לזרוזי נפשה כעמידת הזכר, עמ"ש בויצא כ"ח כ"ב יהיה בית. ותו איתא התם, יונה דכר הוה, ומגו דאקרי יונה כתיב בנוקבא וכתיב כדכורא, ע"ש דבר נפלא בזה:

יח

נח ובניו. הפריד ביציאתם הזכרים מהנקבות, כבביאתם אל התבה שנאמר (ו' י"ט) אתה ובניך, האנשים לבד והנשים לבד לאסרם בתשה"מ, היפך הצווי שחברם יחד צא אתה ואשתך להתירם בתשה"מ, מזה אמרו בב"ר, אמר נח איך אצא ואהי' פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם. וערש"י ואני הנני מקים:

יט

למשפחותיהם. קבלו עליהם ע"מ לדבק במינם (רש"י מרבותינו), דבריהם אלה מיוסדים על דרכי הלשון, כי יש הרבה תיבות במקרא מורכבות מיחיד ורבים (כמ"ש הרוו"ה) כי יש בה סי' ל"י ול"ר כמו תלונותם (במדבר י"ז). ורש"י קראו שם מפעל יחיד בלשון נקבה ר"ל שהוא שם דבר של הפעולה על מתכונת לשון נקבה, ויש חילוק בין תלונתם לתלונותם כי תלונתם הוא שם דבר יחיד ומשמעו תלונה אחת (איין מוררען), אבל תלונותם איננו שם דבר יחיד אלא שם דבר בל"י ואפי' הם תלונות הרבה (איין געמורר), וכן מדרך כל לשון לקבץ פרטים לאחד ולהמליץ עליהם בשם דבר בל"י מצד שהוא חבור אחד של אחדים רבים מחולקים, ודוגמת זה והפלה ה' את מכותך (דברים כ״ח:נ״ט) כי בל"י הוא מכתך ובל"ר מכותך לכן הוא מפעל יחיד בל"נ ואפי' הם מכות הרבה (ע"ש ראב"ע), וכן ועדותי זו אלמדם (תהילים קל״ב:י״ב) גם הוא מורכב כי בל"י הי' ראוי עדותי הדל"ת במלאפום ובל"ר עדותי חול"ם ופת"ח, והכא שהוא בחול"ם וחיר"ק הוא מורכב, והנה בכל התורה כולה כתוב למשפחותם ע"ד החיבור חוץ מפה שנכתב למשפחותיהם ע"ד החילוק לכן היטב דקדקו רבותינו כאן על מנת לדבק במינם:

כא

וירח ה'. פי' נתרצה ה' ומצא חן לפניו החפץ והרצון האהוב (דער אללהערר ווילליגטע איין דען ליעבעפאָללען וויללען), שמחשבת המקריב הי' לרצון לפני ה' וכפי חפץ העליון ית'. כי תכלית המכוון בכל הקרבנות ע"ד הפשט הוא החפץ והרצון ככתוב לרצונו לפני ה': כלומר שיקריב האדם א"ע רצונו וחפצו לפני ה', כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו ושכל מאויי נפשו וחפצו לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו הקרבן על מזבח מקדשו בארץ, (וכ"א במכדרשב"י פנחס רכ"ד) ודאי כך הוא יאות הוא וברירא דמלה ורזא וסתרין דקרבן הכי הוא וכו' וכדין קריב כלא לגבי לב ולב ולא נטיל מכלא אלא וודוי דאתעביד בי' וסליק בההוא תננא וצלותא דאתעביד עלי' דקרבנא וכו'. וברע"מ שם לשיזבא קב"ה גופיהון דישראל ונפשיהון מני לקרבא קרבנין דבעירן וכו' אבל קב"ה לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דלי' הה"ד זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכא). הנה האהבה הגדולה הזאת המתילדת במחשבת המקריב ודבקות האלוה המתחדשת בחפצו ורצונו בעת הקרבת קרבנו הוא הנקרא לדעתי ריח נחוח, כי הכתובים יכנו מעשי האדם ופעולתיו בשם פרי כמו פרי מעלליהם יאכלו, מפרי פי איש ישבע טוב, וכן שם טעם שהוראתו על בחינת המר והמתוק ישמשו בו להוראת הבחנת הדעת כמו טעמו וראו כי טוב ה', כי כמו שהחיך יבחין בטעימת המאכל ככה ישכיל השכל בהשכלת המחשבה, והחפץ והרצון מכונה בשם ריח, כי התיחסות רצון אדם וחפצו אל מעשיו ופעולותיו כהתיחסות הריח אל הפרי, מזה אמר (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה' כלומר כל חפצו ורצונו יהיה בענין יראת ה' (ע"ש רש"י), ומענין זה אמר (עמוס ה׳:כ״א) שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרתיכם כלומר אין רצוני וחפצי בהתאספכם להתפלל וכדומה (ובזה סיפא דקרא דומיא דרישא ואין צורך לתוספת מלת קרבן) ומלת ניחח הוא כמורגל ברבותינו רוח חכמים נוחה הימנו, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, לא ניחא דעתאי, נחת רוח לפני, וכלשון המקרא והנחותי לך (שמות), והמכוון במלת ריח ניחח, הרצון האהוב (דען ליעבעפאָללען וויללען) מזה אמר (יחזקאל כ׳:מ״א) בריח ניחח ארצה אתכם כלומר אתרצה אליכם ברצון אהבה (והמפרשים נדחקו שם), וכן וירח ה' ענינו חפץ ורצון, וטעם וירח ויתרצה (ווילליגטע איין, ער וויללפאהרטע), וממה שאמרו (זבחים מ"ז) על ריח ניחח לשון נחת רוח (ערש"י תצוה כ"ט י"ח) יראה שהבינו ג"כ ריח לענין רוח החפץ והרצון. ובמכדרשב"י (לך לך פ"ט ב' בס"ת) נחת רוח דעביד כהנא ברעותא דשמא קדישא וליואי ברעותא דשיר ושבחא, ואפשר שזהו כונת אונקלוס שתרגם וקבל ה' ברעוא ית קרבני', כי חלילה שיתפעל הוא ית' ע"י הריח. ולדברינו ההגשמה מרוחקת בלשון המקרא עצמו ע"ד הפשט, ועמ"ש מזה ריש פ' ויקרא ברחבה יותר, וסמוכים לדברי מצאתי כעת ברע"מ בהר ד' ק"י א' אית נבואה דנבואתי' מריחא דחוטמא הה"ד ותבא בי הרוח:

ויאמר ה' אל לבו. אחר שבנה נח את המזבח, וערבה מנחתו לה' הבטיחו שלא ישחית עוד עולמו, ויאמר אליו לא אסף עוד לקלל וגו' ולא אסף עוד להכות וגו', והנך תרי לאוין אמר ה' לנח לשם שבועה, כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע לו ה' דכתיב וידבר א' אל נח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך, וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמ"ש בבואם אל התבה ויבא נח ובניו ונשי בניו שאסרם בתשמיש המטה כל ימי היותם בתבה, והתירם הקב"ה בצאתם, ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם (הרא"ש בס"פ שבועות העדות, ורש"י שכתב כאן כפל הדבר לשבועה היא כגי' הרא"ש בזה, וזה הי' נעלם מעיני הרב בעל מעשה ה' ולכן הרבה עליו טענות מגירסת התלמוד שלפנינו, ודע דבמכדרשב"י (פנחס ד' רט"ו) איתא כגרסת הרא"ש, וז"ל כתיב תרי לא לא, לא אסף עוד לקלל ולא אסף להכות, דא איהו אומאה, כמ"ד אשר נשבעתי מעבור מי נח). אמנם במדהנ"ע (וירא קי"ד ב') איתא כגרסת תלמודא דידן דפ' שבועת העדות (שבועות ל"ו א)'. ולפירוש זה לשון ויאמר ה' אל לבו, כמו וידבר על לב הנערה, וכמו דבר על לב ירושלים, שענינם דברי רצוי המיישבין את הלב (טראֶסטענדע וואָרטע) אף כאן ויאמר ה' אל לבו, דיבר אל נח דברי רצוי ופיוס, על אשר הצטער בחורבן העולם, וישב דעתו במה שהבטיחו בהבטחה גמורה שלא יחרב עוד העולם ע"י מבול מים. ופי' זה יותר מתיישב על הלב להסב אל לבו של נח, מלהסב אותו אל המקום ב"ה המרוחק מכל תוארים ואברים גשמיים. במכדרשב"י (שמות י"ז א' ויאמר אל עמו, ממנא רבא דמצראי הכניס בלבהון מילתא דא, כד"א כי ה' אמר לו לך קלל את דוד, מחשבת הלב בלבד, וכן ויאמר המן בלבו וכן ויאמר בלבו, הלבן מאה שנה יולד, אף הכא נמי אכניס מחשבתא בלבהון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.