הכתב והקבלה/במדבר/א

הכתב והקבלה במדבר א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

למשפחתם. דע מנין כל שבט ושבט (רש"י), ורא"ם גרס לידע מנין כל שבט ושבט, לא לידע מנין כל משפחה שהרי לא הזכיר בכתוב מנין המשפחה רק מנין כל שבט ושבט עכ"ל. ר"ל שמנין המשפחות לא היה לצורך ידיעת מנין כל משפחה ומשפחה אבל לצורך ידיעת מנין כל שבט ושבט, ולכן לא הזכיר הכתוב מנין כל משפחה בפרט, רק הזכיר מנין כל שבט אשר הגיע לנו מידיעת מנין המשפחות, אבל בבני קהת הזכיר הכתוב גם מנין כל משפחה ומשפחה, לפי שיש צורך בידיעת מנין כל משפחה ומשפחה לעצמה בעבור הבדל עבודתם כי היתה עבודה מיוחדת לכל משפחה ומשפחה לבדה (רוו"ה):

ג

תפקדו אתם. לא אמרו תספרו אותם, כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם לכן הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה כלומר שישגיחו עליהם לידע כמה הם, והשגחה זו על ידי חצאי שקלים (רב"ח), ועמ"ש ר"פ פקודי:

כל יוצא צבא. טעמו לדעתי כל זרע כשר כי לשון יציאה ישומש על התולדה והזרע כמו צאצאי עמך (ישעיה כ"ב ומלכים מחלציך יצאו (לך לך י"ז ו'), צבא כמו צבאות גוים (ירמיה ג' י"ט) דתרגומו תושבחת עממיא. וכן צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ' ו' וט"ו) תרגומו תושבחא (עמ"ש בויקהל במראות הצובאות) וטעם יוצא צבא זרע משובח (ווירדיגער נאכקאָממע, אכטבארער שפראסלינג) ויהיה צבא תאר ליוצא. והמכוון בזה להודיע שהתיחסותם לבית אבותם לא היה מצד שהולכין אחר רוב בעילות שהם מן הבעל, כ"א אמנם היו באמת זרע משובח וכשר, כי לא היתה זנות ביניהם. ולפי שהיה המנין הזה בזמן גמר מלאכת המשכן שיקויים מאמרו ית' ושכנתי בתוכם, להשכין שכינה ביניהם, ואין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, כדאמרינן קדושין (ע' ע"ב) לכן הקפיד הכתוב להודיע שהיו כלם יוצא צבא כלומר זרע משובח זרע כשר מסולק מכל פגם משפחה. וחזר הכתוב עוד ואמר, תפקדו אותם לצבאותם, שהתכלית המכוון בפקידת המנין היא לצבאותם, (איהרע ווירדיגען, איהרע אכטבארען) לדעת מנין זרע המשובח שאין בהם פסול מאומה וראויים להשראת השכינה ביניהם. ומצאתי במדרש רבותינו (הובא ברב"ח) תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר ליה הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין משל למלך שהי' לו גרנות הרבה והיו כלן מלאות תבן וקשין ולא היה מדקדק במנין היתה לו גורן אחת מלאה חטים אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו, ע"כ. מבואר בדבריהם שפירשו מלת לצבאותם לענין החשיבות והיוקר. ולהיות דבר זה יקר מאד שבמחנה גדולה כזו משש מאות אלף לא ימצא פסול משפחה, לכן החזירו הכתוב יותר משלשים פעמים בפרשה זו, בכל שבט ושבט הזכיר יוצא צבא ולצבאותם, וכן בסדור הדגלים אמר בכל אחד, דגל מחנה לצבאותם, וחזר ואמר בהם, וצבאיו ופקדיו, להורות על הענין הנפלא הלזה, שכל אחד מהם היה יוצא צבא, כלומר זרע משובח, ולכן חל גם על כללותם שם לצבאותם. והנה בכל שלש דגלים הראשונים אמר בכלל מספרם לצבאותם, רק בדגל מחנה דן השמיט בכלל מנינם לצבאותם, ואפשר שהוא מפני אותה הישראלית ששלט מצרי בגופה שהיתה משבט דן כמבואר בס"פ אמור. והנה רש"י פירש יוצא צבא מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה, ואפשר לפי שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים שנה כמו שאמרו בן עשרים לרדוף. והרמב"ן פירש יוצא צבא, כל היוצא להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא צבא, וכן לצבוא צבא בעבודת אהל מועד, ישוב מצבא העבודה, במראות הצובאות אשר צבאו, וכן צבא השמים וכל צבאם, ולכן יפרש באנשי מלחמה מצבא המלחמה והתיחסם בצבא המלחמה, ואמר כאן כל יוצא צבא כדרך כל יוצאי שער עירו, ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול, עכ"ד. ולא ידעתי אם לדברים נקלים כאלה ירבה הכתוב להזכיר בפרשה זו יותר משלשים פעמים לשון יוצא צבא ולצבאותם. עמ"ש (וארא ו' כ"ו) על צבאותם. ובאמת גם אם נפרש לשון יוצא צבא כפשוטו יוצאי מלחמה, אין בהם זרע פסול, כי הלא גם מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה, כמאמרם ע"פ כי תצא למלחמה (שופטים כ') ואף באבר שאין בו שום תועלת במלחמה כחסרון שן מ"מ גם מצד מום כזה נמנע מיוצאי צבא מכש"כ מום דפסול זרע:

כ

תולדתם למשפחתם לבית אבותם. פי' שכל אחד בא אל משה והתיחס לפניו על משפחתו ועל בית אב שלו, שהמשפחות חלוקין לבית אבות, וכ"א כתב את שמו לפניו ולא שם אביו, וז"ש לגלגלותם שהשם עיקרו בגלגולת, והודיענו בזה שלא שלחו שמותם למשה רק באו הם עצמם לפניו וכתב כל גלגולת בשמו; ואמר במספר שמות, דלא תימא שכתב הכללים לבד בכל משפחה או בית אב או כל אב כמה בנים יש לו:

במספר שמות. להגר"א דפסוק זה על היחוס, והפסוק הבא על המנין, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של כל השבט, אם כן אין במספר לשון מנין כ"א לשון הגדה, כמו כשמוע גדעון את מספר החלום (שופטים ז') לתבונתו אין מספר (תהלים קמ"ז) שענינם הוצאת דברים בכלי מבטא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו:

מבן עשרים וגו' כל יוצא צבא. הם שני תנאים שיהיו בן עשרים, ושיהיו יוצא צבא, להוציא הזקנים והחלשים; והנה פסוק זה הוא על הייחוס, והפסוק הבא הוא על המנין, והמנין הוא רק על השבט בכללו, כי אחר שהגידו שמותם מנו כל השמות של השבט יחד ולא מנו לא לבית אבית ולא למשפחות, וזה שאמר פקדיהם למטה וגו', וכן אמר (למעלה י"ח) ויתילדו על משפחותם ר"ל שהתיחסו ואחר כך אמר ויפקדם במדבר סיני:

כב

פקדיו במספר. להורות שלא נאמר שהתיחסו כל השבטים ביחד ואחר כך ייחס כל שבט לבדו, אלא מתחלה באו כל השייכים לראובן ואחר כך לשמעון, וזה שאמר בכולם לבני בלמ"ד, שבאו כל השייכים לשבט זה ויתילדו, וממילא נדע שכן היו בכולם; ואמר בבני נפתלי בלא למ"ד כיון שלא נשארו רק הם; ואמר בראובן ושמעון כל זכר, שצריך ג' תנאים זכר מבן כ' יוצא צבא, ובשאר קצרה התורה, ובודאי כל יוצאי צבא הם זכרים, אלא שדרך התורה לבאר בכלל ובפרט, מתחלה בכלל כל זכר, ואחר בפרט מבן עשרים, ולכן קצרה בשאר (הגר"א):

פקדיו. מה נשתנה שמעון שנאמר בו פקודיו, שאינו בשאר שבטים, מלמד שהיו עתידין להפקד משבטו, שהרי חסרו בחומש הפקודים ל"ז אלף ומאה, (ע"ש בשם פסיקתא דר"ט) דבפרשת פינחס (כ"ו י"ד) היו משפחות השמעוני שנים ועשרים אלף ומאתים, ורש"י כתב שם לפי החסרון שחסר משבט שמעון ממנין הראשון שבכאן נראה שכל הכ"ד אלף שמתו במגפה בדבר בלעם, משבטו של שמעון נפלו, ואפשר שמטעם זה בא שנוי לקמן פרשה ב', דכל והחונים שם חסרים וי"ו ומלאים יו"ד בר מן והחונים דשבט שמעון כתיב מלא וי"ו חסר יו"ד:

מד

אחד לבית אבותיו. המיוחד והחשוב שבבית אבותיו, כי מלת אחד יורה גם על התיחדות הדבר בענינו שאין דוגמא לחשיבותו, כמ"ש (שופטים י"ד ו') על פי עד אחד:

מה

ויהיו כל פקודי. דרך התורה לכלול אחר שפרט תחלה, וכן כאן אחר שפרט בכל אחד מהשבטים שלושת התנאים במנינם, שהיה לבית אבותם, ומבני כ' ולמעלה, ושהיה יוצאי צבא, חזר ואמר על כלל המנין שהיה בו שלושת התנאים הללו, ומלות לבית אבותם הוא נשוא המאמר, וכן הבא אחר זה, דלא כהחושבים אותו למותר וכמאמר המוסגר:

מז

התפקדו. וכ"ה מנוקד לקמן (ב' ל"ג, כ"ו ס"ב), והוא מורכב מבנין הפעל ומבנין התפעל כי אם היה מבנין הפעל לבד היה ראוי הָפקדו ומבנין התפעל לבד התפקדו הה"א חרוקה, וטעם ההרכבה כי המנין אפשר לעשות על שני דרכים, הא' שימנו שרי העם ראשי צבאותיהם לגלגלותם. וכמו שנצטוינו למנות ע"י שקלים בקע לגלגולת, והב' שהעם יפקדו עצמם משפחה ומשפחה ויתנו מניניהם רשום בכתב ביד שרי הצבא, וכדרך ויתפקדו בני בנימן (שופטים כ"ו), ולכן נכתב בהתפעל המורה על הפועל והמקבל כאחד, כי בעבור שבעת ההיא אין מלך בישראל מנו בני ישראל ובני בנימן בעצמם משפחותיהם, והנה השי"ת אמר למשה אך מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל הייתי שומע שלא ימנם לגלגלותם כמו שהוא מונה את ישראל בקע לגלגולת, אבל ימנו הלויים א"ע ויתנו סכום מנינם ביד משה והשרים אשר אתו, לכן נכתב בשלשה מקומות התפקדו מורכב מן ההפעל והתפעל, ללמדנו שלא ימנו עם ישראל כלל לא ביד משה בקע לגלגולת ולא ביד עצמם, כי ההפעל מורה על פעולה הנעשית ע"י אחרים, וכשאומר לא הפקדו נודע שלא נמנו על ידי משה באמצעות שקלים בקע לגלגולת, וכשאומר לא התפקדו נודע שלא מנו הם עצמם שעל זה יורה ההתפעל, זהו ענין הרכבה זאת (רנ"ו), וכ"כ רע"ס לא הופקדו ע"י הפקודים ולא התפקדו מעצמם שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתייחס:

מט

אך את מטה לוי. אף על פי שאמרתי שאו את ראש כל עדת ב"י והלויים מכללם להיות נמנים גם הם, נבדלים הם משאר עם ישראל בענין המנין שלא יהיה מספר אישיהם ולא סכום כלול עם השאר, וזהו לא תפקד, לא יהיה מספר אישיהם מבן כ' ולמעלה כמו שהיה שאר העם, ואת ראשם לא תשא, כשתעשה סכום פקודת כל השבטים לא יכנוס בו סכום שבט לוי (רע"ז):

נ

ועל כל אשר לו. חשב כאן ג' ענינים לשלשת משפחות הלויים, אחד המשכן, השנית כליו, והשלישית על כל אשר לו, הא' משכן העדות הוא מה שאמר לקמן (ג' כ"ה) ומשמרת בני גרשון המשכן והאהל מכסהו וגו', הב' ועל כל כליו הוא מה שאמר (לקמן ל"ו) ופקודת משמרת בני מררי קרשי המשכן וכל כליו, הג' ועל כל אשר לו, כולל משמרת בני קהת, שאמר מהם (ל"א) ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש וגו', הנה עבודת בני קהת היה בענינים המקודשים יותר שבכולם, וכעדות הכתוב (לקמן ד' ד') עבודת בני קהת באוה"מ קדש הקדשים (ע"ש רש"י), ויראה שכלל את עניני קדש קדשים בלשון כל אשר לו, שאין מלת אשר כאן מלת הטעם, אבל הוא שם דבר הנפרד ממלת אשרי, שענינו השבח והתהלה (פאָרציגליכסטע), כמ"ש בקרח בוידע ה' את אשר לו, ובבכורי כל אשר בארצם (שם), ולפי"ז יהיה טעם על כל אשר לו, על כל המשובח שבקדושת המשכן, והם הארון והשולחן וגו'. ומצאתי בת"ז (תקון למ"ד ד' ע"ז) אשר על שם באשרי כי אשרוני בנות, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכי עבד דאיהו בבית אסירי דמלכא ואבטח ליה מלכא לאפקא ליה מבי אסירי אית ליה למלכא לשבחא גרמי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ע"ש:

נא

והזר הקרב יומת. אפי' כהן הבא לעבודת לויים בפריקת המשכן והקמתו חייב מיתה, כי הכהן גם הוא נקרא זר לעבודה זו, ויומת במיתה בידי שמים, דכל מיתות האמורות בקודש ומקדש, כלן מיתתן בידי שמים, כמ"ש הסמ"ג שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ומקדש, וכן מדאמר ולא יהיה קצף על בני ישראל. הנה היא מיתה בידי שמים, כבמעשה קרח דכתיב כי יצא הקצף, שהיתה מיתה בידי שמים (הרא"ם) ערמב"ם וראב"ד ספ"ג מכלי מקדש, ועוד דבמיתות ב"ד בא הלשון כפול מות יומת, כמו שכתב (שופטים י"ח כ') והראב"ע שכתב בית דין ימיתוהו, דבריו דחויים, ובס' מנחה בלולה רוצה לסייעו בזה, ואין ממש במסייע:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.