הון עשיר/פסחים/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פסחים ג

א

רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים. ש"ס (דף מב:) והביאו הר"ב, תכשיטי נשים ס"ד, אלא אימא אף טפולי נשים, דאמר רב יהודה אמר רב בנות ישראל שהגיעו לפרקן וכו', טופלות אותן וכו'. ופי' רש"י, תכשיטי נשים הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח, ומאי חמץ איכא, עכ"ל. משמע דתכשיטי נשים גריעי מטפולי ושרו אפי' לר"א, מש"אכ טיפולי. וקשה דבירושלמי (ה"א יט:) אמרינן, אית תניי תני תכשיטי, ואית תני תני טיפולי, מאן דאמר טיפולי כ"ש תכשיטי, מ"ד תכשיטי הא טיפולי לא, ע"כ. הרי מפורש דטיפולי גריעי מתכשיטי, וא"א לומר דהירושלמי חולק עם הבבלי בהא, דהוי מחלוקת במציאות. לכן נל"עד דתכשיטי נשים הם חלב חיטה, והוא חמץ נוקשא בעיניה, שהנשים מכבסים בו בגדיהם הלבנים, וטפולי הוא חמץ נוקשא ע"י תערובת כמ"ש הר"ב, והא דקאמרא הש"ס תכשיטי נשים ס"ד, פירושו הוא, ס"ד דר"א לבד קאמר ליה, והלא הוא חמץ נוקשא בעיניה דאף הת"ק מודה ביה, ומשני אף טיפולי נשים וכ"ש תכשיטי דאף ת"ק מודה בהו, והזכיר ר"א הטיפולים בלשון תכשיטים, על כי לשון נקייה דבר. ועוד רמז לנו דהאיש אשר יעשה כן, כמתקשט בתכשיט אשה דמי ואסור:

זה הכלל וכו'. כתב התי"ט בשם התוספות (דף מג. ד"ה למה) דר"א קאמר לה. עיין מ"ש בפ' ט"ו דשבת משנה ב' ד"ה כלל:

ב

וכן לענין הטומאה וכו'. אין להוכיח מכאן על אוכל פחות מכביצה אי מקבל טומאה או לא, דבפסח איסורו חושבו, ובשאר ימות השנה כחלק מחלקי העריבה אנו מחשבין אותו. או שאין אנו מחשבין אותו כחלק ממנה, אבל עדיין לא ידענו אם הוא עצמו יהיה טמא או לא כשלא יתחשב מחלקי העריבה:

אם יש כיוצא בו וכו'. מ"ש התי"ט לישב לשון הרמ"בם שיהיה שיעור מהלך מיל שני חומשי שעה, לא נהירא בעיני כלל, דהנסיון יוכיח שמשתנץ החמה עד שתשקע בימים הבנתים הוא פחות מהזמן שיש משתשקע עד שתנץ, ולפי דבריו היו לו להיות זמן שוה, שהרי בין היום והלילה כ"ד שעות שוות כל אחת לחברתה יש, והמדקדק בדברי רז"ל ימצא בכמה מקומות שתחילת הלילה היא מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ומה"ט מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יום, והראיה מק"ש דכתיב ביה (דברים ו, ז. יא, יט) [ו]בשכבך ובקומך. שצריך לקרותו פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ותנן (ריש ברכות) מאמתי קורין ק"ש בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. דהיינו משעת צאת הכוכבים כמפורש בש"ס (שם ב.), ומאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר(ו) וכו' וגומרה עד הנץ החמה (שם מ"ב), וא"כ אפוא מצינו הפך הרמ"בם ז"ל לפי דברי התי"ט, שהרי הוא הוציא מהכלל של י"ב שעות היום שנזכרו במהלך אדם בנוני שיעור הנץ החמה ושקיעתה, והכא אנו רואים דאדרבא תרויהו נכללו ביום ויצאו מכלל הלילה, ואף על זה קשה שהנסיון יוכיח שאם יהיו שניהם מן היום נמצא שלעולם י"ב שעות היום הם ארוכות מי"ב שעות של הלילה אפילו בימים הבנונים, שאין ספק שהזמן שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יותר מהזמן שיש מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ונראה שכיוצא בזה היא ההרגשה דר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם בפ"ק דברכות (ה"א ד.) אמר ר' יוסי בר רבי בון אם את אומר ליתן עביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, ע"כ. והוא ששיעור עמוד השחר עד הנץ החמה הוא יציאת החמה מעובי הרקיע, וכניסתו בעובי זה הוא משקיעתו עד צאת הככבים, ומקשה למאן דס"ל ליתן שני הזמנים האלה ללילה דא"כ אין היום והלילה שוין.

ולכן צריכים אנו למודעי שיורנו בדינים התלוים בשעות היום או בשעות הלילה, כגון אוכלין כל ארבע וכו' דערב פסח (פ"א מ"ד), וכיוצא בזה שלא אמרו בפירוש תחילת זמנם, באי זו שעה אנו צריכים להתחיל אותו, אם נתחיל אותו מעמוד השחר או מהנץ החמה, וכן בלילה אם מתחילים אנו למנות שעותיה משקיעת החמה או מצאת הככבים, ואם אמת היה הדבר שכתב התי"ט בשם הרמ"בם שהי"ב שעות של היום הם נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה, נמצא שביומי ניסן משעלה עמוד השחר עד חמשה שעות לא נגמרה השעה הרביעית, שהרי אותה שעה שיש מעמוד השחר עד הנץ החמה אינה בכלל היום, כי מהנץ החמה מתחילים י"ב שעות היום ומשם ואילך אנו מתחילים למנות שלישתו, ואם נעריכהו לערך הק"ש ונתחיל למנות היום מעמוד השחר, נמצא ששלשה שעות אחר הנץ החמה כבר עברו ארבע שעות מהיום, שהרי כל אותה שעה שמעמוד השחר עד הנץ החמה היא מכלל היום, ואע"ג דהשעות האלו הם נחלקים לפי אורך היום ויהיו ארבע שעות לעולם שליש היום וכן כיוצא בזה, מ"מ יש הפרש ביניהם, שהרי אף אם נאמר שמהנץ החמה ועד שקיעתה יש י"ב שעות בימים בנוניים, כשנוסיף עליהם שני שעות שיש מעמוד השחר ועד הנץ החמה ומשקיעתה עד צאת הככבים, אם לא נחשבם כלל לפי דברי הרמב"ם הנ"ל שמן הלילה הם חשובים ולא מן היום, נמצא שעד יעבור אותה שעה שלימה שמעמוד השחר ועד הנץ החמה ואח"כ ד' שעות מהי"ב לא עבר שליש היום, אבל אם נחשוב אף אותם השני שעות מן היום נמצא היות היום י"ד שעות אלא שמתחיל מעמוד השחר ויהיה שלשיתו ארבעה שעות ושני שלישים, ולכן אותו שליש היום יקדים לעבור קודם שיעבור שליש היום לפי דברי הרמ"בם הנ"ל שליש שעה אחת, וממנה תדון לשאר החלקים חוץ מהדברים הנוגעים לחצות היום ממש או חצות הלילה ממש, שבין שתמנה שני שעות אלו מן היום בין שתמנם מן הלילה לעולם יהיה הזמן שוה, והנה הספק מבואר. ועוד מספקא לן אם נמנה אותם שני שעות אחת ליום ואחת ולילה איזו היא מן היום ואיזו היא מן הלילה, אם נאמר שהלילה מתחלת מצאת הכוכבים והיום מהנץ החמה, או אם נאמר שהיום מתחיל מעמוד השחר והלילה משקיעת החמה. ושני הספקות האלו מולידים ספקות יתרות מהראשונות, שאפילו בדברים התלוים בתחילת הלילה או בסופה, או בתחילת היום או בסופו, או בחצות היום או בחצות הלילה, אנו מסתפקים בהם מחמת ספקות אלו, כמבואר למי שיש לו מוח בקדקדו בלי שנאריך:

והנה מצאנו וראינו שצוה הק"בה להקריב קרבנות דווקא ביום, דכתיב (ויקרא ז, לח) ביום צוותו. וראינו לרז"ל הקדושים שאמרו (זבחים נו.) שהדם נפסל בשקיעת החמה אע"פי שנשחטה הבהמה בעוד השמש על הארץ וכ"ש אם תשחט בלילה, ואמרו ששחיטת התמיד היתה בעמוד השחר כדתנן בפ"ג דיומא (מ"א) אמר להם הממונה צאו וראו וכו', א"כ אפוא עינינו רואות שמעמוד השחר מתחיל היום ומשקיעת החמה מתחלת הלילה, אף אנו נאמר שכל הדברים התלויים בשעות היום או הלילה אשר לא ביארו רז"ל בפירוש תחילת זמנם, שנתחיל למנות שעות היום מעמוד השחר ושעות הלילה משקיעת החמה, ונמצא שיהיה בימים הבנונים מעמוד השחר ועד שקיעת החמה י"ב שעות והם י"ב שעות היום, ומשקיעת החמה ועד עמוד השחר כמו כן י"ב שעות והם י"ב שעות הלילה. והסברא נמי מוכחת שכן הוא, שהרי עמוד השחר הוא התחלת זריחת השמש שהולך ומתקרב לעלות על שטח הארץ להאיר עליה וזה הוא יום, וא"כ ראוי זה להקרא תחילת היום, ושקיעת החמה הוא תחילת צאתו מעל הארץ להאיר תחתיה ותשת חשך ויהי לילה לשוכנים עליה, ולכן הדין נותן שנקרא לשקיעתו תחילת הלילה:

ויש עוד לנו ראיה, ממאי דאמרינן בפסחים דף י"ב, דאמרינן התם דבין לר' יהודה בין לר"מ דקמפלגי בכמה שעות יכול אדם לטעות, דבשש שעות הראשונות אדם יכול לטעות לאחריו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד כל השעה ראשונה של היום, אבל מהשעה ראשונה ולאחוריו ודאי לא טעי דבין יממא לליליא לא טעו אנשי והשעה שקודם השעה ראשונה של היום ליליא הוא, ואמרינן עוד התם בסוף הסוגיא, אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא בשעות אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך (פי' כשהתחיל, רש"י) הנץ החמה, עדותן בטלה (דאין כאן טעות אלא כזב, רש"י), ומקשה פשיטא, ומשני מהו דתימא חדא מלתא קאמרי תרויהו, קמ"לן:

ועתה אומר אי אמרת בשלמא דהשעה ראשונה שנזכרה במחלוקת השעות הוא מעמוד השחר ואילך אתי שפיר, דאע"ג דכי תלו עדותיהו בשעות אמרינן דקטעו בין השעה שקודם הנץ החמה שהיא השעה ראשונה לשנייה שהיא אחר הנץ החמה, מ"מ כי תלי עדותם בהנץ החמה לא אמרינן דקא טעו אפילו בדבר מועט כזה אלא משקרי בדבורם ועדותם בטלה, אבל אי אמרת דהשעה ראשונה מתחלת מהנץ החמה, ושמה שאמרו שבין יממא ללילא לא טעו אנשי היינו מהזמן שיש קודם הנץ החמה אחר עמוד השחר לאחר הנץ החמה, אמאי קאמר לא שנו אלא בשעות, הלא אפילו תלו עדותם בשעות בכי האי גוונא לא טעו אנשי, דהרי הוא טעות שבין יממא לליליא:

ואין להקשות ולומר דאדרבא יש להוכיח מענין זה הפך דברינו אלו, דהא תנן (סנהדרין פ"ה מ"ג) אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. הרי שאפילו בין היותה במזרח או במערב לא קטעו וכ"ש דלא קטעו בין הנצה ללא הניצה, וא"כ מוכרחים אנו לומר בעל כרחנו דאותה שעה ראשונה דאמרינן לעיל דקא טעו היינו מהנץ החמה ואילך, דבשעה שקודם הנץ החמה לשעות שאחריה ודאי לא קטעו ושזה הוא אמרם דבין יממא לליליא לא קטעו אנשי. דאין זו קושיא, דהשינוי שיש בחמה בין תחילת חמש לסוף שבע, דבהכי מוקמינן דבורייהו כמו שמפורש בירושלמי (פ"א ה"ד ד:) והכי משמע מהבבלי, לבטל עדותם להקל בדיני נפשות כמ"ש התוספות (סנהדרין מא: בד"ה א' אמר שלשה וכו'), הוא שינוי מפורסם וגלוי על כי כבר אור השמש נתפשט על כל הארץ, ולכן אמרינן ודאי לא קא טעו בהא אלא קא משקרי, משא"כ בתחילת זריחתו שאע"פי שיצא ממקומו ועלה על קו המקיף הארץ ההיא אשר שם ראו המעשה ושזה נקרא הנץ החמה לאותו חלק הארץ, מ"מ אינו נראה תכף ומיד לכל אדם כי אם קצת מאורו כי גובה ההרים בכמה מקומות מכסה גופו, ולכן אפשר לאדם לטעות ולסבור שכבר הנץ החמה אלא דגובה הר או גבעה מכסהו, והוא עדיין לא הנץ שעדיין לא עלה על קו המקיף הארץ ההיא הנקרא בלשון לעז אוריזו"נטי, או אפשר שכבר עלה וגובה ההר מכסהו והוא סבור שעדיין לא עלה, ומשום הכי כי תלה עדותו בשעות אמרינן דטעה אף בין קודם הנץ לאחר הנץ, דלא נתן דעתו לראות בבירור אם הנץ ממש או לא אלא הלך אחר מראית עיניו בזכות האויר ועליו חשב חשבון השעות לפי דעתו, אבל כי קא מדקדק לתלות עדותו בהנץ החמה ממש, ש"מ שנתן דעתו יפה לראות אם הנצה או לא, ולכן אפילו בין קודם הנץ לתוך הנץ לא קא טעי, ומשום הכי אמרינן דאם אחד אומר קודם ואחד אומר תוך עדותן בטלה, דודאי לא קטעו אלא שקורי קמשקרו, ולעולם אימא לך דהשעה ראשונה של הי"ב שעות של היום מתחלת מעמוד השחר ומשם מתחילין הארבע שעות שאוכלין בערב פסח, שהרי אמרינן בש"ס (דף יב:) דכמחלוקת בבדיקות דעדים כך מחלוקת בחמץ והא בהא תליא:

ומענין זה נמי יש להוכיח דמשקיעת החמה מתחילים שעות הלילה, שהרי אמרינן בירושלמי פ' היו בודקין (סנהדרין פ"ה ה"ג כה:) דר"מ ס"ל דמשש שעות ולמעלן מדבריהם, וגרסינן התם, מ"ט דר"מ, אך ביום הראשון זה חמשה עשר, יכול משתחשך ת"ל אך חלק, הא כיצד תן לו שעה אחת קודם שקיעת החמה, ע"כ. מדלא קאמר תן לו שעה אחת קודם צאת הכוכבים והיא אותה שעה שיש משקיעת החמה ואילך, ש"מ שאותה שעה משתחשך מקרי, והיא שעה ראשונה של יום חמשה עשר, וכדי שלא נעבור אדאורייתא צריך ליתן לו שעה קודם שחל עליו איסור תורה, והשעה הזאת היא קודם שקיעת החמה, והשעה הזאת נמי לר"מ היא מדאורייתא אלא דאין חייבין עליה כרת, ורבותינו ז"ל גזרו בשביל אותה שעה עד שש:

ומלישנא דמתניתין דמגילה (פ"ב מ"ה) נמי יש להוכיח כן, דתנן כל היום כשר וכו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. וקא מזכיר בה כל ענייני הקרבנות אשר הם פסולים בשקיעת החמה, ש"מ דמשקיעת החמה ואילך לאו יום הוא. וכמו כן תנן התם (מ"ו) כל הלילה כשר לקצירת העומר. ובמנחות תנן (פ"י מ"ג) אמר להם בא השמש אומרים הין. ולא היה אומר להם יצאו הכוכבים, ש"מ שמשבא השמש הוי לילה:

ועל פי דרך זה יתישב נמי לשון הר"ב שכתב על פי דרך הרמ"בם, ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. כי באמת להלוך מיל צריך יותר מחומש וחצי משעה, שהרי כתב הרמ"בם והביאו התי"ט בברכות פ"א (מ"א ד"ה עמוד השחר) שמעמוד השחר עד הנץ החמה יש כמו שעה וחומש שעה, ומסתמא יהיה כמו כן משקיעתה עד צאת הכוכבים, והנה רז"ל שיערו בש"ס דידן דף צ"ד מהלך ארבעים מיל מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים, וכבר אמרנו שמעמוד השחר ועד שקיעת החמה יש שם י"ב שעות, נמצא שמשקיעתה ואילך עד צאת הככבים יש עוד כשעה וחומש, נמצא שמהלך עשרה פרסאות הוא בי"ג שעות וחומש, עמוד לחשבון ותראה שבשני חומשי שעה הולך מיל וחומש ומעט יותר, ובחומש וחצי לא ילך אפי' המיל, ומהאי טעמא נקט הר"ב והרמ"בם ששיעור מיל הוא כזמן שני חמשי שעה שהוא זמן מסויים, דאם לא כן מה יאמר הלא בחומש וחצי אינו הולך מיל, ורז"ל מיל אמרו, ואע"ג דנראה כמקל מ"מ אינו כן, שהרי כל אלו השיעורים אינם בדקדוק, דהא לפי דברי הראב"ע שהביא התי"ט בברכות (שם), אינו הולך אפילו כל כך בשני חמשי שעה ע"ש, ועמוד לחשבון ותראה שכן הוא, וזה מסכים יפה עם מה שאמרו בש"ס (שם) שמעמוד השחר ועד הנץ החמה מהלכו הוא ד' מילין, וכן משקיעתה עד צאת הככבים מהלכו ד' מילין, שאם תחשוב ע"פ חשבון הרמב"ם שכל א' משני זמנים אלו הם כשעה וחומש שהם ששה חומשי שעה שהם שלשה פעמים שני חמשים, תמצא שהם כמו ד' מילין, שהרי אנו מונים לכל שני חומשי שעה מיל וחומש ומעט יותר, נמצאו שלשה מילין ושלשה חמשי מיל ושלשה משהו יותר שבין כלם, יעלו לד' מילין פחות מעט, ואין קפידא כי באמת אף רז"ל לא נתנו דבריהם בענין זה לשיעור מדוקדק אלא בקירוב, כמו שעשו בכמה עניינים הדומים לאלו כי ידעו דבידי אדם א"א לצמצם:

אבל עדיין צריכים אנו למודעי שיודיענו לישב הסוגיות דברכות דף (א') [ב'] ע"ב ומגילה דף כ' ע"ב, דבפירוש אמרינן התם שמעמוד השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא, דאי הכי קשה אמאי נפסל הדם בשקיעת החמה, וכן קשה מהוכחות שהוכחתי הפך זה מהמשניות והסוגיות דלעיל, וצ"ע לענין דינא, ועיין בס' מנחת כהן במאמר מבא השמש כי אני הנלע"ד כתבתי טרם בואו לידי הספר ההוא:

ד

זה הכלל תפח תלטוש בצונן. דברי ר"ע הם ולא סתמא תנן לה, שהרי לעיל (מ"ג) פסק הר"ב כר"א, דמשמע דאין הלכה כבן בתירא דאמר תטיל בצונן. ואפילו תימא דהוי סתמא, אין כאן קושיא לפי מה שכתבו התוספות במתניתין דלעיל (דף מו. ד"ה תטיל בצונן) דאף ר"א ור"י מודו לבן בתירא דהטלת צונן מועיל, וכן הוה מודה ר"י כשאירע קלקול, מכלל דלא פליגי אלא בלכתחילה אם יפרישנה על דעת כן ודיו, אבל בדיעבד מודו שאם הפרישה ויעשה כן שיועיל והיינו תפח תלטוש בצונן דהכא:

ו

ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו'. כתב הר"ב דהלכה כר"א בר צדוק דמחלק בין תרומה לחולין והכי איתא בירושלמי, אבל קשה דבירושלמי (ה"ו כג:) אמרו בפירוש, דמשום דהלכה כר"ג דמחלק בין תרומה לחולין בי"ד סתם כדתנן בפ"ק (מ"ה) דכותיה פסקו בירושלמי (פ"א ה"ה ו.), משום הכי הכא נמי הלכה כר"א ברבי צדוק דמחלק בין תרומה לחולין, וא"כ לפי שיטת הבבלי (דף יג.) דפסק בפרקא קמא דלא כר"ג דמחלק אלא כר"י דאינו מחלק כלל וכן פסק הר"ב לעיל (פ"א מ"ד), נמצא דאין הלכה כר"א ברבי צדוק, וא"כ קשה לר"ב למה פסק כותיה. ועוד קשה דבפ"ק דף י"ג ע"א בבבלי גרסינן, דרב דפסק הלכה כר' יהודה דס"ל דבין חולין ובין תרומה אוכלין כל ארבע ותו לא, אמר כי האי תנא, דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות תלויות וטמאות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי ר"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע, אמרו לו וכו' עד אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר"י, מאי לאו אפילו לאכול (פי' עד ארבע שעות פסקו כמותו, אפילו בתרומה והיינו כרב, כן פי' רש"י), אמר רב פפא משמיה דרבא לא לבער, ע"כ. ופי' רש"י בביעור הוא דקבעו הלכה כמותו, דבין החולין ובין התרומה מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות לבד כי חלוקין עליו חביריו, אבל באכילה אפשר דלא קבעו כמותו ויהיה מותר לאכול התרומה כל חמש כר"ג, דלא כרב דפסק כר' יהודה. הרי מפורש דלכ"ע הלכה כר"א ב"י איש ברתותא בבעור, שאינו מחלק בין חולין לתרומה, מדלא אמרא הש"ס מאי לאו לאכול אלא מאי לאו אפילו לאכול, דמשמע וכ"ש בלבער דפסקו כמותו דאין חילוק, וקאמר רב פפא דבלבער דווקא פסקו כמותו, וא"כ אפוא למה פסק הר"ב כר"א ברבי צדוק דמחלק בביעור בין חולין לתרומה. והנה ראה ראיתי שאף בין הפוסקים נפל מחלוקת בזה כמבואר בבית יוסף בהלכות שבת סימן תמ"ד. והנראה לע"ד הוא דפירושא דמתניתין הכי הוא, דלר"מ מבערין את הכל חוץ ממה שצריך לו לשבת, אם חולין יהיה או תרומה הכל שוה, וכמו שפירש הר"ב, דליכא לפרש מבערין את הכל כמשמעו דא"כ על איזה לחם יקיים מצותו בשבת, וחכמים סל"הו דאינו צריך לבער כלל עד כי יבא זמנו ביום שבת, ואף הם מדמים חולין לתרומה להקל, ור"א ברבי צדוק מחלק בין חולין לתרומה, וקסבר דהתרומה שאוכליה מועטים מבערים אותה מלפני השבת חוץ ממה שצריך לו לשבת, אבל החולין שאוכליו מרובים אינו צריך לבער כלל עד כי יבא זמנם ביום שבת, והלכה כר"מ דקאי בשיטת ראב"י איש ברתותא, דפסקו כמותו בביעור אליבא דכ"ע:

ז

למול את בנו ולאכול סעודת אירוסין. הפסח והמילה שניהם במצות עשה שיש בהם כרת, לכך סמכם התנא, ומפני שעיקר המסכתא איירי בפסח לא הקדים סעודת אירוסין. ועוד יש רבותא בה כשאין שהות, דאעפ"י שאין בה מצוה כל כך כמילה ופסח, מבטלו בלבו ואינו חוזר. ועוד עיין מ"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מאורי אש רמז ע"ח:

ולשבות שביתת הרשות. כתב הר"ב, לקנות שביתה כדי לילך משם ולהלאה אלפים אמה. וכתבו התוספות (דף מט. ד"ה לשבות) והביאו התי"ט, דהאי רשות דומה לאלו הן משום רשות דפ' בתרא דביצה (מ"ב) דהוו מילי דמצוה וקרי להו התנא רשות, כדי שלא תקשה על המסקנא דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (עירובין לא.). ולעד"נ דהאי רשות דווקא, והא דאמרינן דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, היינו ע"י עירוב, משום דקי"לן כר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל (שם נא:), וקולא הוא שהקלו לעשיר שיערב בפת ולא הקלו אלא לדבר מצוה, משום דלית ליה קלא, והרואה שהולך ביום שבת יותר מאלפים רחוק מביתו מצד אחד אומר שהולך חוץ לתחום מכיון שראה אותו בהכנסת כלה בביתו, משא"כ כשהולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם שהדבר מפורסם, ולא עוד אלא דעיקר דינא דתחום שבת תלוי במקום שעומד בו בהכנסת כלה למדוד האלפים סביבם, ולמה לא נתיר לו דבר זה אפילו לדבר הרשות וכי חייב אדם לקבוע ביתו לעולם במקום אחד:

ובע"כ אנו צריכים לפרש רשות ממש, ולומר שיש הפרש בינו למצוה דווקא כשאינו הולך לקנות שביתה במקום שרוצה שיקנה עירובו, אבל לא כשהולך שם ממש, שהרי תנן בפ"ד דעירובין משנה י' שמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו שהוא מותר לילך אע"פ שחזר, הואיל וכבר החזיק בדרך אנו מחשבים אותו כאילו הגיע במקום שלבו חפץ וקנה שביתה שם. ולכן אומר אא"ב דאין זה דווקא אלא במערב לדבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה לא די בהחזיק בדרך אלא בעינן שיקנה שביתה ממש באותו מקום אם אינו אנוס כגון שבא מן הדרך וחשיכה לו, אתי שפיר דקמ"לן מתניתין דהכא דיחזור מיד ואע"פ שלא נעשת מחשבתו שיקנה עירובו באותו מקום שהיה חפץ לקנות שביתה לדבר רשות, שהרי צריך לחזור ואינו מגיע לשם. אבל אי אמרת שהאי לדבר הרשות הוא מצוה, מאי קמ"לן מתניתין דיחזור מיד פשיטא שיחזור שהרי כבר נעשת מחשבתו, דהואיל ולדבר מצוה היה מערב משהחזיק בדרך קנה עירובו אע"פ שיחזור לאחוריו ואינו מגיע לשם, ולמה יעכב עצמו מלחזור לקיים מאי דאמור רבנן לבער החמץ, אלא ודאי לרשות ממש איירינן, וקמ"לן מתניתין דאע"ג דהליכה הזאת הליכה על מצוה מקרי, שלא לעבור על מאי דאמור רבנן דאסור לילך ביום השבת יותר מאלפים אמה רחוק ממקום שקנה בו שביתה, דאילולי כן הוא לא היה הולך היום בדרך הזה אלא מחר היה הולך לדרכו אף כי רחוקה היא, דאעפ"כ מחזירים אותו ויקנה שביתה בביתו ולא די בהחזיק בדרך הואיל ולדבר הרשות הולך כמ"ש לעיל, ולא דמי לבא מן הדרך וחשיכה לו דהתירו לו ולכיוצא בו לקנות שביתה ברחוק ממנו שלא לשום מצוה דהתם אנוס הוא, ועוד אין לו דירה קבועה במקום שהיה עומד כי בדרך הוא, ועוד קצת מצוה איכא ליכנס לעירו ולביתו בשבת ולא לישב על אם הדרך:

כל זה חשבתי לפרש בכח משנה זו, אבל ראיתי אחרי רואי שאע"פי שלענין דינא נלע"ד שהאמת כך הוא, דמ"מ אין להוכיח ממשנה זו ענין זה כלל, דהא בירושלמי (ה"ז כד.) גרסינן בפירוש דלשבות שביתת הרשות, היינו לילך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה, וזו היא מצוה ממש שמערבין עליה, כדתנן בעירובין (פ"ג מ"ה) אם בא חכם מן המזרח עירובו למזרח וכו', וכ"ש בערב הרגל דהיא מצוה רבה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז:). ואפשר דקרי לה התנא רשות, ע"ד אל תתודע לרשות (אבות פ"א מ"י) דהיינו למלכות, דמאן מלכי רבנן (עי' גיטין סב.). אבל עתה קשה דמאי קמ"לן מתניתין, פשיטא דיחזור מיד שהרי כבר קנה עירובו משהחזיק בדרך אע"פ שיחזור לביתו קודם שיגיע לשם, ועוד קשה דאמאי לא תנן לקנות שביתת הרשות, דלשבות משמע שעתה היה הולך בדרך דווקא לשבות שם. לכן נלע"ד דאיירי שיש נהר או כיוצא בו שאינו יכול לעבור בי"ט, ושעתה היה מקדים הליכתו לעבור אותו מקום קודם שיקדש היום, ולא לקנות שביתה לבד היה הולך אלא לשבות ממש במקום רבו או מי שגדול ממנו, וקמ"לן מתניתין דאעפ"י שאם יחזור לא יוכל לילך יותר לאותו מקום כי יחשיך עליו היום, דמ"מ יחזור, שהרי מצות ביעור חלה עליו מיד, והקבלת פני רבו אינה חלה עליו עד שיגיע הרגל, ולכן כל הקודם זכה ותדחה חברתה מפניה, כי לעת עתה כרשות היא חשובה לגבה הואיל ועדיין לא חלה, ואפשר דמשום הכי קראה התנא דבר הרשות:

ח

רמ"א זה וזה בכביצה. ש"ס (דף מט:) קסבר חזרתו כטומאתו בכביצה וכו', פי' שטומאתו באתה לו בכביצה, כן יש לפרש בדוחק למאן דס"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה (עי' תוס' יומא עט. ד"ה נטלו במפה):

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.