דרישה/חושן משפט/קפב

דרישה ‏ חושן משפט קפב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

עבר השליח כו' וחילק הרמב"ם כו' טעה וקנה כו' עשאו שליח לקנות לו קרקע כו' בריש פ"א דשלוחין כ' הרמב"ם דינים הללו זא"ז דהיינו הראשון עבר על דעת המשלח הב' טעה וקנה ביוקר הג' קנה שלא באחריות ובתרתי בבי קמייתא כ' סתם חוזר שהרי הוא אומר לתקוני שדרתיך כו' ובבבא ג' דהיינו בקנה שלא באחריות חילק בין מוכר למשלח שלגבי המוכר המקח קיים וגבי משלח בטל וכ' אח"כ וכן כל כיוצא בזה ובסוף כל הבבות כ' לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתיקון כו' ע"ש והג' בבות נלמדו מהגמ' כמ"ש הכ"מ שם ע"ש והנה מל' הרמב"ם שכ' אחר כל הג' בבות לפיכך אם התנה עליו בין לתיקון כו' משמע דקאי אכל הבבות ורבינו כתבו אבבא שניה דקנה ביוקר והו"ל לכתבה באחרונה כמו הרמב"ם או בראשונה ומינה היה נלמד למ"ש אחריו וכמ"ש בראשונה הא דחילק הרמב"ם בין הודיעו כו' ונראה דטעם דרבי' הוא משום דבבא ראשונה בעבר ע"ד משלחו לא שייך לכתוב עליו דאם התנה עמו בין לתיקון כו' דבעבר ע"ד משלחו משמע שפי' לו הדברים באופן שיהיה ואיך יכתוב עליו אם התנה עמו בין לתיקון כו' לכך לא כתבו רבי' כ"א בבבא שניה בקנה ביוקר ומינה נלמד לבבא ג' בקנה שלא באחריות וטעם דבבא ג' שצריך השליח לתקן עיוותו ואינו חוזר בהשליחות אכתוב שם במקומו:

יא

וכתב הראב"ד ז"ל שכן הדין כו' אבל א"א הרא"ש ז"ל כו' ז"ל בהשגה א"ת באמת כך הוא דרך הגמרא אלא שק"ל כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו ומכרו בטל בכל שהוא למה חייבו ר"נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו למשלח באחריות יהיה מקחו בטל הואיל שטעה בשליחות ונ"ל כל מה דאמרי' דעיוות כל שהוא בשליחות מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה (פי' ואין המוכר יכול לעכבו אפי' לא הודיעו שהוא שלוחו כשהוא מברר שהוא שליח) אבל המשלח ההוא היה רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העיוות (והמוכר יכול לומר להשליח או קיים המקח בענין שמכרתי לך או חזור בהמקח וקח מידי המעות שלך אפי' הודיעו שהוא שליח) וחייבו רב נחמן וכן הדין לכל השליחות ובעל החיבור הזה חילק בין שליח שהודיעו שהוא שליח (לא כ' האי חילוק אדין זה אלא בפ"ב כ"כ אאם עבר השליח אדעת משלחו ומשם יש ללמוד ג"כ לענין זה וכמ"ש לעיל) לשליח שהוא עושה סתם ולדבריו מעשה דר"נ אפשר סתם היה עכ"ל פי' ומש"ה לא היה יכול לבטל המקח כיון שקנה ממנו סתם ולא הודיעו שהוא שליח ול' הרא"ש בפ' ג"כ ע"ש ובפרישה כתבתי דצריכין לומר לדעת הרא"ש הא דלא היה ר"נ מכריח את המוכר להחזיר את המעות משום דס"ל להרא"ש כהרמ"ה שכ"ר בס"ח ועפ"ר והיינו דוקא כשהודיעו למוכר מתחילה וכתב השטר ע"ש המשלח כו' [כמו בב"ח] ונראה דבלא הודיעו אפילו יש מעות להשליח אין בידו כח להחזיר להמשלח אלא צריך למכרה לו באחריות מדלא כ' הרא"ש כן אלא בהודיעו שאז נתבטל המקח כנ"ל ביאור דברי הראב"ד והרמב"ם והרא"ש. וזה שאמר רבי' אחר שכ' דברי הראב"ד ז"ל אבל א"א הרא"ש ז"ל כ' כו' ור"ל שאינו סובר כהראב"ד דכתב דהכל תולה בדעת המשלח בין הודיעו בין לא הודיעו (דאם איתא דגם הראב"ד חולק בזה (הו"ל להראב"ד לומר דבכל דבר צריך השליח לתקן העיוות) אלא ס"ל דבהודיעו הוי המקח בטל ואם יש לו מעות יכול השליח להחזיר לו המעות ונראה דמה"ט אם יש להשליח יכול המשלח להכריחו להחזיר לו מעותיו ולא יתרצה באחריותו דהשליח ועמ"ש עוד בסמוך מזה ועוד יש חילוק ביניהן דלהראב"ד אפילו בלא הודיעו היה צריך השליח לחזור ולקנותו מהמוכר והרא"ש כ' בפשיטות דבלא הודיעו אלא קנאו סתם לעצמו קנאו. וממילא נשמע עוד חילוק שלישי שביניהן דלהראב"ד אם רצה המשלח יכול לכפות המוכר לבטל המקח אף בלא הודיעו דהא אין חילוק ביניהן ולהרא"ש המקח קיים אלא כיון דלא הביא רבי' כאן רישא דדברי הראב"ד מש"ה לא כ' האי חילוק דביניהן. ומה שסיים רבי' וכ' וזה נוטה לדברי הרמב"ם כו' כתבתי טעמו בפרישה ע"ש. וק"ק לפי מ"ש למה סתם הרא"ש ולא כ' בהדיא דמש"ה לא היו מכריחים המוכר להחזיר המעות משום דלא היו יכולין לברר שנעשה שליח סתם ולא הותנה בין לתיקון כו' ואפשר משום דפשוט להרא"ש סברא זו וכמ"ש הרמ"ה וק"ל. ורבינו אף שכתב בריש דבריו דברי הרמב"ם דחילק בין ידע ללא ידע מ"מ כ' אח"כ דברי הרא"ש אביו משום דס"ל דגם הרמב"ם מודה להאי סברא דהרמ"ה והרא"ש וכיון דמההוא עובדא ס"ל להרא"ש מוכח דבהודיע שהוא שליח מיירי וכנ"ל בדברי הרא"ש ודאי פירשו גם כן הרמב"ם כן ומיירי כשלא נתברר שנעשה שליח סתם וגם הראב"ד לא כ' אהרמב"ם אלא ל' אפשר (וכמ"ש לעיל) דלדבריו בסתם היה ודוק ועי' ברי"ו נ"ח ח"א מ"ש שם וכ' ב"י עליו שיטתו היא כשיטת הרא"ש אלא שלשונו הוא מבולבל עכ"ל ב"י ובאמת כן הוא כי אי אפשר לשמוד על דבריו אם לא שנאמר שנפל שם ט"ס ונ"ל שכן צ"ל וה"ג שליח שהלך לקנות שדה לפלוני וקנה שלא באחריות מאחר ששינה בטלה המכירה פי' ואם יש לשליח מעות נותנם למשלח ואם אין לו מעות מוכרה השליח באחריות למשלח ויהיה האחריות על השליח וישאר הקרקע להמשלח כי המוכר לא רצה לחזור וצריך שיתן המוכר שטר מכירה שלא באחריות לשליח ואם לא הודיעו שבשביל פ' היה קונה אותה חוזר השליח ומוכרה למשלח באחריות כתי"א עכ"ל וכאשר הגהתי דבריו עולים יפה והוא ע"פ שיטת הרא"ש ורבינו דברישא מיירי בהודיעו ונשמע זה ממשמעות לשונו שכתב שליח שהלך לקנות שדה לפ' דמשמע דא"ל שקנה לו וכדדייק הרא"ש מלשון זה לפרש הגמרא דמיירי בהודיעו וע"ש בהרא"ש ובזה דוקא קאמר דבטל המקח ואם יש לו מעות לשליח יחזיר למשלח אבל בסיפא דאיירי בלא הודיעו לא כתב שנתבטל המקח בין השליח והמשלח ומש"ה לא הזכיר ג"כ שאם יש לו מעות שיכול להחזיר להמשלח אלא מדנתקיים המקח גבי המוכר וא"צ לקנות מחדש צריך לתקן להמשלח את אשר עיוות וע"ד שכתבתי לשיטת הרא"ש ודוק. ועיין בהר"ן בריש האיש מקדש גבי הא דאמר ר"נ אבל שווייה שליח כו' ומבואר שם דפירש הר"ן המעשה כמו שפירשו הראב"ד אליביה דהרמב"ם אלא שהוסיף עליו וכתב לא שיוכל השליח לכפות המשלח בכך כו' (ועמ"ש בהגד"מ השגה על הב"י ומ"ו ר"מ ז"ל בביאורים לסיפא דדברי הר"ן הללו) וכתב ב"י אף שהרא"ש הכריע מלשון תלמודא דמיירי בהודיעו צ"ל דס"ל להרמב"ם ור"ן דאין זה הכרע דמ"ש אזל וזבין לה תלמודא ע"פ כוונת הקונה קאמר שהוה ליה לקנות לה אבל לא יתחייב שאמר כן למוכר ומה שהכריע מדאמר זיל זבנה מיניה י"ל שקנאו ממנו בחזקה אי בשטר קנין ועדיין לא נתן הכסף וא"ל זיל זבנה כו' כלומר תגמור קנייתך שלא באחריות כמו שהתנית עכ"ל ב"י וכבר כתבתי דאינו מוכרע מדברי הרמב"ם דפירש המעשה כמ"ש הראב"ד אליבא דהרמב"ם דמיירי בלא הודיעו אלא יכול להיות שגם הוא פירשו דמיירי בהודיעו וכדפירשו הרא"ש מהוכחה הנ"ל ולא היו יכולין להוציא המעות מיד המוכר בטענתו שטוען שהתנה השליח בין לתיקון בין לעיוות ומש"ה עירבב רבינו דברי הרמב"ם שהתחיל בהן ודברי הרא"ש שסיים בהן אהדדי וכמ"ש לפני זה וק"ל:

יד

א"ל מכור לי משדי [כו'] בית סאתיים כו' עד סוף הסעיף דברי רבינו סתומים מאוד בטעם חילוקי הדעות ובב"י הקשה עליו ד' ה' קושיות ע"כ נקדים לך שיטת הגמרא עם דעת הפוסקים ומתוכן יתבארו ויתיישבו דברי רבינו על נכון. בכתובות דף צ"ט א"ל זבין לי ליתכא ואזל וזבין ליה כורא לא תיבעי לך דהוסיף על דבריו כי תיבעי לך אמר זבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא מאי מי אמרינן א"ל דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת א"ד א"ל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ובעיא זו לא איפשיטא ודעת הרי"ף והרא"ש ורוב הפוסקים דסוגיין דמעביר על דבריו הוה ובתר הכי גרסינן עוד פשיטא אמר לאחד ולא לב' הא אמר לא' ולא לב' אמר לא' סתמא מאי רב הונא אמר לא' ולא לב' רב חסדא ורבה בר ר"ה דאמרי תרווייהו לא' ואפילו לק' כו' איקלע ר"נ לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי א"ד לא' ואפילו לב' לא' ואפילו לק' ע"כ כך גירסת רש"י בגמרא ופירוש רש"י דאם אמר לא' סתמא ולא קאמר ולא לשנים מי הוי גילוי דעת או לא ואפילו לב' דדרך אינש לאשתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ולא לב' עכ"ל ובהל' הרי"ף נוסחא אחריתא והיא גי' ר"ת הביאו תוס' ורא"ש פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי כו' ופי' פשיטא אם אמר זבין כורא לחד כאילו אמר בפירוש ולא לשנים ואם זבין לשנים מעביר על דבריו הוא סתמא כו' דלא קאמר מידי מאי וע"ז פליגי וז"ל הרא"ש על דברי הרי"ף והא דקאמר ר"ח ורבה לא' ואפילו לב' לאו משום דהמשלח הזכיר בדבריו ל' א' אלא אגב דאמר ר"ה לא' ולא לב' קאמרי אינהו לא' ואפילו לב' עכ"ל ובין לגירסת רש"י ובין לגי' הרי"ף הקשו התוס' תימה כו' [עב"ח שמביאו] ותירץ ר"ת דהא קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום דזיילי נכסי אלא משום שיצטרך לחזור בכל שטר אחר חתימת העדים וקנין (ואף ע"ג דסתם תלמודא צ"ל דס"ל דנרמז במ"ש לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי ר"ל שאני אטריח ואעסוק בקנין ובחתימה) והכא כו' [עיין ב"ח שמביאו] ור"י תירץ דלעיל מיירי במוכר לא' בב' שטרות וההוא לא איפשטא (וצ"ל דהאיבעיא היא אפילו לא' בב' שטרות חדא דלטעם אפושי שטרות אין חילוק בין לאחד בין לשנים ועוד לרב הונא דקאמר בסמוך לא' ולא לב' הו"ל לפשוט האיבעיא הנ"ל אלא ודאי ס"ל לר"ה דהאיבעיא היתה במוכר לא' בב' שטרות וכצ"ל גם לר"ת וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמות אליביה דר"ה וכאן מיירי במכר לב' בשטר א' כו' וליכא אפושי שטרי אלא קפידת בעלי דינין ובהא פליגי) והרא"ש הביא ב' התירוצים דר"ת ור"י ותירוץ ר"י כתבו הרמב"ן והמרדכי וכתבו התוס' והרא"ש דרב האי כתב דמוסיף על דבריו היה מדאמרי פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי ואסיקנא לא' ואפילו לב' אלמא קיי"ל מוסיף על דבריו הוה כי הוא פי' האי פשיטא ע"ד מאי הוי עלה עכ"ל וכתב ר"ן הא דאיבעיא לן באמר זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא אי טבא עביד ליה אי לא מיירי כגון דמשכח מאן דמזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא והרא"ש כ' ז"ל וה"ה דמיבעיא ליה אם מכר כור לשנים (פי' ב' שטרות בין לאדם א' בין לב' בני אדם בין לר"ת בין לר"י וק"ל) אע"ג דלא שייך למימר הכא דטבא עבדי לך דעיקר הטעם תלוי במאי דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דאית ליה ריעותא למשלח אבל לא בעינן דליהוי טיבותא למשלח תדע דמייתי ראיה מתן לו דינר של זהב וא"ל הבא לי חלוק והביא לו בג' חלוק ובשלש טלית והתם לא שייך למימר דטבא לך עבדי לך שהרי הוציא כל הדינר וגם מדקרי ליה מוסיף על דבריו מכלל דהוסיף על דבריו ומכרו לשני בני אדם דאם לא מכר אלא לתך מאי שייך למימר מוסיף על דבריו עכ"ל. וז"ל ב"י ודברי רבינו תמוהים הם שכתב א"ל מכור לי כו' והמכר בטל בד"א במכרו בב' פעמים כו' ולא חילק בין החתים השליח ללא החתים ועוד שכ' אבל אם מכר לשנים בשטר א' אפילו אמר לו מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו והו"ל לפרש דהיינו לגי' רש"י דאילו לגי' הרי"ף כשאמר ל' מכור לא' הו"ל כאילו א"ל ולא לשנים ועוד שכ' והרמב"ם כ' אמר מכור לי כו' ולא חילק והלא גם הרי"ף לא חילק ואם מפני שהרא"ש כ"שהוא צריך לחלק דס"ל כר"ת ור"י אף אנו נאמר דלהרמב"ם צ"ל כן ומיהו זה אפשר ליישב כיון דהרא"ש כ' עליו כן ה"ל כאילו הוא עצמו אמרו משא"כ להרמב"ם (ור"ל שרבי' ס"ל מדכתב יהרא"ש אדברי הרי"ף שצריך לחלק כמ"ש ר"ת ור"י ולא הזכיר שגם דברי הרמב"ם מיירי בהכי ש"מ דס"ל דהרמב"ם בכל ענין לא קנה קאמר) ועק"ל שכתב רבינו וז"ל וכ' עוד א"ל מכור לי שדה כו' והלא גמרא ערוכה היא לא' ואפי' לב' לא' ואפי' לק' ומה לו לכתוב כן בשם הרמב"ם וצ"ע עכ"ל ב"י. והנה קושייתו הראשונה שהקשה ב"י אמאי לא חילק רבי' בין החתימם כו' נראה שאין זו קושיא כלל דמסתבר ליה לרבי' יותר דהרי"ף ס"ל כחילוק דר"י ולא כר"ת שחילק בין החתים ללא החתים וכ"כ בהדיא הרמב"ן דהרי"ף ס"ל כר"י וכ"כ בד"מ ע"ש וטעמא נ"ל דהא בתירוצא דר"ת קשיא היכא נזכר בגמ' דבעי' קמייתא מיירי בלא החתימם השליח וכ"ש דקשיא הכי על הרי"ף אי איתא דס"ל כר"ת הו"ל להזכיר האי חילוקא דר"ת משא"כ לפר"י דחילוקיה מוכח ומבואר מסוגיית התלמוד חדא דהא באיבעי' קמייתא אמרי בהדיא א"ד מצי א"ל לא ניחא לי באפושי שטרי הרי מוזכר דמיירי בב' שטרי ובבעיא בתרייתא לא הזכירו אפושי שטרי ועוד דהא ע"כ צ"ל הא דאיבעיא ליה בזבין לי כורא כו' במכר כל הכור לשנים דליכא למימר דטבא ליה עבדי ליה נמי איבעיא ליה אי איכא קכידא באפושי שטרי אי ליכא קפידא באפושי שטרי וכמ"ש הרא"ש הנ"ל וא"כ ק' באמת למה נקט הא דבעיין דזבין ליתכא ולא קאמר וזבין ליה כורא לשנים אלא ש"מ וזבין ליתכא דקאמר ר"ל ליתכא ליתכא דהיינו כור בשני פעמים מאי מצי א"ל דטבא לך עבדי כו' כלומר בתחילה [כשמכרתי] החצי בשטר א' לטובה נתכוונתי כי אמרתי שמא בעוד שהלכתי למכור נזדמנו לך מעות ולא ניחא לך למכור ותודיעני שלא אמכור וכשלא הודעתני כלום מכרתי גם החצי השני בשטר אחר ולא הוה מעביר על דבריו א"ד מצי אמר לא ניחא כו' מוכח מזה דמיירי במכירה בזא"ז בהפסקת זמן מה וממילא מסתמא מכרה בב' שטרות משא"כ בעי' בתרייתא בסיפא בין לגי' רי"ף ז"ל מיירי כשהמכירה היתה בפעם א' ואז מסתמא מכרו ג"כ בשטר א' אלא שמכרו לב' זה נ"ל פשוט בשיטת הגמרא לדעת ר"י והרי"ף העתיק ג"כ ל' האיבעיא כמו שנאמר בגמרא ולכן לא הוצרך הרי"ף להזכיר החילוק של ב' שטרות ושטר א' וסמך על המובן מהל'. וכבר רמז לך רבי' כל דברינו בצחות לשונו במ"ש בד"א שמכרו בב' פעמים ועשה ב' שטרות דהו"ל לקצר ולכתוב בד"א שעשה ב' שטרות דהא עיקר קפידא הוא באכושי שטרות ואי אורחא דמילתא קאמר דמכח מכירתו בב' פעמים עשה ב"ש א"כ הו"ל לסיים ג"כ בדבר והיפוכו ולכתוב אבל אם מכרו לב' בפעם א' בשט"א כולי אלא ודאי רבי' נקט בקיצור ל' דקדוק האיבעיא דבגמרא וכדפירשה ר"י דמיירי בב' פעמים מדקאמר וזבין ליתכא ר"ל ליתכא בתר ליתכא כנ"ל ומסתמא מיירי בב"ש מש"ה דקדק וכתב שמכרו בב' פעמים ועשה ב"ש וכן דעת הר"ן ורמב"ן ומרדכי דתי' ר"י עיקר וכן בא"ע ס"ס ק"ג כתב חילוק דשטרות כתי' ר"י ולא הזכיר תי' ר"ת. אכן שאר קושיות שהקשה ראוי לשום עליהן לב ובפרט קושיא שניה שכ"ר בשם הרי"ף היפוך מה שסובר ולכאורה היה נ"ל לומר דבספרי הרי"ף שהיו ביד הרא"ש ורבי' היה כתוב בו הגי' כמ"ש רש"י ראיה לזה שהרא"ש לא כתב שינוי הגי' אלא בשם ר"ח ולא בשם הרי"ף וגם התוס' הביאו שם דברי הרי"ף דפסק דמעביר על דבריו הוה ובשם ר"ח כתבו שהיה לו גי' אחרת ולא כ"כ בשם הרי"ף מיהו זה דוחק כיון דבכל ספרי הרי"ף שבידינו כתוב בהן כגי' ר"ח וכמ"ש ב"י בשמו. וגם אין לתרץ קושיא בתרייתא דב"י הנ"ל לומר דרבי' הביא דברי הרמב"ם שכתב אמר מכור לי שדה ולא פי' כו' משום דיוקא דמשמע הא פי' לא' ומכר לב' המכר בטל וכגי' הרי"ף ור"ח ולאפוקי מגי' רש"י ותוס' הנ"ל דא"כ הו"ל לרבי' להביא המציעתא דדברי הרמב"ם שכתב שם בפירוש אם אמר לא' ומכר לב' מכרו בטל ע"ש פ"א דשלוחין. ונ"ל ליישבן ולומר דמה שהקשה ב"י על מש"ר אפי' אם אחר מכור לא' דהו"ל לפרושי דזהו לגי' רש"י ולא לגי' רי"ף נלע"ד דרבי' ס"ל דגם הרי"ף ס"ל לענין דינא כדברי רש"י ממש רק שרי"ף מצא הגי' כמו שהעתיק ונ"מ אליביה דרב הונא שיחמיר טפי לפי גי' הרי"ף ומ"ש הרי"ף פשיטא אמר לחד קכידא ואי זביו לתרי לא הוי זביניה זבינא סתמא מאי כו' דרב הונא עצמו קא"ל ה"ק פשיטא אמר לחד קפידא סתמא מאי אר"ה דגם בזה לא' ולא לב' ומצינו הרבה בתלמוד דכוותיה (וכמ"ש תוס' ר"פ אלו מציאות דף כ"א ד"ה וכמה כו' ע"ש) אבל רבה בר רב הונא ור"ח פליגי אפי' על פשיטותא דרב הונא וס"ל דאפילו אמר לא' לאו קפידא הוא אלא כוונתו היה אפי' לק' אם לא שאמר בפירוש ולא לב' ומסתבר לרבינו לפרש דברי הרי"ף הכי דלפירוש זה א"ש מ"ש רבה ורב חסדא לא' ואפילו לב' כו' ולא נצטרך לדחוק בישובו ולומר דנקט בלשונו אמר לא' כו' אגב רב הונח כמ"ש הרא"ש אליביה דהרי"ף וכנ"ל ועוד דישובו דהרא"ש אינו מספיק דהא אח"כ מסיק בגמ' איקלע ר"נ כו' כה"ג מאי א"ל לא' ואפי' לב' ור"נ לאו אדרב הונא קאי ולא שייך למימר דנקט אמר לא' איידי דרב הונא אם לא שנאמר דתלמודא נקט ל' השוה בתרווייהו וזהו דוחק יותר גדול לכן בחר לו רבינו דרך הנ"ל אליביה דהרי"ף. גם י"ל דפלוגתא דר"ה ור"ח מפרש רבי' לגי' הרי"ף כמו שפירשה הרא"ש דר"ח איידי דר"ה קאמר מ"מ בהיות שר"נ לא קאי אר"ה קאמר לא' ואפי' לב' צריכין לפרש דבריו גם לגי' הרי"ף דר"ל אפי' שאמר לא' לאו קפידא הוא והלכתא כר"נ בדיני מש"ה כתב רבינו כן בשם הרי"ף להלכה ולדינא ואף שכל זה קצת דוחק מ"מ בחרתי בזה כדי לפרק ממני עול הקושיא העצומה הנופלת על רבינו שיכתוב זהו לדעת הרי"ף והוא היפוך דעתו וסברתו לגי' הספרים שבידינו וכמ"ש הב"י גם נתיישב בזה הישוב ל' לא' ואפילו לב' דקאמר גם א"ש לפ"ו מה שיש עוד להקשות על רבי' שכתב בתחילה אפי' אמר מכור לא' ובדברי רב האי דקדק לכתוב אם אמר מכור לי סתם ולא כתב אמר לאחד מפני דלהרי"ף ודאי איכא לפרושי הכי שתחילת האיבעיא דאמר רב הונא עצמו ורב חסדא דפליג עליה ס"ל אפי' אמר לא' ליכא קפידא אבל רבי' האי דס"ל דהאי דקאמר פשיטא אמר לאחד כו' סתמא מאי אדלעיל קאי והוא כמו מאי הוה עלה ליכא למימר דרב הונא עצמו קא"ל אלא סתמא דתלמודא שאל מאי הוה עלה דאיבעיא הנ"ל ואיבעיא הראשונה ודאי באמר מכור לי כורא סתמא קאמר ולא הזכיר לא' ובהא פליגי ר"ה ור"ח א"כ לדידיה ע"כ צריכים לדחוק דר"נ ור"ח דנקטו בלשונם לא' ואפי' כו' ל"ד קאמרי לא' אלא איידי דר"ה קאמרי (גם אפשר דרב האי ל"ג לא') א"נ משום דר' האי ס"ל דאיבעיא בתרייתא אאיבעיא קמייתא קאי להכי נקט רבי' בלישניה אם אמר מכור לי סתמא דבהכי איירי איבעיא קמייתא מש"ה כ"ר בדברי רב האי סתמא. ומה שהקשה ב"י אמש"ר אדברי הרמב"ם ולא חילק הרי גם הרי"ף לא חילק וגם האי וכתב עוד כו' למה כ"ר הלא גמרא ערוכה היא נ"ל דכך הצעת דברי רבי' מתחילה הביא דברי הרי"ף דמשמעין לרבי' כדעת רש"י וע"פ מה שפי' ר"י דצריכין לחלק בין מכרו בב"ש בין מכרו בשט"א (ואע"פ שהרי"ף לא חילק כך דרכו שאינו מעתיק אלא לשון הגמרא בקיצור לנפקותא דהלכתא) ואח"כ כתב דעת ר' האי ואח"כ כתב והרמב"ם כ' אמר מכור לי בית סאתים כו' לא קנה ולא חילק פי' ומשמע לכאורה דס"ל דלעולם לא הוי מכר אפי' אמר סתמא ומכר לב' בשט"א (ואע"ג דר"ח ור"נ אמרי בהדיא לא' ואפי' לק' הא אפשר לומר דהרמב"ם אזיל בשיטת פי' רב האי דמפרש הגמ' בל' מאי הוי עלה ופסק כרב הונא דאפי' בסתם לא' ולא לב' כסוגיית הגמרא שלפני זה דמשמע דמעביר על דבריו הוה אלא שהגמרא רצה לפשוט האיבעיא בהדיא ומייתי עלה פלוגתא דר"ה ור"ח) אבל ממ"ש בסיפא ע"כ מוכח דבאומר מכור סתמא ס"ל גם להרמב"ם דיש חילוק בין ב"ש לשט"א וזש"ר וכתב עוד א"ל מכור לי כו' מכרו קיים כלומר ומדכתב שם בהדיא מכרו קיים וברישא כ' לא קנה ע"כ צ"ל דגם לדידיה יש חילוק בין ב"ש לשטר א' וסיפא מיירי בשט"א דאל"כ דבריו סותרים זא"ז וא"כ דעת הרמב"ם דלא כפי' רב האי אלא כהרי"ף ומיהו לא ע"פ מה שפי' רבי' דברי רי"ף אלא כפי מה שפי' הרא"ש דברי הרי"ף דר"ח לא קאמר דמכר אפי' לק' ש"ד אלא כשא"ל מכור סתמא אבל מכור לא' קפידא הוה דכ"כ בהדיא הרמב"ם במציעתא דאם אמר מכור לא' והוא מכר לשנים הוה קפידא ומכרו בטל ומשמע אפי' בשטר א' ומה שלא הביא רבינו המציעתא משום דממילא שמעינן ליה מדיוקא דסיפא דמדכתב הרמב"ם בסיפא מכור לי כו' ולא פי' כו' משמע הא פירש לא קנה והסיפא הוכרח להביא כדי שתקשה רישא לסיפא וכמ"ש ומתוכה תבין רישא דמילתא דהרמב"ם ועיין בא"ע ס"ס ק"ג בב"י ובכ"מ בה' אישות פ' י"ד ובזה נתיישב בס"ד הכל על נכון ודוק:

טו

והפירות שאכל כו' בי"ד ס"ס קע"ד כ"ר ג"כ וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש פא"צ ע"ש ותימה הלא מגמרא ומדברי הרא"ש לא משמע הכי וכאשר אציע לפניך כי מקור דין זה מעובדא דאיתא בב"מ דף ס"ז ז"ל ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבי אזיל זבין לה א"ל אי הוי לי זוזי מהדרת לה ניהלי א"ל את ונוולה אחי (פי' רש"י אתה והיא קרובים הן ותתפשרו) אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולה אחי סמכה דעתיה ולא גמר ומקנה ארעא הדרא פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים א"ד כי אבק רבית הוי ואין יוצאים בדיינים אמר רבה בר ר"ה מסתברא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין בדיינים וכן אמר רבה א"ל אביי לרבה משכנתא מאי (פי' רש"י משכן לו שדהו ולא קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל) התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה א"ד התם זבינא הכא הלואה א"ל התם טעמא משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה א"ר פפא עבד רבינא ואשב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר"ה עכ"ל וכתב ע"ז הרא"ש שם ז"ל וק' דהא רבינא גופיה אמר לעיל דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין אותו ממלוה ללוה וצ"ל דאע"ג דהוה בעי למימר דהוה רבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולה אחי לא סמכה דעתיה והדרא ארעא ופירי נמי הדרי משום מחילה בטעות דהוה כמניח חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו ורב אלפס ז"ל כתב דקיי"ל כרבינא בזבינא וכ"ש במשכנתא בלא נכייתא ותימה דלא אסיק אדעתיה ההיא דרבינא דלעיל בריש פרקין (דף ס"ב) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מוציאין והראב"ד פי' דההיא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי דהוה כמכר הילכך בלא נכייתא הוה אבק רבית ואין מוציאין מידו ובנכייתא שרי לקמן בשמעתין והכא איירי באתרא דמסלקי הילכך הוי בלא נכייתא כרבית קצוצה ויוצאה בדיינים ובנכייתא הוה אבק רבית ואסור וכן היה דעת רב אלפס ז"ל עכ"ל הרא"ש שם דף י"ז ע"ב מהתחלת הרא"ש ושם ע"ג מסיק וכתב אהא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אם אכל טפי משיעור זוזי לא מפקינן ליה כו' וכן עשה רב אשי עובדא אפי' ביתומים קטנים ע"ש וע"ז כתב ז"ל הרי"ף מוקי לה במשכנתא בנכייתא דלא תקשה הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוה ויוצאה בדיינים דהו"ל כהלויני ע"מ שתאכל שדה או כרם בחנם ואיכא מאן דס"ל דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד אבל משכנתא אבק רבית הוה ומוקי לה במשכנתא בלא נכייתא עכ"ל הרא"ש והרי לפנינו דרבי' עבד עובדא ואפיק פירי כי ההוא דאת ונוולה כי אף שלפי מ"ש הרא"ש בשינוי קמא הנ"ל הטעם משום מחילה בטעות ולא קאי רבינא אדין משכנתא הנ"ל וכן מסיק הרא"ש בסוף וכתב דאיכא מאן דס"ל דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד ולא במשכנתא כו' עכ"פ קאי רבינא אעובדא דאת ונוולה הנ"ל וזה הוא הדין שכ"ר פה ובי"ד ס"ס קע"ה בעינו ואיך יסתום רבי' דבריו נגד דברי הרא"ש ובפרט דהרא"ש לא הביא שום מ"ד דס"ל דרבינא לא קאי אההיא דאת ונוולה וגם דוחק לומר דרבי' ס"ל הכי מאחר דהגמרא קאמר דרבינא עבד כו' דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא שלפני זה לא איירי אלא מההיא דאת ונוולה ונראה ליישב דרבי' פי' להא דרבינא כהרי"ף דקאי אההיא דאת ונוולה וגם אמשכנתא ובמשכנתא ע"כ לאו מטעם מחילה בטעות השיב ואפיק אלא משום דס"ל דהוה כרבית קצוצה ומה"ט אפיק פירי בדינא דאת ונוולה וכמשמעות דהגמרא דלפני זה דבעי להשוותן אה"ט וכן מוכח מהרי"ף והרא"ש דלפירושם דקאי רבינא אתרווייהו איני אלא משום דס"ל דהוה כרבית קצוצה ובהיות כן שפיר דקדק רבי' פה ובי"ד ובקיצור פסקי הרא"ש דסתם וכ' דפירי לא מפקינן לפי מאי דס"ל כרש"י והרא"ש דפסקי דבמשכנתא אפי' באתרא דמסלקי ואפי' בלא נכייתא לא מיחשב אלא כאבק רבית ואין מוציאין אותו בדיינים וכמש"ר בי"ד ר"ס קע"ב ע"ש וגם הרא"ש אע"ג דסתם וכ' כנ"ל כאן מ"מ אחר זה כ' שם דין רבית וכלליה ופסק כמ"ש ע"ש ואין לתמוה איך יפסקו נגד רבינא דהוא בתראה וגם עבד עובדא הכי ומעשה רב וגם הסתם גמרא מביאו בסוף שמעתתא הנ"ל די"ל כיון דקיי"ל דבמקום דפליגי רבינא ורב אשי הלכה כרב אשי וכבר כתבתי דבמקום שמעתין הנ"ל איתא בגמרא דרב אשי עבד עובדא אפי' ביתומים דלא אפיק פירי דאכל במשכנתא אפי' באתרי דמסלקי ובלא נכייתא והביא הרא"ש ג"כ שם ובהיות כן צ"ל דהא דמסיק הרא"ש וכתב בתר ההיא עובדא דרב אשי דאיכא מ"ד דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד דשמעינן דבזבינא עכ"פ הלכתא כרבינא ל' הרי"ף העתיק אבל הרא"ש לא ס"ל גם בזה כוותיה ואף שסתם שם סמך נפשו אמ"ש אחר זה כללי דינא דרבית וגם כ' שם בסוגיא דדברי הרי"ף ופי' בשמעתתא דמשכנתא דחוקין הן ע"ש גם המדקדק בדברי הרא"ש יראה כדבריו מסתימת דברי הרא"ש מב' מקומות חדא דהתחיל שם ז"ל ורי"ף כתב דקיי"ל כרבינא בזבינא וכ"ש במשכנתא כו' דהול"ל ורי"ף פי' דברי רבינא דקאי אזבינא ואמשכנתא וממילא אנן ידעינן דהלכתא כוותיה דרבינא בתרווייהו כיון דהוא בתראה ועבד עובדא והגמ' הביא בסוף שמעתין השני דכ' בתר הכי ז"ל ורי"ף מוקי לה במשכנתא בנכייתא דלא תקשה הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוה הרי שדקדק וכ' לפי מה שפסק כו' משמע דהרי"ף פסק כן וליה לא ס"ל אלא כרב אשי דג"כ עבד עובדא וכנ"ל ומשה"נ כ' הרי"ף דלא תקשה הלכתא אהלכתא דר"ל עובדא דרבינא הנ"ל אעובדא דרב אשי הנ"ל והרא"ש ס"ל דקיי"ל כרב אשי וכעובדא דעביד ומטעם שכתבתי דרבינא במקום רב אשי קיי"ל כרב אשי וגם סוגיא דרבית דבתר הכי מוכח כן וק"ל כנ"ל. ולא כב"י שכתב בי"ד ס"ס קע"ד אמש"ר גם שם האי דינא דהכא ז"ל ואע"ג דאהאי עובדא אמרינן שם דעבד רבינא עובדא ואפיק פירי רבי' כשיטת הרא"ש והתוס' ס"ל דלא מטעם רבית קצוצה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות כו' עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש"ר כאן ואינה יוצאה בדיינין היינו מטעם רבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה וזהו לדעת התוס' והרא"ש והראב"ד כו' עכ"ל ב"י שם ועיין גם בב"י מ"ש אדברי רבינו פה וכל דבריו דחוקים מאד מאד ואין הדעת סובלתן דאיך יכתוב רבי' בשלשה המקומות בי"ד ובח"מ ובקיצור פסקי הרא"ש (לכתוב) דאין מוציאין הפירות ויהיה כוונתו דוקא משום רבית אין מוציאין הא משום מחילה בטעות מוציאין כי אין זה מל' הפוסקים שכתבו דבריהן להורות לנו הלכה למעשה ומאי נ"מ לדינא כיון דמוציאין עכ"פ הפירות אם הטעם הוא משום רבית או מטעם מחילה בטעות ועכ"פ לא הו"ל לסתום אלא לכתוב דמוציאין הפירות משום מחילה בטעות ובפרט רבי' שלשונו הוא כאור בהיר וצח ומדוקדק היטב וגם מאחר שהרא"ש לא כתב בהאי לישנא הו"ל לילך בדרך הרא"ש אביו וכדרכו בכל מקום אלא מחוורתא כדכתיבנא דהוה מוכח לרבי' דהרא"ש ס"ל דאין מוציאין הפירות בנדון זה כלל וכל מה שהביא הב"י בשם הרא"ש וכנ"ל לא כתב הרא"ש אלא לפי המאן דאמרי דפסקי כרבינא. וא"ת היא גופא טעמא מאי למה לא נאמר דמוציא הפירות בהאי דינא דאת ונוולה מטעם מחילה בטעות וכמ"ש התוס' והרא"ש הנ"ל י"ל דס"ל לרבי' דלא מפקינן מכח מחילה בטעות אלא כשמתחילה בענין הלואה בא לידו וכמו שאיתא שם דף ס"ו בדין מי שהלוה לאביו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי דקאמר הגמרא דהוה אסמכתא ומסיק ר"נ והאמר דהדרא ארעא והדרי פירי ופריך הגמרא ז"ל למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה והאר"נ המוכר פירות דקל לחבירו כו' עד יכול לחזור אף משבאו לעולם ואפ"ה קאמר דאי שמיט ואכל הפירי לא מפקינן מיניה ומשני התם זבינא הכא הלואה עכ"ל הגמ' ופירש"י והרא"ש דמה שהוציא הפירות משום מחילה בטעות היינו דוקא מה שאכל אחר ג"ש דהמוכר סבר שכבר קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו בטעות אבל בתוך ג' דלאו בתורת מכר אכיל אלא בתורת משכנתא לא הויא מחילה בטעות אלא אבק רבית דאינה יוצאה בדיינים וכ"כ רבי' האי דינא בעינו בסי' ר"ז סי"ג ע"ש וה"נ בהאי עובדא דאת ונוולה דהתנה המוכר מתחילה דכשיהיה לו מעות יחוור ויתננו לו וקאמר הגמ' ע"ז דבכה"ג לא סמכה דעתיה להיות מכר נמצא דלא הוה אלא כמשכנתא ואבק רבית הוה וכמש"ר ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.