דרישה/חושן משפט/קפג

דרישה ‏ חושן משפט קפג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

לקחה השליח לעצמו כו' בקידושין רבה ב"ב חנה יהיב ליה זוזי לרב אמר זבין ניהלי להאי ארעא אזל וזבנה לנפשיה (ומפורש בדברי הרמב"ם והר"ן דהמעשה היה דזבנה במעותיו) והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בה מנהג רמאות באגא דאלמי הוי לרב נהגו ביה כבוד לרבה בב"ח לא הוה נהגו ביה כבוד ופירש"י באגא דאלמי בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות אצלם ע"כ. וכתב ב"י נראה מדברי רש"י שדוקא היכא שלא יוכל לקנות למשלח הוא דלא הוה רמאי אבל אם היה יכול לקנות למשלח אע"פ שהשכנים לא היו נוהגים בו כבוד אח"כ והיה מצטער מ"מ הוי רמאי וכ"נ מדברי רבינו ומדברי הרמב"ם דלא כרי"ו כו' עכ"ל ב"י. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מכירה היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו כו' הרי דכתב כלשון הגמרא ומכבדו ופירשו דהיינו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו דמכח כיבודו מניחין דוקא לו לקנות ורבינו קיצר ולא כתב ומכבדו דאין תועלת אלא במה שאין המשלח יכול לקנות. ורי"ו כתב בנכ"ד ח"א ודוקא שראוי לשליח יותר מלמשלח כו' ומשמע שמפרש שראוי ג"כ להמשלח אלא שראוי לשליח יותר מפני שמתייראים ממנו ולא יצערוהו אבל משמע מדבריו שם דיש לו עליו תרעומת בכה"ג וא"כ ל"פ לדינא דלדברי הרמב"ם ורבינו דלא היו מוכרין למשלח כלל לקנות אפילו תרעומת לא הוה אלא שקשה איך נכנס רב לקנות לנפשו בדבר שיהיה עליו לרבב"ח תרעומת וע"ש ברי"ו דאפשר דיש שם השמטה בדבריו או ט"ס ובזה דברי רבינו מבוארים ג"כ: ומ"ש אבל אם המוכר אינו מתרצה כו' נראה דאפי' לא אמר בפירוש שאינו רוצה למכרה למשלח אלא שהמוכר הוא אלים ומסתמא לא היה מוכר למשלח קונה לעצמו שכן משמע מדברי רש"י הנ"ל גם ל' הרמב"ם פ"ז דמכירה הכי משמע שכתב היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו כו':

ג

כתב הרמב"ם הורו מקצת המורים שאם קנה כו' פ"ז דמכירה וכתב המ"מ ז"ל דעת אלו בעלי ההוראה מכח שמועה דהגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטים כו' וכבר האריך הרשב"א להוכיח כן מ"מ הפריזו על מדותיהם במ"ש שהוא נאמן בדיבורו הקל דודאי כשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחזר בו משליחותו קונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ"כ הרשב"א ז"ל וזהו ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההל' בעסקא בהמקבל עכ"ל ודבריו מבוארים יפה בתשובות רשב"א הביאו ב"י לעיל סימן קע"ו סעיף ל"ו ממחודשים ושם מבואר דהשוה הרשב"א זקף עליו מעות המשלח בפני עדים במלוה לדין שלח בהן יד ונתעסק באותן מעות ששלח בהן יד דבשניהן הריוח לעצמו אלא שכתב שם שמיד שחוזר ומניח המעות ששלח בהן יד למקומן ונתעסק בהן סתם הריוח לבעל המעות ואפי' קודם שהחזירו אם נתעסק בסתם במותר המעות שלא שלח בהן יד הריוח מאותו המותר לבעל המעות ובסוף מסיק הרשב"א וכתב ז"ל ומדברי הרי"ף שכ' בפרק המקבל נראה היפך רל זה (ר"ל שלא מהני זקיפה במלוה בפני עדים או שלח בו יד אלא הריוח לבעל המעות) שהוא כתב דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתיה דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחלקו אע"ג דאתני קמי ב"ד לאו כל כמיניה אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חנק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י"ל דהתם לא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבירו ואין נ"ל כן מדברי הרב דמתוך מ"ש שם נראה שהוא סבור שאפילו נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום עכ"ל ב"י בשם הרשב"א שם והרי נתבאר לפנינו דהרי"ף ס"ל דל"מ לשליח וקיפה במלוה בפני עדים וגם לא שליחות יד במעות השותפים ואפי' אם באותן מעות עצמן ששלח בהן יד נתעסק בהן והרויח הריוח לבעל המעות דאילו במותר המעות גם הרשב"א מודה וכנ"ל ובהדיא כתב הרשב"א בשם הרי"ף דאפי' נתכוין לגזול ל"מ ליה וסיים וכתב דמתוך דברי הרב נראה שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו כו' משמע דמוכיח דין שליחות יד מתוך מ"ש הרב דזקיפה במלוה בעדים ל"מ ש"מ דשוים הם ועדיף מיניה דבזקף עליו במלוה דעתו היה שהריוח יהיה לו ואפ"ה ל"מ ליה כ"ש בשלח בהן יד תחילה לשעה לצרכו ונתעסק בהן אח"כ סתמא דנוכל לומר דעתו היה שהריוח לבעל המעות דלא יוכל ליקח הריוח לעצמו וה"ה דאפי' שלח בהן יד לצרכו וגם אח"כ בשעה שמתעסק בהן דעתו להרויח לנפשו מוכח שם מדברי הרשב"א בשם הרי"ף דל"מ וק"ל ונראה שודאי כן גם דעת הרמב"ם דאפי' זקף במלוה בעדים ל"מ דכן מוכח מלשונו דאל"כ הול"ל בקיצור הורו מקצת המורים דמקבלים ממנו כשאומר זקפתי לי אותם מעות במלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא ודאי שגם ארישא דכתבו המורים כתב דאין זה דין אמת אף על פי שיש לו עדים דזקף עליו במלוה וגם מדברי המ"מ הנ"ל מוכח כן ומיניה נתבאר שכן גם כן דעת בעל מתיבות שהרי כתב שדעת הרמב"ם כדעת בעל מתיבות וכ"נ שהוא כוונת רבינו מדכתב סתמא כאן וגם בי"ד ס"ס קע"ד דאם קנה במעות המשלח מוציאין מידו ולא חילק בין זקפם עליו במלוה בעדים או לא וכ"נ מיכרח מדברי רי"ו נכ"ח שכתב ז"ל אמר לשלוחו קנה לי חיטים וקנה שעורים אם הותירו הותירו לבעל המעות ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה ל"מ תנאי בפני ב"ד כו' ע"ש הרי לפנינו דאפי' אמר בפני עדים ואפי' בפני ב"ד לעצמי אני קונה ונעשה גזלן עליהם אפ"ה לא זכה בריוח אם לא שג"כ שינה. נתבאר מכל זה דג' דיעות יש בדבר. דעת המורים שהזכיר הרמב"ם דאם קנה סתם במעות חבירו ובא אח"כ ואמר זקפתי עלי מעותיך במלוה ולעצמי קניתי טענתו טענה. ודעת הרשב"א דודאי לאו כל כמיניה מיהו אם אמר בפני עדים אני חוזר משליחותי ואזקוף מעות פלוני עלי במלוה ואקנה לעצמי אי נמי שלח יד במעות המשלח ולקח מהם בתורת גזילה קנה לעצמו. ודעת הרמב"ם ובעל מתיבות ורי"ו ברי"ף שכתב דלעולם אם לקח במעות המשלח הכל לבעל המעות אפילו חזר בפני עדים או שלח יד במעות. ומהתימה על הב"י דבי"ד ס"ס קע"ז כתב בשם המ"מ בשלח בו יד קנה לעצמו לד"ה וממ"ש מבואר דהגאונים הנ"ל שהם רוב מנין ובנין לא ס"ל הכי. ועוד תימה דשם בי"ד כתב דרי"ו גם כן ס"ל דאם זקפו עליו במלוה בעדים דמהני וכבר נתבאר דרי"ו לא ס"ל כן בשליח. ועוד דבכאן בח"מ סימן קפ"ג ס"ג כתב ב"י דט"ס יש בלשון רי"ו הנ"ל במ"ש דאם לא שינה ל"מ תנאה בפני ב"ד וצריך להגיה אלא בפני בית דין וגם ז"א דהא כבר כתבתי לעיל תשובת הרי"ף שהביא הרשב"א דכתוב ביה גם כן דאפי' התנה בפני ב"ד ל"מ ואמת שהרי"ו כתב בנכ"ז בנותן לחבירו מעות למחצית שכר ליקח בהן סחורה דאם יש עדים דאמר בפניהן לעצמי אני קונה דנעשה גזלן על המעות והכל שלו כו' וכתב שכ"כ בעל מתיבות הרי שחילק בין נתן מעות לשליח לקנות ובין נתן מעות לחבירו למחצית שכר אבל בתשובת רשב"א בשם הרי"ף הנ"ל כתב דאפי' בשותפין ומקבלי עיסקא ל"מ תנאה אפי' בפני ב"ד שיהיה לעצמו וגם יש לתמוה שהנ"י גם כן חילק בין שליח למקבלי עיסקא וכתב הסברא להיפך דמקבל עיסקא מוציאין מידו והשליח מה שעשה עשוי וצ"ל דהנ"י לא איירי בהתנה בפני עדים שקנאו לנפשו אלא אחר הקנין אמר לנפשי זבינתה ודוק ומ"מ נראה דאף לסברת הרי"ף והרמב"ם ל"מ שליחות יד או זקיפה במלוה. כתב רי"ו נכ"ח ח"א ואם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירו אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דב"ק עכ"ל ביאור דבריו שבב"ק דק"ב מוקי ר' יוחנן להא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע כר"י דאמר שינוי אינו קונה מחכו עליה במערבא לר"י אליביה דר' יהודא מי הודיע לבעל החיטין שיקנה חיטיו לבעל המעות ע"כ מבואר מזה דבידיעת המוכר תליא מילתא ואע"פ דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"כ בלא ידיעת המוכר נמי ליקני חבירו ס"ל דש"ה דזכה מהפקר והכל תולה בדעת המגביה משא"כ כאן דיש עוד דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו. וב"י הקשה על רי"ו וז"ל וק"ל שהרי כתב שם הרא"ש דליתא לההוא פירכא דאע"ג דשוי השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות ואע"פ שבעל החיטין מזכה החיטין לשליח ידו כיד בעל המעות והוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל. ואני אומר דודאי דברי רי"ו כנים ואמתיים הם וה"ט דאין אדם יכול להקנות לחבירו מה שבידו כ"א ע"י אחר וכיון שקונה משלו ואינו מודיע להמוכר שעל שם חבירו קינהו והמוכר דעתו להקנותו לבעל המעות נמצא דהוה כאילו המקח כבר היה בידו ואמר זה יהיה של חבירי ואני מזכהו לו דלא זכה בו חבירו ויכול לחזור בו ול"ד להא דכתב הרא"ש דלא בעינן דעת המוכר דהתם חבירו נותן לו מעות לקנות לו בהן ונעשה זה שליח וידו כידו וידו של אדם יכול להקנות לנפשו במשיכה או בהגבהה כ"א לפי דינו וזה שדייק הרא"ש וכתב שהוא זוכה לבעל המעות. אבל כשמודיע למוכר אזי המוכר א"ל להאי לוקח קח זה זיכהו לחבירך והו"ל כזכה בו ע"י אחר ומ"ש רי"ו בפ"ט דקמא היינו משום דשם כתב האי סברא דכשמודיעים להמוכר אזי הוא מקנה להלוקח ואף שהרא"ש כתב דשם לא צריכין לאודועי' ה"ט משום דהוא שליח הא בעלמא פשיטא דנשארת אותו סברא הפשוטה דהוה להו לבני מערבא וגם גמרא שלנו שקיל וטרו בה טובא. ובד"מ כתב דליתא לרי"ו מטעמא שכתב ב"י גם אמ"ש בסמוך הרמ"ה דכמאן דאוזפינהו דמי כו' מוכח דלא כוותיה ע"כ ואני אומר דגם מדברי הרמ"ה לק"מ דשאני התם שהמשלח א"ל זיל זבין לי האי מידי ולהכי כי אזיל וקני סתם ומשך ליה ודאי בשליחותיה זבניה ואוזיף הוא דמוזיף ליה ולהכי שוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא הודיע למוכר אבל כי הא דמיירי ביה רי"ו שלא שלחו אדם מעולם אלא הוא מעצמו אמר אני קונה זה לחבירי ודאי כי ליכא ידיעת המוכר במה יזכה הלה וראייה לזה מסוף דברי הרמ"ה דכתב כשקנה במעות המשלח ורצה להחזיר צריך להודיע למוכר ש"מ דיש נפקותא בהודעה למוכר ע"כ נ"ל דברי רי"ו שרירן וקיימין ודוק:

ז

נתנם לו למחצית שכר כו' כן הוא בב"ק דף ק"ב ומכאן כתבו התוס' בשם ר"י והרא"ש והר"ן והמרדכי גם כן (בי"ד סימן קע"ז) בשמו שיכול אדם להלוות לחבירו למחצית שכר ויהיה רחוק להפסד והוא שיאמר לו מתחילה שילוה המעות דוקא על מטבעות כסף וזהב ויטמנם בקרקע ומעתה אם הלוום בע"א אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואין בזה איסור ריבית כקרוב לשכר ורחוק להפסד דעלמא מאחר שאם היה עושה מה שמצווה לו היה קרוב לזה ולזה וגם המקבל אינו נחשב גזלן במה שמשנה מדעת הנותן דאם היה נחשב גזלן לא היו אומרים בדין זה שציווהו ליקח חיטים וקנה שעורים שאם הותירו הותירו לאמצע (מיהו לפי מ"ש לעיל בסמוך בשם הרי"ף והרמב"ם דס"ל בשולח יד לא קנה והריוח לאמצע אין ראייה מזה דלא מחשב גזלן אלא ודאי לאו גזלן מיחשב כיון שמכוין לטובת ריוח שניהם ע"ש במרדכי שכתב איך יתנה עם המקבל שאם יצטרך ליקח מעות לצרכו ויחזור אח"כ לשותפות איך יעשה שלא יהיה בו ריבית שהרי שלח בו יד ונחשבין כשלו כו' ע"ש:

ח

היה השער ידוע וקצוב כו' דברי רבינו סתומים קצת. בטעם פלוגתת ר"ת ור"י לכן אעתיק מקור הדברים כתובות דף צ"ה משנה אלמנה שמכרה שוה ק' בר' כו' נתקבלה כתובתה ע"כ וז"ל הגמרא ולמה אמרינן דנתקבלה כתובתה הא יכולה למימר אנא ארווחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אח' יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר חמא לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה עד כאן פירש רש"י כאן שנה כולי במשנתינו למדנו ר' הכל לבעל המעות השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא יכיל לומר אנא ארווחנא וזה לשון התוספות כאן שנה ר' כו' נראה לרבינו תם דבמתניתין מודו בין רבי יהודא ובין רבי יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא מפלגי דרבי יוסי סבר הכל לבעל המעות ורבי יהודא סבר הכל לשלי'.. אלא בכהאי גוונא שנתן לו מחמת תוספת שא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי אבל אם מכרו לו בזול כעין משנתינו שוה מנה במאתיים אכי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות דאלת"ה קשיא דר"י אדר"י ובד"ה אר"פ כו' כתבו עוד ז"ל ועל שאינו בזולות המקח אלא בחשבון שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו ונתן לו יותר שחולקים בין שניהם דהא הוי כדבר שיש לו קצבה ואמרינן הוסיפו בו א' יתירה ר' יוסי אומר חולקים ומוקמינן בדבר שיש לו קצבה אבל שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וטעמא דחולקין לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליש אלא אמרינן הואיל וע"נ מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא ה"נ גבי טעות כו' ושוב חזר בו דבין ע"י מקח ובין על ידי מנין הכל לבעל המעות ולר"י נראה שהכל לשליח שאם מחל לו מה סיבו של בעה"ב ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דע"י מעותיו נשתכר (פי' לא אמרינן כיון דע"י מעותיו נשתכר יחלוקו וכדס"ל לר"י בטעות שבמקח בדבר שיש לו קצבה ולר"ת הכל לבעל המעות ואיך נאמר בזה שהכל לשליח ע"ז מסיק וכתב דל"ד כו') דל"ד למתני' שנתן הכל בשביל המעות שסובר שהמעות שוות כל מה שנתן לו (לכן אין טעם לומר שיהיה הכל לשליח אלא חולקין לדעת ר"י והכל לבעל המעות לדעת ר"ת) אבל הכא דבר בפני עצמו הוא תדע דהא סברא הוא שאם היה רוצה היה מחזיר לעכו"ם דזהו תימה למימר שלא היה יכול להודיעו להחזיר לו עכ"ל עם ביאור הדברים ואחריהם נמשך רבי' וכמ"ש בפרישה אלא שדברי הרא"ש צ"ע שכתב ז"ל ור"י אומר דהכל לשליח כו' ואפי' חולקין לא שייך למימר ול"ד להא דאמרי' הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור כו' ומדכתב הרא"ש דאמרינן הכל לבעל המעות משמע מל' דגם ר"י ס"ל כר"ת בהא דגבי מקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות אלא שחולק על ר"ת במה שס"ל הכי גם בחשבון והוא כתב דל"ד טעות שבחשבון לטעות מקח (דאין לפרש דמ"ש ר"י דבשאר טעות הכל לבעל המעות קאי אכשאין לו קצבה דא"כ קשה פשיטא דל"ד דהא כל חשבון היינו דבר שיש לו קצבה) וזה דלא כרבי' שהרי רבי' כתב בהדיא דר"י כתב דגבי מקח אין חילוק ואפשר דלהכי באה הנוסחא ברוב הספרים בדברי רבי' כתב הר"ר יונה והר"ר יונה לחוד ור"י לחוד [והשתא יתיישבו דברי התוס' יותר כפשוטו וכל' הרא"ש דשניהם כתבו בשם ר"י בעל] תוס' ונמצא ג' מחלוקות בדבר אבל באמת זהו דוחק דלא מצינו לא בתוס' ולא ברא"ש ולא בר"ן ולא במרדכי אלא ב' דיעות בלבד בדין זה לכ"נ לדחוק ולפרש דברי הרא"ש ול"ד כו' נמשך אל מ"ש לפני זה ואפי' חולקין לא שייך למימר כאן וה"ק ול"ד למקח דאמרי' ביה שמן הדין הכל לבעל המעות (ומה שחולקין בדבר שיש לו קצבה טעמא אחרינא אית ליה) וא"כ איך שייך שיהיה כ"כ הבדל ביניהם שבחשבון אפי' חולקין לא אמרינן אלא הכל לשליח ובמקח אמרינן אכי' הכל למשלח ע"ז כתב ל"ד כלל דהתם סבור כו' א"נ מ"ש דאמרי' הכל לבעל המעות כתבו לנתינת טעם למאי דסמיך ליה דקאמר ול"ד כו' ע"ז קאמר דמש"ה ל"ד כו' שבמקח אמרינן שדעת הנותן היה שזה יהיה הכל לבעל המעות ר"ל בשביל המעות וחזר ופירש דבריו דהתם הוא סבר כו' והשתא יהיו דברי הרא"ש כדברי רבי' אות באות אלא שרבי' הפכם וכתב שסבור שאין המקח כו' קודם הכל לבעל המעות והרא"ש כתב הכל לבעל המעות קודם ולשניהן תיבת לבעל המעות ל"ד אלא ר"ל בשביל המעות וכמ"ש התוס' הנ"ל בשם ר"י בהדיא תיבת בשביל גם י"ל דלבעל דוקא קאמר וה"ק דעת הנותן היה ליתנם הכל לבעל המעות מפני שסבר שזה שנתנם לו הוא בעל המעות וסבר כו' [אבל] אנן ידעינן דשליח היה פסקינן ביניהן דחולקין בדבר שיש לו קצבה מטעמים דרש"י ורי"ף כמ"ש בפרישה ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.