בית יוסף/חושן משפט/קפב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אסור להשתתף עם עובד כו"ם וכו' בפרק ארבע מיתות (ד' סג:) גמרא הנודר בשמו והמקיים בשמו אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם עובד כו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בכו"ם שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך וכתבו התוספות אסור לאדם שיעשה שותפות אומר רבינו שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפרק קמא דע"ז (ו:) דמלוה על פה נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי מכל מקום בזמן הזה כולם נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואף על פי שמזכירין עמהם שם שמים וכוונתם לאלהיהם מ"מ אין זה שבועה וגם דעתם לעושה השמים ואף על פי שמשתתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך והרא"ש כתב בפסקיו בפרק הנזכר כדברי התוספות וכתב ועוד הביא ר"ת ראיה מפרק בני העיר [כח.] דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם העכו"ם ומאי רבותיה אלא משמע דלא זהירי עלמא בההיא דאבוה דשמואל והוא היה נזהר כההיא דפרק כל כתבי [קיח.] תיתי לי דקיימית שלש סעודות ונראה לי דמותר מלישנא דאבוה דשמואל דאם איתא הל"ל ישראל שהיה לו שותפות עם העכו"ם ונתחייב לו שבועה שלא ישביעהו משום שנאמר לא ישמע אבל השתא משמע שאסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בעבודת כו"ם אבל אם נשתתף מותר שיקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד ממונו כיון שכבר יש לו שותפות ומכל מקום צריך ליזהר תחילה שלא יעשה שותפות עם העכו"ם כדי שלא יגרום לו להזכיר שם דעכו"ם וכיון דליכא איסור דשבועה לא היו נזהרים העולם כ"כ בההיא דאבוה דשמואל ואבוה בר איהי היה נזהר ועוד יש היתר בזמן הזה כי נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות וכו' ורבינו ירוחם בני"ז ח"ה הסכים לדברי הרא"ש: וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ח סימן י"ב אחר דברי ר"ת מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו"ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו והרי"ף כתב האי מימרא דאבוה דשמואל בסוף פ"ק דע"ז וכתב הר"ן דעת הר"ש ודעת ר"ת ועל מה שהביא ר"ת ראיה מאבוה בר איהי כתב שיש לומר דה"ק לא עבדית שותפותא בהדי עכו"ם אפילו הייתי פוטרו משבועה כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמוד ממעשיו ועוד כתב דה"ק דאפילו בזמן שאין רגילות העכו"ם להשביע באלהיהם לא עבדי שותפותא בהדיה ומן הטעם הזה נהגו היתר בדבר לפי שאין נשבעין בכו"ם והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העכו"ם לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא על ידי ישראל כמושיט כוס יין לנזיר כדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאיפשר שאין בני נח נזהרים שלא לידור ושלא לקיים בשם כו"ם וקרא דלא ישמע על פיך לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופיה מזהיר רחמנא אבל כהאי גוונא אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שאין ישראל משביעו בכו"ם אלא שהעכו"ם הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי והמרדכי בספ"ק דע"ז כתב שאבי"ה פירש מפי הקבלה דוקא בימיהם ששם ע"ז משמע לשון שררות לאלהות אבל עתה שהקדשים שלהם כלשון בני אדם אין קפידא בהזכרתם וקרא מוכח כן ושם אלהים אחרים לא תזכירו ובהג"א בריש פ"ב דע"ז כתב דעת ר"ש ור"ת וכתב ומ"מ לכתחילה גם ר"ת מודה דאסור להשתתף עם העכו"ם מיהו רבא לית ליה האי דאבוה דשמואל ואפשר דהלכתא כוותיה ורי"ף הביא הכא בשמעתין ההיא דאבוה דשמואל וש"מ דסבר דהלכתא כאבוה דשמואל עכ"ל. ופירוש הדברים דבסוף פ"ק דע"ז מייתי עובדא דישראל ועכו"ם שהיו שותפין ואתא לקמיה דרבא ואם איתא דאסור למיעבד שותפות עם העכו"ם הול"ל אסור לך למיעבד שותפותא בהדיה כנ"ל פירוש דבריהם ואין משם ראיה דהתם כבר נשתתפו ומאי הו"ל לרבא למיעבד דאי הוה אמר לישראל לפלוגי שותפותא הוה מטי ליה פסידא וכל כה"ג שרי אפילו לקבולי מיניה שבועה לדעת ר"ת ואפילו לדעת ר"ש כיון שכבר נשתתף אינו מחוייב להפרד ממנו רק שלא יקבל ממנו שבועה: נמצא דלר"ת והרמב"ן והר"ן ואבי"ה והרא"ש והג"א מותר לקבל שבועה מן העכו"ם ולענין להשתתף עמו לכתחילה להגהות אשיר"י אסור להרמב"ן והרא"ש ואבי"ה נראה דשרי כיון דליכא למיחש בזמן הזה להזכרת שם אלהים אחרים ולהרמב"ן אפילו אי איכא למיחש ליכא איסורא אלא ממדת חסידות:
כתב הרמב"ם בספ"ה מה' שותפין ודין איסור הסחורה בנבילות וטריפות וכו' נתבאר בעז"ה בטור י"ד סימן קי"ז:
ומ"ש ואם עבר השותף ועשה בהם סחורה וכו' הוא ממה שנתבאר בסימן קע"ו ששותף ששינה מדעת חבירו הריוח לאמצע ואם יש בו הפסד המשנה חייב לפרעו והכא נמי אם יש הפסד הרי חבירו אומר לא היה רצוני שתעשה סחורה בדברים האסורים:
שלוחו של אדם כמותו וכו' בריש האיש מקדש (מא.) ילפינן שליחות לכל התורה כולה מדתניא גבי גירושין ושלח מלמד שהוא עושה שליח ואמר רבי יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ואמרינן תו התם לכתוב רחמנא בקדשים ולא בגירושין איכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח לכתוב בגירושין ולא בקדשים איכא למיפרך מה לגירושין שכן חול הילכך מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה הכי אמרינן בפרק הנזכר ובדוכתי טובא דתלמודא מהם פרק קמא דמציעא (י:) ושם נתבאר יפה היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה והיכא לא אמרינן: וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שלוחין והוא נמשך אחר השורש הקודם ששלוחו של אדם כמותו:
ואין העושה שליח צריך קנין הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין וכן כתב עוד רבינו בסימן ע"ג: (ב"ה) וכ"כ הרשב"א בתשובה שאכתוב בסימן אחר זה: ולא עדים אלא באמירה בעלמא וכו' בקידושין פרק האומר (דף כט:) גמרא האומר לאשה קדשתיך מר זוטרא ורב אדא סבא בני רב מרי בר איסור פלוג נכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו מהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי או דילמא לא מיקיימא מילתא אלא בסהדי אמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי שמעינן מהכא דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים האמת לא בעינן עדים וכן כתב המרדכי דקידושין דאפילו לגיטין וקידושין אין צריך למנות שליח בעדים:
עבר השליח על דעת משלחו וכו' מתבאר מתוך הדינים הכתובים לקמן בסימן זה: וחילק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שלוחין וכתב רבינו לקמן שדברי הרא"ש נוטים לדברי הרמב"ם ושם אבאר טעם סברא זו בס"ד:
טעה וקנה ביוקר וכו' בפרק אלמנה ניזונת (צט:) גמרא היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי וכו' א"ל אף ע"ג דטעה שליח א"ל בטעה שליח לא קאמינא אמרו ליה והאמר מר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בע"ה אבל היכא דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובריש האיש מקדש (מב:) גבי הא דא"ר נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובפ' אלמנה ניזונת (שם) איבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינים רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן שליח כאלמנה והלכתא שליח כאלמנה וכתב הרא"ש והרי"ף והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהוא מכרו בטל וכן פי' רש"י וכתב הרא"ש משמע הא דקתני במתניתין מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל לאו דוקא דינר דה"ה בפחות וי"מ דינר דוקא ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות ואף על גב דלדברי ר"י שכתבו התוספות שם לרב נחמן ורבא שליח שטעה בפחות משתות המקח קיים אלא שצריך להחזיר אונאה כתב רבינו שהמקח בטל מפני שהרא"ש הסכים לפר"ת דאפילו בכל דהו בטל מקח גם לרב נחמן ורבא ועוד דאפילו לפר"י היינו למ"ד שליח כדיינים אבל אנן כמסקנא נקטינן והא אסיקנא והלכתא כאלמנה הילכך לכ"ע שליח שטעה אפילו בפחות משתות בטל מקח וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה ובפ"ה מהלכות שלוחין. ולענין אם טעה השליח וקנה ביוקר והמשלח רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השלית הטעות והעיוות כתב רבינו משפטו בסימן זה בשם הראב"ד ז"ל:
ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו שעושהו שליח כו' הוא לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין ופשוט הוא דהא קיי"ל דכל תנאי שבממון קיים: כתב המרדכי פ"ב דקידושין לתקוני שדרתיך ולא לעוותי י"מ שהיה גלוי ללוקח ולמוכר בעת המכירה שהיה שליח אבל אינו יודע ששלוחו הוא וטעה בפחות משתות המקח קיים והשליח שעיוות יפרע ויפסיד וריב"ק פי' אפילו לא ידע שהיה שלוחו ואח"כ נודע בעדים שהיה שלוחו המקח בטל אבל אם לא נתברר המקח קיים והשליח ישלם כדאמרינן בגט פשוט (קסט:) ההיא איתתא דאמרה לגברא זיל זבון לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות ומסקינן א"ל רב נחמן זיל זבנה וכו' ויש דוחין מפני שיש בני אדם שאין מניחין קנייתן מפני דאגת שלא באחריות הילכך לא הדרינן זביניה משא"כ בטעות המקח עכ"ל: וכתב הרמ"ה:
וכתב רב האי דה"ה נמי אם הטעה השליח וכו' בפרק אלמנה ניזונת (שם) תנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל וכתב הרא"ש מתוך פרש"י משמע כיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מכרן בטל ה"ה לגבי אונאת לוקח ולסברא זו גם בשליח הדין כן כי היכי דאם טעה השליח ונתאנה המקח בטל דא"ל לתקוני שדרתיך וכו' ה"נ אם נתאנה לוקח וכ"כ רב האי דבשליח אם הותירו שתות מכרן בטל ותמיהני למה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי דהא קיי"ל שליח כאלמנה וה"ר יונה כתב דאם הותיר השליח דינו כאינש דעלמא שמוכר את שלו וזכה המשלח ביתרון ואם פיחת א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל שומת ב"ד כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול והוי בית דין שלוחים של אלו ושל אלו וכן מסתבר עכ"ל ובסימן רכ"ז כתב לשון זה רבינו כמו כאן ותמיהני שכתב רבינו האי מכרו בטל ולא חילק בין שתות לפחות משתות: (ב"ה) והרא"ש כ' דלסברת רב האי אם הותיר שתות מכרו בטל ולענין הלכה נקטינן כה"ר יונה והרא"ש דמסתבר טעמייהו:
עשאו שליח לקנות לו קרקע כו' בפ' גט פשוט (קסט:) גמ' מי שנמחק שטר חובו ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן א"ל מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכתב הרא"ש לכאורה משמע שאמר למוכר שהיה קונה השדה לאשה פלונית דקאמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואם איתא שלא פירש שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו אלא ודאי מיירי שפירש שקנאו לאשה כיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו להחזיר לה קאמר שצריך לקבל עליו אחריות אבל הר"ן כתב בריש האיש מקדש גבי הא דאמר רב נחמן אבל בשוי שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאיכא למידק מעובדא דגט פשוט דא"ל זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואמאי מחייבינן התם לשליח בהאי נימא דליהוי ביטול מקח כי הכא י"ל דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר לדין ודברים אלא עמו ואף ע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג"כ יכולה לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורב נחמן ה"ק לה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל עכ"ל. ורבינו ירוחם כתב כשיטת הרא"ש אף ע"פ שלשונו מבולבל קצת. וכתב כי כשאין לשליח מעות שנותן הקרקע למשלח ואחריותו עליו צריך שיכתוב המוכר שטר מכירה שלא באחריות למשלח עכ"ל והרשב"א כתב בתשובה דהאי עובדא בשם האשה שעשאתו שליח קנה והשליח והמוכר בדברים מפורשים התנו ביניהם ולפיכך המקח קיים אצלה שאין כאן אונאה של כלום אלא שהשליח שעיוות פשע והילכך או ימכור למשלח באחריות או ישלם לו מעות שמסר בידו עכ"ל וזה כדברי הרא"ש ודחה באותה תשובה דברי האומרים דהאי עובדא כשאין המוכר יודע שזה קונה לאחרים הוא. ומה שרוצה הרא"ש להכריח פירושו מדאמר אזל זבן לה אין זה הכרע דתלמודא נקט ע"פ כוונת הקונה שהיה לו לקנות לה ולא יתחייב שאמר כן למוכר ומה שהכריח מדאמר זיל זבנה מיניה י"ל שקנאה ממנו בחזקה או בשאר קניינים ועדיין לא נתן הכסף או לא כתב שטר ומש"ה א"ל זיל זבנה שלא באחריות כלומר תגמור קנייתך שלא באחריות כמו שהתנית והראב"ד בהשגות בפרק א' מהלכות שלוחין הקשה ההיא דהאיש מקדש לההיא דגט פשוט ותירץ דבכל מאי דעיוות השליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השליח העיוות וחייבו רב נחמן וכן הדין לכל שליחות והרמב"ם כתב בפ"א נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה שלא באחריות הרי זה עיוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה. ובפ"ב כתב השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הר"ן דבלקח סתם המקח קיים והיינו עובדא דגט פשוט שאמר זיל זבנה מיניה וזהו מ"ש רבינו לעיל וחילק הרמב"ם דוקא שהודיע שהוא שליח וכו' והיינו מאי דאיתמר באלמנה ניזונת ובהאיש מקדש דשליח שטעה בכל דהו בטל מקח וב' חילוקים אלו כתב בפ"ב וענין השליח עם המשלח כשהמקח קיים כתב בפרק ראשון שהשליח מקיים המקח ביד משלחו ומתקן לו המעוות והיינו עובדא דגט פשוט דא"ל זיל זבנה ניהלה באחריות וכתב הואיל וקנה במעותיו כלומר שאם קנה לעצמו במעות עצמו הרי הוא שלו כדאיתא בריש האומר וכתבו הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות מכירה ומיהו לענין אם אינו רוצה המשלח ליקח המקח אפילו יתקן לו העיוות בטענה דכיון שמעיקרא עיוות בטל שליחותיה משמע מדברי הר"ן דכל היכא דאינו יכול לטעון דעדיין מגיע לו הפסד כופין אותו לקבל המקח אך כשיש לו קצת טענה כגון בעובדא דגט פשוט הרי כתב הר"ן שאין יכול לכפותו שיכול לומר לו שרוצה יותר באחריות המוכר משלו וכן נראה לומר לדעת הרמב"ם שכתב וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו משמע שהכפייה היא לשליח שאילו היתה הכפייה למשלח הוה ליה למימר והמשלח לוקח אותה כשיקבל עליו השליח אחריות כנ"ל: (ב"ה) (יא) אבל א"א כתב בההוא כו' לשון רבינו אינו מכוון כהוגן ומתוך לשון הרא"ש שכתבתי לעיל יתבאר: ומ"ש רבינו וזה נוטה לדברי הרמב"ם כו' איני יודע למה כ' רבינו שנוטה לדברי הרמב"ם דממש דברי הרא"ש כדברי הרמב"ם הם לענין דינא דבשלא הודיע השליח שהוא שליח דינו כשאר כל אדם ופחות משתות הוי מחילה:
הפוסק על השער וכו' בפרק איזהו נשך (עב:) תנן ופוסק עמו כשער הגבוה ופי' רש"י אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול ובגמרא (עד:) ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת עמו בשער הגבוה שקול כדהשתא ואי לא שקול כמעיקרא ואסיקנא דלענין קבולי מי שפרע קאמר אי פסק בשער הגבוה מוכר קא הדר ביה מקבל עליה מוכר מי שפרע אי לא פסק לוקח קא הדר ביה מקבל עליה לוקח מי שפרע א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שווייה מעיקרא אמר ליה בתגרא דזבין ומזבין ופירש"י ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק: זל נדוניא. ורצה לחזור שאין חמיו רוצה לקבלם בדמים הללו: ותיפוק ליה. דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שווייה של בית חמיו שעשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר היה לך לפסוק בשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי: בתגרא דזבין ומזבין. לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למכרם ולהשתכר. וכן פי' הרא"ש. והר"ן כתב פרש"י וכתב וא"ת ומה בכך והרי הוא בסתם קנה ואין למוכר דין ודברים אלא עמו וכיון שהמוכר לא מכר אלא לו למה לא יקבל מי שפרע וכי תימא הכא בשהודיעו שהוא שליח עסקינן לוקמה בדלא אודעיה ולא הוה מיצטרך לאוקמא בתגרא דזבין ומזבין לאו קושיא היא שכיון שהמשלח חוזר בו והוא אין בידו למחות אפילו לא הודיעו למוכר שהוא שליח אין לו לקבל עליו מי שפרע דמה בידו לעשות וכ"ת יקנה משלו הא לא אמרינן דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית עכ"ל ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא בעובדא דגט פשוט שכתבתי לעיל בסימן זה לאו אדעתא לקבולי עליה אחריות נחית ואפ"ה מחייבין ליה לקבולי אלא הכא היינו טעמא דאפילו עשה סחורה עמו והיה נגמר המקח ולא רצה ליתן לו ליכא עליה אלא מי שפרע וא"כ השתא דאנוס ליכא למימר יקנה משלו דכל היכא דהדר ביה משום אונסא ליכא מי שפרע כדאיתא באיזהו נשך וקרוב לזה מצאתי בשיטת תלמידי הרשב"א שכתבו תירוץ הר"ן וכתבו עליו ולפי תירוץ זה כך נמי נאמר בההיא דבתרא דההוא דא"ל לחבריה זיל זבון לי ארעא וכו' שאם נודע בעדים שהוא שליח דאף לגבי שליח לא הוי זבינא ולא נהירא אלא הנכון דשאני לענין מי שפרע דכיון שאין המקח נגמר וחמיו חוזר בו אינו כראוי שיקללו אותו ולכוף אותו לקנות ביותר להעמיד המקח ביד המשלח אין כופין דלאו על דעת כן ירד אבל מי שקנה ונגמר המקח כל שלא הודיעו קיים המקח דאין לו למוכר כלום עם המשלח אלא עם השליח הזה והוא לא הודיעו הילכך קיים המקח עד כאן לשונו. וכתב בעל נימוקי יוסף ומיהו היכא דלא שני בשליחותיה דליכא למימר לתקוני שדרתיך וכו' אינו יכול לחזור בו דשלוחו של אדם כמותו ומה שעשה השליח כאילו עשאו המשלח ממש ומקבל המשלח מי שפרע כשיחזור בו אבל לא השליח כדאמרן מפני שאין בידו למחות והא שלא התנה השליח כשער הגבוה לאו שינוי גמור הוא ולפיכך מעשיו בטלים אבל היכא ששינה ממש בשליחותו שליח משלם והמעשה קיים ואפילו הוא קרוב לשינוי כגון מעשה דאבימי (כתובות דף פה.) דאמרי ליה שקול מינייהו שטרי ופשע ולא שקל מקמי דליתיב ליה זוזי דאמרינן פושע הוה ומשלם ולענין אחים שחלקו וכו' פחות משתות נקנה מקח בקידושין דאי שוי שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' ומעשיו בטלים שאינו נקנה מקח דדמיא להא דהכא שאינו קרוב לשינוי וכן דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל עכ"ל ובשיטת תלמידי הרשב"א כתוב כשיטת הגאונים שאזכור בסמוך ולא משמע להו שיהא יכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' דלא דמי ללוקח שלא באחריות דהתם לא היה צריך לומר דכ"ע באחריות זבני אבל לפסוק כשער הגבוה איהו דאפסיד אנפשיה דלא א"ל עכ"ל. וכתב הרא"ש הרי"ף כתב על דרך אחרת ואינו מחוור. וכתב עוד הר"ן אבל הגאונים פירשו דהך עובדא הכי הוה דההוא גברא דהיינו החתן יהיב זוזי לחמיו שיתן לו בהם תכשיטי נדוניא בשעת נשואין ולא היה לו לחמיו נדוניא אלא שפסק עמו בשער שבשוק והלך חמיו וקנה נדוניא מן השוק. וכשהגיע זמן הנשואין זל נדוניא ולא רצה החתן לקבל ממנו אלא בשער של עכשיו ואמר רב פפא דמקבל עליה מי שפרע ושקלינן וטרינן בה ובמסקנא מקשינן וס"ל דשליחא שווייה כלומר היכי שייך הכא מי שפרע דהא חמיו שליח דידיה הוא דכיון שלא היה לחמיו נדוניא לא היה זה לוקח ממנו אלא שליח הוא שעשאו ואם כן היאך יכול לחזור בו והלא משעה שלקחם חמיו קנאם דשלוחו של אדם כמותו אוקימנא בתגרא דזבין ומזבין כלומר דלאו שליחא שווייה אלא מיניה דידיה קא זבין לפי שהוא תגרא שרגיל לקנות ולמכור וכיון שכן כל שלא באו לרשותו לא קנאם אבל כיון שנתן דמים איכא מי שפרע עכ"ל. וכתבו תלמידי הרשב"א שזהו דרכו של הרי"ף ז"ל ולא נתחוור בעיני הרא"ש ז"ל:
אמר לשליח מכור לי משדי וכו' בפרק אלמנה ניזונית [ד' צח:] גמר' היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים וכו'. איבעיא להו א"ל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא מאי מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קני או דילמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך היכא דאמר ליה זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא דודאי מוסיף על דבריו הוי כי תיבעי לך דא"ל זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתכא מאי מי אמרינן אמר ליה דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת או דילמא א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. ופרש"י א"ל זבין לי ליתכא. א"ל לשלוחו מכור לי משדותי בית חצי כור. וכתב הרא"ש איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי ליתכא מיהא קני אם ירצה הלוקח אבל הלוקח אי בעי מצי אמר אין אני רוצה לקנות אלא כור ביחד ולזה כיון רש"י שכתב וליתכא מיהא קני לוקח ואם בא בע"ה לחזור אינו חוזר ומהדר תלמודא למיפשט האי בעיא ולא איפשיטא ופרש"י מי אמרינן דטבא לך עבדי לך שאם יזדמנו לך מעות טוב לך כשלא מכרתיה כולה ואם תצטרך למכרה תמכרנה וכתב הר"ן ומיירי כגון דמשכח מאן דזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא וכתב הרא"ש או דילמא מצי א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי דאית ליה ריעותא למשלח אבל לא בעינן דליהוי טיבותא למשלח תדע דבעי תלמודא למפשט מהביא לו חלוק בג' וטלית בג' והתם לא שייך למימר דטבא לך עבדי לך שהרי הוציא כל הדינר וגם מדקרי ליה מוסיף על דבריו מכלל דהוסיף על דבריו ומכרו לשני בני אדם דאם לא מכר אלא לתך מה שייך למימר מוסיף על דבריו וכתבו הרי"ף והרא"ש ולא איפשיטא בעיין וסוגיין דמעביר על דבריו הוי וכ"כ העיטור בשם רבינו אפרים וכתב הר"ן הרי"ף כתב כן משום דבגמרא בעי למיפשט דמוסיף על דבריו הוי מדתניא נתן לו דינר זהב וכו' ודחינן לה ואמרינן הב"ע דאייתי ליה שוה שש בשלש ועלה אמרינן דיקא נמי דקתני כו' אלמא מכר על יד מעביר על דבריו הוי ואין זה הכרע גמור דוק ותשכח ומיהו כיון דבעיין לא אפשיטא אית לן לאוקמי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי וגם הרא"ש כתב דכיון דלא איפשיטא בעיין לא קנה לוקח דאוקי ארעא בחזקת מריה קמא ועוד דטענה מעלייתא היא בכוליה תלמודא לא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה. ונראה מדברי הפוסקים דבבעיא קמייתא נקטינן כלישנא בתרא דפשיטא ליה דמוסיף על דבריו הוי וכן דעת הרמב"ם בפרק א' מהלכות שלוחין ובבעיא בתרייתא דעת הרי"ף והעיטור והרמב"ם דמעביר על דבריו הוי וכמ"ש ורבינו האי סובר דמוסיף על דבריו הוי ויתבאר בסמוך בס"ד. וגרסינן תו בגמרא (צט.) אמר לאחד ולא לשנים הא אמר לאחד ולא לשנים אמר לאחד סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו לק' וכן אמר רב נחמן זו היא גירסת רש"י ופירש"י אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד ולא לשנים הא א"ל ולא לשנים ומכרו בטל דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרי: אמר לאחד. סתמא ולא פירש ולא לשנים מי הוי גילוי דעתא או לא: לא' ואפילו לשנים. דלאו אורחייהו דאינשי דקפדי והאי נמי לא קפיד אלא אורחא לאשתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ליה ולא לשנים. אבל הרי"ף גורס פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי וכתב הרא"ש שהיא גירסת רבינו חננאל וכתב הרי"ף אמר לחד קפידא ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זבינא אמר סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי לאחד ואפילו לשנים וכו' וכתב הרא"ש לפי גי' רי"ף הא דקאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא לאחד ואפילו לב' לאו משום דהמשלח הזכיר בדבריו לאחד אלא אגב דאמר רב הונא לאחד ולא לשנים קאמרי אינהו לאחד ואפילו לשנים וכתבו התוספות תימה הא לעיל לא איפשיטא בעיין אי חיישינן לאפושי שטרי והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא ומפר"ת דהאי קפידא דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילת נכסים אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר אחר חתימת עדים וקנין והכא איירי בשהחתים השליח השטרות דליכא תו קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו אם יצטרך היום או למחר לבוא עם שניהם לדין ובטירחא כי האי פליגי הני אמוראי ורבינו מוקים לה כשמכר בשטר אחד וליכא אפושי שטרי אלא קפידת בעלי דינין כדפרישית. וכתב הרא"ש והרי"ף שפסק בבעיא דלעיל דמעביר על דבריו הוי והכא פסק לאחד ואפילו לב' צריך לחלק כמו שמפרש ר"ת ור"י וכתב הר"ן שהרז"ה השיג על הרי"ף קושיא זו ויישב הרמב"ן דעת רי"ף כמו שכתב ר"י. וכתבו התוספות והרא"ש ורב האי כתב דמוסיף על דבריו הוי מדאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ואסיקנא לאחד ואפילו לשנים אלמא קיי"ל מוסיף על דבריו והוא מפרש האי פשיטא ע"ד מאי הוי עלה עכ"ל. ואפשר ג"כ שרב האי מפרש כמו שכתב הר"ן בשם הרז"ה דה"ק פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי את"ל כעין דלעיל לאו מעביר על דבריו הוי ולא מצי אמר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי היכא דמצי מזבין לההוא גברא גופיה אבל לשנים דילמא מצי אמר לא ניחא לי דליפשו בעלי דינים עלואי דהיינו ב' לקוחות או לא: נמצא דהיכא דאמר לשלוחו מכור משדותי בית סאה ומכר בית סאתים לכ"ע הסאה ממנו מכור ואין המוכר יכול לחזור בו אבל הלוקח יכול לומר או אקח בית סאתים כמו שקניתי מתחלה או יתבטל המקח. ואם א"ל מכור בית סאתים ומכר בית סאה ואין מוצא מי שיקנה בית סאה זו בדמים שמכר סאה ראשונה לכולי עלמא מכרו בטל ואם מוצא מי שיקנה בית סאה זו בדמים שמכר סאה ראשונה לרבינו האי ורז"ה מכרו קיים ולרב אלפס ורמב"ם ור"ן והרמב"ן מכרו בטל ולהרא"ש אין הכרע. ואם א"ל מכור בית סאתים ומכרה לשני בני אדם אם א"ל מכור לאחד ולא לב' לכ"ע מכרו בטל בכל גווני. ואם א"ל מכור ולא פירש אם לא' אם לב' אם מכר לב' בשטר אחד או בב' והחתים השליח השטרות מכרו קיים לכ"ע. ואם מכרה בשני שטרות ולא החתימם השליח להרי"ף ור"ח והרמב"ם מכרו בטל ולרש"י מכרו קיים אפילו א"ל מכור לאחד כיון שלא אמר ולא לב': ודברי רבינו תמוהים בעיני שכתב א"ל מכור לאחד וכו' והמכר בטל בד"א שמכרו בשתי פעמים ועשה ב' שטרות ולא חילק בין החתימם השליח ללא החתימם. ועוד שכתב אבל אם מכר לב' בשטר אחד אפילו א"ל מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו והוי ליה לפרש דהיינו לגירסת רש"י דאילו לגירסת הרי"ף כשא"ל מכור לאחד הו"ל כאילו א"ל ולא לב'. ועוד שכתב והרמב"ם כתב אמר מכור לי וכו' ולא חילק והלא גם הרי"ף לא חילק ואם מפני שהרא"ש כתב שהוא צריך לומר כדברי ר"ת ור"י אף אנו נאמר דלהרמב"ם צ"ל כן וא"כ למה הרגיש שהרמב"ם לא חילק ולא הרגיש כן להרי"ף ומיהו זה אפשר ליישב דהרי"ף כיון שהרא"ש כתב כן עליו הו"ל כאילו הוא עצמו אמרו מה שאינו כן להרמב"ם. ועוד ק"ל שכתב רבינו וכתב עוד א"ל מכור לי שדה וכו' והלא גמרא ערוכה היא לאחד אפילו לשנים לאחד ואפילו לק' ומה צורך לו לכתוב כן בשם הרמב"ם וצ"ע. ומ"מ מה שהעליתי לענין הדין נכון וקיים ועיין בהריב"ש סימן רי"ד: [%א] כתב מהרי"ק בשורש כ"ז והיכא שהשליח משנה כל דהו מדברי המשלח השליחות בטל אפילו בדברים שאם היה המשלח עצמו עושה לא יכול לטעון עליו כשנעשה ע"י שליח טוען כגון אונאה בפחות משתות: ובשורש ו' כתב כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל: דבר שאינו יכול ליעשות עתה אם יכול למנות שליח לכשיהיה ראוי ליעשות עיין במסכת נזיר עלה י"ב: [%ב] השולח חובו על ידי שליח ונתן המעות למלוה ולא לקח ממנו שטר וטען המלוה סיטראי נינהו אם חייב השליח לשלם עיין בסימן נ"ח:
עשה שליח לקנות לו שדה וכו' פרק איזהו נשך [סז.] גמ' מכר לו שדה ונתן לו מקצת דמים ההיא איתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי אזל זבן לה א"ל אי הוי לי זוזי מהדרת לה ניהלי אמר ליה את ונוולא אחי אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי אמר סמכה דעתיה ולא גמר ומקני ארעא הדרא פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים או דילמא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין אמר רבה בר רב הונא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין וכן אמר רבה כי אבק רבית הוי ואין יוצאין וכו' וביארתי זה בסימן ר"ז בבבת וכל היכא שלא קנה השדה משום דהוה אסמכתא וכו' וביארתי שם שזה דעת הר"ש אבל להרי"ף והרמב"ם רבית קצוצה הוי: כתב ר"י בנכ"ח ח"א שליח נשבע על טענת ספק כמו אפוטרופוס ובן הבית בפ"ז דשבועות (דף מה.) ועיין במ"ש בסימן צ"ג: [%ג] שליח שהגיעו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת שליחותו והפסידוהו או שנשבה בדרך אין המשלח חייב וכתבתיו בסימן קע"ו ועיין במהרי"ק שורש כ"ד וקל"א וקנ"ה ועיין במה שכתבתי בתחלת סימן ר"ז בשם ספר אגודה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |