דרישה/אורח חיים/קסז

דרישה ‏ אורח חיים קסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנינו במסכת ברכות ראה קראתי בשם בצלאל אמר הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל כו' כך בסעודה בני ההסיבה בוחרים החשוב לברך והוא אומר ברשות רבותי כלומר זה אני יודע שאם אתם מסכימים שהש"י מסכים עמכם והם משיבים ברשות שמים כלומר לכך אנו מסכימים שיסכימו מן השמים שנאה והגון אתה לפנינו ומברך ובוצע. שבולי לקט. עוד כתב בשבולי הלקט זה הכלל אין מרשין אלא על הפת ואין מסברין אלא על היין מ"ט לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם לדעתו אבל בברכת המזון וקידוש והבדלה שהם חובה אין צ"ל רשות אלא סברי מורי כלומר תנו דעתכם לברכה כדי לצאת ידי חובתכם והם עונין לחיים וכן יין שבתוך הסעודה אין צריך ליטול רשות שהרי מכיון שכל אחד מברך לעצמו דא"א לאכילה בלא שתיה לפיכך צ"ל סברי (פי' אע"פ שכל אחד מברך לעצמו בתוך הסעודה ואסורים לענות אמן כדלקמן סי' קע"ד ולפי מ"ש שם אין צריך להאי טעמא ע"ש) שהיין גורם שכרות ומפני הפחד הוא אומר כך והם עונים לחיים ע"כ ועוד האריך בדבר וראיתי לקצר ב"י ע"ש בש"ע בסוף סי' קס"ו עד מ"ש רמ"א ומהרמ"ץ כתב הטעם לפי שהיין הביא קללה לעולם בימי נח שנשתכר ונתארר בנו ע"כ אומרים סברי כלומר תבינו שבדעתי לשתות ובדעתיכם אני אשתה שלא יזיק ע"כ רגילין להשיב אחריו לחיים עכ"ל מהרש"ל.

בפרק כ"מ מקשה ר' יונה מהא דאמר בפרק אלו דברים ד' נ"ב תיכף לנט"י סעודה למה לא חשיב ליה בפרק כיצד מברכין דף מ"ב גבי ג' תכיפות הם ומתרצים דחשיב להני דאתו מקרא וצ"ל דס"ל כר' יואל אבל להרא"ש ל"ק דההיא דתיכף לנט"י סעודה דאלו דברים הוא חד מג' תכיפות דתיכף לנטילה ברכה הוא א"כ חשביה ול"ק להרא"ש לחשוב נמי תיכף לנט"י אחרונים ברכת המזון דא"צ לחשביה דנלמד בק"ו מנט"י לפני סעודה שהשלחן לפניו ואפ"ה צריך תכיפה כ"ש וק"ו לנט"י אחר הסעודה שהוא סילוק וסיום סעודה ב"י. ומה שכתב רבינו שכן פי' הרי"ף איני יודע מהיכן למד כן שהרי הרי"ף לא כתב בזה אלא דברי הגמרא וכל מה שאפשר לפרש בלשון הגמרא יש לפרשו בלשון הרי"ף ונראה שכך יש לפרש שמוכח יותר מלשון הרי"ף דבגמרא איתא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא הנזכרים לעיל דהיינו סילוק שלחן וגמר אכילה שיאסרו לאכול. אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי א"ר ג' תכיפות הן. ונוכל לפרש ג' תכיפות הן ולא יותר ותכיפה דמים אחרונים לא נזכרה ואפי' אחר מים אחרונים אינם אסורים לאכול וההיא דתיכף לנט"י ברכה אמים ראשונים קאי אבל בדברי הרי"ף מוכח שפיר שכתב ולית הלכתא הכי אלא כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי לאכול וכו' ומייתי עלה כי הא דא"ר חייא ג' תכיפות הן א"כ מוכח דאמים אחרונים קאי הא דאמרי' תיכף לנטילה ברכה ודו"ק. ומה שכתב רמ"א ז"ל בש"ע דהילוך כ"ב אמות הוי הפסק. למדה רמ"א ז"ל מדברי התוס' פרק אלו נאמרין דף ל"ט ע"א בד"ה כל כהן שלא נטל ידיו כו' והביאו הב"י בסי' קכ"ח בד"ה ויטול ידיו כו' עד ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם. אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבא תיכף ובמסכת נדה משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היה י"א אמה עכ"ל כל זה כתב ב"י שם בשם התוס' והם המה בפרק אלו נאמרין כנ"ל והנה איכא למידק ולומר שהתוס' לא דייקי אלא שלא תאמר שיעור כ"ב אמות לא הוי הפסק קמ"ל מזה דעל כל פנים שיעור כ"ב אמות הוי הפסק אבל בציר מהכי ג"כ י"ל דהוה הפסק וכל ישראל הרוצין לסמוך י"ל שהלכו עד י"א אמה השניים שבהן אין רשות להלך כ"א הכהנים וא"כ נתן רמ"א ז"ל בקיצור דבריו מקום לטעות דיסברו המון עם דבציר מכ"ב אמות לא הוי הפסק. ועוד זולת זה כתב הרשב"א וב"י הביאו לעיל סי' ק"ס גבי נטילת מים אחרונים דאם היו המסובין רבים מתחילין מן הקטן עד ה' דאז מתחיל הגדול ובעוד שד' אחרונים נוטלין אחריו מעיין הגדול שהוא המברך בד' ברכות דברכת המזון וכתב הרשב"א שם דבכדי לא מפסקינן משום תיכף לנטילה ברכה אלא שזה ההפסק היה לצורך. ומשמע מיניה דבכדי אפילו בציר כשיעור ד' נטילות לא מפסקינן כלל ודו"ק. ועיין בגמרא פרק כל הפסולין ריש דף ל"ג דפריך הגמרא אהאי מימרא הנ"ל דכל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזה שהיה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליטול ידים ולסמוך. ופירש"י ליטול ידו לתוך הפתח ולסמוך ולשחטה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם כו' עד וקס"ד ר' היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיטת קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי ישראל וכהנים כדאמרינן לעיל. (ר"ל הא דתנן במשנה דאיזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון בכל מקום בצפון קאמר ולאפוקי קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה ול"ד בצפון) ומשני הא מני ר' יוסי ב"ר יודא היא דאמר מרחק צפון. פירש"י צפון הכשר לשחיטת ק"ק רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת הכהנים הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תיכף לסמיכה שחיטה עכ"ל רש"י. וקי"ל כר' יוסי בר יהודה ששחיטת קדשי קדשים לא היתה כשרה אלא בצפון המזבח כמ"ש הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות ריש פרק ה' ושם בפ"ג כתב ז"ל ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו לפנים וסמך בשחיטתו כשרה והוא שיסמוך בכל כחו וכתב הכסף משנה שם דנלמד מגמרא דפרק כל הפסולין הנ"ל וממסקנא דמסיק שם דבעינן סמיכה בכל כחו. ושם איירי דקא בשחיטת קדשים קלים וכמו שמסיק וכתב ז"ל ובמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה עכ"ל ואילו קדשי קדשים אינה כשר לשחוט בהכנסת היד סמוך לפתח דהא אינו נשחט כ"א בכ"ב אמות מהפתח דהוא בצפון המזבח וכמו שאמר לעיל בשם הרמב"ם. ומכל הנ"ל יש לדקדק לע"ד דאף בפחות מכ"א לא נקרא תיכף דהא סתם בני אדם כל היד מן האצילים ולמטה הוא יותר מאמה כמעט אמה וחצי וא"כ מאי משני מתחלה ר' יוסי בר יודא הוא כו' הא אכתי קשה כשמכניס כל ידו לא ישארו ממקום הסמיכה עד מקום השחיטה דצפון המזבח כ"א אמה ויהיה תיכף והתוס' הנ"ל שכתבו כ"ב אמה מילתא דפסיקא נקט שכ"ב אמות על כל פנים אינו מיקרי תיכף ודו"ק. גם נראה מ"ש בגמרא כל הסמיכות קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה כו' לא אמרו שהיו בודאי תיכף אלא נוכל לומר שהיו תיכף וכל ישראל שהיה אפשר לו היה עושה תיכף ואפשר שגם בי"א אמות הליכת רגלי הכהנים היו שוחטים קדשי קדשים דמהליכת רגלי כהנים היה אסור להלוך בו הישראלים שם התחיל קדושת המקדש והמזבח. וכל שא"א לעשות הסמיכה תיכף לשחיטה מאיזה טעם שיהיה הא כתב הרמב"ם ומוכח כן בגמרא דלא היה מעכב. וגם זה הוא הטעם שאמרו שהגדול הוא המברך ברכת המזון כשהמסובין רבים נוטל ידיו באחרונה קודם ד' האחרונים שיטלו אחריו אע"ג דלא יהיה נטילה סמוך לברכה דהא ודאי שיעורא ד' נטילות הוא יותר מהילוך כ"ב אמות שהרי אמרו שיעיין בד' ברכות בשיעור נטילות מ"מ ליכא למיחש דלא אמרו ג"כ תיכף לנטילה ברכה אלא שלא יפסיק שלא לצורך. וזה שנוטל קודם ד' האחרונים הוא לצורך כדי לעיין בד' ברכות בשעת נטילה ובזה לא אמרו תיכף לנטילה ברכה וק"ל. ובזה מיושב נמי מ"ש רבינו בסי' שאחר זה דלא יפסיק כלל בין הבציעה לאכילת פרוסת המוציא ודלכתחלה אין להפסיק כלל וכבר כתבתי דגם פחות מכ"ב אמות אינו מוכח דלא מיקרי הפסק ובק"ש תרצתי תירוץ אחר. עיין בב"י עד אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ברכות ואם הפסיק כו' כיצד תנו לפלוני לאכול כר אין צריך לברך נראה וכו' מדבריו שכל שהשיחה אפילו מענין אכילה לא הוי הפסק וכו' יש ללמוד שאינו מוכיח שהרמב"ם יחלוק על פסק כל הנך רבוותא שדוקא מענין פרוסת המוציא אינו נקרא הפסקה. ומ"ש תנו לפלוני לאכול. אטו שגרע זה ממה שאמר תנו מאכל לבהמה שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפי' עשיר שזהו מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמה. כתב הב"י בסימן קס"ח תמהני על דברי ר"י היאך כתב כן לפסק הלכה שפירוש וה משמע על מ"ש ר' חייא בר אשי וכו' יש ליישב לר' ירוחם של"ק כלום. שבגמרא מפרש אמר ר' חייא פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא ופליג דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת וכו' דע"כ צריך לפרש דאיירי במי שיש בידו פת שלם ונטל ידיו לסעוד ולבצוע ודעתו לעשות מהפת השלם פת הצנומה בקערה וס"ל לר' חייא בר אשי הואיל ודעתו לאכול פת הצנומה ימתין לברך ברכת המוציא עד זמן שירצה להתחיל אכילתו שדעתו לאכול ולקבוע היינו משיתפרר הפת ואז יברך המוציא כמו בלחם בעלמא שמברך כשהוא מוכשר לפניו לאכול כן מי שרוצה לקבוע אכילתו אפת צנומה אינו מברך עד שהוא צנומה. ור' חייא פליג עליה וסבר הואיל והפת בידו לאחר הנטילה שאז חל עליו חיוב ברכת המוציא לכן צריך לבצוע ולברך עליו קודם שיפררנו וחולק גם על ר' חייא וסבר שיברך על כל פת בעוד הפת שלם קודם שיחתכנו מעתה אפילו שנדחו דברי ר' חייא בר אשי היינו דוקא בנדון הנזכר אבל ר' ירוחם מדבר מענין אחר. והוא שכשיש בידו פת שלם קודם שנטל נטילת ידים ודעתו לעשותו פת צנומה ועדיין לא חל עליו חיוב המוציא לגמרי בזה לד"ה יוכל לעשותו פת צנומה ואח"כ כשיטול ידיו ויגיע חיוב המוציא שפיר יברך על אותו הפת צנומה ברכת המוציא אם אין לו פת שלם לברך עליו ואין עליו חוב להמתין מלהתפרר ולהשאר בשלמותו עד שינטל ידיו תחלה ויברך עליו המוציא:

וצריך לברך כו' וכתב ב"י ויש בדברי רבינו טעות סופר שכתב בספרים דכ"ע מודו דלהבא משמע וצריך לברך להבא. והנך רואה שבגמרא אמרו דכ"ע ל"פ דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וזהו ודאי לשעבר וכמו שפי' רש"י הילכך צריך להגיה לשעבר במקום להבא. וכך סדר הלשון דכ"ע מודו דלשעבר משמע וצריך לברך לשעבר וכן מצאתי בספר מדויק וכן היא גירסת העיטור ואפשר שגירסת רבינו בגמרא היא זאת וכו' והאריך ליישב גירסת הספרים.

ב

ואם פת נקייה היא אין צריך וכן כתב ר"ח והרמב"ם כתב הב"י וז"ל לשון רבינו קשה בעיני מ"ש וכ"כ תוספות והרמב"ם דאי אעיקר מילתא קאי דלא יבצע עד שיביאו לפניו לפתן ל"ל למימר שכן כתב ר"ח והרמב"ם הרי תלמוד ערוך הוא. ואי קאי למ"ש פת נקיה אינו צריך הרי לא כתב הרמב"ם הטעם מפני שהיא נקייה אלא מפני שדעתו לאוכלה חריבה הילכך נראה שהוא מפרש כפי' הערוך שכתב היאכל תפל וכו' נראה שהרמב"ם מפרש כך דקשה ליה למה שאל השואל הדר מר משמעתיה וכי לא ראה שהלחם יפה אלא ודאי ראהו בשאר לחם שאינה יפה. ושאלו הדר מר והשיבו לית דין צריך בשש שפי' של בשש הוא תפל. פי' מלת טפל הוא משולל מדבר המצטרך בו ללפתו. וא"כ השיב הוא לית דין משולל מדבר המצטרך שהוא כך ראוי להיות חריבה אין חסר לו דבר המלפת בו ולכן א"צ ללפתן וא"כ ע"כ צריך לפרשו דר"ל משום שיכוין לכך לאכלו חרבה ותלוי בכוונתם שאם צורך הלפתן מצד הדין הרי אי אפשר להחסירו. אבל אם באים הלפתן מחמת שהם מטפלים ומתחברים ללחם וא"כ אם כיון לאכול הלחם חרבה כמו שהוא א"כ לא חסר לו כלום וק"ל. דף ק"ה סוף ע"ב כתב הרוקח ואם כיון המברך להוציאם והן כיוונו לצאת יצאו. קשה דבסי' קצ"ג מביא הב"י המרדכי שכתב בשם רבי' מאיר וכ"כ סמ"ג דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה אפ"ה צריך כוונת שומע ומשמיע א"כ כאן בהיסבו אפ"ה צריך כוונת שומע ומשמיע ע"כ ואפ"ה לא מהני בישבו. וא"כ למה כתב הרוקח דמהני ועוד דלעיל כתב ב"י בשם הרא"ש אפי' אמר אמן לא יצא מיהו בזה י"ל דהמשמיע לא כיון לצאת. וגם קושיא הראשונה לא קשיא דבה' ר"ה סי' תקפ"ג איתא פלוגתא בהא אי בעינן כוונה להוציא ולצאת:

ג

הבוצע פושט ידו תחלה לקערה כתב רא"ם בהגהותיו בפ' הניזקין פירש"י הבוצע כגון בעל הבית שהוא מברך המוציא ואפי' הוא קטן הוא פושט ידו לקערה תחלה ללפת את פרוסת המוציא ועיין לקמן בסי' ק"ע כי שם מוכח כפירש"י עכ"ל ור"ל בסי' ק"ע מש"כ רבינו שנים שיושבים על השלחן הגדול פושט ידו תחלה כו' ומכאן דייק דמדלא כתב הבוצע פושט וכתב הגדול פושט ש"מ שמ"ש בגמ' הבוצע פושט ידו תחילה הוא קאי על פרוסת הבצוע אבל רבינו יעקב בעל הטורים שכתב למעלה בוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול ואינו מפרשו על פרוסת הבצוע כפירש"י וכאן היה תופס כפרש"י וכדעת מהרא"ם בסי' ק"ע. זה אינו מיושב לכן צ"ל שרבינו ודאי אינו מפרשו כפירש"י. ומה שאמר בסי' ק"ע הגדול פושט ידו לקערה או שמדבר בשאר מאכלים כשאין שם בציעה א"נ בשלחן שיש עליו לחם והואיל ויכול ליתן הבוצע רשות לגדול שפושט תחלה לקערה משמיענו בדרך ארץ שיכבדו ויתן לו רשות שיפשוט תחילה לקערה ושאם לא עשה כן נקרא גרגרן והכי מסיק שהר"ש סובר כרש"י והרמב"ם (ולפי זה צריכין לדחוק להרמב"ם שמ"ש ואם רוצה הבוצע לחלוק כבוד כו' אדלעיל קאי אמ"ש שפושט ידו תחלה לאכול שפירש"י לאכול ממש ולא קאי אפרוסת המוציא) ונוכל לפרש שהרמב"ם יסבור ג"כ כרש"י וא"צ לדחוק בלשון הרמב"ם רק לפרש לשון הרמב"ם כמשמעות ומ"ש לפשוט לאכול ר"ל לטבל פתו שנותן בו הבוצע ולאכלו. בב"י סוף סי' קפ"ז כתב הכלבו בשם הר"ר אשר נהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף כו' וכתב הב"י ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בהן בכך ואין לדבר סמך כלל. אפשר להטעים טעם הכלבו שר"ל אותה חתיכת הבצוע שממנו פורסי' לכל המסובין כשיעור כזית מה שנשאר מפרוסה עצמה נקראת בשם שנגעה בה חתיכת המוציא וק"ל. וחתיכה זו היא הנראה בדברי האגור שכתב ב"י בסוף הסי' שכתב הר"ר אביגדור בשם הר"ר שמחה שצריך אדם לאכול הפת שבצע בהמוציא קודם שיאכל פת אחר כדי שיאכל לתאבון. ר"ל ג"כ חתיכה זו ולא הככר שבצע ממנו ובזה אין שום מקום להסתפק בטעם הדבר:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.