כף החיים/אורח חיים/קסז

כף החיים ‏ אורח חיים קסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] בוצע בפת במקום שנאפה היטב. וכ"כ בזוה"ק פ' עקב דף רע"ב ריש ע"ב דצריך למבצע מאחר דבשולו יפה בגין דבשול הוא גמר פרי ודא ו' עכ"ל. ובפ' משפטים ריש דקכ"א ע"ב כתב מאתר דבשולו יפה לאפוקא פת שרוף אלא ממקום שהוא מוטעם יעו"ש:

ב

ב) שם במקום שנאפה היטב. במס' דרך ארץ רבה פ"ו תניא לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה ע"כ. והביאו ב"י. וכ"כ הלבוש. מ"א סק"א ר"ז אות ב' ואפי' מי שחביב עליו מקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה. ואע"ג דאמרינן בעלמא חביב עדיף הכא שאני דבעינן חביבותו דפת. הנק"ט ח"ב סי' קפ"ח בי"מ אות י"ד:

ג

ג) מיהו זקן שא"א לו לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך הלק"ט שם. י"א בהגה"ט. בי"מ שם. ואם זה הזקן הוא בעה"ב או גדול שבסעודה שצריך לבצוע לאחרים יש לבצוע לו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה וכיוון דכיוונו לברכתו וביצע להם ממקום הקשה הו"נ הבציעה על מקום הקשה ועיין בי"מ אות ט"ו ואות ט"ז מ"ש בזה ולפי מ"ש א"ש ודו"ק:

ד

ד) שם במקום שנאפה היטב. כתב בהגמ"י פ"ז מה' ברכות בשם סה"מ שיש לבצוע מצד התחתון של פת ששם מתבשל תחלה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגין בצרפת אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחלה והר"ם היה חותך חתך אחד משני צדדין לצאת ידי כולם עכ"ל. והביאו ב"י. וזהו שכתב מור"ם ז"ל ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת וכו' ר"ל דבפת דידן שהוא עבה ויכול האדם לבצוע מצד אחד או למעלה או למטה יש לבצוע מן הצד ויחתוך מצד העליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע. ומ"ש הט"ז סק"ב לחלק בין פת שלהם הנאפה בתנור ובין פת שלנו הנאפה על קרקעות הוא תימה שהרי גם בפת שלהם יש פלוגתא איזה מתבשל קודם כמ"ש סי' רנ"ד ס"ה ובט"ז שם סק"ב יעו"ש. וכן הקשה המאמ"ר אות ג' והניח דברי הט"ז הנז' בצ"ע יעו"ש. וכ"כ האחרונים בסתם משמע דבכל פת צריך לחתוך חתך אחד מצד עליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע. לבוש. ב"ח וכתב וכן נוהגין. סו"ב במק"ח אות א' ר"ז אות ב' ח"א כלל מ"ב אות י"א. ונראה דכשחותך את הפת קודם הברכה יתחיל לחותכו מצד מטה עד שיגיע לצד מעלה ובצד מעלה לא ישלים החיתוך כדי שיראה למעלה שלם ממש בשעת ברכה ואחר הברכה בוצע מה שנשאר מחובר למעלה ככדי שיאחוז הקטן וגדול עולה עמו כנז' בש"ע. ועיין לקמן אות י"א:

ה

ה) שם הגה. ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון. וה"ה אם אין לו לחם שלם והביאו לפניו פרוסה של לחם שכתב ב"י בשם רש"י ז"ל שלא יבצע ויברך מאמצעיתו אלא משולי הפת יעויין שם יש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מן הצד מצד העליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע ועיין לקמן אות י"ב ובסי' קס"ח אות ט"ז:

ו

ו) שם ויחתוך מעט וכו'. ויש לחתוך כנגד המתבקע כי מחמת שבזה הצד התחיל לאפות נדחקה העיסה עד שנתבקע כנגדו. ד"מ אות א' בשם א"ז. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ר"ז שם:

ז

ז) שם ויחתוך פרוסת וכו'. בטור כתב יש שאין רוצים לחתוך הלחם כלל קודם הברכה כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא נהירא דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהא בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד הפרוסה עד לאחר הברכה עכ"ל. והוא מתו' ברכות ט"ל ע"ב יעו"ש וא"כ משמע דדוקא בפת עבה וקשה שיש שיהוי בחתיכתו וגם ע"י סכין כידוע זהו שצריך לחתוך קודם ברכה אבל פת רכה או דקה שא"צ שיהוי בחתיכתו ונחתך בידים אין לחתוך כ"א אחר ברכת המוציא כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה. ואח"כ ראיתי שכ"כ הר"ז סוף אות ג' קיצור ש"ע סי' מ"א סוף אות ג':

ח

ח) כתב הלבוש דאם יש לו פת שלם מצוה הוא שיבצע על פת שלם כדי שיברך את השי"ת על פת שלם שנתן לו שהוא דרך כבוד ושבח לו ית' עכ"ד וכתב עליו הא"ר אות ב' דמטעם זה שמעתי שאין לבצוע מנחם שנשרף ממנו קצת עד שאין ראוי לאכילה ואם אין אחר שלם טוב יותר שיחתוך הנשרף ממנו שאינו דרך כבוד אבל מצאתי בתשי' שע"א סי' א' דכל כמה דלא נחתך הנשרף נקרא לחם שלם לענין לחם משנה יעו"ש עכ"ל הא"ר. וכ"כ בתשו' ח"צ סי' ס"ב. ב"ד סי' ף' מקום שמואל סי' מ"ח. מיהו הער"ה בסי' רע"ד אות א' חלק על דברי השע"א הנז' וכתב דק"ל כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי יעו"ש וע"כ נראה כיון דיש פלוגתא בזה אם יש לו אחר לא יברך עליו המוציא וגם אין ליתנו ללחם משנה ואם אין לו אחר אז היותר נכון שלא לחתוך מקום השרוף עד אחר ברכת המוציא כיון דרבים סוברים חשוב לחם שלם אלא כשחותך פרוסה להמוציא יחתוך מצד הנאפה יפה. ומיהו אם הוא בענין כשגוררו עדיין נראה הפת שלם יש לגוררו מקודם:

ט

ט) שם ויחתוך פרוסת הבציעה. היינו לכתחלה כדי ליזהר אף בהפסק מעט אבל בדיעבד פשיטא דלא חשוב כלל הפסק מידי דהיה אטול בריך דא"צ לחזור ולברך. ותדע דהרי הרא"ש לא נחלק על מ"ש התו' דבשבת נכון לברך קודם שיחתוך אלמא דלא הוי הפסק מה שחותך אחר שמברך. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות א' וכ"כ כט"ז סק"ג דאינו אלא על צד היותר טוב יעויין שם. וכ"כ ר"ז אות ג':

י

י) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו'. כ"כ הרא"ש בפ' כיצד מברכין והביא ראיה מדשנינו פ"ג דטבול יום ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמיהו ר' יהודא אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר"י ע"כ. וכ"כ בהגמ"י פ"ז מה' ברכות בשם הר"ף והב"ד ב"י וכתב דאעפ"י שכתבו שם בהגמ"י אחר זה שר"ב כתב דאין לחוש לכך הו"ל יחיד לגבי הר"פ והרא"ש יעו"ש. ולזה פסק כן בש"ע. וכ"כ האחרונים:

יא

יא) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו'. מהרי"ל ז"ל בחול היה מחתך החתך כמין טבעת ובאמצע הניחו מחובר והיה בוצע החתיכה מלמטה נגד מעלה ובשבת היה נוהג לעשות עוגה סולת לבצוע עליה ומאחר שהיתה דקה לא היה צריך חתוך אך הניח שמונה אצבעותיו למעלה על גבה והב' גודלים למטה ובירך המוציא ובסיום הברכה כפפה מלמטה נגד מעלה עד שתשבר. דרשות מהרי"ל ה' המוציא. שכנה"ג בהגה"ט אות ד' עו"ת אות ב' מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ועיין לעיל סוף אות ד' ולקמן אות ל"ב יתבאר ע"פ דברי האר"י ז"ל כיצד יאחז הפת בידו בשעת ברכה בחול ובשבת יעו"ש:

יב

יב) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו'. ואפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראת יותר גדולה וכן נוהגין. מ"א סק"ד. א"ר שם י"א בהגה"ט ואם ניטל החלה מפת שלם דינו כפרוסה. א"ר שם. ועיין לעיל אות ה' ולקמן סי' קס"ח אות יו"ד:

יג

יג) שם ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך. אבל בשעת ברכה אסור לחתוך משום דאסור לעסוק בשום דבר בעת שהוא מברך ואפי' תשמיש קל אסור לעשות כמ"ש לקמן סי' קצ"א סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

יד

יד) שם ויתחיל לברך. אם בירך על הככר לפרוס עליו מצד זה ולא עלה בידו והוצרך לפרוס ממנו מצד אחר הר"ז צריך לחזור ולברך וקודם שיברך צ"ל על הברכה הא' בשכמל"ו. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ג שאכלו. כנה"ג בהגה"ט. אבל העו"ת אות ב' כתב עליו דצ"ע למעשה וכ"כ המאמ"ר אות ד' דלפי מ"ש לקמן סי' ר"ו ס"ו הדין פשוט כאן דא"צ לחזור ולברך ולא מיבעיא לפי דברי רמ"א שם אלא גם לדעת מרן נמי א"צ לברך יעוש"ב. ועיין לעיל סי' ק"מ ס"ג ובדברינו לשם אות ט"ו ודו"ק וכן מ"ש הברכ"י אות י"ב והביאו שע"ת אות כ"ב במי שבירך המוציא ונפל מידו הפרוסה דיחזור ויברך ויפרוס. אנן לא ק"ל הכי משום דאיכא פלוגתא בזה בסי' ר"ו ס"ו וק"ל סב"ל אלא יחזור ויפרוס בלא ברכה כיון דדעתו לאכול עוד מזה הפת:

טו

טו) שם לא יבצע פרוסה קטנה וכו'. ושיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית. רוקח בשם הירושלמי. ב"י. מיהו מדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתב לכל אחד כזית משמע דפוסק כיש אומרים דצריך כזית לברכת המוציא וכ"מ ריש סי' תע"ה דצריך כזית לברכת המוציא וגם צריך לאוכלו בב"א בלתי הפסק יעו"ש וכ"כ העו"ת אות י"א בשם של"ה דצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית דפחות מכזית לא חשיב אכילה יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב דבציעה של המוציא צ"ל כזית יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ז וכתב דיש להחמיר לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הב"ח שם בסי' תע"ה. י"א בהגב"י בזה הסי' יפ"ל אות ב' וה"ד כשרוצה לאכול יותר יש לאכול כזית בב"א לכתחלה בברכת המוציא אבל לענין ברכה אפי' פחות מכזית יש עליו ברכת המוציא וכמ"ש לקמן סי' קס"ח ס"ט וכ"כ הדג"מ יעו"ש. ופשוט דגם הדג"מ לכתחלה קאמר דהא חוזר על דברי המ"א אבל בדיעבד כיון שבירך וטעם אפי' הפסוק בשיחה וכדומה א"צ לחזור ולברך ודלא כהבי"מ אות ט"ז שהאריך ללא צורך יעו"ש ועיין לקמן אות מ"ה:

טז

טז) שם הגה. ובשבת לא יחתוך וכו'. וה"ה ביו"ט. ר"ז אות ג' והטעם שלא תשמט ידו לבצוע כולה קודם שתכלה הברכה ואז לא יהיה לו לחם משנה. לבוש. וכ"כ התו' ברכית ט"ל ע"ב. אבל בתשב"ץ סי' שכ"ג כתב טעמא אחרינא משום כשחותך נופלין פירורין ממנו ואינו שלם. א"ר אות ג' והמרדכי שם בפ' כיצד מברכין כתב דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה. והביאו מ"א סק"ה וכתב עליו משמע דאם לא נפלה לגמרי היו לחם משנה אבל באגודה בחולין סי' ק"ן כתב בשם מהר"ן דוקא כשאוחז בפרוסה עילה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה. וכתב שכ"מ בש"ג שם על המרדכי ולשון מור"ם ז"ל דאם חתך יותר מקרי פרוסה יעו"ש. ועיין לעיל אות יו"ד:

יז

טוב) שם הגה. עד אחר הברכה וכו'. הטעם משום דבשבת בעינן לחם משנה. ואי משום הפסק בין ברכה לאכילה כיון דלאו הפסק גמור לכבוד שבת שיהא לחם משנה הקלו. עו"ת אות ג' ועיין לעיל אות ט':

יח

חי) שם עד אחר הברכה וכו'. והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה. ב"ח בשם רש"ל עט"ז. מ"א סי' ער"ד סק"א א"ר אות ב' מיהו הישי"ע כתב דאינו נכון וכ"כ הצל"ח בחי' לברכות ט"ל ע"ב דהיותר טוב שלא לרשום כלל והביאו הבי"מ אות ח"י יעו"ש. וע"כ נראה דהנכון לעשות פתין דקין לברכת המוציא של שבת כדי שלא יצטרך לרשום בסכין קודם ברכה וגם כדי שלא לשהות בחיתוך בין ברכה לאכילה וגם בחול יש לעשות כן אם אפשר כדי לברך על ככר שלם ממש. ועיין לעיל אות י"א:

יט

יט) שם וצריך ליתן מן הפרוסה וכו'. פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה מט"מ ומהרי"ל. מ"א סק"ו. מיהו מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דע"ב ע"ב משמע דצריך לבצוע מן הככר שעשה עליו המוציא ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו יעו"ש. ואע"ג דשם מדבר בשבת לא יש חילוק בזה בין שבת לחול דאם היה צריך לתת מחתיכה הראשונה לכולם היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאשתו כביצה ואח"כ למסובין אלא משמע דחתיכה הא' דוקא צ"ל לו לבדו ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהככר עצמו שבירך עליו המוציא ועיין באות שאח"ז ודוק:

כ

כ) כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ו' וז"ל כמה חתיכות צריך לחתוך בברכת המוציא. מ"כ סימנם הז"ג ה' חתיכות בליל שבת כנגד ה' תיבות שבפסוק יאר ה' פניו. ז' חתיכות בשחרית כנגד פסוק ישא ה' פניו. ג' חתיכות בסעודה ג' כנגד פסוק יברכך ה' עוד ראיתי כתוב שבשבת בכל הסעודות ז' חתיכות כנגד ז' בני אדם שקורין בתורה בשבת. וביו"ט ה' חתיכות. כנגד ה' בני אדם שקורין בתורה. ובר"ח ובחו"ה ד' חתיכות כנגד ד' עולין ובחול ג' חתיכות כנגד ג' עולין. וגם בסעודה ג' של שבת י"א ג' חתיכות מפני שהיא לאחר מנחה שקורין ג' עכ"ל. והביאו א"ר סוף אות ב' מיהו לפי דברי האר"י ז"ל לא יש טעם שכתב בשער הכוו' דע"ב ע"ב וז"ל ואח"כ תבצע מן הלחם הימיני שהוא כנגד אות יו"ד של הוי"ה והוא כנגד החכמה אשר משם נמשך המזון המעולה מכל השאר ותבצע ממנו תחלה שיעור כזית ותאכלנו אתה ותכוין שהכזית הזה הוא כנגד אות יו"ד של היי"ה שהוא הז"א ואח"כ תבצע בציעה ב' כשיעור כביצה ותתן לאשתך ותכוין שהוא כנגד אות יו"ד אחרונה של אדנ"י שהיא בנוק' דז"א ותכוין שיתחברו ויעשו שם יאהדונה"י. ואח"כ תבצע ותתן לשאר בני הסעודה היושבים שם עכ"ל וזה שצריך ליתן כביצה לאשתו דוקא בליל שבת משום דסעודה זו נמשכת הארה אל בחי' המלכות כנז' בשער הכוונ' שם אבל ביום שבת אין לבצוע לה אלא כזית כמו שאר המסובין וא"כ משמע דאין לבצוע כ"א דוקא לו ולאשתו ולמסובין אם יש ואם לא יש מסובין אין לבצוע יותר וזהו בשבת וכ"ש בחול דלא יבצע יותר מכזית אם לא יש מסובין:

כא

כא) וכתב השל"ה בשער האותיות אות ק' דפ"א ע"ב קבלתי שטוב לבצוע ובפרט בשבתות וביו"ט על לחם העשוי באורך שהוא כדמות ו' ואז מרומז שם הוי"ה הכול לכל עשר הויו"ת דהיינו בציעת המוציא הוא כדמות י' ושני ידים שתופס בהן הלחם בכל יד ה' אצבעות שהם ה' כנגד ה' הם שני ההין מהשם והלחם כדמות ו' ואז נשלם השם עכ"ל. והביאו א"ר אות ב' ועיין לעיל אות א' ולקמן אות ל"ב:

כב

כב) [סעיף ב'] ברך המוציא וכו'. במס' ברכות דל"ח ע"א יש פלוגתא בזה רבנן אמרי המוציא לחם מן הארץ ורבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ ואמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע (ופרש"י והברכה לשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ) אלא בהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסיק תלמודא הלכתא כרבנן דאמרי דאפיק משמע וכתבו שם התו' ואעפ"י דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ יעו"ש. והב"ד ב"י וט"ז סק"ד. והב"ח תירץ עוד דהא דתיקנו לברך המוציא דוקא כדי שיכוין המברך על לשעבר ועל להבא שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות יעו"ש. וכ"כ בזוה"ק פ' פנחס דרמ"ד ע"ב ופ' עקב דרע"ב ובשה"מ פ' עקב דצ"ל דוקא המוציא וגם צריך לדקדק בה' דהמוציא כאלו יש בתוך מילויה ה' אחרת שהיא המלכות ובה' ראשונה תכוין שהיא כנגד בינה ובה' שנייה של המילוי כנגד המלכות והוא להשפיע מבינה למלכות יעוי"ש ועיין לקמן אות ל"ב:

כג

כג) שם יברך המוציא וכו'. ואם בירך מוציא יצא כ"מ מהגמ' שהבאנו באות הקודם. וכ"כ העו"ת אות ד' וצריך לברך המוציא במקום סעודה. מהרי"ו סי' קצ"א כנה"ג סי' קס"ו בהגה"ט ועיין בדברינו לסי' קס"ו אות יו"ד:

כד

כד) שם יברך המוציא לחם וכו'. כתב הרד"א המוציא לחם ר"ל מזון כמו עביד לחם רב שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנה לחם. וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם וידוע שלא ירד לחם עכ"ל. אבל בתולדות יצחק פ' בהר כתב דמברכין המוציא לחם לפי שעתיד יוציא לחם כמביאר בסוף כתובות דא"י תוציא גלוסקאות ובזה מיושב מ"ש לחם מן הארץ ולא מן האדמה דארץ מרמז על א"י. והכלבו כתב דהוי כאלו הוציא הלחם דאין בגרגיר חטה שום פסולת שאף הסובין ראויין עמהן אף שמעורב שכך העני אוכל עכ"ד. ורד"א תירץ על הא דלא תיקנו לחם מן האדמה דלישנא דקרא תיקנו. והב"ד א"ר אות ד' וכ"כ הב"ח הא דמברכינן על הלחם הלמ"ה כלישנא דקרא להוציא לחם מן הארץ ועל הפירות מברכין בפה"א כלישנא דקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה יעו"ש ובשה"מ שם נתן טעם בסוד שהלחם הוא גי' ג' הויו"ת יעו"ש ועיין לקמן סי' קס"ח אות ע"ז בענין אם עשה פת מה' מיני דגן הגדל בעציץ שאינו נקוב יעו"ש:

כה

כה) שם יברך המוציא וכו'. במס' ברכות דל"ה ע"א ילפינן לה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. וכתבו שם התו' דלאו ק"ו ממש הוא דאינה אלא מדרבנן יעו"ש. וכ"כ הרשב"א והב"ד ב"י. ונ"מ דאם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו דאינו מברך כיון שהיא מדרבנן וספקא דרבנן לקולא וכמ"ש הטור וכ"פ בש"ע לקמן סעי' ט' יעו"ש אבל ברה"מ שהיא מדאורייתא אם נסתפק לו צריך לחזור ולברך וכמ"ש לקמן בסי' קפ"ד סעי' ד' יעו"ש. ועיין לקמן סי' קס"ח אות ע"ג:

כה) ואמרו שם בגמ' כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. וע"כ על כל אוכל ומשקה קבעו עליהם ברכה כוללת בפה"ע לכל פירות העץ ובורא פה"א לכל פירות היוצאים מן הארץ חוץ מן הפת שקבעו עליו המוציא לחם מן הארץ אעפ"י שיוצא מן הארץ ועל היין בורא פרי הגפן אעפ"י שיוצא מן העץ וכנז' שם במשנה ופי' רש"י ז"ל מפני חשיבותן יעו"ש. והטעם כתב הר"ז בזה הסי' אות א' שהיין חשיבותו מפני שמשמח את הלב שנאמר ויין ישמח לבב אנוש והלחם מפני שסועד הלב שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד יעו"ש. וכתב השל"ה בש' האותיות אות ק' דפ"ג ע"ב דצריך לכוין בברכות השלחן יותר משאר ברכות כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה לב ולכן צריך להתבונן כדי שימשוך לבו תאות השי"ת ולא לצד תאות מאכל ומשתה יעו"ש. והביאו א"ר אות ה' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ח אות ע"ו עונש המזלזל בברכת הנהנין וכמה צריך ליזהר בכוונת הברכות יעו"ש:

כו

כו) שם יברך המוציא וכו'. מי שנטל ובירך המוציא וידע שהמים שנטל פסולים לנט"י וצריך ליטול פעם אחרת. יאכל מיד פחות מכזית דא"צ לנט"י כדעת הרשב"ץ ודעמיה ושוב יטול ויגמור סעודתו. ואם אירע לו דאחר שבירך המוציא לא טעים מידי וחזר ונטל ידיו נסתפק בזה הרב בני חיי ססי' קס"ג ולי נראה דא"צ לברך דלא גרע מטול כרוך. ברכ"י אות י"ג. שע"ת או' י"ג:

כז

כז) שם הגה. ואם רבים מסיבים יכוונו וכו'. וכשם שהמברך מכוין בברכתו להוציא השומעים כך השומעים מכוונים באמן שעונין להוציא המברך. ד"מ אות ד' בשם הירושלמי. ועיין לקמן סי' רי"ג ס"ג. ובדיעבד אפי' לא ענו אמן המסובים כלל רק שכיוונו לברכתו יצאו כמ"ש שם בסי' רי"ג ס"ב יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' קכ"ד אות כ"ו שכתבנו דמי שהוא מחויב באותה ברכה ושומעה מאחרים לצאת י"ח דאין לענות ב"ה וב"ש אחר המברך משום הפסק יעו"ש:

כח

כח) שם יתן ריוח וכו'. שלא יבליע המ"ם. טור. וכתב בה' מהר"ן הנותן ריוח בין לחם למן הארץ מובטח הוא שאינו ניזוק באותה סעודה. א"ר אות ד' צריך להתיז הה' של הארץ ר"ל בקמ"ץ. דברי מנחם בהגה"ט אות ז':

כט

כט) שם יתן ריוח וכו'. וכן בין שאר ב' אותיות ששוות בברכות. ר"ז סוף אות ה':

ל

ל) [סעיף ג'] אין לברך קודם וכו'. וכמ"ש לעיל סי' כ"ה ס"ח גבי תפילין דצריך לברך אחר שהניחם על הקבורת וקודם קשירה אבל לא קודם הנחה על היד משום דהו"ל קודם דקודם ועיין בדברינו לשם אות מ"ז. וכ"כ מ"א סי' תרנ"א ס"ק י"א גבי לולב יעו"ש. ופשוט דבדיעבד אינו מעכב אם לא אחזו בשעת ברכה כל שהיה הפת מונח לפניו בשעת ברכה. מאמ"ר אות יו"ד. ועיין סי' ר"ו ס"ו ובדברינו לשם בס"ד:

לא

לא) [סעיף ד'] יתן שתי ידיו על הפת וכו'. ואם יש לו בית יד צריך להסירו. מ"א סק"י י"א בהגה"ט. א"ר אות ה' וה"ה בכל דבר המברך שיאחז ובימינו יסיר בית יד. א"א אות יו"ד:

לב

לב) שם. יתן שתי ידיו על הפת וכו'. פשטן של דברים דמלבד שצריך לאחוז הפת לבצוע יתן עליו עשר אצבעות כנגד עשרה מצות וכו' אבל הל"ח פ' כיצד מברכין אות מ"ג פי' דכוונת הטור לומר שיאחזנו בשתי ידיו יעו"ש. שכנה"ג בהגה"ט אות ה' וכ"כ בשה"מ פ' עקב דבתחלה תכוין בענין הלחם בעצמו שהם ג' הויו"ת כמנין לחם והם ג' גבורות הנמתקות בהיותם ביסוד ז"א בעת עליית ג' חסדים המגולים בסוד אור חוזר למעלה להגדיל את ז"א ואח"כ תקח הלחם בין שתי ידיך מזה ומזה ותברך המוציא וכו' ובמילת המוציא תגביה שתי ידיך האוחזית בלחם למעלה מעט והוא רמז לעליית המלכות בבינה יעוי"ש. ועיין לעיל סוף אות כ"ב וע"כ יר"ש יצא ידי כולם דהיינו בתחלה קודם שיתחיל הברכה יניח שתי ידיו על הפת ויתחיל לברך עד תיבת מלך העולם ואחר שיאמר מלך העולם יתפוס הפת בין שתי ידיו ויגמור הברכה ואח"כ יבצע ועיין בדברינו לעיל סימן קנ"ח אות ע"ג ודוק. וכן כתב בסידור הכוונות של הרש"ש ז"ל וז"ל תניח שתי ידיך על הפת ותכוין להשפיע מכל העשר ספירות אל המלכות הנק' לחם ותדגיש ה' דהמוציא ובמילת המוציא תגביה ב' ידיך והלחם באמצע עכ"ל משמע דתחלה צריך להניח ב' ידיו על הפת עד שיגיע לתיבת המוציא ואז יניחנו בין ב' ידיו ויגביהם בתיבת המוציא ואח"כ ישלים הברכה. וכן בשבת וכן ביו"ט שצריך לבצוע על שני ככרות בתחלה יניח ב' ידיו על ב' הככרות עד תיבת המוציא ואח"כ יניח הב' הככרות בין שתי ידיו ויגביהם וישלים הברכה בעוד שהם בין ב' ידיו ואח"כ יבצע. ולקמן בסימן ער"ד ית' בס"ד כמה ככרות צריך להניח בשבת על השלחן לפי דברי האר"י ז"ל וגם סדר הבציעה בשבת לפי דברי האר"י ז"ל יתבאר שם בס"ד:

לג

לג) שם יתן שתי ידיו על הפת וכו'. וכתב בדרשות מהרי"ל כשהיה מזכיר תיבת ה' בברכת המוציא היה מגביה הפת בב' ידיו למעלה עד שסיים הזכרת ה' והורידו כבראשונה בחול היה מרים הפת הא' ובשבת השנים. עו"ת אות ד' מ"א סק"י. א"ר אות ה' ומיהו כבר כתבנו באות הקודם בשם האר"י ז"ל דלפי סודם של דברים אין להגביה כ"א בתיבת המוציא יעו"ש:

לד

לד) שם כנגד יו"ד מצות וכו'. ואלו הן. לא תחרוש בשור ובחמור. כלאים. לקט. שכחה. פאה. ביכורים. תרומה. מעשר ראשון. מעשר שני. חלה. טור. וכ"כ בכלבו וברוקח בשם הירושלמי פ"ק דחלה ומדרש ויכולו אלא שבמקום ביכורים כתוב שם לא תחסום ב"י. והטעם כתב פרישה אות ה' משום שאין אדם מביא ביכורים מכל שדה ושדה שלו רק מכל שדותיו פעם אחת ומש"ה אינו מונה ביכורים ומש"ה ג"כ אינו מונה י"א עם לא תחסום וביכורים עכ"ד. והרוקח סימן שכ"ט הוסיף דאמרו פ' הרואה דיש עשר מלאכות מן החרישה עד האפיה. מחב"ר אות ג' ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו לעיל אות ל"ב הטעם דיניח עשר אצבעותיו על הפת לרמוז אל המלכות המקבלת השפעה מעשר ספירות יעו"ש:

לה

לה) [סעיף ה'] לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח וכו'. במס' ברכות מ' ע"א כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח לפני כל אחד ואחד וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' ברכות יעו"ש. והא דכתבו הטור והש"ע בלשון יחיד כתב הט"ז סק"ה דהטור מיירי ביחיד שאוכל והגמ' ורמב"ם מיירי במסובין רבים יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק י"א דאם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל אחד ואחד. מיהו הי"א בהגה"ט כתב דבזמן התלמוד שכל אחד היה אוכל בשלחן קטן לפניו מש"ה אמרו שצריך לפני כל אחד ואחד אבל בזמנינו זה שכולם אוכלין בשלחן אחד לפני הביצע די ומש"ה לא כתב הטור לפני כל אחד ואחד עכ"ל. ונראה דבפת שלנו שיש בו מלח ואין מטבלין במלח אלא רק הפרוסה של המוציא כדי למתק הגבורות ולסלק הסט"א כמ"ש לקמן אות ל"ז אף לדברי הט"ז והמ"א אפילו המסובין רבים אין צריך להביא מלח רק לפני הבוצע:

לו

לו) שם. לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח וכו'. ומיהו לכתחלה צריך להזמין המלח על השלחן קודם נטילה כדי שלא ישהה בין נטילה לברכת המוציא וכ"כ לעיל סימן קס"ו אות ג' יעו"ש:

לז

לז) שם. עד שיביאו לפניו מלח וכו'. וכתב בשה"מ פ' עקב וז"ל אחר שתבצע הלחם צריך לטבל פרוסת המוציא במלח ותכוין כי לחם ומלח אותיות שוות אבל השינוי הנמצא בהם כי הלחם רומז אל ג' הויו"ת שהם גי' לחם והוא סוד ג' חסדים שביסוד ומלח הוא ג' הויו"ת של הגבורות שביסוד הנמתקות ותכוין למתק הג' גבורות ע"י החסדים ע"י טבול זה כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין עכ"ל. וכ"כ בסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל וסיים וז"ל ולכן צריך שתטבול הפרוסה במלח ג"פ כנגד ג' הויות דלחם הממתקים את המלח. וגם תכוין כי מה שהיתה מ' פתוחה במלח נאלמה ונסתם פיה בלחם והוא כנגד הקלי' המסתלקת מעל השלחן ע"י טבול זה עכ"ל וכ"כ מהר"ם פאפירש בס' אור צדיקים סי' כ"ג אות י"ז צפורן שמיר סי' ה' אות ס"ד. וכתב שם בס' אור צדיקים כי יש בזה ג"כ בנתינת מלח על השלחן תיקון לנפש. והסו"ב אות ה' כתב שהמלח הוא להוציא בירורין מן הדומם ואם אין לו מלח נראה דיטבל פרוסת המוציא בלחם עצמו ג"פ ויכוין להמתיק ג' גבורות בג' חסדים בכל טיבול גבורה א' והטעם משום דהלחם אותיות מלח וגם הוא גי' ג' הויו"ת ונוכל לכנות אותם לג' גבורות ג"כ ובפרט בפת דידן שיש בו מלח ויכוין למתק המלח שבו אלא שפרוסת המוציא יכוין שהיא כנגד ג' חסדים ולחם התחתון שמטבל בו נגד ג' גבורות כיון דא"א בענין אחר. ומ"ש היפ"ל אות יו"ד דאם אין לו מלח יטבול בסוכר אחר הס"ר מכת"ר אינו נראה דמה שייך סוכר במקום מלח בענין זה כיון שהטעם היא כדי למתק הדין והסוכר אינו דין לא בשמו ולא בטעמו לא כן המלח או הלחם וגם מ"ש שם בשם הד"ט חא"ח סי' י"ד אות ל"ו ומעשה אברהם חי"ד סי' ל' דמותר למלוח הבשר בסוכר כבר דחה סברה זו רב פעלים ח"ב חי"ד סי' ד' מדברי ראשינום ואחרונים יעו"ש אמנם מ"ש שם היפ"ל דבסעודה א' של חתונה ובר"ה יניח סוכר על השלחן לטבול בו פרוסת המוציא לסימנא טבא יש לעשות זה אחר שיטבול פרוסת המוציא במלח למתק הדין אח"כ יחזור ויטבול אותה בסוכר לסי' טוב אבל לא כמ"ש בסוכר לבדו כי זה אינו נכון לפ"ד המקו' וכ"כ אחרונים:

לח

לח) שם ואם היא נקייה וכו'. אבל כל שאין הפת נקייה אעפ"י שאין זה חפץ לא במלח ולא בלפתן כתב הב"ח דלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן וכתב ודלא כפי' הערוך יעו"ש. אבל מל' הש"ע שכתב או שנתכון לאכול פת חרבה וכו' משמע דאפי' אינה נקייה אם רוצה לאכלה כך בלא מלח ובלא לפתן א"צ להמתין וכ"מ בב"י יעו"ש. והלבוש אחר שכתב ל' הש"ע חזר וכתב ואפש"ל דאע"ג שנתכוונו לאכול פת חרבה שאינה נקייה צריכין לפחות מלח או לפתן לפרוסת ברכת הבציעה שבטלה דעתן אצל כל אדם יעו"ש. ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו באות הקודם דאפי' הפת נקייה ומתובלת במלח צריך לטבל פרוסת המוציא במלח כדי למתק הגבורות ולסלק הסט"א מהשלחן וכ"כ בתשו' בית יעקב סי' קס"ה והביאו י"א בהגה"ט:

לט

טל) שם א"צ להמתין. בד"מ אות ה' דבכולהו נראה שאם רוצה להמתין על המלח הרשות בידו או שמא אינו רשאי כי היכי דליהוי תיכף לנטילה ברכה עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק י"ב וכתב דלפי מ"ש סעי' ו' דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפי' לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע עכ"ל ומ"ש ולכן סתם פה בש"ע חוזר על מור"ם ז"ל ור"ל מדכתב בש"ע א"צ להמתין ומשמע דאם רוצה יכול להמתין ולא הגיה מור"ם ז"ל על דברי הש"ע דאינו רשאי להמתין הו"ל כסתם הש"ע דמותר להמתין ולא הוי הפסק וחזר ממ"ש בד"מ או שמא אינו רשאי וכו' וכ"כ המחה"ש ס"ק י"ב יעו"ש וכ"כ הר"ז אות א' דאם רוצה להמתין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא לצורך סעודה אעפ"י שאינו לצורך המוציא. וכ"כ א"א אות י"ב. לב"ש. דה"ח אות ו' ולפי מ"ש לעיל אות ל"ז בשם האר"י ז"ל יש חיוב להמתין עד שיביאו לפניו מלח כיון שהוא לצורך המוציא ג"כ יעו"ש אלא דלכתחלה יש להזמינו קודם נטילה כדי שלא ישהה בין נטילה להמוציא. ומ"מ נראה דאם ימתק עד שיביאו מלח יהיה שהייה מרובה ויש חשש שיהיה הסח הדעת לנטילה אז יטבול פרוסת המוציא בלחם עצמו וכמ"ש לעיל אות ל"ז ואח"כ כשיביאו מלח חוזר לטבל פרוסת לחם במלח ויכיין כוונת הנז' וכן אם כבר בירך המוציא לא ימתין אלא יעשה כנז' וכ"כ בן א"ח פ' אמור אות יו"ד:

מ

מ) שם הגה. ומ"מ מצוה להביא ע"כ שלחן מלח וכו'. ומצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח בשלחן וידוע שאשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השלחן. חס"ל אות ח' וצריך להשאר המלח על השלחן עד אחר בהמ"ז כמ"ש לקמן סי' ק"פ אות ג':

מא

מא) שם הגה. כי השלחן דומה למזבח וכו'. ולכן אסור להרוג כינה על השלחן שאוכלין עליו וההורג עליו כאלו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת בהמ"ז משום שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ס"ח סי' ק"ב. והביאו מ"א ס"ק י"ג וכ"ה לקמן בש"ע ססי' ק"פ יעי"ש ומיהו מ"ש מכסים הסכינים בשעת ברהמ"ז. בשער רוה"ק דף יו"ד ע"א כתב בשם האר"י ז"ל דמי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין מעל השלחן בעת ברהמ"ז לגמרי ולא יספיק לכסותו יעו"ש וא"כ לדידן שאין אנחנו יודעין מי הוא זה משורש הבל לבד לפי שנתערבו ניצוצי הנשמות זה בזה כמ"ש בש' הגלגולים הקדמה ל' ובפע"ח ש' הק"ש פ"ג צריכין הכל להסיר הסכין מעל השלחן בעת ברהמ"ז ולא די בכיסוי. ועוד נ"ל דהיותר טוב ונכון שלא להניח סכין כלל על השלחן משעת המוציא עד אחר ברהמ"ז מטעם כי חרבך הנפת וכו' אלא אם יצטרך לו סכין לחתוך בו לחם או בשר יניחה אצלו ולא על השלחן וחותך בה וחוזר ומניחה אצלו. ועוד נ"ל דיש לזהר בזה שלא להרוג כנה ולהניח סכין גם בשלחן שלומד עליו. וכנה לא דוקא אלא ה"ה פרעוש וכדומה אסור להרוג על השלחן:

מב

מב) שם בהגה. והוא מגין מן הפרענות. דאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. תו' ברכות מ' ע"א. ב"י. מ"א ס"ק י"ד. וכתב שם המ"א דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל עכ"ד. ומיהו עיין בדברינו לעיל סי' קס"ה אות י"א שכתבנו דיש אוסרין להפסיק בד"ת בין נטילה להמוציא אלא רק יזהר שלא להפסיק כלל ותכף יברך המוציא יעו"ש:

מג

מג) שם הגה. וע"ל ססי' ק"ע. פי' אע"ג דאין אני נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה משום דיש בפת מלח מ"מ מציה להניחו על השלחן. מ"א ס"ק ט"ו. ולפי דעת המקו' לא די בהנחת המלח על השלחן אלא צריך לטבל בו ג"כ פרוסת המוציא ואפי' אם הפת נקייה ויש בה מלח כמ"ש לעיל אות ל"ז ול"ח יעו"ש. וכ"כ המ"א והמחה"ש שם:

מד

מד) [סעיף ו'] יאכל מיד וכו'. לכתחלה לא ישהה בין הברכה לאכילה יותר מכדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ובדיעבד אפי' אם שהה הרבה א"צ לחזור ולברך אא"כ דבר בנתיים. מ"א סי' ר"ו סק"ד יעו"ש. אבל אם הפסיק בדיבור אפי' אין בו כדי שאילת שלום כגון ב' תיבות או תיבה אחד צריך לחזור ולברך. כ"מ מל' הש"ע שאמר הביאו מלח הביאו לפתן וזהו ב' תיבות ואם לא היה צורך סעידה היה צריך לחזור ולברך וכ"מ ממ"ש לקמן אות ס"א דתיבת אמן אפי' שהיא תיבה אחת חשובה הפסק יעו"ש. וכ"כ נ"א כלל ה' אות י"ב ויתבאר עוד שזה בדברינו לסי' ר"ו ס' ג' בס"ד:

מה

מה) שם ולא ישיח וכו'. ולכתחלה לא ישיח עד שיאכל כזית של פרוסת המוציא כמ"ש לעיל אות ט"ו. וכ"כ השל"ה בשער האותיות אות ה' דף פ"א ע"ב בהגה והביאו מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ כף החיים סי' כ"ג אות ז'. בן א"ח פ' אמור או' י"ד. וכן צריך ליזהר ג"כ שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע כי הליכה ממקום למקום חשובה הפסק כמ"ש לקמן סי' קע"ח סעי' א' יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ט. ואם שח בעודו לועס קודם שבלע מפרוסת המוציא כתב שם השל"ה מן הראוי היה שצריך לחזור ולברך מטעם שכתב ב"י סי' ר"י בשם סמ"ג גבי מטעמת א"צ ברכה ופסקו בש"ע שם סוף הסי' אלא משום סב"ל בדיעבד אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך יעו"ש. והביאו מ"א שם. עו"ת אות י"א. ומיהו הלק"ט ח"ב סי' ל"ג כתב בפשיטות דא"צ לחזור ולברך וכתב דההיא דמטעמת שאני דלאו לאכילה מיכוונא יעו"ש. וכן הסכים הער"ה אות ג' יעו"ש. וכ"פ הרב טל אורות דף ד' ע"ב. והביאו דברי מנחם בהגה"ט אות יו"ד יעו"ש. ומ"ש הבי"מ אות ב' לדחות דברי הלק"ט ופסק דאם סח בעודו לועס קודם שבלע חוזר ומברך. נראה דאלו היה רואה כל דברי הפו' הנז' לא היה כותב כן ועוד הא ק"ל דכל דאיכא פלוגתא במלי דברכות אין לברך משום סב"ל. וע"כ מי ששכח וסח בעודו לועס קודם שבלע בדברים שאינם מצרכי סעודת א"צ לחזור ולברך. וכ"פ בן א"ח שם:

מו

מו) שם ואם שח צריך לחזור ולברך. וה"ה אם בירך ברכה אחרת בין ברכה לאכילה שצריך לחזור ולברך. ולפיכך חתן וכלה שבאו ליארס וליכנס לחופה מיד והחזן חשב שלא באו ליכנס אלא לחופה ובירך ברכת חתנים צריך לחזור ולברך ב"ח אחר שבירכו ברכת אירוסין וקדשו. הרא"ם ח"א סי' ד' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סי' ר"ו סק"ג. מיהו מהריק"ש א"ה סי' ס"ב הביא דברי הרא"ם הנז' וחלק עליהם וכתב דיברך ברכת אירוסין אח"כ לבד ואצ"ל ולברך ז"ב יעו"ש. והכנה"ג בא"ה שם בהגה"ט אות ו' אחר שהביא דברי הרא"ם הנז' כתב דמדברי הריב"ש ססי' פ"ב נראה דא"צ לחזור ולברך ברכת ארוסין ולא ברכת חתנים שנית יעו"ש. והב"ד הזכ"ל ח"ב חא"ה או' ב' וכתב ודלא כבאה"ט סי' ס"ב סק"ג יעו"ש. וכ"כ פ"ת שם אות ד' יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אם אירע כזה שבירכו ב"ח קודם אין לברך עוד לא ברכת אירוסין ולא ב"ח אלא רק יתן כסף קידושין:

מז

מז) שם מענין דברים וכו'. ואפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק לצורך סעודה לא הוי הפסק. ב"י לבוש. ב"ח. מ"א ס"ק י"ז:

מח

מח) שם הביאו מלח וכו'. ואפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש סעיף ה' מ"מ כיין דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ט"ז סק"ז. עו"ת אות ז' ר"ז אות ט' ונראה דה"ה אם אמר הבא סכין לבצוע בו דלא הוי הפסק דאין סברה לחלק בין אוכל למכשירי אוכל. אור זרוע. ומשמע אפי' דבר להביא טעלי"ר ושאר כלי סעודה וכדומה לא הוי הפסק. א"א אות י"ז. פת"ע אות כ"ו:

מט

מט) שם תנו לפלוני לאכול וכו'. ואין לחלק בין עשיר לעני דמ"מ צורך סעודה הוא. עו"ת אות ח' א"ר אות ט' א"א אות ח"י. יפ"ל אות י"א:

נ

נ) שם תנו מאכל לבהמה וכו'. משום דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וע"כ הוי מצרכי סעודה. לבוש. עו"ת אות ט' מ"א ס"ק ח"י. ר"ז שם ואין חיליק בין בהמה חיה ועוף ובין טמאה וטהורה. שבו"י ח"ג סימן י"ג. אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה. ס"ח סי' תקל"א מ"א שם. א"ר אות יו"ד ב"ד סימן ף' ברכ"י אות ו' א"א שם. ר"ז שם. ומיהו י"א דגם בלשתות בהמה קודמת. כתב סופר סימן ל"ב. עיקרי הד"ט סימן ט' אות נ"ב. יפ"ל אות י"ב. ונ"מ לסברה זו דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו לבהמה לשתות דא"צ לחזור ולברך דכיון דשתיה צורך סעודה ובהמה קודמת הוי צורך סעודה ולא הוי הפסק כמש"ל אות מ"ז וכן אם הפסיק בין ברכת השתיה ואמר תנו לבהמה לשתות א"צ לחזור ולברך כיון שהיא קודמת:

נא

נא) וכתב הט"ז סק"ז דטעימה בעלמא נראה דאין איסור קודם שיתן לבהמתו דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן וכו' יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ח' אבל הברכ"י אות ה' הקשה על דברי הט"ז והא"ר הנז' שהרי הרי"פ והרא"ש שם בברכות גרסי אסור שיטעום יעו"ש. והכי נמי גרסי ראב"ן ושה"ל ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י ורבינו טוביהו בפסיקתא פ' עקב אסור לאדם שיטעום. ברכ"י שם בשיו"ב אות ג' וכ"מ בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' טו"ב דטעימה נמי אסור וכמ"ש באות שאח"ז. וכ"כ ב"ד סי' ף' כתב סופר שם. וכ"כ לעיל סי' זק"ן אות ל"ב בשם מהריק"ש יעו"ש. וכ"ז בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכ"ש שא"צ להקדים. עיקרי הד"ט סי' ט' אות ל"ב. וכן אם אחרים נותנין לו ומקדימין אותו לבהמתו ליכא איסורא בין באכילה בין בשתיה כתב סופר שם בשם אביו הח"ס:

נב

בנ) ומשמע בגמרא שלהי הניזקין דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם. שאלת יעב"ץ סי' טו"ב. ברכ"י אות ז' שע"ת אות ט'. וא"צ דוקא שיתן לפניהם אלא כל שצוה שיתנו מיד לפניהם הותר לאכול. נה"ש אות ד':

נג

גנ) המגדל כלב או חתול אין לו חיוב להקדים מזונותם ומיהו למדקדק נכון להקדימם ג"כ. שאלת יעב"ץ שם. ברכ"י אות ח' זכ"ל אות ס' שע"ת שם:

נד

דנ) בכתב סופר שם נסתפק בשבת ויו"ט דמצוה לאכול אפשר דאין איסור לאכול קודם בהמתו ונ"מ לענין הפסק יעו"ש. והביאו הפ"ת וכתב דלו נראה פשוט דאף אי נימא דבשבת ויו"ט מותר לאכול קודם לא הוי הפסק דמ"מ מענינא הוא:

נה

הנ) שם תנו מאכל לבהמה וכו' מי שנדר שלא לטעום כלום קודם שיאמר מזמור אחד ושכח ובירך ברכת המוציא וקודם שיטעום נזכר מנדרו כתב הבי"מ אות יו"ד דיש לו ללמוד מה שנדר קודם שיטעום ולא הוי זה הפסק כיון דאסור לו לטעום קודם לימודו זה הו"ל מדברים דלצורך הסעודה דומיא דתנו מאכל לבהמה יעו"ש. מיהו הפתה"ד אות ד' תמה עליו בזה וכתב דאישתמיט מניה פסק מור"ם בהגה לקמן סי' ער"א ס"ה דאדם ששכח להבדיל עד לאחר שבירך המוציא ונזכר קודם שאכל דיאכל תחלה כדי שלא יהא ברכתו לבטלה והמ"א שם סקי"ב כתב דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל ולא דמי לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאורייתא יעו"ש ודעתו לומר דה"נ דכוותא דאם נדר בסתם דיש כמה פו' דס"ל שהוא מדרבנן יטעום תחלה ואח"כ יאמר המזמור כדברי הא"ר שם. שפסק כדברי מור"ם ז"ל אבל אם נדר בלשון קונם או שבועה דהוי לכ"ע דאו' אז יאמר המזמור קודם שיטעום וא"צ לברך שנית על אכילת הפרוסה וטוב לומר מז' ה' רועי דהוי מענין סעודה כמ"ש המ"א סי' קס"ו סק"ב יעוש"ב. ולעד"נ כיון דבשכח להבדיל יש פלוגתא וגם בנודר סתם יש פלוגתא יש לראות דעת הנודר דאם כוונתו בנדרו היתה משום כדי לומר ד"ת קודם אכילה אז הוי אמירת מזמור זה צורך סעודה ולא הוי הפסק ומותר לומר מז' ה' רועי קודם טעימא וא"צ לברך שנית בין שנדר סתם ובין אמר בל' קונם או שבועה אבל אם לא היתה כוונתו משום אכילה אלא רק ללימוד בעלמא ומ"ש קודם שיטעום הוא רק משום לזרוזי נפשיה אז יאמר בשכמל"ו אחר הברכה ויאמר מז' ואח"כ יברך שנית ויאכל:

נו

ונ) שם הגה. ומ"מ לכתחלה לא יפסיק וכו'. כ"כ מרן ז"ל בב"י בשם הכלבו דלכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דיקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפי' בדברים אלו עכ"ל ומשמע דדבר זה הוא מוסכם גם לדעת מרן ז"ל מדלא הביא פלוגתא ע"ז בב"י יעו"ש. וא"כ צריך להזמין המלח או הלפתן אם הוא צריך ללפתן לפרוסת המוציא קודם ענט"י וכן אם רוצה ליתן מאכל לאדם או לבהמה צ"ל ליתן להם קודם נט"י כדי שלא להפסיק לא בין ענט"י להמוציא ולא בין המוציא לאכילה ואם לא אמר תנו קודם נט"י לכתחלה לא יפסיק עד שיטעום פרוסת המוציא והגם שאמרנו לעיל אות נ"א דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו היינו לכתחלה אבל אם כבר בירך לא יפסיק בעבור זה לכתחלה בין ברכה לטעימה. ועיין בשד"ח כללים מע' א' אות ק' שכתב בשם כמה פו' די"א דאין זה דבהמה קודמת אלא מדרבנן וי"א שהוא רק ממדת חסידות יעו"ש. וע"כ לכתחלה אין להפסיק בין ברכה לטעימה:

נז

זנ) שם ומ"מ לכתחלה לא יפסיק וכו'. וכתב הרו"ח אות ב' דמכאן אתה תדין דאע"ג דאסור לקרוץ בפ"א דק"ש אם הוא להש"ץ כדי שלא יאמר במהרה כדי להשיג לומר סיום הק"ש עם הש"ץ מותר לקרוץ ביד כיון שהיא לצורך הק"ש יעו"ש. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' ס"א אות י"ד וט"ו דיוכל היחיד לכפול הג' תיבות. שבסיום הק"ש א"כ לא הוי זה הכרח לצורך הק"ש כדי שיוכל לקרוץ ועיין בדברינו לשם סי' ס"ג אות כ"ה ודוק:

נח

חנ) שם בהגה. ה"ד שח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו'. כ"כ ב"י בשם הרוקח אלא שהוא ז"ל דחה דבריו וכתב כשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך יעו"ש. וכן הסכים הט"ז סק"ח לדברי מרן ז"ל ודחה ראיית הב"ח שהביא לדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק י"ט וכתב דכ"כ התו' פסחים ק"א ע"א ד"ה ר"י בהדיא והרמב"ן סי' קפ"א והרא"ש והמרדכי ובוודאי אילו ראה רמ"א ז"ל דברי התו' והרא"ש והמרדכי לא היה חולק עליהם יעו"ש. וכ"פ הפר"ח אות ז' א"ר אות י"ג. פרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד. י"א בהגב"י. ער"ה אות ד' וכתב מהריק"ש דראה למרן ז"ל שנהג כן והביאו הברכ"י אות ג' וכ"כ בשיו"ב אות ב' בשם חד מרבוואתא יעו"ש. וכ"פ זכור ליצחק סי' ל"ח דף ס"ב יעו"ש. ר"ז אות יו"ד. ח"א כנל ה' אות י"א בי"מ אות י"א ועיין לקמן אות נ"ט שכתבנו דיש סוברים כהרוקח יעו"ש. ומ"מ נראה דכיון דכל הני רבוואתא סברי כמרן ז"ל הכי נקטינן דאם סח המכוון קודם שטעם אע"ג דטעם הבוצע הוא חוזר ומברך והגם דכתבנו בכ"מ דכל דאיכא פלוגתא במילי דברכות אינו מברך משום סב"ל ואפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל נראה דבכה"ג דלא בירך בפיו רק בכוונא לא חיישינן כ"כ לספק ברכות ואזלינן בתר רובא ואמרינן כיון דסח אזלא לה הכוונה וצריך לברך. ומ"מ כתב שם הט"ז שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעה"ב הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שאכל וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם אמת כדעת הרוקח עכ"ל. והביאו י"א והבי"מ שם. והא"ר שם כתב ראיתי נוהגין שכל אחד מברך בפני עצמו על פרוסה שנותן לו הבוצע יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' קס"ה סוף אות י"א דהיותר טוב ונכון לנהוג שכל אחד יבצע לעצמו כדי שלא יצטרך לשהות בין נט"י להמוציא וגם לא בין המוציא לאכילה יעו"ש. וגם נראה כי כן נכון לעשות לפי דברי המקו' דכיון דע"י הברכה הוא מברר נצוצי קדושה שבמאכל ההוא וצריך כל אחד לתקן בחי' עצמו כפי כוחו ושדרשו ורוב כוונתו אין ראוי לסמוך על אחרים במקום שאפשר והוא יוכל לתקן יותר. ועוד דעיקר התקנה שאחד מוציא את חבירו הוא מפני שאינו יידע אבל במקום שהוא יודע ואם יסמוך על אחרים יצא מזה איזה חששות נראה דהיותר טוב דאין לסמוך על אחרים. ועיין לקמן אות פ':

נט

נט) שם אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו'. וה"ה אם אכל אחד מהמסובין אעפ"י שעדיין לא טעה המברך יצאו כולם. מהר"ם מריקנטי סי' נ"ט. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות פ"א. עו"ת אות יו"ד. א"ר אות י"ב מש"ז אות ח' ומיהו דעת הפו' אינו כן אלא אפי' אם טעם אחד מן המסובין או המברך השח קידם שטעם צריך לחזור ולברך כמ"ש באות הקודם יעו"ש. אבל אם הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח"כ י"ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם לא הפסיקו בדיבור. מש"ז שם וכ"כ הבי"מ אות י"ב יעו"ש. בן א"ח פ' אמור אות ט"ז. והבוצע עצמו ששח קודם טעימה אם צריך לחזור ולברך כתב שם המש"ז דבאנו למחלוקת הרוקח והב"י וא"כ לפי מ"ש באות הקודם דהסכמת הפו' כב"י צריך לחזור ולברך וכ"כ הבי"מ שם אמנם לפי מ"ש שם דיש לחלק בענין ס"ב בין שומע למברך י"ל דהמברך עצמו אם שח קודם טעימה והאחרים כבר טעמו קודם ששח א"צ לחזור ונברך משום סב"ל. ועיין באות שאח"ז:

ס

ס) שם בהגה. יצאו כולם בברכת הביצע וכו'. משמע דאם המסובין הפסיקו בשיחה בטילה קודם שאכל הבוצע צריכין לחזור ולברך וכ"כ הלבוש בהדיא יעו"ש עו"ת אות י"א:

סא

סא) כשרבים מסובין הן בברכת היין או בהמוציא ולכל אחד ככר לפניו וכל אחד מברך לא יענה אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום תחלה דהוי הפסק. פמ"א חלק ב' סי' ה' ברכ"י אות ד' שע"ת אות י"א. וכן אם ענה אמן בתר נפשיה הוי כדבר דברים בטלים. בה"ג דף יו"ד והביאו א"ר אות ז' וכן אם שמע קדיש או קדושה בין הברכה לטעימה לא יענה כמ"ש לעיל סי' כ"ה סעי' יו"ד לגבי תפילין יעו"ש. וכ"כ הרב בן א"ח ז"ל פ' אמור אות י"ג דאפי' אמן דקדיש לא יענה יעו"ש. ומיהו בדיעבד אם שגג וענה קדיש או קדושה או ענה אמן י"ל דאינו חוזר ומברך כמ"ש לעיל סי' כ"ה אות ס"ג ואות ס"ד גבי תפילין משום דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יעו"ש. ונראה דהה"נ אם ענה אמן בתר נפשיה דאינו חוזר ומברך דאינו כדבר דברים בטלים ממש כיון דאינו אלא מגונה העונה אמן אחר ברכותיו וכמ"ש בב"י רסי' רט"ו יעי"ש. ובענין אם הפסיק באמצע הברכה כבר כתבנו לעיל סי' ה' אות ד' יעו"ש. ויתבאר עוד מזה בסי' ר"ו סעי' ג' בס"ד:

סב

סב) [סעיף ז'] ונתכוין להוציא השומעים. וגם השומעים נתכוונו לצאת בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ג יעו"ש:

סג

סג) שם ואח"כ ניגב ראובן ידיו וכו'. וה"ה אם אח"כ נטל ראובן ידיו ובירך ענט"י דלא הוי הפסק כמש"ל אות כ"ו בשם הברכ"י יעו"ש. ומיהו מ"ש ואח"כ ניגב ובירך ענט"י ל"ד דברכת ענט"י צ"ל קודם הניגוב כמש"ל סי' קנ"ח אות פ"ג ואות פ"ה יעו"ש:

סד

סד) שם לא הוי הפסק וכו'. משום דענט"י שבירך הוי צורך סעודה. לבוש. עו"ת אות י"ד. ר"ז אות יו"ד:

סה

סה) שם ויוצא בברכת יעקב וכו'. עיין א"א אות י"ט דמפרש דברי הש"ע דמיירי אפי' אם בירך ראובן ענט"י קודם שאכל יעקב המוציא יצא ראובן בברכת יעקב יעו"ש. וכתב בס' דרכי חיים דק"ט ע"ב דמ"מ נכון שראובן ימתין מלברך ענט"י עד אחר שיאכל יעקב פרוסת המוציא ודוקא בדיעבד אם בירך ראובן ענט"י קודם שאכל יעקב יצא יעו"ש. ומ"מ לכתחלה יש ליזהר בברכת ענט"י להיות קודם המוציא משום דכצ"ל לפי סודם של דברים:

סו

סו) [סעיף ח'] אם נזכר בתוך הסעודה מברך. ר"ל על מה שרוצה לאכול עוד. לבוש. מ"א סק"ד:

סז

סז) שם אינו מברך. ולא דמי לענט"י בסי' קנ"ח סעי' י"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי. ברכות נ"א ע"א. מ"א ס"ק כ"א:

סח

סח) שם אינו מברך. כתב ב"י בשם הכלבו שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחלה אבל הוא ז"ל כתב דאפי' יכול לחזור ולאכול א"צ יעו"ש. וכ"כ הב"ח דאפי' לא תהיה אכילתו אכילה גסה דקץ במאכלו אפ"ה כיון דגמר בדעתו שלא לאכול ואח"כ נזכר שלא בירך אינו מברך עכ"ל אבל המ"א שם כתב שטוב לעשות כדברי הכלבו מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אעפ"י שגמר סעודתו ויעו"ש בב"י סי' קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא עכ"ל. וכ"כ הר"ז אות י"א. חס"ל אות י"א. בי"מ אות י"ד. ומיהו אם קץ במזונו אסור לברך דביוה"כ כה"ג פטור הוא ולאו אכילה כלל. א"א אות פ"א. וכ"כ א"ר סוף אות ט"ו:

סט

סט) [סעיף ט'] אינו חוזר ומברך. משום דברכת המוציא מדרבנן ולא יברך מספק. טור. לבוש. ט"ז סק"י. ר"ז אות י"ב. וכ"כ לעיל אות כ"ה יעו"ש. ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול אבל לא לברך שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה. ר"ז שם. וכ"כ לעיל סי' ד' אות נ"א וסי' ח"י אות ז' דכ"מ שאומרים סב"ל אין יכול לברך כלל מספק משום חומר דלא תשא יעו"ש. וכ"כ הער"ה סי' ר"ו אות ו' וכ"כ השד"ח אסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות ח"י בשם כמה פו' יעו"ש:

ע

ע) והא דאמרינן דסב"ל ולא יברך ה"ד בשב ואל תעשה אבל לעשות מעשה ולאכול בלא ברכה מספק לא. כגון מי ששמע ברכת המוציא וסח קודם אכילה דלהרוקח ולמור"ם ז"ל א"צ לחזור ולברך אם כבר טעם הבוצע ולרבינו המחבר ושאר האחרונים ז"ל צריך לחזור ולברך אין לומר בזה סב"ל ויאכל בלא ברכה כיון דלהאומרים דצריך לחזור ולברך אם אוכל בלא ברכה עובר על מה שנהנה בלא ברכה מעל ואם יברך למי שאומר שא"צ לברך הו"ל ברכה לבטלה ע"כ שב וא"ת עדיף ולא יאכל אלא אם יוכל להמצא שישמע הברכה מאחר שחייב לברך ויצא הוא ג"כ י"ח ואם לאו לא יאכל דשוא"ת עדיף. הרב דבר משה ח"ג חא"ח סי' י"ד. והביאו י"א במ"ב סי' ס"ז בהגב"י. זכ"ל ח"א ה"ב אות ס' ומיהו הזכ"ל שם האריך לדחות דברי הדב"מ הנז' וכתב דבכל ספק ברכות שאמרו להקל הוא אפי' בקום עשה שא"צ לברך ויאכל בלתי ברכה יעו"ש. וכ"כ בח"ג באות הס' אות צ"ד יעוש"ב. והביאו השד"ח שם אות ט' יעו"ש. וסיים שם הזכ"ל בח"א דזה ודאי אין ספק דהטוב והישר לעשות כמ"ש הרב ז"ל לשמוע הברכה מאחר שחייב אבל שלא יאכל אם לא ימצא אחר זה לא ניתן ליאמר יעו"ש. ומיהו נראה דאם לא יש אחר להוציאו ורוצה לאכול יש לכוין הברכה בלבו דבהרהור ליכא חשש דלא תשא כמ"ש לעיל סי' זק"ן אות יו"ד יעו"ש. אבל לא יאמר הברכה בלשון לע"ז או תרגום משום די"א גם בזה שייך הזכרת שם לבטלה וכמ"ש השד"ח שם אות ז' יעו"ש. ועיין לעיל אות ח"ן ודיק:

עא

עא) [סעיף יוד'] אם במקום המוציא בירך שהכול וכו'. דהכי אמרי' במס' ברכות דף מ' ע"א במתני' ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא ואתמר בגמ' רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ור"י אמר אפי' פת ויין ופסקו הפו' כר"י כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"ה לקמן בש"ע סי' ר"ו סעי' א':

עב

עב) שם בירך שהכל וכו'. פי' שאמר בא"י אמ"ה שהנ"ב ב"ח ט"ז ס"ק י"א:

עג

עג) שם או שאמר בריך רחמנא וכו'. פי' שאינו אומר בא"י אמ"ה אלא בריך רחמנא הוא במקום בא"י אלהינו מלכא דעלמא הוא במקום מלך העולם דק"ל כר"י דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה כדלקמן בסי' רי"ד. ב"ח. וכ"כ פרישה אות ח' דצ"ל מלכא דעלמא מאריה וכו' כדלקמן סי' רי"ד. יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ב א"ר אות ט"ז. מאמ"ר אות י"ב. ר"ז אות י"ג. וכ"ה לקמן סי' רי"ט סעי' ד' וברבינו יונה ריש פ' הרואה כתב דצ"ל בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא יעו"ש:

עד

עד) שם מאריה דהאי פיתא. ואם אמר מריה דהאי ולא אמר פיתא בדיעבד יצא. ב"י. ב"ח מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ואם נסתפק לו אם בירך המוציא בלשון זה וברור לו שלא אמר פיתא י"ל דחוזר ומברך משום דהוי ס"ס לחומרא. א"א אות כ"ב. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' דגם באיכא ס"ס בברכות אמרינן סב"ל ואין לברך י"ל דיהרהר הברכה רק בלבו וכמש"ל אות ע' יעו"ש:

עה

עה) ואם בירך על הפת בורא מוני מזונות כתב בתשו' בית יהודה חא"ח ס" מ"א דלא יצא יעו"ש. אבל הברכ"י אות יו"ד כתב דיצא וכתב שכן הוא נמי דעת מרן ז"ל בסי' קס"ח והט"ז שם סק"ו וא"ר שם אות ט"ז ואבן העוזר שם לדעת מרן ז"ל דאם בירך על לחם גמור במ"מ יצא יעו"ש. וכ"כ בשיו"ב בסי' זה אות ה' ובסי' ר"ז בשם כמה פו' דיצא יעו"ש. והב"ד שע"ת אות י"ג וכ"פ הער"ה אות ה' וכן הסכים קול אליהו סימן י"ב זכ"ל ה"ב מע' ט' עיקרי הד"ט סימן ט' אות י"ג ח"א כלל נ"ח אות א' קיצור ש"ע סימן נ"ו אות א' כר"ש סי' קס"ח יפ"ל שם אות א':

עו

עו) ואם בירך על הפת בורא פה"א כתב מרן ז"ל בכ"מ פ"ד מה"ב דין ו' אפשר דיצא דהא פרי האדמה הוא יעו"ש. וכ"כ הרמ"ע ז"ל באלפסי זוטא פ' כינד מברכין דיצא. מיהו הברכ"י שם בשיו"ב כתב דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר בר חיים בס' הפרדס ס"ל דלא יצא ודנא כהרמ"ע יעו"ש. והביאו הזכ"ל שם שע"ת שם. אבל הער"ה אות ו' כתב דיצא. וכ"כ הרב פמ"א ח"א סי' נ"ח דיצא והביאו הער"ה סי' ר"ח אות ו' וכ"כ נ"א כלל נ"ח אות ב' יעו"ש וכ"כ בס' שלחן הטהור דל"ה ע"א והביאו ד"מ בהגה"ט אות י"ג וכן הבי"מ אות ו' האריך בזה והעלה דהעיקר כס' הכ"מ והרמ"ע דיצא והחוזר לברך המוציא עובר בלא תשא יעו"ש. ועיין בכ"מ שם שכתב דאם בירך על הפת בפה"ע אפשר נמי דיצא וכמ"ד עץ שאכל ממנו אדה"ר חטה היה יעו"ש והביאו הער"ה שם. וכ"כ בתו' ירושלים דבדיעבד יצא והביאו עה"ש על קיצור הש"ע שם:

עז

עז) וכתב הבי"מ שם דנסתפק היכא דטעה הבוצע ובירך על הלחם שהכל או במ"מ או בפה"א במקום המוציא דדינא הוא דיצא אם גם השומעים יצאו והעלה דיצאו מטעם שומע כעונה והו"ל כברכו הם בעצמם יעו"ש. ולי נראה דזה תלוי בדעתם דאם כשטעה ובירך ברכה אחרת קבלו אותה עליהם וכוונו לה יצאו אבל אם כשראו שטעה לא נתנו דעתם עוד לברכתו לא יצאו שהרי לא כוונו לה ואנן בעינן שומע ומשמיע צריך לכוין כמ"ש סימן רי"ג סעיף ג' יעו"ש:

עח

עח) ואם בירך ברכת המוציא אלא שבמקום לחם אמר המוציא פת מן הארץ לא יצא. כן דקדק הבי"ע בכ"י ממ"ש הרשב"א בפ' כ"מ. והפתה"ד בח"ב סימן ר"ב דכ"ז ע"א נתן טעם דפת נקרא רק אחר האפיה וזה מוציא שקר בברכתו יעו"ש והב"ד השד"ח באסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות א' ולי נראה דיצה דהא גם לחם אינו נקרא אלא אחר אפיה והפסוק אמר להוציא לחם וכו' אלא מאי אית לך למימר דקראו לחם על שם העתיד וה"נ נקרא פת ע"ש העתיד ועיין לעיל אות כ"ד ודוק:

עח) מ"כ דמהר"ם פעם אחת נתאכסן אצל בני אדם שהיו מדלגין מלכות בברכת המוציא כגון אנשים שמסכסכין תיבותיהם וחזר מהר"ם ובירך בפרוסה שהושיט לו בעה"ב המוציא בנחת ע"כ. ודבר זה קיימתיו מסברת מקודם. ברכ"י בשיו"ב אות ד' זכ"ל אות ב' בה"ב מע' המוציא. ואם בעה"ב מדקדק בברכותיו כתב בס' שלחן הטהור דף נ"ו ע"א דמי שחוזר ומברך לא שפיר עביד שבה"ב בירך על השלימה והוא על הפרוסה ובפרט אם היה שבת ויו"ט שצריך לחם משנה יעו"ש. והביאו ד"מ בהגה"ט אות ט"ז. ולעד"נ דאם הוא יודע בעצמו שמכווין בברכה יותר מבה"ב אע"ג דבה"ב מדקדק בברכותיו יברך הוא דגדול מצות הכוונה יותר מפת שלימה ובפרט שכבר באה פרוסה זו מככר שלימה. ופשוט שצריך ליתן דעתו מקודם שאינו רוצה לצאת בברכת הבה"ב דאם כיון עליו והוא מדקדק בברכותיו אינו יכול לברך אח"כ:

עט

עט) [סעיף יא'] אם היו שנים או רבים וכו'. זהו לשון הטור וכתב עליו ב"י והא דלא כתב סתם אם היו רבים משום דלענין ברה"מ יש חילוק בין שנים ליותר משנים דכשהם שנים כל אחד מברך לעצמו וכשהם ג' אחד מברך לכולם וכשהם ששה הם נחלקים עד עשרה וכו' אבל בברכת המוציא ל"ש אם הם שנים או ג' או יותר בכל גווני אחד מברך לכולם עכ"ל. וטעמא דשני לן בין ברכת המוציא לברה"מ בענין זה כתב ב"י בשם שה"ל לפי שבסוף הסעודה הם נפרדים זמ"ז לפיכך כ"א מברך לעצמו אבל תחלת הסעודה שיושבין ודעתן להצטרף האחד יוצא בברכת המוציא של חבירו. ויש מפרשין לפי שברה"מ דאורייתא אין אחד מהן יוצא בברכת חבירו אבל בברכת המוציא דרבנן לא אחמור כולי האי יעו"ש. וכ"כ ב"י בסי' קצ"ג יעו"ש. וכתב הלבוש בסי' קצ"ג דטעם הראשון עיקר יעו"ש. וכ"כ הב"ח וכ"נ דעת הש"ע בסי' זה ובסי' קצ"ג דתלי טעמא בהסיבה או בישיבה על שלחן אחד יעו"ש וכ"כ המ"א ס"ק כ"ג טעם הא' לבד יעו"ש. ונ"מ לדידן דאפי' אם היו היושבים רבים יותר משנים אם לא היו יושבים לאכול על שנחן אחד או על מפה אחת צריך לברך כל אחד לעצמו. ועיין לקמן אות פ"ג:

פ

פ) שם אחד מברך לכולם. כלומר צריך שאחד יברך לכולם משום דברוב עם הדרת מלך מעדני יו"ט פ' כ"מ אות ך' וכן כתב הכ"מ פ"א מה"ב סוף דין י"ב בשם הרמ"ך והביאו במעדני יו"ט שם. וכ"כ הר"ז אות ח"י. ומיהו כתב שם הר"ז דמ"מ רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרין מלהשיח בין שמיעת הברכה לטעימה לכן הנהיגו כל אחד יברך לעצמו וכיון שנהגו כן ה"ז כאילו היתה דעתם בפי' בקביעותם יחד שקובעים ע"ד שלא להצטרף ופטורין מהידור זה עכ"ל וכ"כ בסי' רי"ג אות ו' דבכל המצות הרשות בידו לברך לעצמו יעו"ש. וכ"כ אינן לעיל אות נ"ח יעו"ש:

פא

פא) שם ודוקא הסיבו וכו'. ואפי' בהסיבו שאחד מברך לכולם אין יוצאין עד שיכוונו שניהם שומע ומשמיע כמ"ש לקמן סימן רי"ג סעיף ג' וכ"כ הל"ח פ' כ"מ אות ק"א. ט"ז ס"ק י"ג. א"ר אות י"ז. מאמ"ר אות י"ט. ועיין לעיל אות כ"ז:

פב

פב) שם הגה. או בעה"ב וכו'. דהוי שפיר קביעות אפי' בלא הסיבה. טור. והטעם כתב ב"י בשם הרב יונה משום דכל בני הבית נגררין אחריו יעו"ש וכ"כ הלבוש. ב"ח. פרישה אות ט':

פג

פג) שם אבל אם היו יושבין בלא הסיבה וכו'. ואם היו מקצתן מסובין ומקצתן שאינן מסובין אחד מן המסובין מברך לכולם ומוציא אפי' לשאינן מסובין וכן השמש שעומד על המסובין יוצא בברכת המברך ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כ"מ. כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק כ"ה וכ"ז ור"ל אפי' לכתחלה דאי בדיעבד בל"ה יצאו כמ"ש באות שאח"ז. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד ונ"מ לדידן דישיבה על שלחן אחד או על מפה אחת חשיב כהסיבה דידהו אם יש יושבין על השלחן ויש אשר אין יושבין מברך אחד מן היושבין לכולם ומוציא גם לשאינו יושב על השלחן וכ"כ המאמ"ר שם. א"א אות פ"ה ומיהו נראה דזהו דוקא אם יש יושבין על השלחן ויש אשר אין יושבין דאותם דאין יושבין נגררין בתרייהו אבל אם היו יושבין על שני שלחנות כל חבורה יושבת על שלחן לבדה צריך בכל שלחן אחד לברך המוציא להוציא את היושבין לאכול על השלחן ההוא כמ"ש לקמן אות כ"ו:

פד

פד) שם כל אחד מברך לעצמו וזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם כיון שומע ומשמיע יצאו כמ"ש לקמן סעיף י"ג וכ"כ הלבוש בזה הסעיף ובסעיף י"ג יעו"ש. וה"ה לדידן אם לא היו יושבין על שלחן אחד ובירך רק אחד מהם וכיון שומע ומשמיע בדיעבד יצאו:

פה

פה) שם והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה וכו'. כ"כ התו' במס' ברכות דף מ"ב ע"א והר' יונה והרא"ש והרשב"א והרא"ה והטור כמ"ש בב"י:

פו

פו) שם ישיבה דידן בשלחן אחד וכו'. משמע דוקא בשלחן אחד הא אם היו יושבין בשני שולחנות נפרדים צריך לכל חבורה של שלחן אחד גדול שבהם לברך לעצמם. וכ"מ בא"א אות כ"ו מיהו בדיעבד אם כיוונו שומע ומשמיע יצאו כמ"ש לעיל אות פ"ד יעו"ש ועיין לקמן אות צ"ט:

פז

פז) שם ואפי' לבני חבורה וכו'. כלומר לא מיבעיא לבעה"ב עם בני ביתו דישיבה הוי קביעות דהא לדידהו נמי הוי קביעות אלא אפי' בני חבורה (פי' אורחים שנזדמנו לאכול יחד) דלידידהו לא הוי קביעות לדידן הוי קביעות ב"י:

פח

חפ) [סעיף יב'] אם היו רוכבין ואמר נאכל וכו'. ואע"ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן אחד היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן מ"א ס"ק כ"ו א"א אות כ"ו ר"ז אות ט"ז. בי"מ אות ב':

פט

טפ) שם ואמרו נאכל וכו'. בלבוש כתב ונאכל במקום זה משמע שלא די באמירת נאכל לבד אלא שצריך לקבוע מקום ג"כ לומר נאכל כאן או במקום פלוני וכ"מ בר"ז שם. מיהו המאמ"ר אות ט"ו כתב דלדעת הש"ע באמירת נאכל לבד סגי יעו"ש. ונראה דלכתחלה יש להחמיר ולומר נאכל כאן או במקום פלוני לצאת אליבא דכולי עלמא. ונ"מ נמי לענין זימון דדין אחד להם כמ"ש לקמן סימן קצ"ג סעיף ג' יעו"ש:

צ

צ) שם שלא ירדו וכו'. עיין מאמ"ר אות ט"ז שכתב דהיותר נראה לגרוס ולא ירדו מהבהמות יעו"ש. ועיין לקמן סימן קצ"ג סעי' ג' דשם כתוב בהדיא ולא ירדו יעו"ש:

צא

צא) שם והולכין לא. פי' דלא מהני אמירה. וכ"מ בגמ' מ"א ס"ק כ"ז. ובלא אמירה אפי' עמדו יחד אין מצטרפין להוציא א"א אות כ"ז:

צב

צב) שם והולכין לא. וכתב שם המ"א וצ"ע אם יושבין בעגלה אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו ואע"ג דק"ל דרוכב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגגה מ"מ כיון ששלשתם יושבין באגודה אחת י"ל דמצטרפין וצ"ע עכ"ל. והביאו א"ר אות ך' וכתב ונראה להקל כשמתכוין דהא בדיעבד בכל ענין יוצאין. ועוד דמידי דרבנן היא עכ"ד. וכ"פ הבי"מ אות ג' דבעגלה מצטרפין יעו"ש. ועיין א"ר בסי' קצ"ג אות ז' לגבי זימון בעגלה שציין על מ"ש כאן ונראה שר"ל דגם בזימון יכולין לזמן היושבין בעגלה אם נתכוונו לכך והח"א כלל מ"ח אות ז' כתב דבמקום ספק בג' יזמנו אבל בעשרה יש לחוש להזכרת שם לבטלה יעו"ש. ונראה לענין דינא דברכת המוציא יש לברך כל אחד לעצמו כיון דאפשר אבל לענין זימון יש לזמן כדי שלא לבטל המצוה וגם כיון דליכא הזכרת השם וכן בדאיכא עשרה במקום ספק יש לזמן בלתי הזכרת השם מטעם הנז' ומיהו בספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ"א שם א"ר שם. ח"א שם. ר"ז אות ט"ז. בי"מ שם וכן בעומדת העגלה ואמרו נאכל כאן ואכלו יחד ודאי מוציא. א"א אות כ"ז:

צג

צג) שם ואם היו אוכלין בשדה וכו'. כ"ה בב"י ואינו מכוון ונראה שצ"ל וכן אם היו ודוק. ושוב מצאתי כן בר"י ז"ל וכן העתיק הלבוש ז"ל. מאמ"ר או' י"ז:

צד

צד) שם כיון שלא קבעו מקום ואוכלין וכו'. נראה דהכא נמי מיירי כשאמרו נאכל ואפ"ה לא מהני כיון שאינם אוכלין במקום אחד. מאמ"ר אות ח"י. וכתב שם המאמ"ר דכל שאמרו נאכל אעפ"י שאין להם שלחן א' ומפה א' מהני כיון שהם בשדה ומשמע שם מדבריו דכל שאמרו נאכל וישבו במקום אחד בשדה מהני ואעפ"י שלא קבעו מקום יעו"ש. מיהו מדברי הר"ז אות ט"ז משמע דהגם שא"צ בשדה שלחן א' או מפה א' אבל הכנת מקום צריך שיאמרו נאכל כאן או במקום פלוני יעו"ש. ועיין לעיל אות ט"פ שכתבנו דלכתחלה יש להחמיר לומר נאכל כאן או במקום פלוני יעו"ש וה"ה לכאן:

צה

צה) [סעיף יג'] אם כיון המברך וכו'. פי' דבדיעבד יצאו שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה וכמ"ש ב"י בסימן רי"ג בשם תשו' הרשב"א לענין זימון דפירות יעו"ש. ט"ז ס"ק י"ג. וכ"כ הלבוש דבדיעבד יצאו וכ"כ א"ר אות י"ט ודחה דברי העו"ת שכתב להתיר אפי' לכתחלה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ט ותמה על העו"ת יעי"ש. נה"ש אות ז' ומיהו עיקר דין זה שכתב בש"ע הוא מדברי הרוקח אבל הרא"ש כתב אם לא הסיבו אע"ג דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא והביאו ב"י יעו"ש ועיין מ"א ס"ק כ"ח שכתב צ"ע על הרב"י דלמה לא הביא דברי הרא"ש דאפי' בדיעבד לא יצא יעו"ש. וכן הפר"ח אות י"ג כתב דעיקר כדברי הרא"ש ולמעשה צ"ע יעו"ש. ועיין מאמ"ר שם מ"ש ליישב דברי הרא"ש ולעד"נ האי דלא הביא בש"ע דברי הרא"ש משום דכיון דלהרוקח אם נתכוונו יצאו וכ"מ מתשו' הרשב"א כמ"ש בב"י וק"ל סב"ל כמ"ש בב"י בכ"מ ע"כ פסק בש"ע כהרוקח. והכי ק"ל כדברי הש"ע ודעמיה דבדיעבד יצאו משום סב"ל וכ"כ בבאורי הגר"א דדברי הש"ט עיקר יעו"ש ודע דדין זה שייך גם בברהמ"ז היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כיון אחד להוציא את חבירו יצא בדיעבד וכ"מ בביאורי הגר"א יעו"ש. וכ"כ מ"ב אות ס"ה ועיין לקמן סימן רי"ג אות ז':

צו

צו) [סעיף יד'] אם המסובין רבים וכו'. ואפי' שנים הרי הם כרבים לענין זה כמ"ש לעיל סעיף י"א. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד:

צז

צז) שם גדול שבכלם בוצע כלומר בשאין עמהם בעה"ב או שכולם בעלי בתים כן כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וכ"כ התו' בר"פ ג' שאכלו. וכ"כ המרדכי שם. ב"י. לבוש. ר"ז א' י"ט. וגדול שבכולם היינו גדול בחכמה. ר"ז שם. וה"ה דיכול הגדול ליתן רשות לכל מי שירצה. ר"ז שם. ואם היו שם שני ת"ח שקולין בחכמה אבל האחד הוא ת"ח בן ת"ח עצום והב' אינו בן ת"ח עצום ת"ח בן ת"ח עצום קודם. ד"מ בהגה"ט אות ח"י. ואם היו שם ב' ת"ח מפולפל בתלמוד ואחד בקי בהוראות שיודע להורות דינים אליבא דהלכתא מורא הוראות קודם כמ"ש בסוף מס' הוריות יעו"ש ועיין עוד מזה ביו"ד סי' רמ"ד סעיף ח"י יעו"ש:

צח

צח) שם גדול שבכולם בוצע. וחתן בוצע ביום חתונתו אעפ"י שיש גדול ממנו. ב"י בשם התו' מ"א ס"ק כ"ט ר"ז שם:

צט

צט) שם גדול שבכולם בוצע. מ"ש הבי"מ אות כ"ב דבסעודות גדולות שהמסובין מרובין עד אין מספיק להם שלחן אחד ומעמידין להם בחדר אחד גדול שנים או ג' שלחנות בכדי שיספיק לכל המסובין וגדול שבכולם בוצע ומוציא את כל המסובין שבכל השלחנות ששם וכו' יעו"ש כבר הביאו היפ"ל אות י"ד וכתב עליו דלא כן המנהג בינינו אלא כל הגדול שבכל שלחן ושלחן הוא בוצע ונותן לפני כל אחד ואחד מהמסובין על שלחנו אעפ"י שכל השלחנות מונחות בחדר אחד ורואין אלו את אלו עכ"ל ועיין לעיל אות פ"ו שכתבנו שכ"מ נמי מדברי מרן ז"ל יעו"ש. וכן מ"ש הבי"מ בדיני טעימת המוציא אות ח"י בשם מהרי"ל דבסעודות גדולות צריך ליתן הבוצע מהחתיכה שבצע לכל השלחנות ולכל המסובין וכו' יעו"ש כבר כתבנו לעיל אות י"ט דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לחתוך בתחלה רק לעצמו ולאחרים חוזר וחותך להם מן הככר יעו"ש:

ק

ק) שם הגה. ואחד מכם כהן מצוה להקדימו. הטעם דדרשינן וקדשתו להקדימו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וכו' עו"ת אות י"ז. וכן הוא לקמן בש"ע סי' ר"א סעיף ב' יעו"ש. ואם ירצה יתן רשות לישראל לברך רשאי כ"כ שם הטור. ומשמע שם בב"י ה"ד אם אין שם עם רב. וכ"כ ל"ח בפ"ג שאכלו אות מ"ח והביאו שכנה"ג שם בהגב"י אות ב' בי"מ אות ז' ועיין לקמן סימן ר"א אות כ"ד:

קא

קא) שם ואחד מהם כהן מצוה להקדימו. וכן אם אחד מהם לוי צריך להקדימו לישראל אם הם שוים כמ"ש בסוף מס' הוריות יעו"ש. וכ"פ בש"ע יו"ד סימן רנ"א סעיף ט' לגבי צדקה יעו"ש וכ"נ דעת הטור סימן ר"א והדרישה שם אות ב' וכ"כ לעיל סימן ג"ן אות מ"ב לגבי תפלה יעו"ש. והב"ח בסי' ר"א כתב דהלוי קודם לישראל ת"ח כשהלוי ג"כ ת"ח אעפ"י שאינו חשוב כמו הישראל יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגה"ט בזה הסי' אות י"ב עו"ת אות י"ז. ומיהו עיין במ"א סי' ר"א סק"ד שהביא בשם ירושלמי סוף הוריות וספרי דדוקא בזמן הדוכן היה לוי קודם יעו"ש. אבל הא"ר שם אות ג' כתב דגם בזה"ז יש ללוי קדימה לישראל כשאין כהן בהמוציא ובהמ"ז יעו"ש וכ"כ א"א שם אות ד' וע"כ נראה כיון די"א דגם בזה"ז יש לו דין קדימה וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רנ"א כנז' יש להחמיר ודלא כהבי"מ אות ט' יעו"ש ומה שלא נזכר זה כאן בש"ע י"ל דסמך על מ"ש בסימן רנ"א דהא גם לגבי איזה נקרא גדול סמך על מ"ש ביו"ד סי' רמ"ד סעיף ח"י ודוק:

קב

קב) שם בהגה. ואם הכהן ע"ה ת"ח קודם לו. הא דהיכא שהכהן ע"ה ת"ח קודם ואם לאו עובר משום משנאי אהבו מות ה"ד ברוצה הת"ח להקדים הכהן מצד כהונתו אבל אם החכם נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש מרדכי פ' בני העיר והביאו ב"י סי' ר"א ופסקו שם בש"ע סעי' ב' וכ"כ בנימין זאב סי' רמ"ג ורנ"א שאם החכם נתן לו רשות ש"ד. והביאו כנה"ג סי' ר"א בהגה"ט וכתב דכן מנהגינו אבל הב"ח שם כתב נראה להחמיר שלא ליתן רשות לכהן ע"ה לברך לפניו יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט בזה הסי' אות י"א. עו"ת אות ח"י. א"ר אות כ"א:

קג

קג) שם בהגה טוב להקדימו וכו'. כתב העו"ת אות י"ט דהב"ח חולק וסובר דחיוב בדבר איכא אפי' נגד הלוי כ"ש נגד הכהן אבל הא"ר אות כ"ב כתב דגם להב"ח אין חיוב בדבר יעו"ש:

קד

קד) שם בהגה. טוב להקדימו וכו'. ומאריך ימים בכך מגילה כ"ח א' מ"א ס"ק ל"א. ר"ז אות י"ט.

קה

קה) שם ואם יש עמהם בעה"ב וכו'. מדברי הרב משמע דאם בעה"ב עמהם אפי' האורח כהן והוא ת"ח גדול ובעה"ב ע"ה יברך בעה"ב כדי שיבצע בעין יפה. שכנה"ג בהגה"ט אות יו"ד. עו"ת אות כ' מיהו בשה"ג אשר סביב המרדכי פ"ג שאכלו כתב שאין רשות לבעה"ב לברך אלא עד שיטול רשות מכהן. והב"ד כנה"ג בהגה"ט והעו"ת שם וכתב שם העו"ת דכן המנהג בקצת מדינות שאומרים ברשות הכהן ונכון הוא עכ"ל. ובל"ח פ"ג שאכלו אות כ"ב כתב דנהוג עלמא גם בבציעה לחלוק כבוד לגדול וכתב שם הטעם מפני שבימיהם היו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכילת שירותא ואיכא עין יפה משא"כ האידנא שאין נותנין כ"א מעט לאכול מפרוסת הברכה עכ"ל. והביאו העט"ז אות ז' שכנה"ג שם אות י"ג. עו"ת שם. מ"א ס"ק ל"ב. א"ר אות כ"ג סו"ב אות י"א. ר"ז אות י"ט. ומה שיש להקשות על טעם הל"ח כבר תירצו אותו האחרונים וע"כ אין לזוז מן המנהג ודלא כהבי"מ אות י"ג שכתב דאין נכון לנהוג כן יעו"ש:

קו

קו) שם ואם יש עמהם בעה"ב וכו'. ובעה"ב היינו בעל הסעודה. ומיהו צריך ליזהר לכוין בדעתו להוציא השומעים ולהוציא התיבות והאותיות של ברכה כתקנן ואם הוא מגמגם בלשונו ואינו מוציא האותיות כתקנן צריך לחזור ולברך האורח על הפרוסה כמש"ל אות ע"ח יעו"ש וה"ה לבן אצל האב אם יודע שאביו אינו מוציא האותיות כתקנן חוזר ומברך על הפרוסה:

קז

קז) שם הגה. והמברך יאמר תחלה ברשות מורי וכו' כתב הל"ח בפ"ג שאכלו אות מ"ז דנהגו ליטול רשות מהכהנים בברהמ"ז ואפי' במקום שיש ת"ח גדולים ע"כ. והביאו שכנה"ג סימן ר"א בהגב"י אות ד' מ"א ס"ק ל"ג וכתב שם המ"א ונכון הוא ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן הכהן רשות עכ"ד. אבל הא"ר אות כ"ב כתב דלא נהירא דאי בעה"ב מיסב עמהם מצוה לבעה"ב אפי' נגד כהן ת"ח כמ"ש השכנה"ג ואי אין בעה"ב מיסב עמהם אין חיובא ליתן לכהן אלא כשהוא גדול שבמסובין ובל"ה גדול שבמסובין בוצע עכ"ל. ומיהו הרואה יראה שם בל"ח שלא כתב זה אלא ממדת חסידות יעו"ש. וכן עתה המנהג כשיש מסובין מרובין אומר האוחז בידו כוס ברהמ"ז לזמן וברשות המסובין כל אחד ואחד לפי כבודו והוא מדרך ענוה שלא להחזיק עצמו שהוא גדול מכולם. והם אומרים כבודו בראש ר"ל שראוי לברך בראש וגם זה הוא ממדת ענוה. ומיהו אם הכהן ת"ח ושוה לו בודאי צריך רשות ידעתו. א"א אות ל"ג. וכ"כ בתשו' עולת שמואל סי' כ"ג יעו"ש. אבל אם נתנו לו כוס של ברה"מ לברך ובא וישב שם כהן בר אוריין שלא סעד א"צ ליטול ממנו רשות אפי' אם הוא מקפיד כיון דא"א לו לברך. עולת שמואל שם. והביאו פ"ת:

קח

קח) שם בהגה. ברשות מורי וכו'. וז"ל שה"ל מצאתי בשם ר' האי שנים שבאו לאכול המברך נוטל רשות מחבירו ואומר לו ברשות מורי והוא עונה ברשות שמים. שכך שנינו בברכות (נ"ה ע"א) ראה קראתי בשם בצלאל אמר הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל וכו' כך בסעודה בני ההסיבה בוחרים החשוב שבהם לברך והוא אומר ברשות רבותי כלומר אני יודע אם אתם מסכימים שהקב"ה מסכים עמכם והם משיבין ברשות שמים כלומר לכך אנו מסכימין שיסכימו מן השמים שנאה והגון אתה לפנינו. ומברך ובוצע. בא להם יין בתוך המזון א"צ לומר ברשות מורי שהרי כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי לכך הוא אומר סברי מורי כדי שיניחו אכילתם ויתנו דעתם לשמוע הברכה ויענו אמן וא"ת הרי קידיש והבדלה שבית הבליעה פנוי ולמה אומר סברי מורי שלא תחלוק בברכת היין זה הכלל אין מסבירין אלא על היין ואין מרשין אלא על הפת מ"ט לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם דעתם אבל לבה"מ ולקידוש והבדלה שהם חובה א"צ לומר רשות אלא סברי מורי כלומר תנו דעתכם לברכה כדי לצאת י"ח והם עונים לחיים. וכן יין שבתוך הסעודה א"צ ליטול רשות שהרי כיון שיש להם לאכול א"א בלא שתייה ולפיכך צ"ל סברי מורי שהיין גורם שכרות ומפני הפחד הוא אומר כך והם עונים לחיים עכ"ד. והביאו ב"י. ובא"ז כתוב כשבא לבצוע אומר ברשות מורי מדת ענוה הוא אעפ"י שהיא חשוב יותר מכולן שלא יהא נראה כמראה בעצמו שהוא החשוב והם עונים ברשות שמים וא"צ כ"א ליטול רשות והביאו ד"מ אות א' יעו"ש. ובתוך הגהות מהרש"ל כתוב וז"ל מצאתי מפני מה אומרים סברי מרנן על היין לפי שבשעה שהיו דנין ד"נ היו משקין אותן יין ע"ד תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. וכן היו משקין האבלים יין כדאמרינן לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים לכך אמרינן סברי מרנן שיהא לחיים ולכך הם חייבים לענות לחיים ולא למות עכ"ל ומהר"ם מ"ץ כתב הטעם מה שאו' סברי מרנן על היין ולא על הלחם ולא על השכר משום שהיין הביא קללה לעולם בימי נח שנשתכר ונתארר בנו כנען ע"כ אמרינן סברי כלומר תבינו שבדעתי לשתות ובדעתכם אני אשתה שלא יזיק ע"כ רגילים להשיב אחריו לחיים עכ"ל. והב"ד הב"ח בסי' קע"ד. שכנה"ג בזה הסי' בהגב"י אות ד' וכתב עוד ט"א בשם הרד"א ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדה"ר גפן היה לפיכך נקנסה עליו מיתה. סברי מרנן היש בדעתכם שזה הכוס יהיה לחיים ולא למות ככוס של אדה"ר והם עונים לחיים יהיה ולא למות עכ"ל. וכתב עו"ש השכנה"ג טעמא מדנפשיה שלפי שהיין גורם שכרות וע"י השכרות באים נזיקים רבים כההיא דפ"ק דמגילה דקם רבה ושחטיה לר"ז ולכן אמרו סברי מרנן שיהיה הכוס לחיים ולא יגרום דברים של מיתה. ובשם תנחומא פ' פקודי כתב שהטעם מפני שהשותה ירא מסם המות שלא יהא בכוס והוא אומר סברי מרנן ואומרים הקהל לחיי כלומר שלחיי יהיה הכוס עכ"ל. וכ"כ בתיקונים תיקון כ"ד דצ"ל סברי מרנן והקהל עונין לחיי יעו"ש. ועיין בשער הכוו' דרוש א' דשבת דף ע"א ע"ד שכתב טעם בסוד לשני תיבות אלו של סברי מרנן והוא כי ס"ר דסברי גי' עשר הויו"ת פשוטות דחמשה חסדים וה' גבורות והב' דסברי ב' כוללים דחסדים וגבורות. והיו"ד דסברי עשרה כוללים שלהם. מרנן גי' ש"ם והיא ע"ד סוד שם של שמע שהוא גי' רפ"ח ושם ב"ן וכ"כ בסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל. ור"ל בגי' דמלת סברי יכוין למתק ה' גבורות בה' חסדים כידוע שהיין רומז אל בחי' גבורה וצריך למתקו ומטעם זה ג"כ מוזגין אותו במים שהוא בחי' חסד כידוע ובגי' דתיבת מרנן יכוין אל בחי' בירורי רפ"ח ניצוצי קדושה שעולין אל בחי' שם ב"ן שהוא מלכות דאצילות כידוע:

קח) וכתב עו"ש בשכנה"ג דלא ראיתי מנהג זה שאומרים לחיים אלא במשתה כשאחד שותה כוס ומראהו לחבירו ואומר לו שכן ישתה גם הוא כמוהו ואז עונהו לחיים וסמך לזה בפ' במה אשה מעשה בר"ע שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן. חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמדיהון ע"כ. וכתב עוד דהמנהג עכשיו שמי ששותה אומר למסובין עמו בשמחתכם או לכל אחד בפ"ע עכ"ל ומיהו מ"ש דלא ראיתי מנהג זה שאומרים לחיים עכשיו יש שנוהגין לומר לחיים. וגם במשתה יש נוהגין שלאחר שבירך ושתה חוזר להראות כוסו לחבירו ואומר לחיים ועונהו לחיים. ויש נוהגין לומר בשמחתכם או בשמחתך לכל אחד ואחד ועונים אותו רפואה וחיים:

קט

קט) וכתב הב"ח בסי' קע"ד דמדברי כולם נלמיד דכ"ע שמברכין על היין אומרים סברי מרנן ואפי' אינו בתוך הסעודה ולפ"ז אף כשמברכין ברכת אירוסין ונישואין אומרים ג"כ סברי מרנן וכן ראיתי ממורי הרה"ג מהר"ר הירש שור ז"ל ושכך קבל מהגדולים וכך אני נוהג עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י בזה הסי' אות ה' וכתב וכן המנהג פשוט דאף כשמברכין בבית האבל צ"ל סברי מרנן כלומר לא ישמע עוד שוד ושבר ונשתה כוס בשמחה והן עונין לחיים עכ"ד. וכ"כ היפ"ל סי' קע"ד אות ד' יעו"ש. וכ"נ לפי מ"ש לעיל באות הקודם שיש טעם בסוד לשני תיבות הללו דבכל עת שמברך על היין צריך לאומרם וכן עמא דבר ועיין לקמן בססי' קע"ד בהגה ומ"א שם ס"ק י"ו ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' ק"ץ אות ב':

קי

קי) [סעיף טו'] אין המסובין רשאין לטעום וכו'. ואעפ"י שנתן הבוצע לפני כל אחד ואחד אינם רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. כ"פ מרן ז"ל בב"י לענין הלכה אבל התו' כתבו דהשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו א"צ כל אחד להמתין עד שיטעום המברך. והא דאמרינן אין המסובין רשאים לטעום וכו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל לאחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ע"כ. וכתב הב"ח ומ"מ נראה שהבוצע יהא נזהר לכתחלה לטעום מיד ולא לתת לכל אחד חלקו קודם שיטעום הוא לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוותא עכ"ל. והביאו העט"ז אות ח' שכנה"ג בהגב"י אות ך' עו"ת אות כ"א. וכתב וכן המנהג עכשיו. א"ר אות כ"ז וכתב שהט"ז לא דק בדברי הב"ח יעו"ש. יפ"ל אות ח"י וכתב שכן המנהג כמ"ש העו"ת והכי נקטינן:

קיא

קיא) שם עד שיטעום הבוצע. ואפי' אם כל אחד מברך לעצמו כשזקוקים לככרו אפשר דאין רשאין לטעום קודם הוא. א"א אות ל"ה:

קיב

קיב) שם הגה. אבל מותר לתת וכו'. הט"ז ס"ק ט"ו תמה על דברי מור"ם הנז' דהא לכתחלה אין להפסיק בשהייה בין ברכה לטעימה והמ"א ס"ק ל"א תירץ דזהו מכלל הטעימה הוא כיון דמברך בעד כולן. וכ"כ הלבוש יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דלכתחלה יש ליזהר לטעום קודם שיתן למסובין יעו"ש. וכ"כ הט"ז שם דלא ראינו מעולם מי שנוהג כך כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכ"כ המ"א שם בשם הירושלמי דרב טעים בשמאלו ומחלק המוציא בימינו. וכ"כ הר"ז אות ך' בי"מ אות ך':

קיג

קיג) שם בהגה. קודם שיאכל הוא. והם ימתינו עד שיאכל הוא. כ"כ מ"א ס"ק ל"ה. ומיהו יש דפוסים שכתוב זה בש"ע כמ"ש המאמ"ר אות כ"ד יעו"ש אבל לטעום קודם הבוצע אינם רשאין ואפי' אם יתן להם רשות כמ"ש לקמן אות קכ"ב יעו"ש:

קיד

קיד) שם ואם כל אחד אוכל מככרו וכו'. דהיינו שיש לפני כל אחד ככר שלם כמו לפני הבוצע שאל"כ זקוקים הם לככר שלם שלפני הבוצע שכיון שיש על השלחן פת שלימה אסור לבצוע על הפרוסה אלא ע"ד שיתבאר לקמן רסי' קס"ח. ר"ז אות ך':

קטו

קטו) שם רשאין לטעום קודם ואעפ"י שהם יוצאין בברכת המברך רק שימתינו עד שיכלה אמן מפי רוב העונים כמו שהבוצע צריך להמתין כמש"ל סעיף ט"ז. ר"ז שם:

קטז

קטז) שם ואם הוא שבת וכו'. וה"ה אם הוא יו"ט. כמ"ש לקמן סי' תקכ"ט סעי' א' וכ"כ הר"ז:

קיז

קיז) שם צריך שיהא לפני המסובין וכו'. שאל"כ זקוקים הם לככר שלפני הבוצע לצאת בהן י"ח לחם משנה. ר"ז שם:

קיח

קיח) [סעיף טז'] עד שיכלה אמן וכו'. לפי שהעונה אמן כמברך וצריך שתכלה הברכה קודם שיבצע ב"י בשם א"ח. לבוש ב"ח. פרישה אות י"א. ר"ז אות ב':

קיט

קיט) שם מפי רוב העונים. אבל א"צ להמתין על המאריכין לפי שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ב"י בשם מהרי"ן חביב. לבוש. ב"ח. פרישה שם. ר"ז שם. א"ר סי' קכ"ח אות ל"ז ועיין בדברינו לעיל סי' קכ"ד אות ב"ן שכתבנו דבברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין אפי' למאריכין ואעפ"י שהם טועין יעו"ש וה"ד כשיש ברכה לאחריה כגון בתפילת י"ח אי ברכת כהנים או ברהמ"ז דאם לא ימתין לא ישמעו התחלת ברכה שאחריה אבל בברכת המוציא שלא יש ברכה לאחריה א"צ להמתין למאריכין ואעפ"י שמוציא רבים י"ח. ועיין ט"ז סי' קכ"ח ס"ק י"ב וא"ר שם ודוק:

קכ

קך) שם מפי רוב העונים. אפי' כל אחד מברך לעצמו אפ"ה אמן שייך ועדיין לא כלתה הברכה ואסור לבצוע קודם סיום הברכה א"א אות ל"ו. וכ"כ בס' דרכי חיים באות אמן חלק ט' והביאו א"ח אות י"ג:

קכא

קכא) שם מפי רוב העונים. וה"ה אם בצע קודם הברכה דאסור לטעום עד שיסיימו הרוב אמן. א"א שם. דר"ח שם. א"ח שם:

קכב

קכב) [סעיף יז'] הבוצע פושט ידיו תחלה וכו'. פי' לאחר שטעם הבוצע. תחלה ואח"כ טעמו המסובין רשאי הבוצע ליתן רשות לרבו שיפשוט ידיו תחלה לקערה לאכול אבל אינו רשאי ליתן רשות לטעום הבציעה קודם שיטעום הבוצע וכדפי' בסמוך דלא כהשר מקוצי דכיון שאמרו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע לא מהני רשות שלו למיעבד איסורא. אבל כאן לא אמרו חכמים אין המסובין רשאין לפשוט ידיהם לקערה וכו' אלא דכיון שהיה בוצע להוציא המסובין ראוי הוא לכבוד שיפשוט ידו לקערה תחלה ולכך יכול הוא לחלוק כבוד זה לרבו כיון שאין שם איסור. ב"ח. פרישה אות י"ב. שכנה"ג בהגה"ט אות ט"ו:

קכג

קכג) שם למי שגדול ממנו וכו'. וא"ת למה בצע הוא י"ל כגון שהוא בעה"ב או שחלק לו הגדול רשות. מ"א ס"ק ל"ז:

קכד

קכד) [סעיף חי'] הבוצע נותן וכו'. ולא יזרוק הפרוסה משום ביזוי אוכלין וגם אינו כבוד למקבל הפרוסה שיתן לו דרך זריקה. לבוש סעי' י"ד. וכ"כ המ"א ס"ק ג"ח דאסור לזרוק להם הפת כמ"ש בסימן קע"א סעיף א' יעו"ש. ואע"ג דיש מתירין אם אינו נמאס בהמוציא י"ל דהוה בזיון מצוה. א"א אות ל"ח ועיין לקמן סימן קע"ז אות ו':

קכה

קכה) שם אא"כ הוא אבל ובשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת. הר' מנוח בשם הגאונים. בד"ה. מ"א ס"ק ט"ל. וכ"כ א"ר אות כ"ד בשם בה"ג.

קכו

קכו) שם בהגה. שנותנין בידו וכו'. משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל דלא ליתרע מזליה א"ר שם:

קכז

קכז) [סעיף יט'] מי שאינו אוכל וכו'. וה"ה בכל ברכת הנהנין. דדוקא בברכת המוציא שכל ישראל ערבין זב"ז וכשחבירו לא יצא כאילו הוא לא יצא לכן יכול לברך משא"כ בברכת הנהנין דלא ליתהני ולא לברך מס' ר"ה דף כ"ט ופי' רש"י שם. ב"י. לבוש בזה הסעי' וסעי' ך' מ"ח סק"מ. ר"ז אות כ"ג. ואפי' בדיעבד נמי לא יצא א"א אות מ' ח"א כלל ה' אות ח"י. ועיין לקמן סימן רי"ג אות ח"י:

קכח

קכח) שם אינו יכול לברך וכו'. ואפי' אין האוכלין יודעים לברך. עו"ת אות כ"ג. ר"ז שם:

קכט

קכט) שם אבל לקטנים יכול לברך וכו'. ואפי' אינם בני ביתו והא דנקט בברייתא ולב"ב אורחא דמילתא נקט. ב"י. ב"ח. לבוש. ט"ז ס"ק ט"ז. עו"ת שם. ר"ז שם. ואם יודעים לומר השמות מאליהם או יאמר להם אות ראשונה של השם והם יגמרו מאליהם. וכן יעשה לגדולים אם אינם יודעים לברך ואינו רוצה להנות כדי להוציאם בברכתו:

קל

קל) [סעיף ך'] אפי' בשבת וכו'. לא יברך לו וכו' וטעמא משום דאכילת שבת וי"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרינן ג"כ לא ליתהני דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות מ"א ס"ק מ"א. וכ"כ הט"ז סימן רע"ג סק"ג. מיהו בזה הסימן ס"ק י"ז כתב טעם אחר משום דהפת הוא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכילת מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי עכ"ל. והלבוש כתב הטעם משום דאינו מצוה בפירוש יעו"ש אבל המט"י תמה על טעם הלבוש וכי גרע מברכת היין דשחרית דאינו אלא מדרבנן וכתב הטעם דכל דבר שנראה לעין שאינו עושהו אלא דוקא משום מצוה בין אם הוא דאורייתא בין אם הוא דרבנן מברך לחבירו אעפ"י שהוא אינו נהנה כלל כיון דאית ליה שעושה משום מצוה ולא משום הנאה אבל אם אין עשייתו נראית בשביל מצוה אלא להנאתו כגון המוציא דשבת שאין הוכחה באכילתו שהיא משום חובה אינו יכול להוציא אם אינו נהנה משא"כ ביין דשחרית של שבת שנראה ודאי שהוא משום חובה דאל"ה לא היה לו לשתות יין קודם סעודה ואליבא ריקניא דאין כן דרך השותים יין וכן של ליל פסח טעמו כנז' ולכך אפי' שאינו נהנה מברך לאחרים יעו"ש:

קלא

קלא) שם אפי' בשבת שחייב לאכול פת וכו'. וג' סעודות דשבת אם הם דאורייתא או דרבנן יתבאר לקמן בסימן ער"ד בס"ד ודין הקידוש בסי' ער"א יעו"ש:

קלב

קלב) שם ולא שרי לברך לאחרים וכו'. וזהו דשרי לברך לאחרים בברכת המצות אעפ"י שאינו נהנה אם הוא דוקא לשאינו בקי או אפי' לבקי עיין בטור וב"י סימן רע"ג וסימן תרצ"ד ופסק מרן ז"ל בסי' רע"ג סעיף ד' דאינו מוציא אלא דוקא לשאינו בקי וכ"כ הב"ח בסימן תקפ"ה דכן הוא דעת הטור יעו"ש והגם דהפר"ח בסי' תקפ"ה פליג על מרן ז"ל וס"ל דיכול לברך אף לבקי אנן אתכא דמרן סמכינן ועוד הא ק"ל סב"ל וע"כ אינו יכול לברך להוציא אחרים בברכת המצות אם אינו נהנה אלא דוקא למי שאינו בקי. וכ"כ האחרונים. ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ט אות כ"ז:

קלג

קלג) שם אלא ברכת המוציא דמצה וכו'. כתב העו"ת אות כ"ג יש לתמוה אמאי לא חשיב חייב אכילת כזית פת בלילה הראשונה של סוכות דהא ילפינן בג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות וכדמסיק בש"ס בכמה דוכתי עכ"ל. אבל הא"ר סוף אות כ"ח כתב נראה דה"ה בליל ראשון של סוכות מוציא אחרים דאיתקש לט"ו דמצה עכ"ל. וכ"כ א"א אות מ"א דבליל א' וב' דסוכות יכול להוציאו כמו מצה יעו"ש. והב"ד היפ"ל אות י"ט (ומיהו מ"ש שם היפ"ל דלאו ג"ש גמורה הוא וכו' לא ידענא מנ"ל הא דהא במס' סוכה כ"ז ע"א משמע דג"ש גמורה היא וכ"מ בטור וב"י סי' תרל"ט ומסתמיות דברי הפו' ראשונים ואחרונים ודבריו צל"ע) ומיהו נראה זהו לפי טעם המ"א אבל לפי טעם הט"ז והמט"י נראה דאינו יכול לברך המוציא בליל א' וב' דסוכות להוציא אחרים אם אינו נהנה וע"כ כיון דלא נזכר זה בדברי הגאונים וגם לא בדברי מרן ז"ל יש להחמיר משום סב"ל ואינו יכול לברך אם אינו נהנה:

קלד

קלד) שם וברכת יין דקידוש וכו'. לכאורה נראה דוקא בברכת היין דקידוש שבת מפני דקידוש שבת דאורייתא כמ"ש במס' פסחים ק"ו ע"א ובמס' ברכות ך' ע"ב ופסקו הרמב"ם ז"ל ר"פ כ"ט מה"ש ובש"ע סימן ער"א סעיף ב' אבל בקידוש יו"ט שהוא מדרבנן כדמשמע בברכות ובפסחים שם וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ על הרמב"ם שם דין ח"י אינו יכול לברך אם אינו נהנה אמנם בטור וב"י סי תפ"ד משמע בהדיא דגם בברכת היין של קידוש יו"ט יכול להוציא אחרים אפי' אינו נהנה וכ"מ בט"ז שם סק"א יעו"ש. וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש הט"ז והמט"י שהב"ד לעיל אות ק"ל יעו"ש:

קלה

קלה) שם וברכת היין דקידוש וכו'. וכן כשמקדש על הפת לאחרים בלילה יכול לברך להם ברכת המוציא אעפ"י שאינו נהנה. לבוש סימן רע"ג סעיף ד' בהגה. וכ"כ הב"ח שם סוף הסי' ט"ז שם סעיף ג' מ"א שם ס"ק י"ג. א"ר בזה הסימן אות כ"ט. מש"ז אות י"ז ר"ז אות כ"ג ח"א כלל ה' אות ח"י מיהו מ"ש שם הלבוש להתיר לברך להם המוציא אעפ"י שקידש על היין מדברי הב"ח שם משמע דאסור. וכ"כ הא"ר שם אות ה' דהב"ח והנ"ץ חולקים על הלבוש בזה יעו"ש. וכן הט"ז שם הקשה על הלבוש בזה והסכים לאסור יעו"ש וכ"כ המ"א שם מש"ז שם. וכתב שם המש"ז דאפי' כשמקדש על השכר אם רוב שתייתם ממנו אפ"ה אחד מוציא אעפ"י שיצא יעו"ש. ואם אין יין בשחרית שמברך המוציא ואוכל אין מוציא אחרים בהמוציא דלא הוי קידוש בזה בשחרית. מש"ז סימן רע"ג אות ג':

קלו

קלו) שם בין של היום. זהו סברת רי"ו אבל בשם המרדכי כתב ב"י דכיון. דליכא רק בפה"ג שמא הוי כמו ברכת היין שאינו יכול להוציא אחרים אם אינו אוכל יעו"ש. ונראה הא דלא חש מרן ז"ל לסברת המרדכי משום דלא כתב אלא בלשון שמא שמסתפק בדבר וכיון דרי"ו כתב כן בפשיטות פסק כוותיה. וכ"פ מור"ם ז"ל לקמן סי' רע"ג סעי' ד' וכ"פ הלבוש. ר"ז שם. ח"א שם. דה"ח בדיני קידוש אות ד':

קלז

קלז) שם הגה. ויש לאכול הפרוסה וכו'. משמע דכל פרוסת המוציא צריך לאכלה בתחלה קודם שיאכל פת אחר משום חביב מצוה וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשה"מ פ' עקב שכתב וז"ל אם תוכל לכוון כל כוונות אלו בהמשך כל זמן אכילתך הוא דבר גדול ולפחות תכוון כוונה זו כשאתה אוכל אותה הפרוסה של כזית דהמוציא אשר ברכת עליו עכ"ל משמע דכזית המוציא שבירך עליו צריך לאוכלו כולו בתחלה ולכוין בו כל הכוונות הצריכות לאכילה כיעו"ש ובדברינו לעיל סימן זק"ן אות ך' יעו"ש. ומיהו בס"ח ססי' תתפ"ח כתב ומן המוציא משאיר מעט ואוכלו אחר הסעודה או יבש או במשקה ע"ש שיהא טעם של המוציא בפיו וכתיב והשאיר אחריו ברכה ע"כ. והביאו השל"ה בשער האותיות אות ך' דפ"א ע"ב. עו"ת אות כ"ה מ"א ס"ק מ"ב א"ר אות כ"ה ועיין השל"ה אות ק' בענין היז"ל אות ח"י שכתב דמועיל ג"כ שיור המוציא לתיקון הוז"ל וכ"פ הרח"פ בכף החיים סי' כ"ג אות י"ג יעו"ש אמנם מדברי האר"י ז"ל. לא משמע הכי כנז' אלא אדרבא משמע דהתיקון הוא שיאכל כל הפרוסה בתחלה ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל. ומיהו הרוצה לקיים מאמרם ז"ל יש לשייר מככר שבירך עליו לאוכלו באחרונה:

קלח

קלח) וכתב שם בס"ח שלא יתן לנכרי לשתות מכלי שרגיל לברך עליו ולחם שבירך עליו המוציא לא יתן ממנו לעבד יעו"ש והביאו השל"ה שם:

קלט

קלט) וכתב הכלבו בשם הר' אשר נהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועיף ולא כותי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא. וכ"כ הרד"א בשם ס' המנהגים והב"ד ב"י וכתב ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בכך ואין לדבר סמך כלל עכ"ל. ומיהו השל"ה שם ומט"מ סימן רפ"ג פסקו כהכלבו והרד"א. וכ"כ העו"ת שם. ט"ז ס"ק ח"י. מ"א ס"ק מ"ב. ור"ל אותה חתיכת הבצוע שממנו פורסים לכל המסובין כשיעור כזית מה שנשאר מפרוסה עצמה נקראת בשם שנגעה בה. חתיכת המוציא. דרישה. וכ"כ הט"ז שם. וא"כ לפי מ"ש לעיל אות י"ט דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לחתוך מהככר עצמו למסובין ולא מן הפרוסה מה שנשאר מהככר עצמו אחר שחתך ממנו המוציא נקרא חתיכה הנוגעת בהמוציא ואין להאכיל ממנו לבהמה חיה ועוף ואפי' טהורים ולא לעכו"ם:

קמ

קמ) וכתב שם הט"ז בשם ס' טעמי המצות להרקנטי שמזהיר מאד במצה דמצוה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה. וכתב שכן ראיתי רבים נוהגים נזהרי' מזה בפסח יעו"ש ואני שמעתי מעשה נורא ע"ז כי בימי הרב משה חיים ז"ל זקנו של מהרי"ח ז"ל בעל המחבר בן יהודע רב פעלים וכו' שזימן ישראל בפסח את עכו"ם א' שהיה שכינו והאכילו מצה על שלחנו ואח"כ ספר זה לפני הרב משה חיים ז"ל ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיקנו נזק גדול ויהי היום וישראל יושב ובא העכו"ם ההוא וחרבו שלופה בידו ונעשה לו נס וברח מפניו ר"ל:

קמא

קמא) לא תן מדבר מאכל שיש בשלחן לכלב או לחתול הרב ר"ח שער הקדושה יעו"ש. וכ"כ ב"ד סי' ע"ט בשם הזוה"ק והב"ד הרו"ח סי' קע"א אות א' ובספרו כף החיים סימן כ"ג אות ט' ומשמע דל"ד כלב וחיתול אלא דה"ה לכל בהמה חיה ועוף הטמאים. וכ"כ החס"ל סימן ק"פ אות א' בן א"ח פ' אמור אות י"ב וכתב שם הרו"ח דהמשליכים עצמות הדגים והבשר תחת השלחן ובאים החתולים לאוכלם לא טוב עושים בעת ההיא. וכתב עו"ש הרו"ח ע"ש כלי יקר בפי' למלכים ב' סימן א' שלא לתת מסעודת מצוה שום דבר מאכל לגוים עע"ז יעו"ש. וסעודות שאומרים בהם ד"ת כולם חשובים של מצות וכאילו אוכלים לפני המקום ב"ה כמ"ש בפ"ג דאבות ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום וכו' וג' ל"ד אלא אפי' א' כמ"ש במס' ברכות דף ו' ע"א יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---