דרישה/אבן העזר/ד

דרישה ‏ אבן העזר ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חוץ מממזר כו' צ"ע אמאי לא קאמר נמי חוץ מנתין דגם קידושין תופסין בו כמו ממזר וצ"ל בדוחק דממזר הוא אסור דאורייתא אבל נתין מן התורה הן מותרים אלא שיהושע ודוד גזרו עליהם ולכן נקט ממזר שברור איסורו מן התורה א"נ י"ל דחדא מנייהו נקט והיותר נראה דמשום באיסור דנתינים שייך לומר דמיירי בכותיותן דומיא דאינך דע"כ מ"ש וא' מאלו שבא על בת ישראל מיירי שבא בכותיותן. דאל"כ היינו הולכין אחר הפגום כיון דהקידושין תופסין. וכשהנתין כותי בא על בת ישראל ג"כ דינו כאידך דהולד כשר דאין כאן קידושין משא"כ בממזר דכל ממזר הוא מישראל והממזר ג"כ ישראל דאין ממזר מכותית דכותי הבא על אמו והוליד נתגייר הולד כשר כשאר גרים וכמ"ש הגמ' פ"ק דיבמות הביאה ב"י בסי' זה וגם בש"ע פסק כן בסעיף כ"ח ע"ע וכאן דהוא ישראל קידושין תופסים בה והוי הולד ממזר כפגום שבו ומש"ה קאמר חוץ מממזר:

ב

וילדה בן דינו כעמוני עפ"ר וצ"ל ולחלוק בין שני הדינים כמ"ש בש"ע [ס"ז] גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני ליאסר לעולם. ואם הוא נקיבה דינה כמצרית. וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור ג' עכ"ל ב"י ואין חילוק בין אם הוא זכר או נקבה ולכאורה היה נראה להגיה בדברי רבינו כותית עמונית במקום גיורת עמונית. והשתא א"ש שהולד אסור לעולם הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה אבל לפ"ז ק' מ"ש ילדה בת דינה כמצרית והא הוי הבת דינה כעמונית. הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה בין לקולא בין לחומרא. ובלא"ה לא א"ש דרבינו כ' נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם כמו גר עמוני כו' משמע שעכשיו מדבר אם נתגיירו כולם. ורמ"א כ' בש"ע בהגהות שלו [שם] גר מצרי שנשא כותית עמונית הולד אם הוא זכר דינו כעמונית ואם הוא נקבה דינה כמצרית. וצ"ל סברתו מאחר דבאומות הולכין אחר הזכרים. ולכן דינה כמצרית. אם הוא בת בא מכח חומרא. ואם הוא בן אוקמי' אדיני'. שהולד כמוה שהיא עמונית. והא דאמרי' בסמוך קודם זה עמוני שנשא מצרית כו. דלעולם הולכין אחר האב בין לקולא בין לחומרא. שאני התם דאין שום חד מנהון נתגייר:

(אבל מצרי כ' המרדכי ס"פ הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבלה וכו' כמ"ש בד"מ):

ג

או הפקירו משום דמיד שהוטבל לשם עבדות הרי הוא חייב בכל המצות כישראל גמור אלא הואיל שרשות אחרים עליו לא יוכל לקיים כל המצות לכך כשרבו משחררו או מפקירו הרי חלק רשותו מעליו. (ומיד שהפקירו זכה העבד מיד בעצמו להיות בן חורין. ואין ישראל אחר ולא רבו יכולין להחזיק בו לשם עבדות וכמ"ש בי"ד סי' רס"ז - כתונ"פ) והרי הוא כישראל גמור:

ד

או אפי' אם הוא בעצמו נשא אשה בפניו כו' וכ' ב"י ז"ל יש לתמוה על מ"ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו וכו' לא הוי עבד איסורא כו' ונראה דאינו מוכרע די"ל לפי האוקימתא דר"נ דא"ל צאי בו והתקדשי בו כו' שוב א"צ לתירוצא דרבו השיאו אשה אלא שלא משמע כן מדלא קאמ' אלא אר"נ כו' ודוק. ונראה דה"ט דרבינו כ' האי חלוקא דלענין קידושין מחמרי' אע"ג דאינו יוצא לשחרור לפמ"ש ב"י דלכאורה ק' מנ"ל לרבי' האי חילוקא. ולמה כ' דין שלא נרמז בגמ' ולא בשום פוסק. די"ל דק"ל מדלא קא' אלא ש"מ דס"ל דהגמ' קאי בשנויא קמא דבעי' שרבו השיאו אשה ובאמת ל"צ להאי שינויא לפ"מ דמסיק וכ' דהא דפליגי מיירי באומר צאי בו כו'. ומש"ה ניחא ליה לרבי' לפ' דהגמ' מש"ה לא קא' אלא משום דס"ל לענין שחרור קאי שנויא קמאי ולענין חומרא דקידושין א"צ האי שינויא וק"ל (והא דלא חילק רבינו בין אם השיאו רבו או שנשאה לפניו. ובתפילין ובס"ת חילק. י"ל דזה הוי כמ"ש בח"מ סי' תק"ה ברודף אחר חבירו להורגו או אחר נערה המאורסה דמו מותר. וברודף אחר בהמה לרבעה או לחלל שבת ולעבוד ע"א אינו נהרג בלא עדים והתראה. והיינו מטעם דבזיונא דברייתא גדולה. וכן י"ל הטעם גם כאן ודוק. כ"פ):

ה

הולד הרי הוא כישראל לכל דבר כו' כ"כ הרמב"ם אבל הר"ן בפ"י יוחסין הביא דברי רמב"ם וכתב עליהם ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דכותי וכו' וכמ"ש הב"י:

ו

אבל אם הא' ודאי והב' ספק כו' (ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי וכמ"ש בסי' זה סעיף ח' . כ"פ) ואמרינן בגמרא דממזר מותר בשתוקי וכו' וכמ"ש הב"י:

ז

ה"ז ספק ממזר (דמן התורה כשר דשדינן ליה בתר רובא דעלמא שהם כשרים אצלה אבל חכמים שווי ליה לספק ממזר דשמא לפסול נבעלה. כ"פ) וזהו שתוקי שאמרו בפ"י יוחסין פי' שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ואף אבא שאול דפליגי בשתוקי היינו היכא שבדקו את אמו ואומרת לכשר נבעלתי וזהו שאמרו שם אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שהוא תלוי בבדיקת אמו אבל בלא בדיקת אמו מודה אבא שאול לת"ק דשתוקי פסול אפילו ברוב כשרים אצלה כדאי' התם מ"ו וב"י: (ואפי' אומרת של פ' הוא כו' ודוקא בפנוייה אמרי' כן דבלא"ה הוא ספק ממזר אבל א"א דבניה בחזקת כשרים אינה נאמנת כלל על בניה ואפי' שהעם מרננים אחריה תולין בניה בבעלה כ"כ מהרא"י סי' ל"ז. כ"פ:)

ח

כבנו ודאי ליורשו היינו דוקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע"פ שמודה שנבעלה לו (דכשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה לאחר ואפי' ע"א אינו נאמן להורישו כשמפקירו אבל אם הוא כו' עמ"א. כ"פ) שאם הוא מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' יבום:

ט

כתב ב"י בשם נ"י היכא שהבעל טוען ברי שהוא כשר והיא מכחישו כו' צ"ע קצת דרבינו ג"כ כתב בהדיא דאשה אינה נאמנת לפסול בניה ולמאי נ"מ הביאו ב"י עיין מ"ש רמ"א בהג"ה סעיף כ"ט שמחלק בין ארוסה דנאמנת לנשואה דאינה נאמנת הואיל ויש להבן חזקת כשרות ואפשר דקמ"ל ב"י דאפילו ארוסה אינה נאמנת:

י

לענין יוחסין פרש"י אם בת היא אסורה לכהן וכו' וכמ"ש ב"י:

יא

ואם קידש אשה כו' הב"י כתב על דברי המ"מ שהבאתי בפרישה שבא ליתן טעם למה כתב הרמב"ם דאף ברוב כותים קידש אשה צריכה גט מספק. ואיני יודע מנ"ל הא דלמא ג"כ בא ליתן טעם אמ"ש ברוב ישראל הוה ספק קידושין ואם קדשה שני צריכה גט גם משני מספק שלא אמרי' בקידושי ראשון הוי קדושין ודאין כיון דרובא ישראל ולזה נתן טעם משום דאיכא מקצת כותי' ומקצת ישראל קבועים וכו':

יב

היתה רוב העיר כו'. להאכילו נבילות אע"ג דאמרינן הואיל שנחשב כקבוע הוי כמע"מ היינו דוקא לענין קידושין וגט אבל לענין להאכילו נבילות לא אמרינן הכי דא"כ ימות ברעב דאין אנו מחוייבים לפרנסו להוציא ממון עליו ברוב כותים ודוחק הוא. אבל לפרש"י א"ש דדוקא לענין יוחסין לא מהני רוב ישראל דבעי' ליוחסים תרי רובא אבל בשאר מילי מהני רוב א' לבד מהיכא דהוי הוצאת ממון וא"ת לפרש"י אמאי צריכה גט מספק הא לא נזכר זהבגמ' אלא שהוא מל' הרמב"ם: מ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל. ורבינו חולק על תרוייהו דלענין להחיותו עד דאיכא רוב ישראל ולענין פקוח אפי' ברוב כותים וב"י הביא ע"ז דברי המ"מ שתירץ לענין פקוח דאדרבי יוחנן סמכינן דאמר ט' כותים וישראל א' ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקמינא כשפרשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש. וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ע"כ. אבל מה שק' עליו בענין להחיותו לא כתב כלום ונראה כו' עיין בב"י וגם בדברי המ"מ פט"ו מהא"ב דבריהן בכאן סתומין וחתומין דמ"ש דאדר"י סמכינן כאילו פליגי אהדדי. וק' הלא ביומא פ"ק מקשה הגמרא מרבי יוחנן אדברי שמואל ומשני כאן כשפרשו כולן וכאן כשלא פרשו כולן ולפ"ז ל"פ אהדדי. גם ק' דברי המ"מ אהדדי דכאן לענין פקוח נפש כתב דנמצא א' מהן בעיר דומה לפרשו כולן. ואמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ודינו ככותי ולענין להצריכו גט כתב לפני זה דהטעם משום דכל קבוע כמע"מ דמי. שוב ראיתי בדברי המ"מ וכ"מ בפ"ב דהל' שבת שהאריכו בזה ע"ש דין כ' ושם העתיק בכ"מ התשובה השיב הרמב"ם בעצמו לחכמי לוני"ל שישאלו אותם הלא דבריו הן נגד סוגית הגמרא והשיב להן דאדר"י סמכינן שפליג עם שמואל וס"ל כשפרשו כולן הולכין אחר הרוב ושהרמ"ה הקשה עליו הלא גם שמואל מודה בהא דפרשו כולהו ועוד מי דמי האי דנמצא בעיר לפירשו כולן ע"ש והשיבוהו שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא וגרס לבסוף תיבת אלא ולהאי שינויא פליגי ר"י ושמואל לפי אותו מסקנא דאפי' בפרשו כולן ונפרד א' מהן הולכין אחר הרוב ור"י פליג עליו בהא ע"ש שהאריך. ונ"ל כוונתן שם דמשוו נמצא אסופי בעיר שרובה כותים לחצר שפרשו כולן. דלא אמרו כל קבוע כמע"מ דמי כ"א בהיותן תחלה יחד בחצר א' דקבועים מקרי. משא"כ כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל בעיר שכל א' בחצר ובית בפ"ע דלא מקרי קבוע וכפרשו כולן דמי. ומשו"ה קאמר שם דכמו שר"י פליג עם שמואל בפרשו כולן כן פליג עמו בנמצא בעיר שרובה כותים ודוק שם היטיב ותמצא שיש חסרון הניכר באותה תשובה שהשיבו להרמ"ה. וגם קצת ט"ס והגהתינו על נכון בס' המיי' וכ"מ שלי. וגם המ"מ הביא שם בקיצור תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל כמ"ש כאן. ושם האריך וכתב שי"מ הסוגיא דגמרא דקאמר כאן כשפרשו כולן כו' בהיפוך דשמואל דאמר דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ומפקחין אפי' כשפרשו מיירי שפרשו כולן. דכיון דפרשו כולן ויש ודאי ישראל ביניהם מפקחין. כמו שהיה מפקחין באותו חצר קודם שפרשו. וכן פרש"י ותוס' ביומא ע"ש [פ"ה] ושכן פי' הרמב"ן ורשב"א וכתבו שכן דעת הרמב"ם כן בפי' זה. אלא שלא פסק כשמואל. והמ"מ דחה דבריהן. והוכיח מאותה תשובה שהשיב לחכמי לוניל שאינו כן דעת הרמב"ם אלא אדרבה ר"י איירי כשפרשו כולן. וכמ"ש ראשונה ועד"ז פי' ג"כ הרי"ף והרא"ש והטור בסי' שכ"ח סוגיא דגמרא ע"ש. וע"ש במ"מ ותמצא שהביא לשון הרמב"ם בדין זה בע"א ממ"ש לפנינו ברמב"ם בפנים ולפי אותה הגרסא שכתב המ"מ היה נכון בעיני ג"כ לפרשו ע"ד פרש"י ותוס' וכמ"ש הרמב"ן. וגם לומר שלא פליג ר"י ושמואל אהדדי. ומ"ש בתשובה דאדר"י סמכינן ר"ל דאי לאו דברי ר"י היינו אומרים דשמואל ס"ל דמפקחין בכל ענין. אבל השתא דאר"י דבחצר אין מפקחין הוצרכנו לחלק ולומר דבפרשו כולן דוקא אמר שמואל דמפקחין ולא בפרשו מקצתן. והאי אסופי הנמצא פרשו מקצתן מקרי ולכך מותר. אבל סוף התשובה שהעתיק הכ"מ שם מוכח מיניה דס"ל להרמב"ם דפליגי שמואל ור"י והלכה כר"י. וכמ"ש ג"כ המ"מ שם. אלא שיש לתמוה אהמ"מ כיון שצ"ל דהאי נמצא בעיר כפרשו כולם דמי וכמ"ש למה כתב לפני זה בהא דצריך גט כו' כתב שם המ"מ כמה פעמים הטעם דכל קבוע כמע"מ דמי ודוחק לומר דס"ל דלא מקרי פרשו אלא בדבר הנפרש ונאבד מהן כההוא דנפל עליו הגל דאי לאו שיפקחו אותו הו"ל כאבד מהן. משא"כ באסופי זה שחוזר והולך לאיזה בית שירצה לישראלים או כותים לא מקרי פירש ודוחק. ועל הב"י יש לתמוה שכתב דעמ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצווין להחיותו דפליג עליו הטור. ופשטא דגמרא משמע כדברי הטור וסיעתו ושבזה לא כתב המ"מ כלום כו'. תמה אני על ב"י הלא באותו תשובה שהביא המ"מ מבואר בסופה נמי שהרמב"ם פי' מ"ש רב בגמ' ספ"ק דכתובות [טז:] ל"ש אלא להחיותו קאי נמי אמע"מ והכ"מ בעצמו העתיק סוף אותה תשובה שם בהל' שבת שהרי כתב הכי וז"ל וגם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מע"מ שאמרנו שהוא ישראל ואמר רב שזה להחיותו כו'. הרי לפנינו שכתב. בהדיא שרב דקאמר להחיותו אמע"מ נמי קאי. וכמ"ש הב"י נמי כאן. אלא שכתב אליבא דנפשיה. הרי הוא מבואר בהדיא שכן הוא דברי הרמב"ם בעצמו. והמ"מ שהביא תחלת אותה תשובה יכול להיות שרמז ג"כ לסוף התשובה ושבזה נתיישב תמיהת בעל הטור עליו. במה שהשיגו גם בענין להחיותו וק"ל. ובאמת שצריכין ליתן טעם וראיה לרש"י והתוס' דספ"ק דכתובות והנמשכין אחריהן שפירשו להא דרב דאמר ל"ש אלא להחיותו דקאי דוקא ארוב ישראל. דהא מסוגית הגמרא שם ספ"ק דכתובות משמע דאתרוייהו קאי גם אמע"מ. ולע"ד דסוגיא הגמרא דיומא ריש פ"ד הכריחו לזה. דשם אמאי דמשני הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו כנ"ל מסיק הגמרא ופריך ז"ל ומי אמר הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותים ואם רוב ישראל ישראל מע"מ ישראל ואמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרש"י לפקח עליו את הגל קאמר שמואל דאם רוב ישראל ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב כותים עכ"ל הרי דהוצרך לפרש דקאי רב דקאמר להחיותו דוקא ארוב ישראל. דאל"כ לא היה מקשה בגמ' כלום דשמואל אהדדי דכמו שרב קאי גם אמע"מ קאי גם שמואל וקאמר לפקח את הגל מותר גם במע"מ וא"ת אכתי קשה דמשמע דוקא מע"מ אבל ברוב כותים לא ואיך אמר שמואל לעיל מיניה דאפי' ברוב כותים מפקחים הא לק"מ דהא כבר אוקמא הגמרא דשמואל לא קאמר אלא כשפרשו כולן. ובהאי משנה לא איירי בפרשו כולן. אלא במצא תינוק מושלך לחוד קאמר ובהא מודה שמואל דהולכין אחר הרוב ומש"ה קאמר דוקא ברוב ישראל או מע"מ מפקחין. א"ו הגמרא ס"ל דרב דקאמר ל"ש אלא להחיותו קאי דוקא ארוב ישראל ולא אמע"מ וא"כ כ"ש ברוב כותים ודו"ק. זהו לפי שיטת רש"י הנ"ל וא"ל שהמקשן דומה האי שיצא בעיר לפרשו כולן וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ומשו"ה מקשי' שפיר אהדדי. דז"א דזיל בתר טעמא דלרמב"ם דוקא שייך למימר דמחשב כפרשו כולן לחומרא ולומר דכמו כשפרשו כולן ואין כאן עוד קביעות. כן אם לא היה מעולם קבועים יחד בחצר אלא דרים בעיר מיחשב כפרשו לענין זה דלית כאן קביעות. אבל לרש"י פשוט דלא מהני פרשו כולן אא"כ היו תחלה יחד קבועים בחצר דמחשבי כמע"מ ואז אמרי' דאף אם פרשו אח"כ כיון דפרשו כולן מחשב כאילו קבועין ועומדין במקום הראשון משא"כ כשמעולם לא היו דרין יחד בחצר א' כ"א בעיר ודאי לא עדיף האי דרים כולם יחד בעיר א' מאילו היו כולם בחצר א' ופרשו קצתם לחצר א' באותו עיר דאין מפקחין. אע"ג דאכתי כולן יחד בעיר א'. אבל הרמב"ם ס"ל דרב ושמואל קאי נמי אמע"מ ואפ"ה פריך הגמרא שפיר וה"ט משום דהרמב"ם וסיעתו פירש ואוקימתא דגמרא הא דפרשו כולהו כו' איפכא וכמ"ש לעיל שאדרבא ר"י מיירי בדפרשו כולהו ומש"ה בחצר אחרת אין מפקחי'. ושמואל מיירי בדפרשו מקצתייהו. ומש"ה קאמ' דאפי' בחצר אחרת מפקחין. ופריך הגמ' שפיר ומי אמר שמואל הכי כו' דהא דהא קאמר שמואל אהאי משנה דמצא בה תינוק דלא פריש אלא מקצת כנ"ל ואפ"ה קאמ' לענין פקוח איירי דאם רוב ישראל או מעמ"מ דינו כישראל ואם רוב כותים דינו ככותי ואין מפקחין עליו. ומשני הגמ' כי איתמר דשמואל ארישא אתמר כו' לפי' הרמב"ם כפי שיטתו שכתבתי משני שפיר. אבל לשיטת רש"י קשה מאי משני ארישא אתמר א"כ ש"מ דשמואל לא איירי אלא בפרשו כולן וכמ"ש. ודוחק לומר שהתרצן השיב שנמצא בעיר מחשבין שפרשו כולן וכמש"ל דא"כ לא הו"ל להתרצן לסתום ולתלות דארישא אתמר אלא לפרש דה"ט נמי משום דעיר מחשב כפרשו כולן כיון דהמקשן ס"ד דפי' מהעיר ומחצר דין א' להם וא"ל דגם להרמב"ם המקשן ס"ל דרב ושמואל קאי דוקא ארוב ישראל הא מע"מ לא אפי' לענין פקוח. והשתא קשה שפיר אמ"ש לעיל דשמואל ס"ל דבפרשו מקצתן מפקחין. דהא ידוע דפרשו כולן או מקצתן אין נ"מ במע"מ דכשם דא"ל דפי' מכותים. כן א"ל דפי' מישראל ודינו כאילו לא פרשו דמי ומאחר דס"ל דמע"מ אין מפקחין קשה לדשמואל דא' דבפרשו מקצתן מרוב כותים מפקחין דהא האי פרשו מקצתן לא עדיף מלא פי'. והו"ל קבוע וכמע"מ דמי ובמע"מ ס"ל דלא מפקחין. ז"א דהא כבר כתבתי דהרמב"ם ס"ל דרב ושמואל גם על מע"מ קאי וס"ל לשמואל במע"מ ג"כ מפקחין. ועל שיטת הרמב"ם יש לתמוה איפכא כיון דכבר הוכרחנו לומר דהרמב"ם ס"ל דבנמצא א' בעיר מיחשב כפרשו כולן כמש"ל א"כ לא הקשה המקשן מידי לדברי שמואל אהדדי מהא דקאמר אהאי משנה דמרירי בענין פקוח הגל ושבאם רוב כותים אין מפקחין וק' לדשמואל הנ"ל דהא מוקים לה בגמ' להא דשמואל דוקא כשפרשו מקצתן משא"כ בנמצא בעיר דכפרשו כולן דמי. והיה נלע"ד לפרש דלהרמב"ם דצ"ל דבגמרא שלו היה גורס תיבת אלא בהתרצן וכמ"ש בכ"מ הנ"ל. הכי הצעת דברי המקשן והתרצן דבזה שוה המקשן והתרצן דפי' דברי גמרא דאמ' ושמואל אמר לפקח עליו את הגג קאי אדברי רב דאמר ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ור"ל דאפי' ברוב ישראל וכ"ש במע"מ לא מקרי ישראל לענין יוחסין. וע"ז א"ל שמואל אתה לא מצאת זה הדקדוק בהאי משנה אלא בסיפא לענין יוחסין למעט זכותו ולגרע כחן ואני אומר דקדוק אחר ליפות כחו וזכותו ל"ש אלא לענין להחיותו אבל לענין לפקח עליו את הגל לא ור"ל דאפי' ברוב כותים מחשב בזה כישראל ומפקחין עליו. וז"ש בגמרא דשמואל ארישא קאי ואדלענין פקוח נפש אינו כן. דקאמר איך נזכר בדברי שמואל לומר תיבת אינו כן. ולפמ"ש א"ש דאדברי רב קאי ואמר אני אומר ל"ש בע"א לשון דברי המשנה. דמחלקים בין רוב כותים או לא אלא להחיותו אבל לענין פקוח לא היינו אינו כן. והשתא א"ש דפריך הגמ' דברי שמואל אהדדי. וע"פ מ"ש לעיל דבנמצא בעיר מיחשב כפרשו כולן. ואפ"ה קאמר שמואל דמפקחין אפי' ברוב כותים ומשני אלא כי אמר שמואל ארישא איתמר ר"ל שמואל לחוד הוא דקאמ' הכי לומר דיוקי דל"ש לענין רישא אבל רב הא פליג עליה ור"י כרב ס"ל דכה"ג דברוב כותים ובנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן אין מפקחין עליו והשתא א"ש הא דכ' הרמב"ם בסוף אותה תשובה שהביא הכ"מ שהשיב לחכמי לוניל ז"ל וגם רב חלק על שמואל דדיוקא זה שדק מעיר שהיה מע"מ כו' שאמר שזה להחיותו ולא ליוחסים. ולא איירי בפקוח נפש כלל כו' שק' מה עלתה על דעת הרמב"ם לכתוב שרב חולק על שמואל וכי מפני שלא הזכיר פקוח נפש מי יאמר דלא ס"ל הכי. וע"ק מאי זה דקאמר דדיוקא שדק כו' מאי דקדוק שייך בזה הול"ל דל"ש דקאמר רב. ולפמ"ש ניחא הכל. גם נתיישב מנ"ל להרמב"ם כיון דע"כ צ"ל לפי שיטתו דהגמרא הדר משינויא קמא דמוקי לה הא כשפרשו כו' א"כ כמו שלשמואל מוכרחין לומר דבכל ענין קאמר דהולכין אחר הרוב אפי' בפרשו. כך נאמר דר"י דבכל ענין קאמר דאין הולכין אחר הרוב אפי' כשפרשו מקצתן לחצר אחרת כפשטא דר"י וכס"ד דהמקשן מעיקרא. (ואין להקשות) הא קי"ל בט' חניות מוכרות בשר שחוטה ולקח מא' מהם ספיקו אסור הא כבר תי' בזה המ"מ שם בפ"ב דשבת דשאני התם דאירע הספק בקבוע אבל לפמ"ש ניחא. כיון דהמשנה קתני בתינוק הנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן. אם רוב כותים כותים ולא קתני כן בחצר ש"מ דס"ל דוקא בכה"ג דפרשו כולן הוא דמחשב ככותי ולא בפרשו מקצתן ודוק. גם מתיישב הא דכתב הרמב"ם בפשיטות כ"כ ז"ל וה"ה לזה שפי' מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ור"ל זה שפי' מעיר מיחשב כפרשו כולן וכמ"ש וקשה דלא ה"ל לכתוב כן בפשיטות אלא הל"ל בטעם וראיה אבל לפמ"ש דזה היה פשוט בדברי המקשה והתרצן בסוגית הגמ' לא הוצרך להביא שום טענות וק"ל ואפשר לומר דגם לרש"י השיב לו כן דשמואל ארישא קאי וס"ל דאפי' ברוב כותים מפקחין אע"ג דלא היה קביעות מעולם וכמש"ל אבל ר"י פליג עליו. והשתא א"ש דל"צ להגיה הספרים דברוב גמרות כ' לעיל אהא דפריך אדברי שמואל ה"ד אי נימא כו' עד ל"צ דפריש חד מינייהו לחצר אחרת. דכ' המ"מ לפרש"י ל"ג חד וגם ל"ג דפריש ביו"ד אלא ה"ג ל"צ דפרוש לחצר בוי"ו. וה"ט דלרש"י מוקי הגמרא לדשמואל דמיירי בפרוש כולהו ולפמ"ש דלפי האמת התרצן הדר ביה ומוקי לדשמואל בכל ענין אף שהתרצן ביני ביני עלתה על דעתו לפ' דמיירי דוקא בדפרוש כולהו מ"מ הגמרא כ"כ תחלה כפי המסקנא מאחד גם מתחלה לא עלתה על דעתו לסלק ודוק:

יג

אפי' במחצה עכו"ם במקצת ספרי ב"י נדפס ז"ל משמע דברוב כותי' נמי דינא הכי. וק' מנ"ל הא דנראה דה"פ דברי רבינו: דוקא במחצן אבל ברובן לא ואפי' דקא קאי ארוב ישראל אבל ברוב כותים לא, וכן השיגו ג"כ רמ"א ז"ל בד"מ, ובאמת נ"ל שמש"ה השמיטוהו בדפוס שנית שאין נמצא כן ברוב ספרים:

יד

מ"כ שהשיב רבינו שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהן מקודשין להם בכסף או בביאה ומגרשין אותן שלא כדת ומשנין ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאת לאחרים בחיי בעליהן ונמצאו בנים ממזרים מא"א עכ"ל. והביאו ב"י ומ"ו וגם רמ"א בש"ע וכתב עוד ואין מקבלין אותם אם רוצין לחזור אבל האנוסים אם חוזרין לבית ישראל נ"ל שמותר להתחתן בהם כשאר כותים (דאין נוהגים ביניהם לא קדושין ולא גיטין. כ"פ):

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.