אבני מילואים/אבן העזר/ד

אבני מילואים אבן העזר ד

א

ונתינים אסורים איסור עולם. ביבמות (דף ע"ו) אמר רבא הני מילי בהיותן נכרים כי מגיירי בישראל שרו ורבנן הוא דגזרו בהו כו' הדר אמר רבא לאו מלתא היא בהיותן נכרים לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. והנה דעת הרמב"ם פי"ב מא"ב (ה"א) כלישנא קמא וכל ז' אומות שנתגיירו התחתנות בהן מן התורה מותר ודוד גזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וכן הוא דעת רש"י (כתובות כט, א), ודעת הרמב"ן (יבמות עח, ב) והרשב"א (שם) דהלכתא כלישנא בתרא דרבא ושבע אומות מן התורה אסור אחר גירות אלא דהבנים שנולדו אחר שנתגיירו מותרים דלא כתיב בהו דורות, ונתינים מחמת גזירת דוד אסורין לעולם. ודעת ר"ת (כתובות כט, א ד"ה אלו) דשבע אומות גם הדורות אסורין לעולם וגזירת דוד לא הי' רק לשעבוד. ועיין יבמות (דף ע"ח) אמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאו בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כיון דאמר מר קהל גרים אקרי קהל, מצרי שני במה יטהר, דלמא אי עבר ונסיב, דאי לא כתב קרא. ובתוס' שם ד"ה מצרי שני במה יטהר ז"ל וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן דאמר בסמוך מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי דבתר דידיה שדינן וי"ל דר' יוחנן דהכא סבר כאידך דר' יוחנן דאמר רב דימי א"ר יוחנן בנה שני דבתר דידה שדינן עכ"ל. ולשיטות הרמב"ן והרשב"א דסברי אין בהן איסור דורות בנתינה מן התורה א"כ יתעורר קושיית תוס' וישא נתינה דאע"ג דבתר דידה שדינן נמי בנה מותר כיון דדורות שרי מן התורה. ונראה כיון דדעת הרמב"ן הובא בב"י סי' זה דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה דבנה שלישי ומשום דקי"ל כאידך דר' יוחנן דבתר דידה שדינן דכתיב אשר יולדו דתלינן בתר לידה בין לקולא בין לחומרא, וא"כ אפי' מצרי ראשון שישא נתינה נמי בנה מותר כיון דבמצרי לא אזלינן רק בתר לידה דידה ולא משכחת מצרי שלישי אלא בנושא מצרית שניה ולשיטת הרמב"ם דפסק דאזלינן בתר לידה לחומרא אבל לא לקולא ומצרי ראשון שנשא מצרית שניה בנה שני ולשיטת הרמב"ם עוד דנתינים מותרין אחר גירות קושית תוס' לא קשה מידי כיון דלר' יהודה קהל גרים מיקרי קהל א"כ מצרי אסור בנתינה.

ב

מעוברת שנתגיירה בנה שני. ביבמות (דף ע"ח) ואי כתב רחמנא להם הוי אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד כתב רחמנא אשר יולדו. פי' רש"י אשר יולדו למימר דכל לידה דמגירות ואילך חדא דרא היא ע"ש. וע"ש בסוגיא דפריך אי נימא דעובר לאו ירך אמו אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אמאי אין צריך טבילה וכ"ת משום דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ כו' והא אמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ ומשני שאני עובר דהיינו רביתי' ע"ש. ומבואר דלמ"ד עובר לאו ירך אמו א"כ הא דעובר א"צ טבילה לאו משום טבילה דאימי' אלא משום טבילת עובר עצמה כשטבלה אמו ומשום דלאו חציצה דהיינו רביתי', ולפי"ז אם הגדיל יכול למחות כמו בגר קטן שמטבילין אותו דיכול למחות כשיגדיל וכדאיתא בכתובות (דף י"ב) [יא, א] וא"כ העובר דהוי משום גירות עצמו ראוי להיות מצרי ראשון שנתגייר בפני עצמו, וקשה דאמאי הוי בנה שני דאי נימא עובר ירך אמו ומחמת טבילת אמו הוי גר א"כ לכי נולד ה"ל שני לאמו אבל אם עובר לאו ירך אמו ואינו אלא גירות עצמו ראוי להיות ראשון.

וצריך לומר דאע"ג דהוא ע"י גירות עצמו מכל מקום כיון דנולד ממצרית ראשונה אזלינן בתר לידה וה"ל שני, ויתיישב בזה קושית תוס' [שם] ד"ה הוי אמינא מצרית מעוברת היא ובנה חד ז"ל וא"ת אי סבר כר' יהודה א"כ לימא דאיצטריך אשר יולדו לומר שתלאן בלידה ואי כר' שמעון היכי ס"ד דהיא ובנה חד כיון דקסבר מצרי ולא מצרית ע"ש, ולפי מ"ש ס"ד כיון דהוא בעצמו גר ראשון כיון דעובר לאו ירך אמו וכמ"ש ואם הוא זכר ה"ל מצרי ראשון קמ"ל כיון דהיא נתגיירה ה"ל ללידה מצרי שני. ועיין לחם משנה פ"ד מפסולי מוקדשין.

ג

ישראל שבא על אחד מאלו הולד כמותה. והיינו קודם שנתגיירו דישראל שבא על הכותית הולד כמותה וכמ"ש בח"מ. ובפרק האומר (דף ס"א) [סח, ב] ולדה כמותה מנלן אמר ר' יוחנן משום רשב"י דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך ופירש"י מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך אלמא בן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה ע"ש פירש"י דבן בתך אפילו מן הנכרי קרוי בנך ומשום דבני בנים קרויים בנים כ"כ הריטב"א שם ע"ש.

וראיתי בספר שער המלך פט"ו מאיסורי ביאה ז"ל וקשיא לי מהא דאמרינן פ' הבע"י [יבמות סב, א] א"ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מלתא דאמרי רבנן בני בנים הרי הם כבנים אלימא כו', ופירש"י ז"ל אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן והשתא אמאי לא קמייתי לה מהכא דקרי לבן בתו בנך וצ"ע עכ"ל. ונראה דהא דפשיטא לן יותר בן בנו היינו משום דהבן מתייחס אחר אביו ודאי ה"ל כבנו, אבל בן בתו כיון דמתייחס אחר אביו ולא אחר אמו דכתיב למשפחותם לבית אבותם ומש"ה בעי לה בבן בתו אי הוי כבנים. וא"כ בבן בתו הבא מן העכו"ם דהולד כמותה ואינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו א"כ הדר ה"ל בן בתו כמו בן בנו ומש"ה לא מצי למילף בן בתו מישראל כיון דמתייחס אחר אביו לזה פשיט לי' מהא דבני מכיר מחוקקים.

ד

הולד הולך אחר הפסול. ז"ל ב"ש דקי"ל כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום מתני' פרק האומר עכ"ל. ולקמן יבואר דאפי' היכא דיש קידושין ואין עבירה נמי הולד הולך אחר הפגום.

ה

אחר הפסול. ס"פ האומר (דף ס"ז) תנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום כו' ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. כתב בשער המלך [פי"ב מאיסו"ב ה"כ] ז"ל ודע דבפ' האומר פריך אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי. וראיתי להרב החידושין שם הקשה ז"ל וא"ת נימא לאתויי ישראל שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול וי"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשין נינהו ע"כ. ויש לדקדק עליו דאכתי תיקשי ליה דאמאי לא קאמר לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלית דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה, וכן ראיתי להרב חידושי הלכות שהקשה כן משם תוספת ישנים עכ"ל ע"ש.

ונראה משום דהתם במתני' תנן ברישא כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והיינו מדכתיב למשפחותם לבית אבותם והדר תנן בסיפא יש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום והיינו דאין הולכין אחר הזכר אלא אחר הפגום וממזרת ונתינה לישראל הולך אחר הפגום אף על גב דהזכר כשר וכיון דקי"ל עמוני ולא עמונית א"כ לא מצי לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלית דהולך אחר הפגום דאם הזכר פגום ת"ל דהולד הולך אחר הזכר ואפי' יש קידושין ואין עבירה ולא עדיף במה שיש עבירה, ואם הזכר (דהולך) כשר והנקיבה פגומה דהולך אחר הפגום ולא אחר הזכר הא בעמוני לא משכחת נקיבה פגומה דהא עמוני ולא עמונית ולא משכחת לה אלא בממזרת ונתינה דאז הנקיבה פגומה וכיון דיש קידושין ויש עבירה הולך אחר הפגום, ומש"ה לא קשיא ליה להרב החידושין אלא ממצרי ואדומי דאית בהו נקיבה פגומה לזה מיישב דמצרי ואדומי לא חשיב עבירה כיון דאינו אלא חייבי עשה.

והנה ראיתי בחידושי ריטב"א שם ז"ל אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי, איכא למידק לימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קידושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום והולד מצרי שני מפגום ואיכא למימר דאין ה"נ לרב דימי דפוסל במצרי שני שנשא מצרית ראשונה דכל שכן דפוסל נמי בהא דיש עבירה ואפשר לתרוצי הכי אבל לדברי רבה בר בר חנה דמכשיר במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אפשר דה"ה דבהא נמי בנה כשר ואנן אליבי' דרבה בר בר חנה מקשינן סתמא עכ"ל.

ותמהני בזה דאפי' לרבה בב"ח דס"ל במצרי שני שנשא מצרית ראשונה דאזלינן בתר דידי' היינו דוקא במצרי שנשא מצרית אבל עמוני שנשא מצרית אזלינן בתר פגום שבשניהם, וטעמא דמלתא כתב רש"י בקידושין שם (דף ס"ז) ד"ה בנה שלישי ז"ל ומותר לישא ישראלית כיון דיש קידושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן בי' כישראל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית דיש קידושין ויש עבירה כו' דוילדו להם כתיב ואחריהם הולכין הולדות אבל לענין מצרי ומצרית לא מיגמר לן האי להם מידי דהא בתרווייהו להם קרינן בי' והוא מצרי והיא מצרית עכ"ל. וכ"כ בתוס' שם ד"ה בנה שלישי הדבר תלוי בזה כשהם משני עממין שייך לומר כן דקרא בשני עממין איירי וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן עכ"ל, וא"כ בישראל שנשא מצרית ודאי אזלינן בתר הפגום כיון דאינו מעם אחד בזה הוא דכתיב להם אחר פסולן וכמו בממזר דכתיב לו הלך אחר הפסול דאם ישראל נשא ממזרת הולד ממזר.

ו

ולהרמב"ם הולד שני. דעת הרמב"ם דלרבה בב"ח מצרי שני שנשא מצרית ראשונה אזלינן בתר דידי' ומשום דכתיב למשפחותם לבית אבותם ולרב דימי ס"ל דה"ל מצרי שני משום דהכתוב תלאן בלידה והיינו דתלאן נמי בלידה אבל אין ה"נ דתלאן נמי באב וכדכתיב למשפחותם לבית אבותם. ושיטת רש"י בקידושין (דף ס"ז) ד"ה ולרב דימי ז"ל דשני הוא ויליף לה מאשר יולדו הכתוב תלאם בלידה למימרא דבתר אימיה שדינן לי' מדלא כתיב אשר יולידו ע"ש, ומבואר דבין לקולא בין לחומרא שדי לי' בתר אימיה ומדלא כתיב אשר יולידו משמע רק בתר אימיה. ולדעת הרמב"ם הא דלא כתיב אשר יולידו משום דבפ' הערל (דף ע"ח) אמרו אי כתב רחמנא להם הוה אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד כתב רחמנא אשר יולדו וע"ש, ומש"ה כתב אשר יולדו ולא אשר יולידו לאשמעינן דהוי בנה שני.

ז

שבאומות הלך אחר הזכר. בפ' הערל (דף ע"ח) אמר ר' יוחנן באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר פגום שבשניהם, באומות הלך אחר הזכר כדתניא מניין לא' מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד כו' ועיקר קרא לענין לא תחי' שנאמר בשבע אומות אלא דגם ליוחסין ילפינן מינייהו וכמ"ש תוס' פ"ק דסוטה (דף ג') ע"ש והיינו כיון דהלך אחר הזכר א"כ ה"ה לכל מילי הלך אחר הזכר, והא דבנתגיירו הלך אחר הפגום אף על גב דבאומות הלך אחר הזכר היינו משום דכתיב להם אחר פסולן וכמ"ש רש"י פ' האומר (דף ס"ז) בטעמא דנתגיירו אחר הפגום משום דכתיב להם אחר פסולן ע"ש וכן הוא ביבמות (דף ע"ח) ע"ש שאמרו ואיצטריך לו ואיצטריך להם.

וברש"י פ' האומר (דף ס"ט) לו הלך אחר פסולו ופי' רש"י לא יבא לו דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפי' אין בו צד ממזרות אלא מאותו ע"ש. ולכאורה תיקשי דא"כ להם גבי מצרי דכתיב דור שלישי יבא להם א"כ משמע להיפך דור הוא מושך לקולא ולהכשיר והיכא דרשינן מיניה לפסול. ולכן נראה דאע"ג דבש"ס יבמות (דף ע"ח) משמע דדרשי להם קמא מהם מנה להם [הלך] אחר הפסול, דלאו דוקא אלא להם קמא הוא הלך אחר הפסול ולהם בתרא מהם מנה וכן משמע ברש"י בסוטה (דף ט') בנים אשר יולדו להם הלך אחר פסולן ע"ש אבל להם בתרא דכתיב יבא להם לא משמע לפסול אלא להכשיר.

ח

לפיכך גר עמוני שנשא גיורית מצרית. איכא למידק מנ"ל דהלך אחר הפגום אי משום דכתיב להם הלך אחר הפסול דלמא מיירי במקום שיש עבירה והיינו בישראל שנשא מצרית או להיפך דה"ל יש קידושין ויש עבירה דבזה הוא דהלך אחר הפגום וכדתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הלך אחר הפגום אבל בנתגיירו דליכא עבירה מנ"ל דהלך אחר הפגום. ורש"י בקידושין (דף ס"ז) גבי להם אחר פסולן בישראל שנשא מצרית דהוי יש קידושין ויש עבירה ע"ש אבל במקום שאין עבירה מנ"ל. ועוד דהא בהדיא גלי קרא באומות הלך אחר הזכר וה"ה ליוחסין וכמבואר ס"ק ח' וא"כ אחר שנתגיירו נמי נימא דהלך אחר הזכר ולהם דכתיב נימא דקאי היכא דיש קידושין ויש עבירה וכמו שפי' רש"י בקידושין בישראל שנשא מצרית.

וכיוצא בזה הקשה בחידושי פני יהושע בקידושין (דף ס"ז) בהא דגר שנשא ממזרת דהולד ממזר ומשום דכתיב לו הלך אחר פסולן נימא דמיירי במקום שיש קידושין ויש עבירה ובישראל שנשא ממזרת וככללא דמתני' אבל בגר שנשא ממזרת מנלן דהלך אחר פסולו ע"ש.

ונראה לפי מ"ש לעיל סק"ו בשם הרב החידושין דחייבי עשה לא חשיב יש עבירה אלא דוקא חייבי לאוין, וא"כ להם דכתיב גבי מצרי ואדומי דאינו אלא חייבי עשה וכתיב להם דהלך אחר פסולו דאפי' ישראל שנשא מצרית נמי אינו ביש עבירה א"כ ה"ה בנתגיירו דהלך אחר פסולו דהא במצרי לעולם ליכא עבירה דאינו אלא עשה ומזה נמי בגר שנשא ממזרת אף על גב דליכא עבירה נמי הלך אחר פסולו. ואף על גב דביבמות (דף ע"ח) מצריך צריכי לו הלך אחר הפסול ולהם הלך אחר הפסול דאי כתב להם משום דבא מטיפה פסולה אבל ממזר דבא מטיפה כשירה ואי כתב לו משום דאסור לבא בקהל לעולם ע"ש. וא"כ מנ"ל גבי ממזר היכא דאין עבירה כגון בגר שנשא ממזר, היינו משום דבתר דגלי להם במצרי דהלך אחר פסולו אפי' באין עבירה דמצרי לעולם אין עבירה כיון דאינו אלא עשה ה"ה לו דכתיב בממזר דומיא דלהם דבמצרי ואדומי נמי אפי' באין עבירה כגון גר שנשא ממזרת הלך אחר הפסול.

וניחא בזה ליישב מה שהקשה פני יהושע בדברי תוס' יבמות (דף ע"ח) ד"ה מצרי שני במה יטהר ז"ל וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן דאמר בסמוך מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי וע"ש שהקשה דהא בשני אומות הלך אחר הפגום מדכתיב להם ע"ש בקידושין (דף ס"ז).

ולפי מ"ש א"כ הא דלמידין בנתגיירו ואין עבירה מדכתיב להם ולא אמרינן דקאי דוקא במקום שיש עבירה היינו משום דלהם דכתיב גבי מצרי ואדומי אין עבירה דחייבי עשה חשיב אין עבירה ומזה נמי אנו למידין להך לו דכתיב גבי ממזר נמי אפי' באין עבירה וכמ"ש, ואי נימא במצרי ואדומי בנים ולא בנות וכדס"ל לר"ש שם א"כ ע"כ להם לא מידרש כלל דהא אחר הזכר פגום ודאי אזלינן דאפי' באומות הלך אחר הזכר וא"כ מצרי שנשא ישראלית ודאי הלך אחר הפגום שהוא הזכר ואם בישראל שנשא מצרית או גר עמוני שנשא מצרית דלהוי הלך אחר פסולן שיהי' הולד מצרי דהא אי נימא מצרי ולא מצרית א"כ היא אינה פגומה כלל וא"כ ע"כ לא מידרש להך דרשא דלהם דהלך אחר הפסול ואי לא מידרש להם א"כ גם מהך דרשא דלו דכתיב בממזר נמי אין אנו למידין במקום שאין עבירה דמצינו לומר דקאי בישראל שנשא ממזרת דיש עבירה וכיון דלא מידרש להם למ"ד בנים ולא בנות א"כ הקשו תוס' שפיר וישא נתינה דאמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודה כו' לא הוי מצא ידיו ורגליו כו' בהא אי הוי ס"ל לר' יהודה בנים ולא בנות ע"כ לא מידרש להם וא"כ ישא נתינה ודוק. והנה שם בחידושי פני יהושע כתב ליישב ע"ד פלפול עצום והוא דלר' יהודה קיימינן דס"ל בסנהדרין (דף נ"ג) אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר כו' ע"ש.

והמעיין בש"ס סנהדרין יראה דאינו מוכרח שם דר' יהודה ס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ועוד דהא אמרו מצרי שני במה יטהר דלמא אי עבר ונסיב ומשני דאי לא כתיב קרא והרי ממזר דאי וכתבי' דאי לאיסורא כתב דאי להיתרא לא כתב ע"ש. ותיפוק לי' דע"כ אינו באיסור' דא"כ ה"ל הולד ממזר, ועוד דהא מצרי ואדומי חייבי עשה נינהו וא"כ קידושין תופסין בהו, ופני יהושע שם כתב גבי מצרי ואדומי דלמ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ה"ה במצרי ואדומי ע"ש. ואפי' למ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אינו ענין למצרי ואדומי שהוא חייבי עשה ודוק.

ט

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי. וכתב בח"מ ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום עכ"ל. וב"ש כתב ז"ל הולד מצרי משום דעמונית כשירה וליכא פגם שניהם והרי יש קידושין ויש עבירה הולכין אחר הפגום ע"ש. ושותא דמרן לא ידענא דקרי לי' יש קידושין ויש עבירה דהא מצרי מותר בעמונית דקהל גרים לא איקרי קהל אלא דאע"ג דאין עבירה הולכין אחר הפגום ועמ"ש בסק"ט.

י

האידנא נתבלבלו. בס' שער המלך הל' איסורי ביאה [פט"ו ה"ט] הביא בשם ס' אלי' רבה דאע"ג דממזר מותר בשתוקי וכן להיפך אבל ספק עמוני אסור דדוקא גבי ממזר איכא יתור לומר בקהל ודאי ולא בקהל ספק אבל בעמוני ליכא יתורא דקרא, והביא ראי' מהא דאמרו ביבמות (דף מ"ט) [עו, ב] כבר עלה סנחריב ובלבל וכו' וכל דפריש מרובא פריש הא לאו הכי הי' אסור מספק. ובשעה"מ שם השיג והעלה דכיון דכתב רחמנא תרי קהלי למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן לי' אכולהו ומשום דהי מינייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשינן כולהו קהלי דכתיבי באורייתא בקהל ודאי דומיא דאינך כו' וטעמא דכל דפריש מרובא פריש לענין שיהי' מותר בקהל אפי' מדרבנן ע"ש ועמ"ש בס"ק (כ"ט) [כ"ז].

יא

ישראל שנשא ממזרת. כתב ב"ש ז"ל הולד ממזר דקי"ל כל מקום (שיש) [שאין] קידושין ולא קרינן כי תהיין לא קרינן וילדו לו ש"ס ס"פ האומר עכ"ל. ואין כאן מקומו דהא ממזר בישראל קידושין תופסין בחייבי לאוין, ואולי קאי על האי דסמיך סעיף י"ט בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ובזה טעמא משום דלא קרינן כי תהיין לא קרינן וילדו והוי הולד כמותה.

יב

עכו"ם ועבד. ספ"ק דיבמות (דף ט"ז) אמר רב יהודה אמר רב אסי נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו שמא מעשרת שבטים הוא. וכתב רש"י ז"ל שנשאו כותית וקסבר דכותית שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר ע"ש. ובתו' שם ד"ה נכרי שקידש ז"ל ותימה דבכמה משניות מוכח דאינו מתייחס אלא (אחריו) [אחריה] דתנן לקמן בפ' ב' מי שיש לו בן מכל מקום פוטר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, ותנן נמי בפ' האומר דולד שפחה ונכרית כמותה ולא הוי ממזר, ונראה דלא קשיא כל כך דהני משניות סברי דכותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וה"ה איפכא ורב אסי סבר כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מכותי ועבד וה"ה הבא על שפחה ונכרית עכ"ל.

ואיכא למידק נהי דהולד ממזר ומשום דעכו"ם ועבד חייבי לאוין וכמ"ש תו' שם ד"ה קסבר כותי ועבד ונקט כותי או עבד משום דלא תפסי קידושין ע"ש, וקשה ליהוי ממזר ונכרי כיון דהולד כמותה וא"כ היכי תפסי קדושין וכהאי דאמרינן ס"פ האומר [קידושין סט, א] בממזר הבא על השפחה דס"ל לר' אליעזר דהולד עבד ממזר ע"ש, וה"נ ליהוי נכרי ממזר דכשיתגיי' ליהוי ממזר אבל קודם שנתגייר ליהוי נכרי גמור כמו התם בעבד ממזר דקודם שנשתחרר אין בו תפיסת קידושין וה"נ קודם שנתגייר הרי הוא נכרי דהא הולד כמותה והיכי תפסי קידושין קודם שנתגייר. ועוד קשה נהי דכותי ועבד הבא על ישראלית ס"ל דהולד ממזר ומשום דלא תפסי בהו קידושין התם שאמו ישראלית איכא למימר דאית בי' דין ממזר דאינו אלא מצד ישראל אבל להיפוך ישראל שבא על השפחה ונכרית כיון דהולד כמותה איך שייך בי' דין ממזרות כיון דצד ממזרות לא שייך כלל בצד נכרית ושפחה.

ואחר העיון נראה לענ"ד לפי מה שאמרו ס"פ האומר בפלוגתא דר"ט ור"א בממזר שנשא שפחה דס"ל לר' אליעזר הרי זה עבד ממזר, מ"ט דר"א דאמר קרא לו הלך אחר פסולו כו', ור"א לאו אף על גב דכתיב למשפחותם לבית אבותם אתא לו אפקי' ה"נ אף על גב דכתיב האשה וילדיה תהי' לאדוני' אתא לו אפקי' ורבנן כו' ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי ע"ש. וכיון דממזרות אינו אלא מצד ישראל ואינו מצד עכו"ם ושפחה וכמ"ש רש"י ס"פ האומר (דף ס"ח), ובתוס' יבמות (דף כ"ג) ד"ה קסבר רבינא ע"ש, ובתו' בכורות (דף מ"ז) ד"ה ולא תימא ע"ש, א"כ כיון דס"ל לר"א דהולד עבד ממזר היינו שיש לו דין עבד מצד אמו שהיא שפחה וממזר מצד ישראל שבא בעבירה ע"כ דין ישראל יש לו ג"כ והלך אחר הפסול. ולפי"ז לר"א אם קידש אשה נראה דקידושיו תופסין דכיון דכתיב לו הלך אחר הפסול ושדית לי' בתר ישראל וממילא ה"ל דין ישראל. או אפשר דאית בי' דין חצי עבד מצד אמו וחצי ב"ח מצד אביו ישראל ובחצי עבד וחצי ב"ח קידושיו קידושין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות [מ"ה, ב] הובא אצלינו בסי' מ"ד [סק"ד] ע"ש.

וא"כ ה"ה בישראל הבא על הכותית דין ממזר יש לו דכיון דכתיב בממזר לו הלך אחר פסולו ואתא לו אפקי' מאשה וילדי' תהי' לאדוני' וה"ה דאפקי' מהאי דכתיב כי תהיין וילדו לו דאתא לו ואפקי', כיון דגלי קרא לו הלך אחר פסולו ע"כ אזלת בתר ישראל וממילא אית ליה דין ישראל שיהיה קידושיו קידושין כיון דאין דין ממזרות אלא מצד ישראל שבא בעבירה ולא בתר שפחה ונכרית דין ממזרות וס"ל לר' אסי כר' אליעזר דאתא לו אפקי' ואוקמה ע"כ בדין ישראל. מיהו נראה דגם רב אסי ס"ל כרבנן דטעמא דרבנן אינו אלא משום דולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי, אבל אי לאו הך סברא הוי מודי דאתא לו אפקי' וא"כ הך טעמא לא שייך אלא בשפחה אבל לא בנכרית דאית להו חייס וא"כ אתא לו אפקי' ורב אסי מיירי בישראל שבא על הכותית.

ובשער המלך פט"ז מאיסורי ביאה כתב על דברי תו' יבמות ז"ל והדבר תימה אצלי איך אשתמיט מינייהו משנה ערוכה פ' אלמנה לכ"ג (דף ס"ט) דלא תליא הא בהא דסתם לן תנא התם תרווייהו דולד שפחה ונכרית כמותה כדקתני הלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד ואפ"ה ס"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדקתני סיפא ממזר פוסל ומאכיל וא"כ איך כתבו דס"ל לרב אסי דלמאן דס"ל דנכרי כו' הולד ממזר ה"ה הבא על השפחה ונכרית והא מתני' צווחת ככרוכיא דלאו הא בהא תליא וצ"ע כעת עכ"ל.

ולפי מ"ש דרב אסי לא אמר הולד ממזר אלא בישראל הבא על הכותית אבל בבא על השפחה מודה ומשום דקי"ל כרבנן דעובר במעי שפחה כמו במעי בהמה דמי ואין ממזרות מצד שפחה וכמ"ש, ותוס' שכתבו וה"ה הבא על השפחה ונכרית לאו דוקא שפחה אלא מנכרית בלבד מיירי רב אסי ואולי דנקטו שפחה אליבי' דר"א דס"ל גם בשפחה דהלך אחר פסולו אבל לדידן דקי"ל כרבנן דבשפחה אין הולכין אחר פסולו דה"ל כמו במעי בהמה ע"כ שפחה לאו דוקא.

ובעיקר דברי תוס' קשיא לי דכיון דסבר ר' אסי אין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ נכרי שקידש היאך חוששין לקידושיו דכיון דהוא ממזר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.

שוב ראיתי בחידושי מוהרש"ל שכתב להגיה בדברי תוס' כר' עקיבא דאמר הולד ממזר מגוי ועבד, וז"ל ולית נגר בר נגר דליפרקי' דאי סבר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אמאי חוששין לקידושי ממזר וכן תמצא בדברי תוס' דעשרה יוחסין שנוכל לחלק ולומר שסבר כר"ע בהא דגוי ועבד הולד ממזר ולא ס"ל כר"ע בהא דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. שוב ראיתי בגליון תוס' שבא לתרץ דהא דאמר חוששין לקידושין מיירי בקידש ממזרת או גיורת ודוחק גדול לומר דאי הוי איירי בכה"ג דוקא הוי מפרש אלא נראה עיקר כמו שפרשתי עכ"ל.

ולענ"ד נראה ליישב דאע"ג דלר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו ממזר ודאי דהוא מחייבי לאוין אבל ספק ממזר דמותר מן התורה לבא בקהל לא הוי חייבי לאוין וקידושין תופסין בו דשתוקי שקידש קידושיו קידושין (דאי) [ודאי] כיון דאינו מחייבי לאוין ולאו ספק קידושין עלי' אלא קידושי ודאי כיון דהתורה אמרה ספק ממזר יבא בקהל. וא"כ בנכרי שקידש דאינו ודאי ממזר אלא ספק וכדאי' שם בש"ס וכל דפריש מרובא פריש בדוכתי דקבוע והיינו דכל קבוע כמחצה על מחצה ולא הוי אלא ספק ומותר מן התורה וקידושין תופסין בה, ואין לומר דהא ממ"נ אין קידושיו קידושין דאם הוא נכרי גמור אין קידושין תופסין ואם ממזר הוא נמי אין קידושיו קידושין דהא דספק ממזר מותר לאו משום ספק הוא אלא דגזירת הכתוב דספק מותר ואפי' תרי ספיקא דסתרו נמי מותר ושתוקי מותר בישראלית ובממזרת כהדדי וכמ"ש בסי' ה' דפצוע דכא מותר בספק ממזרת ואף על גב דאסור בממזרת ודאי ובישראלית ודאי, אינו אסור ממ"נ אם ישראלית היא אסורה לו ואם ממזרת היא אסורה לו, אלא כיון דאפי' תרתי דסתרי מותר מש"ה מותר פ"ד בספק ממזרת וע"ש וה"נ קידושיו קידושי ספק דשמא ממזר הוא ואינו נכרי ומצד ממזר קידושיו תופסין כיון דאינו מחייבי לאוין דהא התורה התירו לבא בקהל ודו"ק.

והנה לפי מה שמבואר מדברי תוס' דישראל הבא על השפחה או על הנכרית הולד ממזר וע"כ שדית לי' בתר אביו דהא אין ממזרת מצד שפחה א"כ תיקשי קרא דכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' דהא הולד ממזר ושדית לי' בתר אביו שהוא ישראל דעבד עברי ישראל גמור הוא.

ולפי מ"ש תוס' שם ביבמות (דף טז, ב) ד"ה קסבר כותי ועבד ז"ל וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו אלא מכותי אמאי הוי ממזר ב"ד של שם גזרו ומדאורייתא מותר וי"ל אף על גב דביאת היתר הוא מדאורייתא בצנעא מכל מקום כיון דלא תפסי בה קידושין הוי ממזר כמו בעבד כו' א"נ מכותי לא הוי ממזר אלא מדרבנן ובכל מקום מזכיר כותי אגב עבד ע"ש וא"כ לפי מ"ש תוס' דתליא בחייבי לאוין ואינו אלא בעבד א"כ עבד עברי דמותר בשפחה ולא הוי ביאת עבירת חייבי לאוין לא הוי ממזר וכיון דלא הוי ממזר ולא שייך בי' הלך אחר פסולו ניחא דאשה וילדי' תהי' לאדוני'.

אך לפי מ"ש תוס' דאפי' בכותי הולד ממזר אף על גב דביאתו היתר מן התורה ומשום דלא תפסי א"כ בעבד עברי הבא על השפחה דאין קידושין תופסין והוי הולד ממזר וכל היכא דהולד ממזר ע"כ שדית בתר אבוה וכמ"ש דאין ממזר מצד שפחה אלא מצד ישראל.

ולפי מ"ש דרב אסי לא אמר אלא בישראל הבא על הנכרית אבל בשפחה ה"ל כמו במעי בהמה ולא הוי ממזר והולד כמותה ניחא. אלא דאכתי תיקשי לר"א דס"ל בישראל הבא על השפחה דהולד עבד ממזר ואם אין ממזרות מצד שפחה ע"כ שדית בתר אביו וא"כ קשה הא דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה כיון דלר"א לא אמרינן בשפחה דולדה כמו במעי בהמה, ולכן נראה מוכרח דהטעם הוא משום חייבי לאוין וכמ"ש תוס' דבעבד איכא לאו וכמו כן בשפחה איכא לאו ובעבד עברי דמותר בשפחה לא הוי ממזר וכמ"ש.

ובסנהדרין (דף כ"א) א"ר יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הוי אחתי' מי הוי שריא ופירש"י אלא ש"מ עדיין לא נתגיירה אמו כשילדתה ע"ש. ואכתי מי הוי שריא כיון דישראל הבא מן הנכרית הולד ממזר ואמנון ישראל ואסור בממזרת, ואפשר כיון דלא הוי ולד ממזר אלא משום חייבי לאוין ועמ"ש בסי' ט"ז מדין ביאת נכרית, וכיון דיפת תואר התורה התירה ליכא חייבי לאוין. אלא דלפי מ"ש תוס' בחד תי' משום דאין קידושין תופסים א"כ אף על גב דהוי ביאת היתר מכל מקום כיון דבנכרית לא תפסי קידושין הוי הולד ממזר ואיך מותר אמנון בתמר.

ונראה לפי מ"ש רש"י בקידושין (דף כ"ב) דאפי' ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן, והקשו בתוס' סנהדרין לשטת רש"י א"כ לא בא דוד על מעכה רק לאחר שנתגיירה וא"כ בת נישואין הוי והיכי שריא תמר לאמנון וכמו כן תקשי שם בקידושין והובא שם בתוס' פלוגתא בירושלמי אם הותר לו ביאה ראשונה קודם גירות וסבר ר' יוחנן דאפי' ביאה ראשונה לא הותרה עד אחר גירות ע"ש בתוס'. ובריטב"א הקשה לר' יוחנן מהך דאמנון ותמר וז"ל ואפשר דמשום דהוי בע"כ ולית ליה לר' יוחנן הא דדרשינן הכא ולקחת ליקוחין יש לך בה ועד שנתגיירה בלב שלם דין גויה יש לה ע"ש. ובשטת רש"י נראה דס"ל דאע"ג דאמרה תורה ולקחת ליקוחין יש לך בה אינו אלא גזירת הכתוב דהיא אין לה אלא דין גויה כיון דבע"כ גיירה אלא דאפ"ה יש לך בה קידושין.

וניחא בזה דתמר מותרת לאמנון כיון דהיא דין נכרית לה כיון דבע"כ גיירה אלא דאפ"ה אמרה תורה ליקוחין יש לך בה וכיון דקידושין תפסי בה א"כ לא הוי ולד ממזר. ובפרק האומר (דף ס"ח) דיליף דישראל הבא על הנכרית הולד כמותה משום דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וילדו כל היכא דקרינן כי תהיין קרי בי' וילדו ע"ש, א"כ קשה כיון דהכא גלי קרא ליקוחין יש לך בה א"כ אף על גב דנתגיירה בע"כ וה"ל דין גוי' אפ"ה נימא דהולד בתר אבוה וא"כ אחתי' היא, אך דכבר כתב הריטב"א ביבמות [כג, א] דלרב פפא דדרש מכי תהיין לאיש דבחייבי לאוין תפסי קידושין לית לי' האי דרשא דנכרית כמותה מכי תהיין לאיש אלא דנפקא לי' נכרית ולדה כמותה מהאי קרא דבת אשת אביך כדאי' ביבמות (דף כ"ג) ע"ש, ולפי"ז אף על גב דגבי יפת תואר שנתגיירה גלי קרא דליקוחין יש לו בה כיון דהיא דין גוי' יש לה שנתגיירה בע"כ הוי הולד כמותה ולאו אחתי' היא.

ובסנהדרין שם כתב רש"י תמר אחות אבשלום בת יפת תואר היתה קודם שנתגיירה בלב שלם מעכה אמו ילדה לו לדוד את תמר ע"ש ומשמע דהגירות לאו גירות הוא כיון דבע"כ גיירה אלא דאפ"ה גלי קרא ולקחת ליקוחין יש לו בה וא"כ ה"ל דין גוי' ולא הוי ולד ממזר וכמ"ש ודו"ק.

ובסנהדרין (דף ק"ו) ויהי דוד בא עד הראש כו' והנה לקראתו חושי הארכי כו' אמר לו לדוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"א כו' אמר מ"ט קנסבת יפת תואר א"ל יפת תואר רחמנא שרי' א"ל לא דרשת סמוכין דסמיך לי' כי יהי' לאיש בן סורר ומורה כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה ע"ש, ולפי מ"ש רש"י גבי יפת תואר דה"ל דין גוי' והולד כמותה א"כ לא הוי בנו כלל.

מיהו לפי מ"ש רש"י תמר אחות אבשלום בת יפת תואר היתה קודם שנתגיירה בלב שלם ע"ש ומשמע דאחר שנתגיירה בלב שלם ואז ה"ל ישראלית גמורה וה"ל בנו ממש והיינו דבתחילה הוא דאינה מתגיירה בלב שלם אבל אח"כ מגיירה עצמה בלב שלם ומש"ה כתיב והי' הבן הבכור לשנואה גבי יפת תואר וכמ"ש רש"י פ' כי תצא לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר אם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין לאיש כו' וסופו להיות מוליד ממנה בן סורר ומורה ע"ש וכתיב והי' הבן הבכור לשנואה אלמא דבנו הוא אלא משום דלאחר שנתגיירה בלב שלם הרי הוא בנו ממש ותמר נולדה קודם שנתגיירה בלב שלם.

שוב מצאתי בפי' הטור על התורה פ' כי תצא הביא שם ספרי ואח"כ תבא אלי' ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה לומר שאין קידושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קידושין הוא דגוי' היא אלא שהתיר הכתוב בעילתה ומכל מקום אחר כל המעשים הללו היא אשתו גמורה ואם זינתה תחתיו תידון בחנק כו', והנה בזמן ההוא לקחה עצה לנפשה על הגירות ונעקר מלבה קצת ע"א ודבקה באיש הזה והורגלה בו ולכך אמר והבאתה אל תוך ביתך ולא בבית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בה אולי תתרצה בו אבל אם רצתה להתגייר ברצון נפשה בב"ד מותרת לו מיד גם לאחיו גם לאביו עכ"ל. ומשמע מדבריו דכל הגירות אינה גמורה ואינה ברצון נפשה אלא דאפ"ה התורה עשאה כאשת איש שאם זינתה תחתיו היא בחנק, אבל היא דין גוי' יש לה. ומש"ה תמר מותרת לאמנון עד אחר זמן רב שאז היא מגיירת עצמה ברצון שלם ואז שייך בה דין סורר ומורה על בנה ולא יוכל לבכר ובנו ממש הוא ודו"ק היטב.

יג

ממזר נושא לכתחלה שפחה. הרמב"ם כתב פט"ו מה' א"ב (ה"ד) ולא גזרו על שפחה לממזר מפני תקנת הולד ע"ש וס"ל דשפחה אין איסורה אלא מדרבנן והתירו לממזר מפני תקנת הולד, ולדעת תוס' השפחה מן התורה אסור וממזר דמותר בשפחה משום דכתיב לא יהיה קדש וממזר קדש ממילא שנולד מאיסור ערוה שאין קידושין תופסין בה.

יד

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת. ומשום דקהל גרים לא איקרי קהל. וכתב בח"מ יש להסתפק אם גר עמוני דחייב בכל המצוות אם מותר בשפחה כממזר או עדיף מממזר ואסור בשפחה. וב"ש כתב ז"ל לכאורה נראה דתליא בשני תירוצים אלו להרמב"ם י"ל דמותר כדי להכשיר זרעו ולר"ת י"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה ע"ש. עוד כתב ז"ל ונתין אסור בשפחה כ"כ תוס' בגיטין (דף מ"א) ובפסחים, מיהו שם כתבו כן אליבא דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוא קדש י"ל נתין אסור, אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיות תוס' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע ליישב.

ונראה דכיון דהא דמותר לדעת הרמב"ם שישא ממזר את השפחה אינו אלא משום תקנת הולד הא לאו תקנת הולד הי' אסור בשפחה עכ"פ מדרבנן וכמו כן י"ל בנתין דמותר בשפחה מפני תקנת הולד או עמוני לישא שפחה הכל מפני תקנת הולד אבל להיפך שישא עבד את הנתינה דאין כאן תקנת הולד דהא הולד יהי' אסור משום נתינה וכיון דאין כאן תקנת הולד היא אסורה עכ"פ מדרבנן ותו לא קשה וישא נתינה דכיון דליכא תקנת ולד ואף על גב דאיכא תקנה לחצי עבד שישא אשה לא התירו אלא משום תקנת הולד והתם ליכא תקנת הולד.

וראיתי בשער המלך [פט"ו איסו"ב ה"ד] שכתב בשם הרשב"א יבמות (דף ע"ז) דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם דברי ירושלמי דפ' עשרה יוחסין דקאמר בהדיא דעמוני נותנין לו שפחה ע"ש, ודעת הרשב"א דשפחה אסור מן התורה א"כ ע"כ הא דמותר עמוני ומצרי בשפחה לאו משום תקנת הולד הוא כיון דמן התורה אסור בשפחה לא הוי מותר משום תקנת הולד אע"כ דהכי דינא דעמוני ומצרי מותר בשפחה וא"כ הדרא קו' לדוכתי' וישא נתינה או מצרית כיון דלאו משום תקנת הולד הוא מותר בשפחה וא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח אמאי כופין את רבו כיון דאית ליה תקנתא בנתינה. ואפשר דעמונית אינו רשאי לישא כיון דעמוני ולא עמונית היא אסורה בעבד אבל מצרית ונתינה יכול לישא.

ונראה דבתוס' שם בגיטין (דף מ"א) ז"ל וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קידושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול. והנה לשיטת הרמב"ם שפחה מדרבנן ובת ישראל בזנות לוקה משום לא תהיה קדשה. ועיין טור סי' כ"ו ובהרב המגיד פ"א (מאישות ה"ד) ומבואר מדבריהם שם דכל היכא דאית בה צד קידושין לוקה בלא קידש ושפחה דאינה בת קידושין מותרת מן התורה. ומש"ה שפחה הי' יכול לישא דאינה בת קידושין וחצי עבד וחצי ב"ח דאינו יכול לישא שפחה משום צד חירות אינו יכול לישא מצרית או נתינה כיון דהיא בת קידושין אסור לבא עלי' בלא קידושין ואם בקידושין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש. ואפי' לדעת החולקין על הרמב"ם וסוברים דבביאת פנוי' ליכא איסור תורה עכ"פ אסור מדרבנן בלא קידושין וכמ"ש בח"מ סי' כ"ו דהא אפי' יחוד פנוי' גזרו בב"ד של דוד וא"כ לא משכחת בלא קידושין אלא בשפחה דממזר נושא שפחה ומשום דהיא לאו בת קידושין, אבל היכא דאית בה קידושין עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ מצרית או נתינה אינו יכול לישא דבלא קידושין אסור עכ"פ מדרבנן ואם בקידושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אלא רק לישא שפחה דבה ליכא צד קידושין ואסור משום צד חציו ב"ח, ועמ"ש בסי' מ"ד סק"ד דלדעת הרשב"א חצי עבד וחצי ב"ח קידושיו תופסין וגם לדעת הרמב"ם בר קידושין הוא אלא דאין לו יד לקדש מטעמא שכתבנו שם ע"ש ועמ"ש (בסי') [בס"ק] כ"ו.

טו

גר שנשא בת ישראל. והוא דעת הרמב"ם [פט"ו איסו"ב ה"ט] דאסור בממזרת משום דשדית לי' בתר אימי' שהיא ישראלית. והקשה הר"ן דלמה לא נאמר כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והוי גר ומותר בממזרת. וב"ש כתב ז"ל ואפשר דס"ל להרמב"ם כלל זה לא אתמר אלא בישראל ולא כשיש צד אחד גר דהא קי"ל גר בממזרת ג"כ הולד ממזר אף על גב דיש קידושין ואין עבירה עכ"ל. והיינו דלמשפחותם לבית אבותם לא נאמר אלא בישראל ולא בגר.

והנה מהא דגר שנשא ממזרת הולד ממזר אין ראי' דהא אמרו ס"פ האומר [קידושין סט, א] גבי ממזר הבא על השפחה דסבר ר"א הולד ממזר ומשום לאו אף על גב דכתיב למשפחותם לבית אבותם אתא לו אפקי' ה"נ אף על גב דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אתא לו אפקי' ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי ע"ש, ומבואר דהא דגר בממזרת הולד ממזר משום דכתיב בממזר לו הלך אחר הפסול ואתא לו אפקי' מהאי דלמשפחותם לבית אבותם.

ובשער המלך [פט"ו איסו"ב ה"ט] ז"ל האמנם זו היא שקשה בעיני ואשתומם על המראה איך נעלם מעיני הר"ן והרב המגיד ז"ל סוגי' ערוכה פרק הבא על יבמתו (דף נ"ז) דגרסינן התם בעא מיני' ר"י מרב אושעיא פ"ד כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה, ופרכינן למאן אי לר"י בין בקדושתי' קאי כו' אכלה דהא אמר קהל גרים לא איקרי קהל אלא אליבי' דהאי תנא דתנן ראב"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל והכי קא מיבעי' לית כשרות איתוסף בה ואכלה או קדושה אתוספת בה ולא אכלה כו' אלא לאו ראב"י היא וש"מ כשרות אתוספת בה ואכלה. ופירש"י ז"ל אליבי דהאי תנא קא מיבעי' לי' לר"י וכגון שאמו מישראל, כשרות אתוספת בה דראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרוי קהל ומותרת לפ"ד ואכלה ממ"נ כו' או דלמא קדושה אתוספת בה וקהל איקרי ואסור לפ"ד ולא אכלה. לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קאי מיבעי' לי' אליבי' דראב"י מאי כשרות אתוספת בה בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפ"ד והאי לאו בקדושתי' קאי דתתסר עלי' משום כהונה או דלמא קדושה אתוספת בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסור לפ"ד ע"ש. הנה מבואר שדין זה שכתב רבינו לפי פירש"י בעיא דר"י הוא דמיבעי' לי' אי בכלל קהל היא ואסורה לפ"ד או לאו בכלל קהל ומותרת לפ"ד או לממזר ופשיט לה דלאו בכלל קהל היא כו'. ולפי פי' המורה שכתב רש"י ז"ל בבת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דחשיב קהל ובבת גר וגיורת דוקא הוא דמבעי' ליה כו'. גם על הר"ן יש לתמוה איך כתב שלא ידע מנין לו והניח הדבר בצ"ע, דממ"נ אם הר"ן ז"ל מפרש האי דפ' הבע"י כפירש"י א"כ ה"ל להקשות עליו דתלמודא פשיט לי' להדיא להתירא ואי ס"ל כפירוש המורה א"כ מאי קשי' לי' מנין לו שהרי לפי' המורה מבואר בסוגי' הנזכר דבת גר שנשא ישראל אקרי קהל ואסורה לפ"ד ולממזר כדעת הרמב"ם וצ"ע וע"ש.

ולענ"ד נראה דלפי' המורה אינו מוכרח דעת הרמב"ם דהא בש"ס לראב"י הוא דקאמר מאי כשרות אתוספת בה בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל כו' והיינו משום דראב"י ס"ל באמה מישראל דמותרת לכהונה ומשום דס"ל מזרע ישראל אפילו מקצת זרע וכדאיתא בקידושין (דף ע"ט) [עח, א] ואפילו מצד האם נמי קרוי מזרע ישראל מש"ה ס"ד לראב"י כיון דס"ל ע"י מקצת זרע קרוי מישראל ה"ה דאיקרי קהל אף על גב דעיקר זרע בתר אבוה חשיב קהל ע"י מקצת זרע שהוא מן האם, ומש"ה אפשר דבת גר וגיורת נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפ"ד עד דפשיט לה דבת גר וגיורת לא איקרי קהל אבל אמה מישראל חשיב קהל לפי' המורה והיינו לראב"י דס"ל אמה מישראל כשרה לכהונה ומשום דדריש מזרע ישראל אפי' זרע כחוש גר שנשא ישראלית וכמ"ש רש"י שם בקידושין דעיקר זרע מן האב ולא הוי אלא זרע כחוש שהוא מן האם, א"כ ה"ה לקהל דחשיב קהל. אבל לדידן דקי"ל דלא בעינן אמה מישראל ולא דרשינן כלל מזרע ישראל אפי' מקצת זרע וא"כ אמה מישראל לא מהני בשום מקום ואזלינן בתר הך כללא דהכל הולך אחר הזכר ואביו גר ומש"ה ס"ל לפי' המורה לראב"י דאמה מישראל חשיב קהל כיון דאמה מישראל מכשר לה לכהונה ה"ה לקהל דה"ל בכלל קהל אבל לדידן דקי"ל כר' יוסי שם ואפי' אין אמה מישראל לא מהני כלל זרע האם ואף על גב דלכתחלה בעינן אמו מישראל אינו אלא מעלה בעלמא אבל לדינא קי"ל כר"י א"כ גם לפי' המורה לדידן אזלינן בתר אביו גר ודוק.

וניחא בזה ליישב קושיית ח"מ ס"ק כ"ג שהקשה לדעת הר"ן מדלא פריך והרי גר שנשא ישראלית כו', דאכתי קשה נתני בהדיא כדפריך התם אלא ש"מ דהולד הולך אחר הפגום ואסור בממזרת, ולפי מ"ש ס"ל להר"ן כפי' המורה ולשטתו אליבי' דראב"י דאמה מישראל איקרי קהל דדריש מזרע ישראל דאזלינן בתר זרע האם וה"ה לקהל אלא דאנן לא ס"ל כראב"י וי"ל דמתני' אתיא כראב"י ולדידיה חשיב קהל ולדידן אזלינן בתר אביו גר.

טז

אבל אם האחד ודאי והשני ספק. ומדאורייתא ממזר ספק מותר וכדאיתא פ' עשרה יוחסין [עג, א] ממזר ודאי ולא ממזר ספק. והרמב"ם כתב בכמה מקומות בספרו [פ"ט טו"מ הי"ב] דכל הספיקות מדבריהם והרמב"ן והרשב"א חולקין עליו וס"ל דכל הספיקות מן התורה אסור לבד בממזר דגלי קרא ממזר ודאי ולא ממזר ספק ועמ"ש בזה בש"ש ש"א [פ"א] ע"ש.

ופרי חדש [יו"ד סי' ק"י כללי ס"ס] הביא ראי' דכל הספיקות מדבריהם מהא דאמרו פ' יה"כ [יומא עד, א] כל חלב לרבות חצי שיעור וכוי ופריך מיניה לריש לקיש דסובר חצי שיעור מותר מן התורה ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא ומדכייל כוי וחצי שיעור בהדי הדדי א"כ מוכח דספק מן התורה מותר דהא כוי ספק בהמה ספק חיה ע"ש בי"ד סי' ק"י.

ונראה לפי שבחולין (דף ע"ה) שם פליגי ר' יוחנן ור"ל בהטילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו אסור ור"ל אמר חלבו מותר ע"ש א"כ בחלב ספק חי' אף על גב דספק אסור מן התורה בספק חיה מותר מן התורה דאוקי בחזקת היתר שהי' במעי בהמה מותר. וכה"ג כתבו תוס' בחולין (דף י"א) ד"ה לר' מאיר דחייש למיעוטא ז"ל דאי אמרת אוקי הפרה בחזקת שלא ילדה אדרבה העמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהי' חולין במעי בהמה עכ"ל. וה"נ אוקי החלב בחזקת היתר שהי' מותר במעי בהמה ומש"ה לא הוי כוי איסור תורה אלא מדרבנן וכיילי בהדי חצי שיעור.

אח"כ מצאתי בשעה"מ [פ"ט טו"מ ה"ב] כתב ליישב קושיית פר"ח הנזכר בשם רב עצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל כדברינו דכיון דקי"ל דחלב שליל מותר ואפי' בן ט' חי איכא למימר העמד חלב על חזקתו ע"כ. ות"ל כוונתי לדעת הגדול.

אלא דבס' הנ"ל השיגו ז"ל ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתירוץ זה דא"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ"ד דכריתות מותבינן התם למ"ד דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות וברייתא דקתני ר' אליעזר אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי, ומשנינן דר' אליעזר סבר דלא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. והשתא קשה דלו יהי' דר"א סבר דלא בעי ב' חתיכות אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי וכו', ובר מן דין קשה לי על דברי תוס', שכתבו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה א"כ איך בעי למיפשט התם פ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה ודלמא התם היינו טעמא משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל בה כדקי"ל בי"ד סי' י"ג דהשוחט את הבהמה ומצה בה בן ט' חי ואפי' הפריס ע"ג קרקע אין טריפות פוסל בה כו'. ואיך שיהיה לדאתן עלה לדברי תוס' שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא, נראה דמעולם לא כתבו תוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב הוא דבפטר רחם תלי רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו, משא"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפות פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו דעובר ירך אמו ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טריפות פוסל בה כדאי' התם וכיון שכן ודאי דחזקת אמו לא חשיבא חזקה ודאית דלמא טריפה היא או תתנבל אמו כנ"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוותה דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עכ"ל.

והנה מ"ש בשעה"מ להשיג משום דהא דכוי נמי דכוותה דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה. המעיין בחולין (דף ע"ה) יראה מבואר דלאו מתורת שליל הוא דבהטיל' נפל הוא דפליגי ולאו משום שחיטת אמו אתינן עלה, וז"ל הגמרא שם הטילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ור"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרם ר"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשי' גרמו ע"ש, והיינו משום דס"ל לר"ש ב"ל דלא מיקרי שור עד דשלמו לו חדשים ע"ש וכיון דלריש לקיש אפי' הטילה נפל אין בו משום חלב אינו משום שחיטת אמו אלא משום דכל שלא הגיע לחדשים אינו קרוי שור וא"כ ודאי כל שלא הגיע לחדשי' אפי' תתנבל אמו או תטרף אין בו משום חלב לר"ל כל שלא הגיע לחדשים, ומש"ה לריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה וכל חלב לרבות כוי וחצי שיעור הוי הכל מדרבנן דומיא דחצי שיעור ומשום דאית לי' חזקת היתר שלא הי' באיסור חלב קודם שהגיע לחדשי'. ובזה ניחא דלר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכל חלב לרבות חצי שיעור א"כ כוי נמי אסור מן התורה ומשום דלר' יוחנן הטילה נפל חלבו כחלב בהמה ולא בעינן חדשים ומש"ה לר' יוחנן כוי וחצי שיעור הכל איסור תורה, ולריש לקיש דס"ל חצי שיעור מדרבנן כוי נמי מדרבנן דהא בהדדי תני לה אלא משום דלריש לקיש כוי אית לי' חזקה וכמ"ש ולר' יוחנן ליכא חזקה דלדידי' חלבו כחלב בהמה אלא דאוירא דחלב בעי דכל זמן שהוא במעי בהמה איסור מתלי תלי דאפשר להיות ניתר בשחיטת אמו ומה שניתר ע"י שחיטת אמו לא הוי חזקת היתר משום זה כמו בס' טריפה כמ"ש בשעה"מ, אבל לריש לקיש דאפילו הטילה נפל חלבו כחלב חי' ולאו משום שחיטת אמו הוא א"כ ודאי הוי חזקת היתר וסוגיא דכריתות אזלא אליבי' דר' יוחנן דס"ל הטילה נפל חלבו כחלב בהמה וליכא חזקת היתר ומש"ה בכוי חייב אשם תלוי וא"כ מוכח דספק אסור מן התורה דלר"י דקי"ל כוותיה דחצי שיעור אסור מן התורה א"כ כוי נמי אסור מן התורה.

ועיין בר"ן פ"ק דקידושין [א, ב מדפי הרי"ף] בהא דכתב הרי"ף גבי נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן וכתב עלה הר"ן דאפשר מדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא ע"ש. ומשמע דאפי' בספיקא דדינא מוקי לה בחזקתו הראשונה ועמ"ש בסי' (כ"ד) [כ"ז] ס"ק [י"ח] ועיין משנה למלך פ"ז משכירות.

יז

פנוי' שנתעברה וילדה. דינים הללו נתבארו בקו' ש"ש ש"ב פ' י"ז ע"ש עד פ' כ"ד.

יח

שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר. כן פסק הרמב"ם פ"ג מהל' יבום וכ"כ בש"ע סי' קנ"ו לענין יבום ע"ש. ומשמע אפילו לא דיימא מאחר, והקשו בח"מ וב"ש דברי הרמב"ם אהדדי דכתב בפ"ח מהל' תרומות בישראלית שנתעברה מכהן דתאכל בתרומה ולא חיישינן שזינתה ג"כ עם אחרים ומתרץ בח"מ דהכא משום שאומרת נגד החזקה דבודקת ומזנה ע"ש. וקשה דאם מהימנת לאותו פ' שמודה שנבעלה לו והוא הפסול הרי חזינן דלא בדקה ונבעלה לפסול לה, ואי לא מהימנת ליה ומשום דהוא נגד חזקה דבודקת ומזנה א"כ למה לן דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרים כיון דלא (מהימן) [מהימנא] כלל.

ולכן נראה לפי מה שמבואר אצלינו בקו' ש"ש ש"ב פי"ז ע"ש בטעמא דנאמנת לומר לכשר נבעלתי משום דאלים לי' לר"ג ברי אפי' בחד ספיקא וע"ש ומש"ה ניחא דעיברה מכהן תאכל בתרומה כיון דהיא יודעת בברי שלא נבעלה מאחר מהימנא וכמ"ש בש"ע סעיף כ"ח בארוסה שעיברה דאע"פ שבא עלי' ארוס כו' כשם שהפקירה כו' כך זינתה עם אחרים ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר ע"ש, ועיברה מכהן שיודעת בעצמה שלא זינתה עם אחר מותרת. אבל בהאי דיבום לפטור אשה אחרת לא מהני טענת ברי דידה וכמו שמבואר שם דטענת ברי לא מהני אלא לבע"ד עצמו וכהאי דכתובות (דף ע"ה) [עו, א] רישא מנה לי בידך סיפא מנה לאבא בידך ולא מהני טענת ברי דידה לגבי אבי' אלא לגבי עצמה שהיא הבע"ד ודו"ק.

ובש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג [יבמות סט, ב] דהוכיח רבא מהך דעיברה דתאכל בתרומה להאי דארוסה שעיברה, אף על גב דהתם דתאכל בתרומה משום טענת ברי דידה אתינן עלה וכמ"ש, משום דהתם ס"ל לרב הולד ממזר ובפרק עשרה יוחסין (דף ע"ה) מוקי פלוגתא דרב ושמואל דרב סבר הולד ממזר ואסור בישראלית ושמואל סבר הולד שתוקי דסובר שמואל כר"ג דבודקין את אמו ושם להך לישנא לית לי' לרב דבודקין את אמו ולית לי' דר"ג וכמ"ש באשר"י ספ"ק אלמנה לכ"ג ע"ש, וכיון דלא מהני לרב טענת ברי דידה א"כ בהך דעיברה מכהן אמאי תאכל בתרומה כיון דאיהי לא מהימנא בטענת ברי דידה. אבל לדידן דקיי"ל כר"ג ואיהי מהימנא בברי ה"ה בהך דעיברה תאכל בתרומה הוא משום ברי דידה.

אלא דאכתי תיקשי לפי מ"ש בשמעתא ב' שם פי"ז דטענת ברי דידה לא מהני אלא לעצמה ולא לולדה ע"ש היטב א"כ היכי מייתי רבא ראי' מעיברה, התם טענת ברי לעצמה שתאכל בתרומה ולולדה לא מהני טענת ברי דידה.

וראיתי בשו"ת ח"צ סי' מ"ד שכתב בישוב דברי הרמב"ם פ"ח דתרומות ז"ל והנראה לי בטעם הרמב"ם ז"ל דבתרומה דחזקת הולד לצורך אמו כיון דעובר ירך אמו היא מהני לה חזקת הולד שבמעי' דמוקמינן לה בחזקת זה שבא עלי' להאכילה בתרומה לכשיולד, אבל ביבום שבא לפטור אשתו הנשואה מכח ולד זה שנולד מן הזונה לא מהני חזקת ולד זה לפטור אשה אחרת כעין אותה שאמר רב אשי בהמדיר (דף ע"ה) [עו, א] רישא מנה לאבא בידך כו', לפי דרכינו למדנו דלהרמב"ם נמי בתר דידי' שדינן לי' לכל מילי דשייכי לגוף הולד או לאם מכח ההריון עכ"ל.

ותמה אני דהא הך דינא דהרמב"ם פט"ו מא"ב גבי ארוסה שעיברה בבית חמ' כשם שזינתה עם זה כו' דהך שייך לגוף הולד ומוכח דאפילו במידי דשייך לגוף הולד נמי לא שדינן בתר דידי', והגאון ח"צ שם העלה בהך דמשודך הוד' מיני' לענין המתנת כ"ד חודש, וז"ל וא"כ בנ"ד שהוא לדבר הצריך לגוף הולד כבנו חשבינן לי' עכ"ל. ומדברי הש"ע אלו שהמה דברי הרמב"ם הנזכר מבואר בזה דנוגע לולד אם הוא פסול או כשר ואפ"ה לא חשבינן כבנו והגאון הנזכר לא הביא כלל דברי הרמב"ם ודברי הש"ע.

יט

כך זינתה עם אחר. כתב בתשובת הריב"ש סי' מ"א באחת שתבעה את שמעון איך הרתה משמעון ותובעת אותו שכר הנקה ומזונות להולד ושמעון אומר להד"מ, והעלה דשמעון פטור משבועת היסת כיון דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה האמינו תורה לומר זה אינו בני וממזר הוא דקי"ל כר' יהודה כו' וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינו כו'. ובסי' מ"ב הוסיף ז"ל והרי זה מבואר כיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבין אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינו תורה. ועוד שטעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכות העובר לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד וטענת הולד אינו אלא ספק ואין נשבעין על הספק כו', ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבועת היסת כאלו לא האמינה אותו תורה והיינו אומרים שטענת ברי של האשה תועיל בזכות הולד כו' שהרי אף אם הי' מודה שבא עלי' עדיין הוא ספק אצל שמעון אם הוא בנו דכי היכא דמפקרא נפשה לגבי האי מפקרא לגבי אחריני כו' אלא שהעיקר הוא שאינו נשבע כלל שהתורה האמינתו ותו לא מידי עכ"ל.

ורשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' י"ט הביא דברי הריב"ש וחולק עליו וז"ל ומה שטענת אתה ואמרת דכי היכא דמפקרא נפשה כו' זאת הטענה כשנאמרה פ' אלמנה לכ"ג כו' וגם כל זה לא נאמר אלא בבא על ארוסתו בבית חמיו ולענין חשש ממזרות אבל באנס אשה ומפתה אותה אם נתברר הדבר שבא עלי' זה האונס והמפתה בהודאת פיו או בעדים כיון דלא דיימא מעלמא דבר ברור דבתר דידי' שדינן לי' ולא אמרינן כי היכא דאפקרה נפשה וכו' דהא תנן התם כהן הבא על בת ישראל וילדה שהולד (תאכל) [מאכיל] בתרומה וכו' למה לא נשביע אותו כיון שיש ביניהם טענת ממון כו' ואפי' נאמר דלהכרת בכור נאמן בלא שבועה אף על גב דהוא ממונא כו', ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאי' פ' החולץ [מז, א] אף אתה אל תתמה לענין חיוב ממון אם נאמן להפסיד ירושתו אינו נאמן להפסיד אמו שכר הנקתה שהנאמנות שהאמינו תורה אינו אלא על בנו כדי להפסידו או לפוסלו לא לפסול אחרים ולהפסידם וע"ש שהאריך.

והנה מ"ש דהתם בפ' אלמנה אינו אלא לענין חשש ממזרות ומשמע מדבריו דוקא בחשש ממזרות דהוא משום מעלת יוחסין דחמירא אבל לשאר דברים אין חוששין, בש"ס שם מייתי רבא ראי' מהא דתנן ילדה תאכל בתרומה ואבי מוקי לה בחבושין בבית האסורין, ותיפוק לי' דלא חיישינן אלא לחשש ממזרות. ומה שפסק הרמב"ם פ"ח דתרומות דילדה תאכל בתרומה כמה נתחבטו בזה ליישב דברי הרמב"ם.

ומ"ש כהן הבא על בת ישראל וילדה שהולד תאכל בתרומה בש"ס לא מיירי אלא מאשה עצמה תאכל בתרומה ע"י ולדה, ואולי כוונת הרשב"ץ וילדה שהולד מאכיל בתרומה וכהאי דש"ס. ומ"ש הרשב"ץ ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפוסלו לומר שהוא ממזר אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן כדאי' פ' החולץ, המעיין שם פ' החולץ לא נשמע שם כלום מזה.

ובתוס' ורא"ש [כתובות יד, א] מבואר להדיא גבי ארוס באומר שאין הולד ממנו שהוא ממזר ודאי ובתורת יכיר כר' יהודה וכ"כ שם בנ"י פ' אלמנה. [יבמות סט, ב] וכן מבואר להדיא בתוס' [ב"ב קכז, ב ד"ה כך] בהא דס"ל לר"י כשם שנאמן לומר זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו משום דנאמן על השני והוא הקטן שהוא הבכור וא"כ הראשון אינו ממנו והוא ממזר ע"ש ומבואר דנאמן הוא לומר שאינו בנו.

ואם אמנם ראיתי בשלטי גבורים [קידושין דף לב, א, בדפי הרי"ף] ג"כ סברא זו ז"ל ואף כשהאמינה תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו משום איסור אחר שמא לא הכיר בה עד עתה, אבל אם אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואין זה בנו אינו נאמן שעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו עכ"ל ע"ש פ' עשרה יוחסין. איברא שהוא נגד כל הפוסקים שלפנינו תוס' ורא"ש שכתבו גבי ארוס שנאמן לומר שאינו בנו וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ד מנחלות ז"ל אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בנו כו'.

ורשב"ץ באותה תשובה בתחלתה כתב ז"ל אקדים לך הקדמה ודאי שהתורה האמינה לאב לומר זה אינו בני כו' דממילא אם זה הקטן בכור הגדול אינו בנו ומכאן נלמד נאמנות האב לומר על איזה בן שיש לו שהוא אינו בנו וממזר הוא עכ"ל. ומבואר מדבריו דס"ל ג"כ דאב נאמן לומר שאינו בנו ונראין דבריו סותרין זה את זה וצ"ע. ועמ"ש בקצה"ח סי' רע"ז ס"ק א'. ובפ' החולץ (דף מ"ז) מעשה בא' שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לי' ר"י כו' יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך ומי אמר ר"י הכי והתניא יכיר יכירנו מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן כו' כך נאמן לומר בני זה בן גרושה כו', והתם מיירי בבא על ישראלית וכמ"ש תוס' שם ד"ה נאמן אתה אלא משום דקסבר ר' יהודה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ אינו בנו כלל וא"כ מאי קושיא מהא דאמר ר"י נאמן אדם לומר על בנו שהוא ממזר התם אומר שהוא בנו ובן גרושה הוא והכא אומר שאינו בנו כלל דהא הולד כמותה ובש"ס שם אמר רבינא הכי קאמר יש לך בני בנים כו' ואינך נאמן לפסול בני בניך ע"ש והא אפי' הבנים אינו יכול לפסול כשאומר שאינו בנו ומזה ראי' דיכול לומר שאינו בנו ודו"ק.

כ

והוי בנו ליורשו. והוא בנימוקי יוסף בפ' אלמנה. כתב בתה"ד סי' שנ"ב פ"א היה שתוקי ולא היה לו זרע והי' לו בית ונטה למות וצוה במתנת שכ"מ לתת הבית לאמו וכשמת בא ראובן והחזיק בבית כדין מחזיק בנכסי הגר כחו של מי יפה של ראובן מחמת חזקה שהחזיק או של האם מחמת הצוואה של שכ"מ. תשובה יראה דחולקין הבית שוה בשוה כמו שאבאר ונראה דהאי שתוקי דין גר ממש יש לו ולא מיבעיא היכא דבדקי לאימי' ולא ידעינן ממאן נתעברה דודאי אינו נוחל ומנחיל דלא ידעינן אבוה מאן הוא, אלא אפי' אמרה מפלוני נתעברתי מוכח בסוגיא פ"ק דכתובות [יג, ב] דאע"ג דקי"ל כר' גמליאל וכאבא שאול פ' בתרא דקידושין דהיה קורא לשתוקי בדוקי והיכא דאמרה לכשר נבעלתי נאמנת על הולד אפילו ברוב פסולים היינו מטעם דאשה בודקת ומזנה כו' אבל לענין ירושה להאמינה מפלוני נתעברתי וירש אותו פ' או ממשפחתו יורש אותו דהתם לא שייך טעמא דבודקת ומזנה ודאי לא מהימנינן לה אא"כ מודה שממנו נתעברה, דפריך התם אילימא דמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא מי ידעינן אבוה מנו כו' וכן מוכח בפ' אלמנה לכ"ג [יבמות סט, ב] באשר"י דמייתי הנך ג' גווני דפ' עשרה יוחסין דמפרש פלוגתא דרב ושמואל בארוסה שבא עלי' וגוונא מציעא דשתוקי דקאמר שמואל היינו לענין ירושה, ומשמע התם מדברי האשר"י דאפי' אי בדקינן לאשה ואמרה דמארוס נתעברה משתקין אותו מנכסיו כו', וא"כ אי אפשר שיהי' נוחל ומנחיל והרי הוא כגר גמור ובגר פליגי רבוותא אי מהני צוואת שכ"מ דידי' עכ"ל ע"ש ופסק הרמ"א כדבריו בח"מ סי' רנ"ו.

ובקצה"ח שם סק"א תמהתי בדברי הת"ה דנהי דאינה נאמנת לומר מפ' נתעברתי לירש אותו ומשפחתו, אבל בזה ודאי נאמנת לומר מכשר נבעלתי ומשום דחזקה בודקת ומזנה וכיון דנאמנת לומר מישראל נתעברה הרי הוא ישראל גמור ובישראל אף על גב דמשפחתו אינו ידוע לנו וכגון שבא מארץ רחוקה ודאי אי' במתנת שכ"מ כיון דאיתי' בירושה ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים אף על גב שאינם ידועים וע"ש. וכעת עוד אני תמה בדברי התה"ד במ"ש ראי' מדברי הרא"ש דהיכא דבדקינן לאשה ואמרה דמארוס נתעברה משתקין אותו מנכסיו כו', וז"ל הרא"ש אתמר הבא על ארוסתו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי הך פלוגתא מפרש לה בתלתא עניני בפ' בתרא דקידושין בלישנא קמא מפרש רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת דס"ל ספיקן בודאן מותר כו' ועוד שם לשון אחר דקאמר לעולם לא תיפוך וממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, ושמואל אמר משתקין אותו מנכסיו ואף על גב דתפס ולעולם אסור בבת ישראל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכשלא בדקו את אמו איירי שמואל דאי בדקו נאמנת לומר לכשר נבעלתי דשמואל פסק פ"ק דכתובות הלכה כר"ג דאמר נאמנת כו', ועוד שם לשון שלישי דמפרש מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו כו' ע"ש. וא"כ הך לישנא מציעא מיירי בלא בדיקה ומש"ה אסור בבת ישראל ומה"ט נמי משתקין אותו מנכסיו כיון דלא נבדקה ורוב פסולין אצלה בארוס, אבל היכא דנבדקה אמו ואומרת מארוס אף על גב דליתי' לארוס קמן מותר הולד בבת ישראל ומשום דחזקה בודקת ומזנה ולארוס נבעלה וממילא נמי יורש אותו. וכן מבואר להדיא בנימוקי יוסף ס"פ אלמנה לכ"ג (שם) דבפנוי' אינה נאמנת לומר מפ' הכשר נבעלתי ליורשו כיון דיש לומר מכשר אחר נבעלה, אבל בארוס היכא דבדקו לאמו ומהימנא דלארוס נבעלה משום חזקה דבודקת וכיון דליכא כשר אחר אלא הארוס נאמנת גם ליורשו וע"ש. וא"כ ה"ה בפנוי' נהי דאינה נאמנת לומר מפלוני הכשר [נבעלתי] כיון דיש לומר מכשר אחר נבעלה עכ"פ בזה נאמנת שהיא לכשר נבעלה והוא ישראל כיון דליכא כשר אחר כי אם ישראל א"כ ממילא ישראל הוא ויש לו יורשין אלא דלא ידעינן מאן נינהו והרי הוא בתורת מתנת שכ"מ.

ועוד דמדברי תה"ד משמע דאפי' בארוס מחלק בין דין ירושה לדין ממזר וס"ל דוקא לענין להכשיר הולד נאמנת ולא לענין ירושה וא"כ לענין ירושה אמרינן דלאו מארוס הוא ואף על גב דליכא כשר אחר אלא הארוס אפי' הכי לא סמכינן על חזקה דבודקת אלא להכשיר הולד ולא לירושה, ומש"ה גם בפנוי' אמרינן דלאו מישראל נתעברה אלא מכותי אף על גב דליכא כשר אלא ישראל וכמ"ש אפ"ה לענין ירושה לא מהני חזקה דבודקת. אבל הרמ"א דפסק כאן גבי ארוס כדברי הנימוקי יוסף דבארוס מהימנא ליורשו כיון דליכא כשר אחר וסמכינן על חזקה דבודקת אפי' לירושה א"כ ודאי לכשר נבעלה וליכא כשר אחר כי אם ישראל והרי יש לו יורשין וכמ"ש וצ"ע.

כא

שכשם שהפקירה עצמה לארוס. פ"ק דכתובות [דף] י"ג האי ארוס וארוסתו דאתו לקמי' דרב יוסף היא אמרה מיני' והוא אמר אין מנאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. ובשטה מקובצת ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל חדא הא קא מודה ועוד הלכה כר"ג לאו אי קא מכחש לה קאמרינן דאי מכחש לה ברי וברי הוא ושוי' אנפשיה חד"א, אלא הכי קאמר אפי' אי ליתי' קמן נמי מהימנא. ויש אומרים היכא דאמר בודאי שבאתי עלי' אבל איני יודע אם הפקירה עצמה לאחר כמו שהפקירה עצמה לי, כך פי' הר"ר יוסף הלוי בן מיג"ש ז"ל, ואיני מכיר בלשון הזה דכי מודה מי ידע בה דלא הפקירה עצמה לאחר וכי נעל דלת בפני' והא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא פ' אלמנה כו' אבל ללישנא קמא דאמרינן אף על גב דלא דיימא מעלמא ומשום דכי היכא דאפקרה נפשה לגבי ארוס כו' הודאה דארוס לאו כלום אלא דהתם אביי הוא דדחי לה ולא קיימא הכי, א"נ לגבי ולד חיישינן אבל היא שריא לבעלה עכ"ל. ובתוס' ישנים כתבו הא דאמרינן חדא הא קא מודה דהיינו שמודה שבא עלי' ביאות הרבה דאז תלינן בארוס עכ"ל. ועמ"ש בזה בקונטרס ש"ש ש"ב פ"כ ושם הארכנו בזה.

כב

אבל ארוסה שאמרה על בנה שהוא ממזר. כתב ב"ש ז"ל ובפלוגתא זו עיקר כי"א דארוס נאמן כמ"ש בנימוקי יוסף בשם הריטב"א ע"ש. ובנימוקי יוסף שם בשם הריטב"א כיון שהאב נאמן לפוסלו שהוא נגד חזקת כשרות מכ"ש שנאמן האב להכשירו וכתב שם בנ"י שהוא טעמא דמסתבר ע"ש.

והנה לפי דעת הרשב"ם ותוס' והרא"ש פ' י"נ [ב"ב קל"ד, ב] דאין האב נאמן לומר זה בני בכורי אלא היכא דהוחזק בבנו אז הוא דנאמן לומר שהוא בכור אבל אם אינו מוחזק בבנו אין האב נאמן לומר זה בני אפי' לירושה אלא בתורת מגו ולא בתורת יכיר ועיין סמ"ע סי' רע"ז וסי' רע"ט. ולפ"ז הכא דרוב פסולין אצלה ואינו מוחזק בבנו אין האב נאמן לומר (בני זה) [זה בני] והריטב"א נראה דס"ל כשטת הרמב"ם דס"ל דאפי' אין מוחזק בבנו, נאמן לומר זה בני בתורת יכיר ועיין קצה"ח סי' רע"ז סק"א. וא"כ ה"ה הארוס נאמן לומר זה בני ולפי"ז מידי ספיקא לא נפקא כיון דלדעת (הרשב"א) [הרשב"ם] ותוס' והרא"ש אין הארוס נאמן לומר זה בני.

כג

או על אחד מבניו שאינו בנו. כתב הב"ש ז"ל והוא ממזר ודאי כ"כ הטור ש"מ דס"ל אם לא אמרה היא מכותי נתעברה לא אמרינן אנן שמא מכותי נתעברה. אבל הרמב"ם כתב דהוא בחזקת ממזר והיינו ספק ממזר די"ל שמא מכותי נתעברה ע"ש, ובתוס' קידושין (דף ע"ד) ע"ש שכתבו בהא דס"ל לר' יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו כיון דנאמן לומר בני זה בכור ובאומר על הקטן שהוא בכור ע"כ הגדול אינו בנו והרי הוא ממזר ע"ש. ולפי שטת הרמב"ם דאמרינן שמא מכותי נתעברה א"כ אינו פוסל אותו כלל, ואפי' לכהונה ס"ל להרמב"ם דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה. ואפשר כיון דכתיב יכיר משמע דלעולם נאמן על בנו הקטן אפי' בעיר שכולה ישראל דליכא למתלי בכותי וה"ל בנו הגדול לפי דבריו ממזר ודאי.

כד

האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא. עמ"ש בזה בק' ש"ש ש"ו פ"ח ופ"ט.

כה

מחזירין לו אבידתו. כתב ב"ש ז"ל ולענין נזקין אם נגח תורא דידן לתורא שלו כתבו בתו' ביומא דמשלם נזק שלם אף על גב דבממון אין הולכין אחר הרוב היינו כשבא לידו מדעת הבעלים ע"ש ועמ"ש בקונטרס ש"ש ש"ד פ"ו ופ"ז.

כו

הספיקות. הנה מדינא דאורייתא כל הספיקות מותרין בודאן והן בספיקות כדאי' בש"ס ממזר ודאי ולא ממזר ספק קהל ודאי ולא קהל ספק, ועמ"ש בס"ק י"א בשם הרב ר' אלי' שדעתו דלא שריא מן התורה אלא ספק ממזר אבל אינך פסולי קהל אפי' ספיקות דידהו אסורין מן התורה, ובשעה"מ [פט"ו מאיסו"ב הכ"א] השיגו והעלה דכיון דכתב רחמנא תרי קהלי למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן לי' אכולהו דהי מינייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשינן כולהו קהלי דכתיבי באורייתא בקהל ודאי דומיא דאינך ע"ש.

וראוי להסתפק בפצוע דכא דלאו מחמשה קהלי הוא ע"ש פי' רש"י ותוס' פ' עשרה יוחסין (דף ע"ב), וא"כ אפשר לומר דספק פ"ד אסור. ולפי שטת הראב"ד הובא בריטב"א חשיב חמשה קהלי תרי בממזר ותרי בעמוני ומואבי וחד בפ"ד אבל דמצרי ואדומי לא חשיב דהאי בהתירא כתיב יבא להם בקהל ד' וזה יותר נכון בעיני עכ"ל. וכיון דלשטת הראב"ד מצרי ואדומי לאו מחמשה קהלי א"כ ספק מצרי ואדומי יש לומר דאסור.

והרמב"ם שכתב פט"ז מא"ב גבי פ"ד דלא גזרו בו על הספיקות אפשר דס"ל כשטת הראב"ד דחשיב פ"ד מחמשה קהלי וא"כ גבי פ"ד נמי ספק מותר ומשום דהי מינייהו מפקת אבל מצרי ואדומי לפי"ז ספיקן אסור.

ולכאורה קשה לפי שטת הראב"ד דמצרי ואדומי לאו מחמשה קהלי א"כ קהל גרים דאקרי קהל דיליף ר' יהודא מחמשה קהלי ע"ש פ' עשרה יוחסין, א"כ במצרי ואדומי מנלן דקהל גרים אקרי קהל. וביבמות (דף ע"ח) אי לאו דאמר ר' יהודא הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל, וכן לשטת רש"י ותוס' פ"ד אינו מחמשה קהלי ואפ"ה לר' יהודא אסור בקהל גרים כמבואר ביבמות (דף נ"ז), וכיון דלר"י קהל גרים דאקרי קהל אינו אלא משום דיליף לה מחמשה קהלי וא"כ מי שאינו מחמשה קהלי מנ"ל דקהל גרים אקרי קהל.

מיהו התם בפ' עשרה יוחסין לחד לישנא בש"ס שם לאו מחמש קהלי יליף ר"י דקהל גרים אקרי קהל אלא מדכתיב הקהל וכו' ולגר כו' [ולפי"ז] א"ש.

ובחידושי פני יהושע פ' עשרה יוחסין (דף ע"ג) שם הביא שטת הראב"ד דמצרי ואדומי אינו מחמשה קהלי ז"ל ואף על גב דלפי"ז איכא למידק א"כ במצרי ואדומי מנ"ל דאסירי בישראל דלמא לא אסרי רחמנא אלא בקהל כהונה, הא ליתי' דלענין איסורא ודאי דבר הלמד מענינו הוא וילפינן חדא מאינך עכ"ל.

וא"כ גם להך לישנא דיליף ר' יהודא קהל גרים אקרי קהל מהנך חמשה קהלי נמי אפי' הנך דלאו מחמשה קהלי לענין איסורא דבר הלמד מענינו הוא דקהל גרים אקרי קהל.

מיהו נראה דלאו דוקא לאיסורא הוי דבר הלמד מענינו אלא ה"ה לקולא נמי כל שהוא דבר הלמד מענינו, וא"כ כיון דגלי דקהל ספק לאו שמי' קהל א"כ ה"ה הנך דלאו מחמשה קהלי נמי יבא בקהל ספק. אבל ספק מצרי ואדומי אפשר דאסור כיון דספק ממזר דמותר אינו אלא מיתורא דקהל וא"כ הנך דלאו מחמשי קהלי יש לומר דאסור כמו כל הספיקות דאסור מן התורה לשטת הפוסקים דספק אסור מן התורה.

ובשער המלך כתב על דברי הרב ר' אלי' דלא שריא אלא ספק ממזר אבל ספק עמוני אסור וכתב עלה ז"ל ושוב ראיתי לתוס' פ' הערל (דף ע"ח) שמבואר מדבריהם כמ"ש וזה שכתבו בד"ה מצרי שני במאי יטהר וז"ל וא"ת ישא שתוקי דהא ר"י אית לי' בפ' עשרה יוחסין דבקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא כו', הנה מבואר מדבריהם כמ"ש דקהל דכתיב גבי מצרי דרשינן נמי בקהל ודאי כו' דומיא דממזר וכנראה דאשתמיטתי' מהרב ז"ל עכ"ל.

ולפי מ"ש אינו ראיה דמאי דאקרי קהל בהנך חמשה קהלי הן לקהל גרים ולקהל ישראל כולהו נמי כה"ג בין לחומרא בין לקולא וכמ"ש וכיון דגלי בחדא דקהל ספק לא אקרי קהל ה"ה באינך אבל ספק ממזר דמותר אינו אלא מיתורא א"כ י"ל דס' עמוני אסור. אלא דעיקר דברי שעה"מ מ"ש דהי מינייהו מפקת נראה נכון ועמ"ש בס"ק י"א.

ואכתי יש לומר לשיטת הראב"ד דמצרי ואדומי אינו מחמשה קהלי דספק מצרי ואדומי אסור וכמ"ש אבל ספק קהל כיון דגלי קרא דקהל ספק לאו שמי' קהל וא"כ ה"ה במצרי ואדומי קהל ד' דכתיב בי' אינו מפיק ממשמעות אינך קהלי דס' קהל לאו שמי' קהל.

ובחדושי ריטב"א פ' עשרה יוחסין (דף ע"ג) ממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ספק ממזר יבא ז"ל ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' החולץ [לז, ב, גבי] ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתניתין דשרי ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסק הלכה כר' אליעזר דאמר ודאן בספיקן אסור. ונ"ל דלאו קשיא דהאי פלוגתא היא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כישראל חשביני' ליה, אבל להתיר שתוקי בישראל ס"ל דשרי דכישראל חשבינן ליה, והך דרשא דס' ממזר יבא אית ליה לרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי עכ"ל.

וקשה דהא בתוס' ישנים שם (דף ע"ג) ד"ה וחד למשרי שתוקי בישראל ז"ל תימה היכי מדרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעט קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק עכ"ל. וא"כ אי נימא דקהל ספק לית ליה א"כ היכי ממעט ממזר ספק וצ"ע. ועיין שם בש"ס (דף ע"ג) חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל קהל גרים לא אקרי קהל, ור' יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקא אייתר לי' לקהל גרים. ופי' רש"י מחד קהל נפקא דשבט א' הם ואין לקרות קהל חצי שבט ואבע"א הני נמי תרי קהלי נינהו וכו'.

ולפי שיטת רש"י ותוס' דמצרי ואדומי מחמשה קהלי א"כ למה צריך קרא לקהל לוים דהא ביבמות (דף ע"ז) בנים ולא בנות דברי ר"ש אמר ר' יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו כו' הכתוב תלאן בלידה ופירש רש"י אשר יולדו כל הנולדים להם אפילו נקיבות במשמע ע"ש, וא"כ דור שלישי יבא להם ע"כ לא מיירי מקהל כהנים דהא ר' יהודא ס"ל בת גרים פסול לכהונה וא"כ היכא משכחת דור שלישי בנקיבות לקהל כהונה וע"כ לקהל לוים או ישראלים וא"כ היכי אמרו ואבע"א הני נמי תרי קהל וצריך ישוב.

כז

הולד שתוקי או אסופי. כתב ב"ש ז"ל ונתין אסור בשפחה כ"כ תוס' בגיטין (דף מ"א), מיהו כתבו שם אליבי' דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוא קדש י"ל נתין אסור אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיית תוס' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע עכ"ל. ועמ"ש סקט"ו.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם ·