מראי מקומות/אבן העזר/ד

מראי מקומות אבן העזר ד

גוי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת, אם כשרה לכהונה

הב"י בסעיף ה, הביא בזה מחלוקת, ויש להוסיף דהא דהביא הרי"ף דרבוותא כתבו דהולד פסול לכהונה, היינו בה"ג בהל' מיאון בעמוד שמח.

אם שרי להתחתן באומות האסורות כגון מצרי ומואבי כיון דסנחריב בלבל האומות

הטוש"ע והב"י בסעיף י, כתבו דבכל האומות שרי ולגבי מצרי הביאו פלוגתא דהרא"ש והרמב"ן אוסרים, והרמב"ם התיר, ויש להעיר דבה"ג בהל' נחלות בעמוד תקמ, כתב דמצרי אסור, וכן כתב היראים בסי' מב ובסי' שט, והרמב"ן ביבמות עו: ד"ה לפיכך, הביא דר"ת בספר הישר ס"ל דלדעת הש"ס אסור, והרשב"א ביבמות עו: ד"ה והרמב"ן, נמי כתב דקי"ל דאסור, ונמצא דהרא"ש והרמב"ן והרשב"א ובה"ג והיראים ור"ת כולהו אסרי דלא כהרמב"ם, והכי נקטינן וכ"ש דהוי איסורא דאורייתא, ודלא כהשו"ע דלא הכריע ודלא כהב"ח דהכריע להיתר. עוד יש להעיר דבה"ג שם בעמוד תקלט-תקמ, כתב גבי ז' עממים שהיו בא"י ונאסרו בחיתון וגבי כותים ונתינים, דאף האידנא היכא דידיעי, באיסורייהו קיימי ולא אמרי' עלייהו כבר בא סנחריב ובלבל האומות כיון דחזינן שהם קבועים. ולגבי מואבי, הטור הביא דהרא"ש התיר, וכ"כ הרמב"ם בהל' איסורי ביאה יב,כה, דשרי, וכ"כ הרמב"ן ביבמות עו: ד"ה ועמון, וכ"כ השו"ע, אמנם יש להעיר דהיראים בסי' לא, ובסי' מב, מסתפק אם מותר לישא ממואב, כיון דכתיב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', וכתיב שאנן מואב מנעוריו, שלא גלה, והוא נוטה קצת להתיר, ומ"מ הא פשיטא דמואבית שריא ומואבי שרי לגיורת לכו"ע, ולגבי מואבי לישראל נקטינן להתיר כהשו"ע וככל הנך.

לשוב למצרים בזה"ז

הדרכ"מ באות א, הביא דלא נאסר אלא מארץ ישראל למצרים ולא משאר ארצות, ועי' במה שכתבתי בזה באו"ח סי' קנו, בדינים מדאורייתא.

ממזר שנשא שפחה כדי לטהר בניו, מתי ימול את בניו

הטוש"ע בסעיף כ, הביאו דממזר נושא שפחה כדי לטהר בניו, ויש להעיר דבה"ג בהל' מילה בעמוד קנד, כתב בשם רבי מארי גאון, דימול את בניו לפני שישחררם כדי לזכות במצוות מילת העבדים.

ארוסה מעוברת והארוס אומר שאינו ממנו

כתבו הטוש"ע בסעיף כז, דהארוס נאמן לומר שאין הולד ממנו והולד ממזר ודאי ומותר בממזרת, ע"כ, והב"י הביא שכן מוכח מהר"ן ומהרא"ש שכתבו דרבן גמליאל לא אמר שהאשה נאמנת בברי ובברי, דהיינו כשהבעל מכחיש, ע"כ, אולם זה אינו ראיה דאפשר דר"ג משוי ליה ספיקא, דהא הא דאמרי' דמודה ר"ג בברי, הוא בכתובות טז., והתם אמרי' הכי גבי שאין מוציאין את הכתובה מהבעל כשהוא טוען ברי, אבל שרבן גמליאל יאמינו כודאי לא שמענו, ומ"מ אף אי ליכא ראיה מהר"ן, מ"מ מהמשך דברי הרא"ש שם יש ראיה, שהוא הוסיף לומר כן מטעם דאדם נאמן לומר על בנו שהוא ממזר, וכן הביא הב"י מהרמב"ם ומהנמוק"י, ובסעיף כט הביא הב"י כן מעוד ראשונים, דנאמן מטעם דאדם נאמן לומר על בנו שהוא ממזר, וכ"כ הטוש"ע שם בסעיף כט, ובפתחי תשובה ס"ק לו, הביא מתשובת נודע ביהודה דדייק מדברי הרמב"ם דאין הולד ממזר ודאי אלא כשהארוס אומר להדיא שהוא ממזר אבל אם רק אומר שאינו ממנו אין אנו מחשיבים אותו כממזר ותלי' שמא מגוי נתעברה, ע"כ, ודברי תימה הם חדא דמנין לבעל לדעת ממי נתעברה, והדבר פשוט שאם טוען שהוא ממזר אינו על סמך ידיעתו בבירור שנתעברה מישראל, אלא כוונתו לומר שכיון שאומר שאינו ממנו ממילא חשיב ליה ממזר דמסתמא מישראל הוא, ובעיקר קשה טובא דהא המקור להאמין לבעל הוא בקידושין עח:, מדכתיב את בנו הבכור יכיר, וא"כ יש להקשות לכאו' על הראשונים הנ"ל, דהא הכא הוא טוען שאינו בנו וא"כ לדבריו אין לו נאמנות עליו וא"כ חשיב כאילו לא אמר כלום ואמאי נאמן, אלא ודאי דס"ל לראשונים הנ"ל, דכשם שהתורה האמינתו לומר על בנו שהוא ממזר כך נאמן לומר מי אינו מבניו, וה"ה הכא שאומר שהוא אינו בנו, ואנן ממילא מחשבינן ליה כממזר ולא תלי' שמא מגוי נתעברה דזה לא שכיח, וא"כ דברי הנו"ב הנ"ל קשים טובא דמאי נפק"מ אי טוען הבעל שהוא ממזר או לא הא אין הוא נאמן עליו כלל כיון שאינו בנו, וכל נאמנותו היא רק לומר שאינו בנו, אלא ודאי שאין דברים אלו נכונים.

אם האב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר דוקא אם אומר על הקטן שהוא בכור וממילא נפסל הגדול או אף בלא בכור נאמן

הב"י בסעיף כט, הביא בזה מחלוקת דבה"ג ור"ת ס"ל דנאמן רק אם יש בכור, ור"י והרא"ש והתוס' ס"ל דנאמן בכל גוונא, ויש להוסיף דתוס' ביבמות מז. ד"ה והלכתא, כתבו דהשאילתות בשאילתא מא, בסופה, נמי סבר דנאמן בכל גוונא, והריטב"א בב"ב קכז:, כתב דרבינו אליהו מפרי"ש ס"ל דנאמן בכל גוונא, ומאידך דעת רבותינו דאינו נאמן אלא מתוך הכרת הבכור, ודעת הריטב"א שם נראה דס"ל כר"י דנאמן בכל גוונא, וכן נראה דעת הרמב"ן בב"ב קכז. ד"ה והיה רבינו, והרשב"א בב"ב קכח: ד"ה אמר רבא, ס"ל דנאמן בכל גוונא וכתב שכן נראה דעת הרי"ף, ע"כ, ומסתימת לשון הרמב"ם בהל' איסורי ביאה טו,טז, נראה דס"ל דנאמן בכל גוונא, ומהלכה יז שם, מבואר להדיא דס"ל לרמב"ם דנאמן אפי' כשאי בכור דכתב על אדם שיש לו בן אחד ואומר עליו שהוא ממזר נאמן, ובהגהות מימוניות שם דקדק מזה דס"ל כר"י דנאמן בכל גוונא, ונמצא בידינו דבה"ג ור"ת ורבותינו שהביא הריטב"א ס"ל דאינו נאמן אלא ע"י הכרת בכור, ומאידך הרמב"ם והשאילתות והרא"ש ור"י והתוס' ורבינו אליהו מפרי"ש וכן נראה דעת הריטב"א, והרמב"ן והרשב"א וכן משמע לרשב"א בדעת הרי"ף, כולהו סברי דנאמן בכל גוונא, והכי נקטינן.

· הבא >מעבר לתחילת הדף