דבר אברהם/ב/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כב

סימן כב
בענין ריצוי ציץ.

א

א) גרסינן ביומא (דף ז' ע"ב) ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודא אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה אמר לו ר"י הנח לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה לו בצבור וקשה לי לרב דימי דאמר לקמן (דף ע"ב ע"ב) בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן שנאמר ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למי שבא בגדולה אחריו, א"כ מאי פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח הרי אפשר שבשעה שהכה"ג עובד בבגדי לבן ילבש משוח מלחמה ח' בגדים וירצה. וכ"ת דלר"י דאמר דוקא עודהו על מצחו מרצה ה"נ לא ירצה כשהוא על מצח משוח מלחמה דכהן גדול דוקא בעינן, ז"א דלמ"ד משמש בח' הרי הוא נמי ככהן גדול ועבודתו כשרה גם ביוה"כ כמבואר התם בסוגיא דאמרינן ואי איתא מיחזא חזי וה"נ בודאי ירצה, וא"כ מוכח מזה דאינו עובד בח' בגדים וקשה לרב דימי. ויעוי' בהוריות (דף י"ב ע"ב) דממעטינן משוח מלחמה שאינו מקריב אונן מדכתיב כי נזר שמן משחת א' עליו עליו ולא על חבירו ומרובה בבגדים לא ממעטינן וכתב רש"י מפני שהוא בכלל כהונה גדולה לאפוקי משוח מלחמה דלאו בכלל כהונה גדולה הוא, וי"ל דכתב הכי רק להברייתא דס"ל דעובד בד' בגדים אבל למ"ד דעובד בח' אה"נ שהוא בכלל כהונה גדולה. אמנם בתוס' הרא"ש שם פירש דלא כרש"י אלא דמשו"ה לא ממעטינן מרובה בגדים משום דמשמע דממעט אחר משוח כמותו אבל לא מרובה בגדים ועוד דמרובה בגדים הוי בכלל ומן המקדש לא יצא שהרי הוא משמש במקדש בכהונה גדולה, ולפי"ז נראה דלמ"ד משמש בח' הרי הוא נמי משמש במקדש בכהונה גדולה, ולתירוץ זה הי' ראוי למעט גם מרובה בגדים שאינו מקריב אונן למ"ד משוח מלחמה עובד בח' דשקולין הן ויבואו שניהם, וצ"ל דלדידי' נימא כתי' הראשון דממעט משוח כמותו. וכ"ת דמגופי' דקרא מוכח שאינו ככה"ג מדאיצטריך למיכתב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה לרבות משוח מלחמה לענין ה' דברים החמורים בפרשה, ז"א דה"נ כתב רחמנא ומלא את ידו ללבוש הבגדים למרובה בגדים וזה בודאי הוי כהן גדול, אלא דלהכי איצטריך משום דהו"א דאינו בה' דברים אלו כמו שאינו בפר העלם דבר וה"נ למשוח מלחמה:

ב

ב) וידי"נ הגאון הגדול מוהררי"י ראבינאוויץ נ"י אבד"ק פאניוועז כתב אלי ליישב דאף דבכהן גדול ריבוי בגדים מקדש אותו כמו משיחה מ"מ משיח מלחמה אפי' למ"ד דמשמש בח' אין הלבישה מקדשתו אלא משיחה, כמו שאמרו בש"ס שם דמשו"ה אין בנו יורשו משום דעיקר משיחתו למלחמה א"כ מזכרת דהעיקר הוא המלחמה אלא דכל שנמשח שוב משיג קדושת כ"ג לענין עבודה אבל לקדושת הבגדים אין מקום במשוח מלחמה, וא"כ בימי בית שני שנגנז שמן המשחה לא הי' כלל משוח מלחמה ושפיר פריך ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח בבית שני שלא הי' משוח מלחמה ומ"מ הי' ריצוי. ואין לומר דעבודתו מחנכתו דהיינו קריאת שמע ישראל כו' דע"כ אין עבודה מחנכת אלא דבר שהוא אסור לזר וניכר שהוא משום כהונתו אבל קריאת שמע ישראל דהיא רק מצוה במשוח מלחמה אבל האמירה בעצמה אין איסור בזר אין מקום לומר שתחנך, עכת"ד. והנה עיקר החידוש דמשעה שנגנז שמן המשחה לא הי' משוח מלחמה מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה ק"ז), אבל הוא כתב לה רק לדידן דקיי"ל דמשוח מלחמה עובד בד' בגדים דלא שייך בי' ריבוי בגדים וצריך משיחה דוקא, אבל למ"ד דעובד בח' אדרבא נראה דשייך בי' ריבוי בגדים, כמו"כ כתב שם דלא שייך לומר עבודתו מחנכתו כיון שעובד ככהן הדיוט היינו בד', ולומר שבעבודתו שעובד במלחמה דהיינו מ"ש ונגש הכהן כו' נתחנך אין סברא כלל. ואני תמה במאי דתלו משוח מלחמה רק בשעת מציאות שמן המשחה ואמאי לא שייך בי' ריבוי בגדים, הרי לכו"ע כשהוא נשאל נשאל בח' בגדים וגם זה ילפינן מקרא דובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למי שבא בגדולה כמבואר בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ב) ומגילה (פ"א ה"י). ונהי דבזמן בית שני ניחא דלא הי' אז גם אורים ותומים כמבואר ביומא (דף כ"א ע"ב) ויעוי' בראב"ד (פ"ד מבית הבחירה ה"א) וא"כ לא הי' לובש לישאל, ואפי' לשי' התוס' והרמב"ם שם דהוו או"ת גם בבית שני דאל"ה הי' כ"ג מחוסר בגדים מ"מ לא היו משיבין ומשו"ה לא היו נשאלין בהן עוד כמבואר בתוס' וברמב"ם שם וא"כ לא הי' צורך למשוח מלחמה ללבוש ח' בגדים בכדי לישאל ואפי' אם לבש נראה שאינו מתקדש על ידן כיון דשלא לצורך הן לו, מ"מ בסוף ימי בית ראשון שנגנז כבר שמן המשחה בימות יאשיהו ואו"ת אכתי הוו דהא אמרינן דרק במקדש שני לא הוו וכ"נ מריטב"א יומא שם שהקשה אמאי תני רק ה' דברים שבין מקדש ראשון למקדש שני והרי איכא נמי שמן המשחה ותי' דלא חשיב לי' מפני שאף בבית ראשון לא הי' תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו וא"כ או"ת דחשיב בה בחמשה דברים ע"כ דהוו כל ימי בית ראשון, וא"כ הי' אפשר למשוח מלחמה להתרבות בריבוי בגדים בכדי לישאל בהן אע"ג דלא הוה שמן המשחה, ושלא בדיוק הוא מאי דתלי רק בשמן המשחה והוא רק לזמן בית שני וידעתי שיש לחלק בדחוקים דדוקא בריבוי בגדים שלעבודה מתקדש וכדומה אבל אין דעתי נוחה מזה. ועוד אני מהרהר דאפ"ל דגם מה שנשאל הוי כעין עבודה להתחנך בזה גופא וכן לענין שתקרא לבישת הבגדים לעבודה וצ"ע ומ"ש הגאון הנ"ל דמשום דעיקר משיחתו למלחמה לא שייך בי' ריבוי בגדים לא ידענא מאי תלי בזה כ"כ, ואדרבא נראה לכאורה פשוט דמהני בי' ריבוי בגדים דביומא שם מבואר דלמ"ד עובד בח' ראוי הוא לעבודת יוה"כ וכתב רש"י דכתיב ביוה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו וכל מילוי ידים ע"י הבגדים הוא כו', והנה אשר ומשח אותו ואשר ימלא את ידו או או קאמר קרא דבחד מינייהו סגי או במשיחה או בריבוי בגדים, ויעוי' ברמב"ם (פ"ד מכלי המקדש הי"ב) דרק לכתחלה בעינן שניהם, ואמרינן ביומא (דף ה' ע"א) אתקש משיחה לריבוי, וא"כ איך אפ"ל דגם משוח מלחמה בכלל האי קרא והרי מילוי ידים לחוד לא מהני בי'. אע"כ דגם משוח מלחמה מהני ריבוי בגדים. והא דאמרינן בהוריות שם אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בבגדים היינו משום דבמשוח מלחמה איכא מיהא גם משיחה ועל מרובה בבגדים לא שייך:

ג

ג) ונ"ל לומר בהקדם דברי הרמב"ם (פ"י מכלאים הל"ב) כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית, והראב"ד כתב עליו טעה בזה שהרי אמרו ביומא כו' במקדש אפילו שלא בשעת עבודה חותר ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. והשאגת אריה (סי' כ"ט) הקשה על שי' הרמב"ם דהא דהותר כלאים בבגדי כהונה הוא רק משום עשה דוחה ל"ת א"כ האיך אמרינן בעלמא דכהן גדול אם רצה לעבוד כל השנה הרשות בידו והרי למ"ד בפ"ק דיומא (דף ו') דאבנטו של כהן הדיוט הוי של בוץ א"כ ליכא שים כלאים בבגדי כהונה של כהן הדיוט ובבגדי כהונה של כ"ג הי' כלאים שבאבנטו של כ"ג בכל השנה כו"ע חודו דהוי של כלאים וא"כ האיך הוא עובד כל השנה בח' בגדים בכלאים משום עשה דותה ל"ת והרי אפשר לקיים את שניהם הוא דהקרבן יכול ליקרב ע"י כהן הדיוט שלא באיסור כלאים כדאמרינן בשבת (דף קל"ג ע"א) גבי מילה בצרעת ואי איכא אחר ליעביד אחר דאר"ש בן לקיש כו', ואפילו למ"ד דאבנטו של כהן הדיוט הי' נמי של כלאים מ"מ בכה"ד ליכא כלאים אלא באבנט לחוד ובכ"ג הי' עוד בגדים של כלאים לבר מאבנט ועובר בל"ת על כל בגד ובגד:

וראיתי לש"ב הגאון מהרי"ד זצ"ל בספרו בית הלוי ח"א (סי' י') שכתב לתרץ קושית השאג"א דמה שאחר יכול לקיים בלא דחיי' לא מקרי אפשר לקיים את שניהם כיון שגם עליו רובצת מצוה זו ואם יקיימנו אחר הרי לא יקיימנו הוא, והא דפריך הש"ס בשבת ואי איכא אחר ליעביד אחר היינו דליעביד אחר בשליחותו של אבי הבן דנמצא דאבי הבן מקיים המצוה ביכו"כ שלא בדחיית ל"ת, אבל היכא שיקיימנה אחר לנפשי' בלא דחיי' מותר לו לקיים בדחיי' וכל כי האי לא מקרי אפשר לקיים שניהם אבל לדעתי יש להביא ראי' שלא כדבריו מרש"י שבת (דף כ"ד ע"ב) לבדו למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט עכ"ל, ובתו"י הקשו וז"ל וא"ת הנך אמוראי דסברי דיו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת כו' ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל. והנה מילת הבן מוטלת על האב רק עד שיגדיל ומשהגדיל נפטר האב והוא עצמו מחויב בה כמבואר בפיה"מ להרמב"ם ס"פ ר"א דמילה, וא"כ האיך אמרינן הכא דמשו"ה אין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דאפשר לעשותה למחר והרי משכחת לה חילה שלב"ז שא"א לעשותה למחר כגון שנשתהה מילתו עד י"ג שנה והי' יו"ט יום האחרון מקטנותו ואם ימתין למחר לא יקיים עוד אביו את המצוה לעולם אלא הוא עצמו יקיימנה וא"כ לגבי מצות האב הוי כא"א לעשותה למחר לפי דברי הגאון הנ"ל, ובע"כ דלאו היינו טעמא דקרא דלבדו משום דאפשר לעשותה למחר אלא דגזה"כ הוא שאין חילה שלב"ז דוחה יו"ט ואפילו א"א לעשות למחר, וכן נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת כקושית התו"י. אע"כ דאף שהאב יפטר למחר מהמצוה ולא יקיימנה הוא מ"מ המצוה עצמה מיהא תתקיים גם למחר ע"י הבן ומשו"ה לא דחיא יו"ט, דכל שהמצוה תתקיים באחר שלא ע"י דחיי' לא אמרינן שיבוא זה וקיימנה ע"י דחיי', דרק קיום המצוה הוא דדחי ולא משגחינן אם, ע"י איש זה או אחר וכמו שתפס השאג"א. ועיין מ"ש בסימן א':

ד

ד) והנ"ל לתרץ בפשיטות דבפ"ח מהל' כלי המקדש הל' י"א י"ב כתב הרמב"ם בגדי כהונה מותר ליהנות בהן לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט חפני שהיא שעטנז י אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה עכ"ל, הרי להדיא דלא אסור אלא לכהן הדיוט אבל לכ"ג באמת שרי ללבוש תמיד ואין מקום לקושית השאג"א, ומיושב נמי קושית הראב"ד עליו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים דהרי לא מיירי כלל לאסור הלבישה לכ"ג אלא לכה"ד ולית להו כלאים אלא באבנט. ובטעם החילוק שבין כה"ד לכ"ג נראה דלפי"מ שפסק הרמב"ם (פ"ד מביאת מקדש ה"ח) כר"י דאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו א"כ מחויב הוא לשאת את הציץ תמיד דהכי פירושא דקרא לדידי' והי' על מצחו תמיד כמ"ש הרמב"ם שם וממילא צריך הוא להיות לבוש תמיד שמונת הבגדים בשביל הריצוי, דנראה לכאורה פשוט שאינו לובש את הציץ ואינו מרצה בפ"ע אלא בהדי שאר בגדים וכך הוא סדר לבישתן הציץ באחרונה כמבואר ברמב"ם (פ"י מכלי המקדש ה"ג), וא"כ בע"כ צרין הוא להיות לבוש כלאים תמיד בשביל הריצוי. וכן משמע לכאורה מדאמרינן בסנהדרין (דף מ"ט ע"ב) כהן גדול משמש בח' כלים כו' מוסיף עליהן כ"ג חושן ואפוד ומעיל וציץ ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים שנאמר ומכנסי בד יהיו על בשרו, ומדקתני שלא יהא דבר קודם משמע דקאי גם על ציץ שהמכנסים קודמים לו דוקא ומוכח שאינו לובש ציץ בפני עצמו אלא בהדי שאר כלים. אבל יש לדחות דהא ברייתא דשלא יהא דבר קודם למכנסים לא קאי אמתני' דכ"ג משמש בח' כו' אלא שנוי' היא בתו"כ (פ' צו פ"ב) אקרא דמכנסי בד ילבש על בשרו וי"ל דלא מיירי אלא בכה"ד ומשאר כלים דלבישה לעבודה ולא מציץ דלריצוי, ועוד דקרא בהרמת הדשן משתעי ולר"ל סגי בב' כלים כמבואר ביומא (דף כ"ג ע"ב). ומ"מ כיון דלכתחלה מיהא סדר לבישתן כך הוא הציץ באחרונה ש"מ דשרי רחמנא ללבוש כלאים תמיד. דיעוי' בתוס' יומא (דף ס"ט ע"א ד"ה ב"כ) דנראה שדרך אחרת להם בזה, אבל י"ל דהרמב"ם לא ס"ל הכי, דכל ראיית ר"ת היא מינאי המלך שלבש ציץ במדינה ובאמת פליגי עליו הראשונים ז"ל וכתבו דינאי שלא כדין עשה ולפיכך ערערו עליו אז, יעוי' ברמב"ן ורשב"א ותורי"ד וריטב"א קידושין (דף ס"ו ע"א). וראיתי ברדב"ז בביאורו לרמב"ם סוף הלכות כלאים שהביא מתוספתא בגדי כהנים ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים ובגדי כ"ג היוצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור, ורצה הרדב"ז לומר דהחילוק הוא לפי שכ"ג כ"ז שרוצה הוא עובד, ולמ"ש מבואר בפשיטות דשאני כ"ג מכה"ד בשביל ריצוי ציץ שמחויב תמיד. והא דאסור במדינה י"ל דס"ל לתוספתא דאין הציץ מרצה אלא כשהוא במקדש, כעין דאמרינן במנחות (דף כ"ה ע"א) מתקיף לה ר' זירא אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה אמר לי' אביי אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא, וה"נ י"ל דלפני ה' קאי נמי על וה' על מצחו תמיד דהיינו כשהוא על מצחו לפני ה' מרצה ולא כשהוא במדינה, וכיון שאינו מרצה ממילא יש איסור בלבישת הבגדים ומה דמסיק בתוספתא דכ"ג בין לשרת ובין שלא לשרת פטור מפני שהם ראויים לעבודה היינו דראויים לריצוי אם יש טומאה וממילא הוי תמיד לצורך שמא יש טומאה, או שהכוונה היא מפני שהוא בשעה הראויה לעבודה במקדש ע"י אחרים שאז צריך לשאת הציץ לריצוי לאפוקי שעה שאינה ראוי' לעבודה שתהי' במקדש שאז אין צורך בציץ לריצוי:

אח"ז ראיתי שבמקצת מדברים אלו כוונתי לדעת הגאון ושב הכהן בחי' לריש מס' ערכין , והוא ז"ל הביא מירושלמי חגיגה (פ"ב ה"ד) דמבואר התם להדיא דלריצוי ציץ בעינן לבישת כל הח' כלים, ובטעם הדבר כתב משום דקיי"ל דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וא"כ כשהוא לובש רק הציץ בלא שאר בגדים אין דין כהונה עליו. והנה גם אנכי הרהרתי כן מתחלה אבל לא מיחוור לי, דנראה פשוט דדין אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם לא שייך אלא בעבודה דמחויב בה ללבוש הבגדים ולהכי כשאינו לובש הוי כור אבל במידי דלא בפי לבישת הבגדים דין כהונה עליו אפילו בלא בגדי כהונה, כמ"ש התוס' קידושין (דף ל"ו ע"ב ד"ה חוץ) דנשים שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים, וכן נראה מיומא (דף כ"ג ע"ב) דלרבנן הוצאת הדשן בכהנים תמימים דוקא ולא בבע"מ אע"ג דאינו לובש אלא ב' כלים ומ"מ דין כהן תמים עליו יעו"ש בחי' הריטב"א, וכן מוכח מיומא (דף מ"ג ע"א) דאצטריך קרא יתירא וכבס בגדיו הכהן דצריך בגדים ואל"ה הו"א דסגי בלא בגדי כהונה אע"ג דצריך לכהן, וא"כ הא בהא תליא דאי תימא דלריצוי בעינן כל הכלים מחוסר בגדים אין דין כהונה עליו לענין זה ואי תימא דלא בעי כל הכלים ממילא כהונתם עליהם גם בלא בגדים:

ה

ה) ועפ"י הדברים הנ"ל מיושב קושייתנו ממשות מלחמה. דהנה הרמב"ם שם (פ"ד מביאת מקדש) כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והי' על מצחו תמיד כו', והוא תמוה דבסוגיין דיומא אמרינן אמר אביי בנשבר הציץ דכו"ע לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא ר"י סבר על מצח ונשא ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד כו' אלא תמיד מרצה הוא ולר"י נמי הן כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר ר"ה כו', וא"כ הרמב"ם דפסק כר"י אמאי מביא קרא דוהי' על מצחו תמיד. אמנם ברור הוא דהרמב"ם סמך בזה על הירושלמי חגיגה הנ"ל דגרסינן התם אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפי' בזוית מ"ד הציץ מרצה על מצחו והי' על מצחו תמיד מ"ד אפילו בזיות מהדא דיום הכפורים, הרי דהירושלמי ס"ל דטעמא דר"י משום והי' על מצחו תמיד ופליג אאביי דש"ס דילן והכי נקיט הרמב"ם. [אמנם יש מקום קצת לדחוק דלמסקנא גם לאביי ר"י דריש מהאי קרא או דתרתי משמע מינה ולא ראיתי להאריך, ועיי' בשאג"א (סו"ס ל"ח)]. ובזה יש ליישב נמי מה שלא הביא הרמב"ם דין היסח הדעת בציץ, ובתפילין י"ל שהוא דרבנן דבלא"ה נמי כתבו התוס' ביומא שם דלאו ק"ו גמור הוא והוי רק דרבנן ואכמ"ל. והשתא דאסקינן דהא דהותר לכ"ג ללבוש כלאים אפי' שלא בשעת עבודה הוא משום ריצוי הציץ דמחויב ללבשו תמיד, י"ל דזהו רק בכ"ג דעלי' קאי קרא בחיובא דציץ תמיד אבל משוח מלחמה אפי' למ"ד דעובד בח' מ"מ לא קאי עלי' חיובא דקרא לשאת את הציץ תמיד וממילא שלא בשעת עבודה אסור לי' ללבוש כלאים ככל שארי הכהנים, ושפיר פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח בשעה שלא תהא עבודה למשוח מלחמה שאז אסור לו ללבוש בגדי כלאים וממילא לא ילבוש גם הציץ דציץ בלא שאר כלים לא מהני. ואע"ג דבאותה. שעה אין הכ"ג יכול ללבוש הציץ והוא במקומו מכל מקום יש לומר דמשוח מלחמה אסור בכלאים דלא קאי עלי' חיובא דקרא דהא תמיד כתיב בי' ולא נכלל בזה משוח מלחמה. ולאביי דאמר דלר"י לא קאי תמיד על נשיאת הציץ ומ"מ הותר לכ"ג ללובשו עם שאר הבגדים אפילו שלא בשעת עבודתו משום הריצוי, מ"מ י"ל דזה לא הותר אלא לכ"ג דאהרן כתיב בקרא ולא למשוח מלחמה, א"נ דאפילו הותר גם למשוח מלחמה ס"ל לאביי כדקיי"ל דעובד בארבעה בגדים. ועוד דלאביי נמי קאי תמיד גם על הציץ כמבואר התם בחו"י יעוש"ה:

ועוד י"ל בפשיטות דאין חיוב למנות משוח מלחמה אלא לפני המלחמה וכשאין מלחמה אין ממנין כלל ומשכחת לה זימני טובא כששלום בעולם דליכא משוח מלחמה כלל ושפיר קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח בדליכא משוח מלחמה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף