דבר אברהם/ב/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כא

סימן כא
בענין שינה עליו הכתוב לעכב

אם בל"ת שבקדשים בעינן שינה לעכב.

קושית הרב הנ"ל [ר"מ סלוצקי] בזה בפסחים ס"ג.

מביא דברי השעה"מ בזה ומראה פנים שיש לדחות.

מו"מ בסוגיא דמעלה עשן ביומא נ"ג:

ב"ה. א"ח [-אסרו חג] המצות תרס"ה. סמאלעוויטש.

כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג החו"ב וכו' מוהר"ר מרדכי סלוצקי נ"י.

שלום וברכה

אחדשה"ט באהבה. הגיעתני יקרתו שתוכה רצוף אהבה מד"ת, אך מפני הטורד הרגיל והנוסף שהי' לי לא הספקתי לעיין כדבעי ולהרחיב הדיבור כחפצי. אולם לפוטרו בלא כלום א"א וארשום לו את אשר אחזה מקופיא:

א

א) העיר כת"ר בתוס' פסחים (דף ס"ג ע"א ד"ה השוחט) השוחט פסח על החמץ עובר בל"ת אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שינה עליו הכתוב לעכב, ותמה ע"ז התפא"י מסברא דדוקא בעשה צריך הכתוב לשנות לעכב משא"כ בל"ת א"צ לשנות דבל"ז מעכב דכ"מ דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני, וכתב ע"ז מעכ"ת שכמדומה לו שראה דבר זה בספרים אבל תמה עליו מש"ס ערוך במנחות (דף י"ט ע"ב) הרי מלח דלא תנא בי' קרא ומעכבא בי' כו' והרי התם איכא ל"ת לא תשבית מלח ברית כו', עכ"ד.

הנה מתחלה אגיד שדברי התפא"י סותרים לעצמם דלפני זה כתב דבשוחט פסח על החמץ לא שייך לומר אעל"מ משום דאין החטא בהמעשה גופי' אלא מצד דבר אחר והכא כתב דבל"ת א"צ שנה לעכב דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. ובאמת התוס' תמורה (דף ד' ע"ב ד"ה רבא) הקשו כן דנימא בשוחט פסח על החמץ אעל"מ. ועיקר הסברא של התפא"י אמנם לא חדשה היא ואמרי לה קמאי חבל לא מטעמי' משום אי עביד לא מהני אלא דכל שיש אזהרת ל"ת ממילא הוא לעיכובא, והוא בשעה"מ (הלכות ק"פ פ"א ה"א) שהביא משם הריטב"א יומא (דף נ"ג ע"א) שכ' וז"ל ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי' מיתה משום ביאה ריקנית עכ"ל, והשעה"מ הקשה עליו כקושית כת"ר מברית מלח וממנחות (דף נ"ג ע"א) מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא כו' ת"ל תהי' הכתוב קבעה חובה, הרי דגם בלאו בעינן שנה הכתוב לעכב:

ב

ב) והנה הקושיא ממליחת קדשים נ"ל דיש ליישב קצת, דבטעם דברי הריטב"א דבלאו לא בעי שנה לעכב נראה דסברא היא דדוקא בציווי עשה י"ל שאין זה איסור ועיכוב על ההקרבה גופה אלא מצוה נוספת שיעשה כך וכך, ולפיכך אם לא עשה לא ביטל אלא מצוה זו ולא גוף ההקרבה די"ל דאין איסור העשה על ההקרבה עצמה, משא"כ באיסור לאו שהזהירה תורה שלא להקריב באופן זה א"כ הוא איסור על ההקרבה עצמה וממילא הקרבן פסול בודאי. והשתא י"ל דלאו שנאמר במניעת מליחת קדשים דאפקי' רחמנא בלשון ולא תשבית מלק ברית כו' אינו איסור על גף מעשה ההקרבה בלא מלח אלא האיסור הוא רק בהשבחת המלח במה שמחסרו ונמנע מלמלוח והוי כעין לאו שאין בו מעשה במה שהמלח נשבת מליקרב. וכיון שאין האיסור בהקרבה עצמה שוב לא ידעינן דזה מעכב ופוסל הקרבת הקרבן אע"ג שנאמר בלשון לאו, דרק במה שהחסיר ונמנע מלהקריב הוי האיסור ולא במה שהקריב ולא שייך הסברא הנ"ל ואין להקשות דא"כ ליהוי כלאו שאין בו מעשה ולא ילקה עליו ומפורש כתב הרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח הי"ב) שאם הקריב בלא מלח לוקה, דכיון דהשבחת המלח נעשית ע"י מעשה ההקרבה שאם לא יקריב אין כאן השבתה שפיר נידון כעובר ע"י מעשה ולוקה אף שהאיסור בעצם אינו על ההקרבה אלא על ההשבתה, כדמצינו בלאו דבל יראה דהוי נמי לאו שאין בו מעשה ומ"מ אם קנה חמץ ביו"ט לוקה כמבואר ברמב"ם (פ"א מחמץ ה"ג) ובשאר מילי והאריכו בזה האחרונים ז"ל:

עוד הי' נראה לכאורה ליישב דלא תקשה על הריטב"א, דהרמב"ם שם כתב ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח כו', ודבריו ז"ל תמוהים ממ"נ אי קאי לאו דלא תשבית על כל הקרבנות כמש"פ הרמב"ם דעל כל הקרבנות לוקה א"כ תעכב המליחה בכולהו ולמה חוץ ממנחה הורצה ואי לא קאי אלא על מנחה א"כ למה לוקה בשאר הקרבנות, וכבר עמד ע"ז הלח"מ ונשאר בתימה. וי"ל דהריטב"א ס"ל באמת דלא תשבית לא קאי אלא אמנחה אבל בשאר קרבנות ליכא אלא עשה ופריך הש"ס הא לא תנא בי' קרא ומעכבא משאר קרבנות כדקאמר ר"ש שאי אפשר לקרבנות בלא מלח וכל הקרבנות במשמע ואמאי מעכב בהו גם בחוץ ממנחה אבל אין זה נכון דמסוגיין מוכח דלא תשבית נמי קאי על כל הקרבנות דהרי דרשינן להו למנחה וקרבן בכלל ופרט וכלל. וכ"ת דלאו ממנחתך דלא תשבית אמרינן אלא מקרבן מנחתך דמקמי הכי, ז"א דא"כ ולא תשבית הפסיק הענין. ועוד דדרשינן מעל מנחתך ולא מעל דמך ואם נימא דהלאו הוא דבר בפ"ע שאינו בשאר קרבנות ליכא למעוטי דם מזה דלא ליבעי מלח כלל. ולדברי הרמב"ם מצאתי יישוב נכון ופשוט בס' קר"א, דבכל הקרבנות אע"פ שלוקה הורצה והקרבן כשר דכיון שנזרק הדם כהלכתו הרי ונרנני הורצה הקרבן ואפילו לא הוקטרו האימורים כלל כשר, חוץ מן המנחה דכיון שהמלח מעכב בקמיצה והוי כלא הקטיר הקומץ א"כ נפסלה לגמרי. אלא דק"ק לי לפי"ז דגם בשאר קרבנות נ"מ אם המלח מעכב מצות הקטרת האימורין כגון לענין שבת ויו"ט, שאם אינו מעכב הויא הקטרת אימורין בלא מלח הקטרה של מצוה ואם מעכב אינה הקטרה של מצוה וחייב משום שבת ויו"ט, ואמא שביק הרמב"ם מלהזכיר עיכוב בהקטרת האימורין גופייהו כמצותן ומהדר בתר הכשר גוף הקרבן שהורצה ע"י הזריקה:

וע"פ הסברא הנ"ל יש ליישב קצת גם הקושיא השניה מלא תאפה חמץ. דהנה המחמץ מנחה אפילו שלא בשעת עבידה נמי לוקה כדאמרינן במנחות (דף נ"ו ע"ב) הניח שאור ע"ג עיסר והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה, וכתבו התוס' דאע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשיי' כגון לישה ועריכה ואפיי' וקיטוף הכי נמי לא תעשה קרינן בי'. והנה מצד איסור החימוץ שנעשה שלא באחת מהעבודות בודאי שייך לומר סברתנו כנ"ל דאף דאפקי' רחמנא בלשון לאו מ"מ לא יעכב אלו לא הי' איסור מיוחד על העבודות אח"כ משום דאיסור זה אינו אמור על גוף ההקרבה ולא שייך סברא הנ"ל דלעכב נאמר, וא"כ י"ל דגם החימוץ שבשעת העבודה דנכלל נמי בהאי קרא גופי' ג"כ אינו איסור בעבורה גופה אלא הוי איסור על מעשה החימוץ שבאותה שעה, ויעוי' רש"י בדף נ"ו ע"ב הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב כו' כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר העורך, וא"כ שוב לא שייך לומר דבשביל שהוא בלשון לאו יעכב כנ"ל. אבל דחוק הוא ומפני שהיא סברא דקה לא ראיתי להתעמק בזה עוד. ועיי' בר"ש משאנץ בביאורו לתו"כ (פ' צו פ"ג):

ג

ג) אולם בסוגיא דיומא (נג.) וביחוד בדברי הריטב"א שהביא השעה"מ תמוה לי טובא, וממה שאני מהרהר לכאורה בבאורו יראה שיש מקום קצת להסב דבריו לכוונה אחרת דזוהי הצעת הסוגיא, ת"ר ונתן את הקטרת כו' א"כ מה ת"ל כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית [פירש"י דאי נמי לא כתב הכא (היינו בקרא בתרא וכסה ענן הקטורת כו') ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עח ולא ימות] אמר ר"ש הבמ"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר כו' כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אביאה לא מיחיוב דהא עייל לי' שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטיר קטורת חסירה, אמר מר ומנין שנותן בה מעלה עשן ת"ל וכסה קרא לקלא [פירש"י הא נפקא לי' מכי בענן] כי' רב אשי אמר חד למצוה וחד לעכב רבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה [פירש"י ואל יבא כי בענן אזהרה וכסה ענן ולא ימית זה עונש ואלו לא ימות דאל יבוא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית]. וכ' הריטב"א וז"ל חד למצוה וחד לעכובא פי' דכי בענן אראה בא למצוה פו' הדר כתב רחמנא וכסה ענן הקטורת לחייב מיתה על חסרון סמנין ואלו רב אשי לא משמע כי בענן אפי' באזהרה אלא מצוה בעלמא ולרבא משמע אזהרה מדכתיב לעיל ואל בא וה"ק ואל יבא בכל עת ואל יבא כ"א בענן, והא דפרכינן לעיל ות"ל דקא מעייל ביאה רקנית לכ"ע פרכינן דכ"ע איכא בקטרת חסרה עכובא לרב אשי מדכתיב וכסה כו' והכין פרכינן לעיל דמסתייה דלכתוב רחמנא וכסה כו' לעכובא ולא הי' צריך לכתוב בה מיתה דכיון דאיכא עכובא בחסרון הסמנין [הויא] ביאה ריקנית, ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי' מיתה משום ביאה ריקנית עכ"ל. וקשה לי טובא לרבא דאמר כי בענן אזהרה משום דה"ק ואל יבא כ"א בענן, והרי במסקנא דסוגיין מסקינן דמשכחת לה מיתה בחוסר מעלה עשן שלא באיסור ביאה ריקנית כגון דעייל שתי וה"נ משכחת לה שלא בביאה כלל ובכה"ג הוא דאיצטריך קרא דעונש דוכסה ענן הקטורת לחייב מיתה אהקטרה בפני עצמה בדליכא חיוב משום ביאה, וא"כ האיך קאי ע"ז האזהרה דכי בענן והרי באזהרה להדיא כתיב ואל יבא ובפירוש תלי רחמנא האיסור עם הביאה ונמצא שאין האזהרה והעונש שווין, ומנלן שהיא אזהרה על הקטרה עצמה ולמידן בה דכיון דיש אזהרת לאו מעכבא דילמא אהקטרה עצמה ליכא אלא מצוה דוכסה ענן הקטורת וכיון שכן אין מעלה עשן מעכב באמת את ההקטרה וכי בענן הוי אזהרה על הביאה שלא יבוא בלא מעלה עשן, והשתא אי לאו האי קרא משום ביאה ריקנית לא הי' חייב דמקרא דוכסה לא הוה ידעינן אלא מצוה ולא לעכב ונמצא דכשבא בלא מעלה עשן לא הויא ביאה ריקנית ואיצטריך קרא דואל יבא כ"א בענן להזהיר על הביאה בלא מעלה עשן, דבשלמא לרב אשי דכי בענן לא הוי אזהרה ואינו נמשך לאל יבא ניחא דלא נאמר בי' ביאה וי"ל דקאי לענין הקטרה אבל לרבא דנמשך לאל יבא קשה. אמנם לפי מ"ש התו"י שם (ד"ה ותיפוק) דרבא נפיק לי' עכובא מקרא אחרינא אתי שפיר, דהשתא ע"כ צ"ל דאזהרה דולא יבא כ"א בענן להזהיר על הקטרה בפני עצמה באה, דאלו להזהיר על ביאה בלא מעלה עשן לא צריך קרא, דכיון דכתיב כבר קרא דוכסה ענן הקטורת לאסור הקטרה כלא מעלה עשן והוא מעכב כנ"ל מקרא אחרינא ממילא מיחייב משום ביאה ריקנית כדמוכיח הש"ס ותיפוק לי' כו'. אבל כ"ז הוא רק להתו"י דעכובא לרבא ידעינן מקרא אחרינא משא"כ להריטב"א דעכובא לרבא ידעינן רק מאזהרה דואל יבא ואל"ה הו"א וכסה למצוה שוב יקשה כנ"ל. ואף דאיכא לדחוקי דמסתברא דאזהרה דואל יבא קאי על הקטרה משום דמצינו עונש מיתה עליה ולכן מוקמינן להאי קרא לאזהרה, מ"מ אכתי יקשה לההו"א דפריך ותיפוק לי' כו' דלא לכתוב עונש מיתה בקרא דוכסה ומכ"ש לפמ"ש הריטב"א דלרבא הוי קושיית הש"ס דלא לכתוב כלל קרא דוכסה א"כ מהיכי תיתי לן למיפקא לקרא דואל יבא כ"א בענן מפשטי' ולאוקמי' בהקטרה נימא דקאי רק על הביאה ובהקטרה ליכא לא עכוב ולא מצוה, וא"כ צריך קרא דוכסה כי היכי דנוקים גם לאזהרה ע"ז וליעכב. ואכתי יש מקום לבע"ד לדחוק ולומר דלההו"א דסבר הש"ס דבכל הקטרה חסירה איכא גם ביאה שלא לצורך ופריך דאין נ"מ משום מאי יתחייב מיתה משום ביאה או משום הקטרה לא איכפת לן גם בזה אי וקים נמי לאזהרה לביאה לחוד ולא להקטרה, והיינו נמי דפריך דלא לכתוב וכסה ונוקים גם לאזהרה לביאה ובהקטרה עצמה באמת לא יהא איסור כלל דמ"מ יתחייב מיתה משום ביאה דהא אזהר קרא ואל יבוא כ"א בענן וכתיב לעיל מיני' ולא ימות. ואף דכתב רש"י דולא ימות דכתיב בקרא קמא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית וא"כ לא יתחייב מיתה כלל דהשתא דלא כתיב וכסה אין כאן ביאה ריקנית, היינו דוקא למסקנא דכי בענן קאי על הקטרה דמשכחת שלא באיסור ביאה כלל ממילא לא ימות דכתיב גבי ביאה לא קאי עלי', משא"כ לפום דקיימינן השתא דלפי ההו"א הוה אמרינן דכי בענן הוי נמי אזהרה על הביאה שלא במעלה עשן ה"נ דולא ימות דלעיל מיני' קאי גם ע"ז. והא דקרי לה הש"ס ביאה ריקנית היינו לפ"מ דנקטינן עכשיו באמת דמעלה עשן מעכב בהקטרה, א"נ כיון דנימא דאסרה תורה ביאה בלא מעלה עשן ה"נ מקרי כביאה ריקנית ועיקר כוונת הש"ס הרי הוי דהחיוב הוא משום ביאה ולא משום הקטרה. אבל כ"ז אינו דדוקא למאי דמפרשינן דפירכת הש"ס היא רק על עונש המיתה דלא לכתוב בהקטרה אבל באיסור ההקטרה ידעינן עכובא שפיר פריך דאין נ"מ לדינא משום מאי יתחייב מיתה בי"ש משום ביאה או משום הקטרה, אבל למאי דתימא דלא לכתוב וכסה כלל ונוקים גם האזהרה לביאה לחוד ועל הקטרה אין איסור כלל ליכא למיפרך ולא מידי, דהרי נ"מ טובא לדינא אם עבר והקטיר בלא מעלה עשן, דאי תימא דאזהרה קאי רק על הביאה ועל הקטרה עצמה אין עכוב כלל גברא חייב מיתה וידי קטורת יצא, משא"כ אם יש עכוב בהקטרה צריך להקטיר קטורת אחריתא, וא"כ ליכא למיפרך דלא לכתוב כלל וכסה. י"ל דס"ל להריטב"א דאפי' כי נוקמי לפי ההו"א אזהרה דואל יבא כ"א בענן רק על הביאה מ"מ ממילא מוכח דמעלה עשן מעכב את ההקטרה, שהרי בביאותיו לשאר העבודות אינו צריך למעלה עשן ורק בביאתו להקטיר אסור לו לבוא כ"א במעלה עשן ובל"ז חייב מיתה א"כ מוכח דמעלה עשן מעכב בגוף עבודת ההקטרה ונידון כביאה ריקנית וחייב מיתה, וא"כ שוב פריך הש"ס שפיר כנ"ל. ואם כנים אנחנו בדברינו אלה וכוונה זו נכניס לדברי הריטב"א שבאמרו כיון דאיכא אזהרה ממילא משמע שהוא מעכב כוונתו כיון דאיכא אזהרה על הביאה ממילא משמע שהוא מעכב בעבודת ההקטרה, א"כ אין להוציא מדבריו האי כללא דכל שהוא בלאו לא בעי שנה עליו הכתוב לעכב כהשעה"מ דלאו לענין לשון לאו הכתוב בגוף העבודה משתעי אלא לענין הלאו דביאה דדנו רחמנא כביאה ריקנית ולא שייך כלל לדעלמא. אך פשטות הדברים אינם מורים כן ודחוק הוא ובגוף קושייתנו צ"ע:

והרמב"ם נראה שפסק כרב אשי דחד למצוה וחד לעכב ולא כרבא דחד למיתה וחד לאזהרה, דלרבא דאמר דלא יבא כ"א בענן אזהרה היו לוקין עליו והרמב"ם ז"ל לא מנאו בפי"ט מסנהדרין ה"ב במנין מחייבי מיתה ביד"ש שהן בל"ת שלוקין עליהן, ולכאורה אין לדונו כאין בו מעשה דאף דהאיסור הוא בחיסר מ"מ ע"י ההכנסה הוא עובר והוי כקונה חמץ בפסח ואינך. ויעוי' בלח"מ (פ"ה מעיוה"כ הלכה כ"ה) מה שעמד על דברי הרמב"ם שם, ומזה נראה לכאורה דתפס כחדא מאידך אוקימתות שביומא ואכמ"ל והנני ידידו הדוש"ת באהבה מוקירו ומכבדו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף