שאגת אריה/לח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שאגת אריה TriangleArrow-Left.svg לח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דיני תפילין
סימן לח

שאלה אם תפילין אסורין בהיסח הדעת או לא, אם תמצי לומר שאסורין בהיסח הדעת איזה דבר נקרא היסח הדעת ואם יש שיעור לדבר או לא:

תשובה על דבר היסח הדעת בתפילין בסוף פרק ג דמנחות (דף ל"ו:) אמרינן: "אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה: "על מצחו תמיד" (שמות כח לח). שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו". וכתבו כל הפוסקים ז"ל כרבה בר רב הונא. וקיימא לן דבפרק קמא דיומא (דף ו:) אמרינן: "איתמר טומאת המת, רב נחמן אמר הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור. ומסיק הגמרא כתנאי, דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון. ר' יהודה אומר עודנו על מצחו מרצה, אין עודנו על מצחו אינו מרצה. אמר רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה, אמר ליה ר' יהודה הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה בציבור, מכלל דרבי שמעון סבר דחויה היא בציבור. ומפרש הגמרא טעמא דרבי שמעון, דכתיב: "תמיד לרצון" (שמות שם). מאי "תמיד" אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה, מי לא בעי למיעל לבית הכסא מי לא בעי מינם, אלא תמיד מרצה הוא. ופריך לר' יהודה נמי הא כתיב "תמיד" כדרבה בר רב הונא דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה כו' תפילין עאכ"ו. ומשמע לרבי שמעון דדריש לתמיד מרצה הוא דאתי ואעפ"י שאינו על מצחו תמיד מרצה, לית ליה שלא יסיח דעתו ממנו, דאי דרשת הא לא תדרוש הא. והא מדאקשי ליה רבי שמעון לר' יהודה כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, ושנא ליה הנח לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור, מכלל דכולי עלמא מודו דלכהן גדול ביוה"כ טומאה הורצה לו, אלא דלרבי שמעון מחמת ריצוי ציץ הוא, דאעפ"י שאינו על מצחו מרצה, ולר' יהודה משום דטומאה הותרה לו בציבור. וכיון דקיימא לן טומאה דחויה היא בציבור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש, וכן פירש הרשב"א בתשובה, וכן נראה עיקר וכמו שאוכיח לקמן, וכיון שטומאה דחויה היא בציבור וצריך ריצוי ציץ, על כן הא דכהן גדול ביוה"כ מרצה, שמע מינה אע"ג דאינו על מצחו מרצה כרבי שמעון, והשתא קרא דתמיד - לתמיד מרצה הוא דאתי ולא שלא יסיח דעתו ממנו, ומעתה אין לנו איסור הסיח הדעת אפילו בציץ וכל שכן בתפילין, שכל עצמן לא למדנו לאסור בהן הסיח הדעת אלא מקל וחומר מציץ, וכיון דבציץ לא נאסר בתפילין מנין לנו לאסור, ואם כן אמאי פסקו ז"ל דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה משום היסח הדעת, כיון דאפילו בציץ לא נאסר הסיח הדעת - תפילין לא כל שכן. וביותר קשיא לי על הרמב"ם בזה שפירש שטומאה דחויה היא בציבור. ובפרק ד' מהלכות תפילין כתב: "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהן כ"א שם של יו"ד ה"א בשל ראש, וכמותן בשל יד" ע"כ. והמה תרתי דסתרן אהדדי. ועוד קשיא לי שהרמב"ם פסק שם בפרק ד' מהלכות ביאת מקדש: ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר: "והיה על מצחו תמיד" (שמות שם). ע"כ. ותימא תקשה לדידיה כהן גדול ביוה"כ יוכיח, והרי הוא ז"ל פסק טומאה דחויה היא בציבור. שוב מצאתי בכסף משנה שכתב בשם הר"י קורקו"ס: "דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור, ומאחר שפסק רבינו דטומאה דחויה בציבור והוי תרתי דסתרן, ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מכרחת לומר כן, ותירץ לו כן לרווחא דמילתא" ע"כ. ואיני יודע כיון דר' יהודה ורבי שמעון חשבוה לקושיא מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לומר שאין זה קושיא מוכרחת.

ועתה אפרש דמנא אמינא לה דטומאה דחויה היא בציבור, חדא דקיימא לן הלכה כרבי שמעון באיסורא לגבי רב נחמן, ועוד דבפרק כיצד צולין (דף ע"ט.) סבירא ליה לרב חסדא ור' יצחק דטומאה דחויה היא בציבור לגבי פסח, ומהאי טעמא אמר אהא דתנן התם: "אפילו ישראלים וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה". דדוקא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו', מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ולא יאכל לבשר בטומאת הגוף שהוא בכרת. ואפילו רבא דפליג התם ואמר אפילו טמאים נמי עבדי, לאו משום דסבירא ליה טומאה הותרה היא בציבור אלא משום הקישא דקרא דאיתקש טומאת הגוף לטומאת בשר, דכתיב והבשר אשר יגע כו' (ויקרא ז, יט). ולעולם סבירא ליה טומאה דחויה בציבור, דאל"כ למה לי למילף מהקישא. ועוד דבפרק ג' דזבחים (דף ל"ג.) קאמר הגמרא בהדיא "מכלל דתרווייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור". כלומר אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור וגבי פסח קאי התם, ושמע מינה דסבירא להו דכל הני אמוראי וגם אביי ורבא דבתראי נינהו דטומאה דחויה היא בציבור, ואין הלכה כרב נחמן לגבייהו דאמר הותרה בציבור. והא ל"ל דסבירא להו להפוסקים ז"ל כסברת התוס' בפרק קמא דיומא (דף ו:) דמקשה הגמרא התם: "ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו", כלומר לכהן גדול קודם יוה"כ, "הפרישהו מטומאת המת, אמר רבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור". והקשו התוספות מההיא דבפרק ג' דזבחים דסבירא להו טומאה דחויה היא. ותירץ בשם ר"י דזאת אומרת קאמר וליה לא סבירא ליה אלא סבר טומאה דחויה היא, עוד תירץ דבזבחים לענין פסח מיירי, ואפשר לומר נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה, מכל מקום כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים, אפילו למאן דאמר טומאה הותרה היא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות, וכדאמר לקמן באילו של אהרן אע"ג דזימנא קביע ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבנות ציבור, מכל מקום כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורים לכולי עלמא וכו' ע"כ. וא"כ יש לומר דסבירא להו לכל הני אמוראי לגבי פסח דטומאה דחויה היא, מכל מקום גבי יוה"כ אפשר לומר דסבירא להו דהותרה היא ולא בעי ציץ לרצויי, וכדר' יהודה דאין עודנו על מצחו אינו מרצה, ותמיד לשלא יסיח דעתו ממנו הוא דאתי, והשתא קם ליה הא דרבה בר רב הונא אליבא דהלכתא וכדעת הפוסקים ז"ל. אבל אי אפשר לנו לומר כדעת התוספות לחלק בין פסח לשאר קרבן ציבור, ואעתיק מה שכתב שם בחידושי וז"ל שם: קשיא לי על מה שחילקו התוס' בין פסח לשאר קרבן ציבור למאן דאמר טומאה הותרה בציבור, דהא תניא בפרק קמא דסנהדרין (דף י"ב.) אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ר' יהודה אומר מעברים. אר"י מעשה בחזקיהו מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו, שנאמר כו'. רש"א אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת, אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו, שאין מעברין אלא אדר כו'. ופריך לר"י דאמר מעברין אלמא אמר לו טומאה דחויה היא בציבור, והתניא ציץ בין שישנו על מצחו כו' עד שטומאה הותרה בציבור. ולדעת התוס' מאי קושיא מקרבנות ציבור לפסח, דילמא אע"ג דסבירא ליה לר"י טומאה הותרה בציבור מכל מקום גבי פסח דלא אתי בשותפות לכולי עלמא טומאה דחויה היא אצלו, והילכך מעברין את השנה מפני הטומאה כדי לעשות את הפסח בטהרה, דטומאה דחויה אצלו. אלא שמע מינה דלמאן דאמר טומאה הותרה היא אין לחלק בין פסח לשאר קרבנות ציבור. אלא שבזו יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי, אלא שבלאו הכי צריך להגיה הברייתא משום אידך פירכא דפריך התם, תקשה לך היא גופא רי"א מעברין. אר"י מעשה וביקש רחמים על עצמו, אלא חסורי מיחסרא והכי קתני אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברו מעוברת, רי"א אין מעברין ואר"י מעשה וכו'. אבל מכל מקום קשיא לי דהא אפילו לפי המסקנא חזינן לר"י דסבירא ליה טומאה הותרה אפילו גבי פסח נמי, ומשום הכי סבירא ליה דאם עיברו אינה מעוברת, משום דהעיבור הי' שלא לצורך כיון דטומאה הותרה בפסח. ולר' שמעון דסבירא ליה טומאה דחויה היא גבי שאר קרבנות ציבור נמי סבירא ליה הכי כדאמרינן ביומא גבי כהן גדול ביוה"כ. אם כן רבא דשאני ליה בין פסח לשאר קרבנות ציבור דאמר כמאן לא כר"י ולא כר"ש, ויש לומר דלמאי דמסיק התם דתלתא תנאי הוא אתי שפיר דלבתר דשני חסורי מיחסרא והכי קתני אין מעברין כו' ואם עיברוה מעוברת, רי"א אין מעברין ואר"י מעשה כו'. ופריך אי הכי ר' שמעון היינו תנא קמא, אמר רבא לכתחילה איכא בינייהו, תניא נמי הכי אין מעברין את השנה מפני הטומאה לכתחילה, רש"א מעברין. ואיכא למידק דבשלמא לר"י היינו טעמא דאין מעברין אפילו בדיעבד, כיון דהוי העיבור שלא לצורך כלל כיון דטומאה הותרה היא גבי פסח, ולר' שמעון דסבירא ליה טומאה דחויה היא מעברין אפילו לכתחילה כדי שיהא שהות ליטהר ולעשות את הפסח בטהרה. אלא תנא קמא דאמר אין מעברין לכתחילה ואם עיברוה מעוברת, מאי סבירא ליה אי טומאה דחויה היא אפילו לכתחילה נמי, ואי הותרה דיעבד נמי לא, דהא הוה ליה העיבור שלא לצורך כלל. ובע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דתנא קמא דסבירא ליה טומאה הותרה היא בכל קרבן ציבור, אלא דגבי פסח כיון דאינו בא פסח א' לכל ישראל בשותפות כקרבן יחיד דקביע ליה זמן דמי דכולי עלמא מודי דטומאה דחויה היא, כדאמרינן התם גבי אילו של אהרן דאע"ג דקביע ליה זמן כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורים. והא מדרבנן היא דאילו מן התורה למאן דאמר הותרה אפילו בקרבן יחיד הקבוע לו זמן נמי הותרה וכמ"ש לקמן, וכיון דמן התורה היתר הוא לגבי פסח משום הכי אין מעברין לכתחילה, ומכל מקום כיון דמדרבנן דחויה היא אם עיברו בדיעבר מעוברת. ואל תתמה כיון דמן התורה היתר הוא ואין צריך לעבר, אם עברו אמאי מעוברת, הא קא שרינן חמץ בפסח דכהאי גוונא אמרינן התם לרבא דאם עיברו וקידשו ביום ל' של אדר בטל העיבור מדרבנן משום דמפוריא דרשינן בהלכות פסח, ודילמא אתי לזלזולי בחמץ אע"ג דמן התורה מעובר, אלמא יש כח לחכמים בזה. ובהאי שמעתא גופיה פירש"י הא דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה, שנטמאו בעכו"ם בימי אחז אביו, אע"ג דטומאת עכו"ם אינו אלא מדרבנן כדאמרינן ריש פרק רבי עקיבא (דף פ"ג:), כיון דכבר גזרו עליה אמר רבי שמעון אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת, ומפני מה ביקש רחמים על עצמו כו', אלמא אפילו בטומאה דרבנן נמי אם עיברו מעוברת למאן דאמר טומאה דחויה היא, ולא היה צריך לבקש רחמים על עצמו כל שכן בטומאה דאורייתא ודיחוי דרבנן אם עיברו מעוברת. ואע"ג דאמרינן התם רבי שמעון היינו תנא קמא, ואמר רבא לכתחילה איכא בינייהו, לפי זה א"ל הא דמעברין לרבי שמעון לכתחילה לאו אטומאה דרבנן דעובדא דחזקיה מיירי, דכיון דאינו אלא מדרבנן לכולי עלמא אין מעברין לכתחילה, אלא אאין מעברין מפני הטומאה דתנא קמא דמיירי מטומאת מת דאורייתא קאי דמן התורה דחויה היא לר' שמעון, אבל בעובדא דחזקיה דטומאה דרבנן היא אפילו לר' שמעון אין מעברין, והיינו דנקט ר' שמעון בברייתא קמייתא אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת, לשון דיעבד דלכתחילה אין מעברין מפני טומאה דרבנן, ולא היה לו לחזקיה לעבר לכתחילה אפילו לרבי שמעון אע"ג דבטומאה דאורייתא סבירא לרבי שמעון דמעברין לכתחילה, דטומאה דחויה היא מן התורה, ודלא כתנא קמא דס"ל טומאה הותרה היא, אלא דלגבי פסח דחויה היא מדרבנן, הילכך אין מעברין לכתחילה. ואין צריך לדחוק כמו שפירש"י דלרבי שמעון מעברין לכתחילה, ואיידי דאמר ר' יהודה אין מעוברת, אמר איהו מעוברת והוא הדין לכתחילה ע"כ. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר טפי, דהא דאמר רבי שמעון אם מהאי טעמא עיברוה לישנא דדיעבר אעובדא דחזקיה קאי, והא דאמר רבא ותניא תני הכי דאפילו לכתחילה מעברין - אטומאת מת דאורייתא קאי.

ואם תאמר אם כן מאי קאמר ר' שמעון אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו, לימא דמהאי טעמא ביקש רחמים על עצמו - שאין מעברין לכתחילה והוא עיבר לכתחילה בטומאה דרבנן, שהרי אפילו למאי דמסיק שביקש רחמים על עצמו מפני שעיבר ניסן בניסן, הא אמרינן התם לר' נחמן שאם עיברו וקידשו מקודש ומעובר בדיעבד, אלמא כיון דאין מעברין לכתחילה ביקש רחמים על עצמו אע"ג דאם עיברו מעובר, אם כן היל"ל שביקש רחמים על עצמו שעיבר מפני טומאה דרבנן לכתחילה אע"ג דאם עיברו מעובר. ויש לומר דלמאי דקאמר שעיבר ניסן בניסן - דהיינו ביום ל' של אדר ועבר אמימרא דרחמנא, דכתיב החדש הזה לכם (שמות יב, ב). זה ניסן ואין אחר ניסן (סנהדרין י"ב:). וביום ל' של אדר הואיל וראוי לקבוע בו ניסן קרינן ביה ואין אחר ניסן אתי שפיר דאע"ג דאם עיברו מעובר, כיון שעבר על דברי תורה ביקש רחמים על עצמו, אבל אי אמרת שעיבר מפני הטומאה אע"ג שאין ראוי לעשות כן לכתחילה הואיל וטומאה דרבנן היא, מכל מקום כיון דאם עיברו מעובר בדיעבד וגם לא עבר על דברי תורה בהא שעיבר, לא הי' צריך לבקש רחמים על עצמו, ולפי מה שפירש רבא דאמר גבי פסח טומאה דחויה היא, וגבי שאר קרבנות ציבור הותרה היא כתנא קמא דהאי ברייתא סבירא ליה, ועוד נראה לי הא דאמר התם באילו של אהרן אע"ג דקבוע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן וטומאה דחויה היא אצלו על כן אינו אלא מדרבנן, גזירה אטו קרבן יחיד שאין קבוע לו זמן שאינו דוחה טומאה, דאי לא תאמר הכי אלא הא דטומאה דחויה היא באילו של אהרן של יה"כ מן התורה הוא אפילו למאן דאמר טומאה הותרה היא, אכתי תקשה אכהן גדול ביה"כ עד שאתה מפרישו מטומאה ביתו - הפרישהו מטומאת המת, מאי אמרת - טומאה הותרה בציבור כדשני רבא. הא מכל מקום באילו של אהרן דיה"כ טומאה דחויה היא. ועוד שהרי פרו של אהרן דיום כפור נמי קרבן יחיד הוא, כדתנן (בפ"ב דתמורה (י"ד.)) א"ל רבי מאיר (כלומר לתנא קמא דכייל) קרבן ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה אבל קרבנות יחיד לא, והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה. ומסקינן ב(יומא פרק הוציאו לו {דף נ.)), דתנא קמא מודה דפר יה"כ קרבן יחיד הוא, ואי טומאה דחויה היא מן התורה אצל אילו של אהרן מטעמא דקרבן יחיד הוא, הכי נמי טומאה דחויה היה מן התורה אצל פר יה"כ מהאי טעמא גופא, והרי עיקר כפרת יה"כ תלויה בפר, כדאמרינן בכולה מסכת יומא, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, הפרישהו מטומאת המת משום פר כהן גדול, דטומאה דחויה היא אצלו, ועיקר הכפרה תלויה בו, ונראה לי הואיל וקרבן ציבור דיום הכפורים תלוי בפר, כדאמרינן (בריש פרק טרף בקלפי (דף מ')): פר מעכב את השעיר דינו כקרבן ציבור. ולמאן דאמר טומאה הותרה הוא בציבור, הוא הדין דהיתא הוא אצל פר. דהא ליתא דמכל מקום דינו כקרבן יחיד לכ"ד, דאל"כ מאי פריך ר' מאיר לתנא קמא והלא פר יוה"כ דקרבן יחיד הוא כו', דילמא שאני פר יוה"כ הואיל וקרבן ציבור תלוין בו דינו כקרבן ציבור, אלא וודאי דאין דינו אלא כקרבן יחיד לכ"ד. ועוד מאי משני ר' יהודה לר' שמעון אהא דכהן גדול ביוה"כ יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה, הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה היא בציבור, אכתי תקשה כהן גדול ביוה"כ בשעת עבודת פר יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה בין על טומאת כהן בין על טומאת דם הפר, אלא וודאי מאן דסבירא ליה טומאה הותרה היא בציבור מן התורה לא שני לו בין קרבן ציבור לקרבן יחיד הקבוע לו זמן, כגון פר ואיל של יוה"כ, ומדרבנן הוא הא דמהדרינן דאילו של אהרן [אטהורים], וכיון דמדרבנן בעלמא הוא לא חשו חכמים להפרישו מטמאת מת משום פר ואיל של אהרן, שוב ראיתי ל(התוס') שכתבו אהא דאמרינן באילו של אהרן כו', "ותימה לי והא כולהו מקרא נפקא לן (בפרק כיצד צולין) וידבר משה את מועדי ה' (ויקרא כג, מד). הכתוב קבע מועד אחד לכולן. מאי שנא דיש מהן שהותרה בהם טומאה ויש מהם דחויה, ויש לומר למאן דאמר טומאה הותרה היא בכולן הותרה [טומאה] מדאורייתא, אלא מדרבנן גזור אהא דהוי קרבן יחיד דניהדרי אטהורין. ולמאן דאמר טומאה דחויה היא סבירא ליה דבכולהו דחויה היא מדאורייתא" ע"כ. הרי סבירא להו נמי דמדרבנן היא הא דמהדרינן אטהורים באילו של אהרן וכדפי'. וכיון שכן קל וחומר לפסח מעתה שאף שאינו בא לציבור בשותפות מכל מקום יותר קרוי קרבן ציבור מפר ואיל של אהרן שמכל מקום הא כל ישראל חייבים בפסח. וע"כ אי אפשר לומר דלמאן דאמר טומאה הותרה היא - דלגבי פסח דחויה היא מן התורה אלא מדרבנן בעלמא (דלמאן דאמר טומאה הותרה היא בציבור אא"כ) וא"כ לרבא דסבירא ליה לפירוש התוס' דטומאה הותרה היא, ע"כ הא דסבירא ליה ב(זבחים (דף ל"ב:)) טומאה דחויה היא לגבי פסח, אי אפשר לומר דמן התורה קאמר דסבירא ליה לרבא דטומאה דחויה היא אצל פסח, דאמרי' התם אר"י שמע מינה מדעולא דאמר התם ביאה במקצת שמיה ביאה, ואפילו הכי אמר מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות. רובן טמאי מתים ונעשו זבין, הואיל והותרה לטומאתן הותרה לזיבתן. ואקשה אביי לר"י מי דמי - מצורע היתרא הוא הואיל ואשתרי אישתרי, טומאה דחויה היא להא אידחי להא לא אידחי, א"ל רבא אדרבה איכפא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי, טומאה דחויה היא, מה לי חד דיחוי מה לי שתי דיחויי, מכלל דתרווייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור. וכיון דסבירא ליה לרבא דבמקום היתרא לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, ואפילו הכי אמר לדידיה ברובן טמאי מתים ונעשו זבין, הואיל ואישתרי אישתרי משום דטומאה דחויה היא, כיון דבהיתרא לא אמרינן הואיל וכי, משום דרבנן תיקנו שטחמאה דחויה היא אצל פסח להחמיר נימא להקל ולהתיר איסור כרת של טומאת זיבה משום הואיל. והרי שורת הדין טומאת המת הותרה כאן ולית לן בה הואיל לרבא, וא"כ טומאת זיבה במקומה עומדת ואינה נדחית בשביל פסח. ומה תימה על התוס' שדימו הא דפסח לאילו של אהרן דבסמוך, הרי הם ז"ל עצמם פירשו דהא דאמר למאן דאמר טומאה התורה היא, דלגביה דחויה היא מטעמא כיון דיחיד הוא אינו אלא מדרבנן, וא"כ הוא הדין לגבי פסח הא דאמרינן דדחויה היא אינו אלא מדרבנן, אם כן אמאי אמר רבא בזבחים דאמרינן הואיל להקל. הילכך נראה לי דהעיקר כפיר"י, דהא דאמר רבא ביומא זאת אומרת טומאה הותרה היא. זאת אומרת קאמר וליה לא סבירא להו, אלא סבירא ליה טומאה דחויה היא, וכדמוכח ההיא דזבחים, הרי נתברר לנו דלמאן דאמר טומאה הותרה היא בציבור גבי פסח נמי הותר מן התורה מקל וחומר דפר ואיל של יה"כ, וכדמוכח נמי מההיא סוגיא דסנהדרין לפי שיטה זו, וכמ"ש. ואפשר לגבי פסח מדרבנן נמי הותר ולא דמי לאילו של אהרן דכיון דיחיד הוא מהדרינן [אטהורים], דשאני פסח דכיון דכל ישראל חייבין בפסח דמי לשאר קרבן ציבור בהא.

ואם תאמר אם כן מאי טעמא דת"ק דפ"ק דסנהדרין דאמר אין מעברין מפני הטומאה ואם עיברו מעובר. אי סבירא ליה טומאה דחויה היא לעבריה לכתחילה, ואי סבירא ליה טומאה הותרה אפילו בדיעבד נמי לא. ויש לומר דסבירא ליה טומאה דחויה היא ואפילו הכי אין מעברין לכתחילה הואיל דאפילו הכי ראויין לעשות את הפסח בטומאה אע"פ שטומאה דחויה היא מן התורה. ובהאי סברא פליגי רבי שמעון ות"ק, ר' שמעון סבירא ליה הואיל ודחויה היא מן התורה, מעברין אפילו לכתחלה, ולת"ק כיון דמכל מקום ראויין לעשות פסח אפילו בטומאה אע"פ שדחויה היא ולא הותרה אפילו הכי אין מעברין לכתחילה אבל אם עיברו מעובר כיון דמכל מקום דחויה היא ולא הותרה. והכי נמי משמע לי מדברי הרמב"ם שהרי בפרק ד' מהלכות ביאת מקדש פסק כמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור מן התורה בין בפסח בין בשאר קרבן ציבור, ואלו בפרק ד' מהלכות קידוש החודש כתב: אבל אין מעברין השנה כו' ולא מפני הטומאה, כגון שהיו רוב הקהל או רוב הכהנים טמאים אין מעברים את השנה כדי שיהא להם פנאי לטהר ויעשו בטהרה אלא יעשו בטומאה, ואם עיברו את השנה מפני הטומאה הרי זו מעוברת ע"כ. שמע מינה כדאמרן. ומה שמסיימו התוס' שם ביומא וכל שכן דניחא טפי הא דאיצטריך למידק התם מכלל דתרווייהו סבירא להו, כלומר אביי ורבא דטומאה דחויה היא בציבור, דמאי נפקא מינה בהאי דיוקא אלא משום דרבא ס"ל הכא דטומאה הותרה היא איצטריך למידק התם דאפילו הכי מודה הוא בפסח, ושמע מינה דשינויא דשנינן הכא בסמוך אילים באילו של אהרן דאפילו למאן דאמר היתר היא, מכל מקום בקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ופסח אע"ג דזימנא קביע להו ודחו שבת וטומאה - מודה הוא דמהדרינן אטהרה ע"כ. אין מזה ראיה לדבריהם דאצטריך למידק התם דס"ל לרבא דטומאה דחויה היא, מכלל דהאי זאת אומרת טומאה הותרה דקאמר במסכת יומא, זאת אומרת וליה לא סבירא להו, והכי נמי משמע בפרק בכיצד צולין (דף ע"ט.) גבי כלי שרת טמאים יעשו בטומאה, דקא אמר ר"ח דבנטמא סכין בטומאת שרץ לא עבדי בטומאה משום דטומאה דחויה היא, ורבא פליג עליה ומייתי מקרא דאפילו נטמא סכין בטומאת שרץ יעשו בטומאה. ואי הוי סבירא ליה דמן התורה טומאה הותרה היא לא צריך לאתויי הא מקרא. אם לא שתדחוק ותאמר דלדבריו דר"ח קאמר דאית ליה טומאה דחויה היא מן התורה, מכל מקום עבדי נמי טמאים מריבויא דקרא מהיקשא. ומכל מקום לרבא גופיה צריך נמי האי היקשא להא דיליף רבא מהאי היקשא בפ"ג דזבחים (דף ל"ד) לענין טהור שאכל בשר טמא לפני זריקה דאינו לוקה, דזה דוחק. גם אין נראה לחלק בין פסח לשאר קרבן ציבור אדמ"ד טומאה הותרה בציבור מכל מקום בפסח מודה דדחויה היא מן התורה משום דלא קביע ליה זימנא כ"כ, שהרי יש לו תשלומין בפסח שני, ועיקר דחיות שבת וטומאה תליא בהא מה שקבוע לו זמן, כדתנן בריש פ"ג דתמורה (דף י"ד) ומייתי לה לקמן בפרק הוציאו לו (דף מ"ט). וא"ל דמן התורה טומאה דחויה היא אצל פסח, משא"כ בשאר כל הקרבנות דאי עבר יומא בטל קרבנו. דהא ליתא דרוב ציבור לא עבדי בשני כדמוכח בהדיא בפרק כיצד צולין (דף פ') גבי היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים, א"כ ברוב ציבור טמאים א"א לומר דטומאה דחויה היא, משום שיש לפסח תשלומין בפסח שני דכיון דלא עבדי בראשון רובא לא מצי עבדי בשני נמי, א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר קרבן ציבור הקבוע להן זמן, ואי טומאה הותרה הבן הוא הדין דהותר בפסח זה כיון דאין לו תשלומין, אלא ע"כ למאן דאמר טומאה הותרה היא בציבור גם בפסח היתר מן התורה. וא"כ כל הני אמוראי דאית להו טומאה דחויה היא בפסח מן התורה ה"ה לכל קרבנות ציבור נמי. גם לדברי אביי שם בזבחים מסתברא דס"ל טומאה דחויה היא מן התורה, דאל"כ מאי הקשה ליה לר"י מי דמי מצורע היתרא טומאה דחיה היא כו', כיון דמן התורה טומאה נמי היתרא היא, מנא לן דהעמידו דבריהם במקום כרת לומר דדחויה היא, ומהאי טעמא ל"א הואיל, הרי מצינו אונן מצורע ובית הפרס דלא העמידו דבריהם במקום כרת, כדאמרינן בס"פ האשה (דף צ"ב) ע"כ כתבתי בחידושי.

והכי נמי משמע מסתמא דגמרא בפרק כיצד צולין (דף ע"ז) גבי הא דתנן ה' דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה כו'. דקאמר סברוה דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור ובעי ציץ לרצות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר"י, ודחיק הרבה בזה, אלמא לא ניחא ליה לסתמא דגמרא לאוקמי למתני' כר"י דטומאה הותרה בציבור דיחידאה הוא ולית הילכתא דוותיה, אלמא בשאר קרבנות ציבור נמי קיימא לן להגמרא דטומאה דחויה בציבור. ואחר שנסתרו דברי התוס' ז"ל ולא נשאר לנו מדבריהם שום צרי ותרופה לקושיא שהקשינו על דברי הפוסקים ז"ל, א"כ קושיא דידן במקומה עומדת, דאמאי פסקו ז"ל כרבה דתמיד דציץ אתי לשלא יסיח דעתו ממנו, ותפילין ילפינן בק"ו מיניה, הא ע"כ תמיד דציץ לתמיד מרצה הוא, דאתי דכהן גדול ביוה"כ יוכיח, דע"כ צריך ריצוי ציץ דקיימא לן טומאה דחויה היא בציבור. ונ"ל דלא קשיא מידי דכיון דהאי מימרא דרבה בר רב הונא דאמר חייב אדם למשמש בתפילין, מייתי לה הש"ס (במנחות בסוף פ"ג), ובפ"ק דשבת (דף יב) גבי הא דתני דבי ר"י התם, יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה, מ"ט כדרבה דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהם מידכר דכיר, בסתמא בלי מחלוקת וודאי הלכתא פסיקתא היא, וטעמא אע"ג דדרשינן להאי "תמיד" דגבי ציץ לשלא יסיח דעתו ממנו, מ"מ איכא נמי למילף בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, ולאן מתמיד ילפינן לה, דהא תמיד מיבעי לו שלא יסיח דעתו ממנו, אלא משום דאמר (התם ביומא) מ"ט דר"י דכתיב על מצחו ונשא, ואמר "ורבי שמעון דאמר תמיד מרצה, היא כתיב על מצחו ונשא, אמר לו ראוי למצח מרצה, שאינו ראוי למצח אינו מרצה, לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה". ולר"י נשבר הציץ מנא ליה ממצח, ורבי שמעון מצח מצחו לא משמע לו, הרי בין ר"י בין רבי שמעון אי לא כתב רחמנא אלא חד קרא לנשבר הציץ דאין מרצה לחודיה קאתי, אבל אינו על מצחו בלא קרא יתירא מסברא סבירא ליה דמרצה, דהא אפילו ר"י דדריש להאי תמיד דקרא לשלא יסיח דעתו ממנו ולא לתמיד מרצה, אפילו הכי מחד קרא לא יליף אלא לנשבר הציץ דאינו מרצה לחוד אבל אע"פ שאינו על מצחו מרצה. אלא דס"ל דתרי קראי איכא הכא, משום דמצח מצחו משמע ליה, ואתי חד קרא למעוטי נשבר הציץ וקרא שני לאינו על מצחו דאינו מרצה. ושמע מינה דמסברא בלא קרא יתירא אמרינן דאינו על מצחו מרצה.

מהשתא אית לן למימר דרבי שמעון נמי ס"ל דהא קרא דתמיד לשלא יסיח דעתו ממנו הוא דאתי, דכל למעוטי במחלוקת עדיף ואין לנו לעשות מלוקת חדשה בין ר"י ורבי שמעון, דלר"י אסור בהיסח הדעת ולרבי שמעון מותר, אלא דכולי עלמא דרשי תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, אלא דלרבי שמעון כיון דמצח מצחו לא משמע לו, ואין כאן אלא חד מיעוט לנשבר הציץ לחוד הוא דאתי, אבל לאינו על מצחו כל כמה דל"ל מיעוטא יתירא מסברא אמרינן דמרצה. ולר"י מצח מצחו משמע לו, א"כ איכא כאן תרי מיעוטי ומיעוט השני על כרחך לאינו על מצחו דאינו מרצה אתי. ואע"ג דבתחילת הסוגיא אמר אדר"ש דתמיד לאינו על מצחו דמרצה הוא דאתי, והכא נמי אמרינן ור"ש דאמר תמיד מרצה, הא כתיב על מצחו ונשא, ושמע מינה דמסברא בלא קרא אמר דאינו על מצחו אינו מרצה, וא"כ י"ל הא דצריך קרא על מצחו ונשא לר"י לשאינו על מצחו שאינו מרצה, היינו לבתר דכתיב תמיד לרצון, דיותר משמע פשטיה דקרא דלתמיד מרצה הוא דאתי, מלמידרש ממנו לשלא יסיח דעתו דאינו במשמע כ"כ. אבל אי לאו תמיד לרצון מסברא אמר דאינו על מצחו אינו מרצה, ולא צריך קרא להכי, וא"כ ר' שמעון דאמר אינו על מצחו מרצה על כרחך מתמיד יליף לה, ואכתי לדידיה ל"ל למידרש מתמיד שלא יסיח דעתו ממנו, והיינו דפריך ור"י נשבר הציץ מנא ליה, וכיון דאיכא למימר על מצחו ונשא לנשבר הציץ אתי, תו למה ליה לאפוקי לקרא דתמיד ממשמעותיה דמשמע דתמיד מרצה אפילו אינו על מצחו, מלמידרש לשלא יסיח דעתו ממנו קא אתי דאינו במשמע כ"כ. ומשני נ"ל ממצח מצחו וא"כ על מצחו ונשא לשאינו על מצחו אינו מרצה הוא דאתי, ומהשתא שבקיה לקרא דתמיד דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דלשלא יסיח דעתו ממנו הוא דאתי ולא לתמיד מרצה. דא"א לומר כן דא"כ תקשה לר"י לא לכתוב רחמנא אלא תמיד ועל מצחו ונשא, וי"ו דעל מצחו למה לי בלאו הכי על מצחו ע"כ דרשינן לתמיד לשלא יסיח דעתו, ועל מצחו ונשא לשאינו על מצחו אע"פ שלא נשבר אינו מרצה. דאי סלקא דעתך לתמיד לשאינו על מצחו מרצה אתי, ועל מצחו ונשא לנשבר הציץ דאינו מרצה, דא"כ לא לכתוב רחמנא לקרא דתמיד אלא על מצחו ונשא לחוד, וע"כ על מצחו ונשא כי אתי למוטי נשבר הציץ, וממילא אית לן למידק דוקא נשבר הציץ הוא דאינו מרצה אבל לא נשבר אע"פ שאינו על מצחו מרצה, דאי על מצחו ונשא לשאינו על מצחו דאינו מרצה קא אתי למה לי קרא, הא מסברא ידעינן דאינו על מצחו אינו מרצה, על מצחו ונשא למה לי אלא ע"כ לנשבר הציץ הוא דאתי דאינו מרצה, וממילא אית לן למידק טעמא דנשבר הא לא נשבר אע"פ שאינו על מצחו מרצה, וע"כ כי כתב רחמנא לתמיד לשלא יסיח דעתו ממנו אתי, וי"ו דעל מצחו לר"י דמשמע ליה למה לי. והכי נמי תקשה לרבי שמעון כיון דמצח מצחו לא משמע לו ואין כאן אלא חד קרא דעל מצחו ונשא, וע"כ למעוטי לנשבר הציץ הוא דאתי דאינו מרצה, דאי ס"ד דלאינו על מצחו דאינו מרצה הוא דאתי, למה לי קרא הא מסברא ידעינן לה דאינו על מצחו דאינו מרצה. אלא ע"כ לנשבר הציץ הוא דאתי ולמידק מיניה הא לא נשבר אע"פ שאינו על מצחו מרצה, ותמיד לרצון לר' שמעון למה לי. והא ל"ל דהא דלא משמע לו לרבי שמעון מצח מצחו היינו לבתר דכתיב תמיד לרצון, אבל אי לאו תמיד הוי משמע לו מצח מצחו דא"כ לא נכתוב לא תמיד ולא וי"ו דמצחו, אלא ע"כ למסקנא לרבי שמעון נמי תמיד לשלא יסיח דעתו ממנו אתי, וא"כ עלה פסק הפוסקים כהוגן דהלכה כרבה בר רב הונא דתפילין אסורין בהיסח הדעת וחייב למשמש בהן כל שעה קל וחומר מציץ.




שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף