דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/כ

דברי שאול - עדות ביוסף עדות כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

או אחר גמר דין ונמצא אחד מהם קרוב או פסול. כתב הלח"מ שיעור הלשון וכו' או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ואפילו אחר גמר דין והוזמו שניהם אבל נמצא אחד מהם קא"פ וכתבתי דכוונת הכ"מ דלא תימא דנמצא אחד מהם קא"פ קאי גם על קודם גמר דין קמ"ל דזה אינו דקודם גמר דין ואפילו כולם כשרים לא מפסיל ולאחר גמר דין בנמצא אחד מהם קא"פ וזה פשוט והמל"מ לא הבין כוונת הכ"מ במחילת כבוד תורתו הרמה:

אע"פ שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה. דברי רבינו סתומין דמשמע דקאי אכל מה שכתב למעלה ובאמת לפענ"ד לא מצי קאי אלא אהוזמו שניהם קודם גמר דין בזה שפיר אמר דאף דאינם נענשים אף שהוזמו מ"מ נפסלו לכל עדות שבתורה אבל לאחר גמר דין שנמצא אחד מהם קא"פ והוי העדות בטעות למה יפסלו לכל עדות שבתורה הא לא הוי עדותן עדות כלל ויוכלו לומר לפי שידענו שלא יועיל עדותן לכך העדנו ואף דמ"מ העידו שקר מ"מ יש לומר דלא משמע להו לאינשי בכה"ג דלפסול כעין דאמרו בגיטין דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא קא עבדי וכאן דיבורא בעלמא מקרי כיון דלא הועיל עדותן. מיהו י"ל דמיירי בנמצא אח"כ קרובים ופסולים וא"כ הם שפיר נפסלו דהא רצו להעיד בשקר ומ"מ אינם נענשים דהא נתבטל עדותם מקודם ומקורו לא ידעתי וי"ל דמסברא אמר כן. והנה נסתפקתי לרבי יוסי דס"ל דבדני ממונות תתקיים העדות בשאר היאך הדין אם הוזמו אח"כ העדים הכשרים אם נענשים אי נימא כיון דנתקיים העדות בשאר מהראוי להיות נענשים או דלמא כיון דאמרינן מה שנים אין נהרגין עד שיהיו שנים זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין א"כ כאן דהקרוב או הפסול אין עליו תורת הזמה א"כ לא משכחת לה שיהיו כלם ניזומים אמנם נראה דעד כאן לא אמרינן דבעינן שיהיו כולם ניזומים רק לענין שיזים כולם שיאמר עמנו הייתם כלכם אבל לא עונש הזמה דניהו דהקרוב לא יחול עליו עונש הזמה אבל מ"מ יכול להזים אותו וזה פשוט ותדע דאל"כ הא הוי עדות שאין אתה יכול להזימה לר"י ואיך תתקיים בשאר ור"י קאי אקרא ואיך תתקיים בד"מ עדות שיכול להזימה:

ב

נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה. עי' כ"מ מ"ש בזה ודבריו תמוהים שפירש דמה שאין עונשין מן הדין הוא קבלה וזה אינו במשמע כלל ובאמת גוף דברי רבינו תמוהים דהלא במשנה מבואר דלמדנו מכאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ולא אמרו משום כאשר זמם ולא כאשר עשה וכן תמה בלוית חן על התורה פרשת שופטים על רש"י וראיתי בחידושי ריטב"א על מכות דף ה' שהקשה דמהיכן משמע מלשון אחיו שעדיין קיים וכתב דלאו דוקא ורק דלמדו מלעשות ולא כאשר עשה וזה דחוק ובחידושי על התורה כתבתי בזה וכעת נראה דהנה הצדוקים אמרו נפש בנפש עד שיהרג הנדון והקשו חכמים דהרי התורה אמרה כאשר זמם לעשות לאחיו ובשעה שזמם היה אחיו קיים ומיושב קושית הריטב"א דאמת דלשון אחיו משמע אף לאחר מיתה אבל כאן הרי זמם בשעה שהיה קיים וזה ברור ועל זה אמרו דעל כרחך נפש בנפש היינו עד שיגמר הדין ומעתה על כרחך מוכח דוקא כאשר זמם דאל"כ יהיה נפש בנפש כפשוטו דאף שהרגו נהרג וא"כ מנלן להוציא מפשטיה וא"כ יתחייב גם שלא נגמר הדין ועל כרחך מדקי"ל מפי הקבלה דאינו נהרג עד שיגמר הדין וא"כ על כרחך נפש בנפש אינו כפשטיה וממילא על כרחך דהרגו אין נהרגין דאל"כ מנין לנו שצריך להיות גמר דין. ומעתה דברי רבינו מדוקדקים שאחר שכתב בהל' א' שם דבעי גמר דין שפיר כתב דאם נהרג אין נהרגין משום דהרי כתיב כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה דאם נימא דכאשר עשה ג"כ וא"כ נפש בנפש אתי גם לאחר שהרגו כפשטיה דקרא וא"כ מנלן דבעי שיגמר הדין ועל כרחך דנפש בנפש אתי על גמר דין וא"כ מנלן דלאחר שנהרג ג"כ יהרגו אותן ואין לומר דלמדו מק"ו דהא אין עונשין מן הדין וא"כ זה שכתב דדבר זה מפי הקבלה הוא דקרא דנפש בנפש הוא על גמר דין וא"כ ממילא כל שהרגו שוב אין נהרגין וזה ברור.

ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם דבמלקות לוקין לאחר שנלקה ובכ"מ נדחק בטעמו וכן לענין ממון משום דבאמת מהראוי שיהיה כן רק דבמיתה כיון דהתורה כתבה נפש בנפש ומוציאין מפשטא דקרא ואמרו דקאי על גמר דין וא"כ על כרחך דהרגו אין נהרגין ואין לך בו אלא חידושו ודוקא במיתה ולא במלקות ודברי המשנה והרמב"ם מדוקדקים ועיין תוס' יו"ט פ"ק דמכות משנה ט' מה שהאריך בדברי רבינו דמנא ליה דמלקות חייב אף לאחר שלקה ולפי מ"ש אתי שפיר דדוקא במיתה הוא דפטור ולא במלקות וממון. עוד י"ל דהנה צריך להיות גמר דין בפני בעל דין וכל שזה נהרג לא יוכלו לקבל עדות בפני בע"ד ולכך הרגו אין נהרגין וכיון דכתיב נפש בנפש דבעי גמר דין וא"כ ממילא צריך להיות בפני בע"ד והרי אחיו כבר מת ואיך יגמרו הדין שלא בפני בע"ד וזה ברור ומעתה במלקות וממון דיכולין לקבל בפני בע"ד ולכך מחוייבין אף לאחר שלקה ושילם וזה ברור. עוד י"ל דשאני מיתה דבאמת עדים זוממים חידוש הוא דהרי תרי ותרי נינהו ומה חזית ועל כרחך דהתורה האמינם על גוף העדות וכעין מ"ש בשטמ"ק כתובות פרק שני דף כ' בהא דאמרו תרי ותרי נינהו והקשו הא התורה האמינה לאחרונים וכתב דכל דמת אינם באים לבטל העדות רק השטר ועל זה לא האמינה התורה לאחרונים ולפ"ז גם כאן בשלמא כשזה חי א"כ באים לבטל רק עדותם ועל זה האמינם התורה אבל כל שזה כבר נהרג וא"כ עיקר עדותם שיהרגו את העדים ועל זה לא האמינם התורה וא"כ זה במיתה שא"א להשיב הנדון ואינו חי עוד אבל במכות ומכל שכן בממון דאפשר בחזרה ועל זה האמינם התורה ודו"ק.

וראיתי בספר עיר הצדק שנדפס מחדש מהרב מו"ה שמואל פריינד נ"י מפרג שבסי' ק"י נסתפק אם אמדוהו למלקות שלא יוכל לקבל רק י"ח וכדומה ובין כך ובין כך הוזמו העדים איך הדין אם יתחייבו מלקות ל"ט או רק כפי שיעור שזממו עיי"ש ולי הדבר פשוט דאף אם נימא דאף שכבר לקה לוקין אבל עכ"פ כאשר זמם ודאי לוקין והרי זממו מתחלה על ל"ט מלקות ולא ידעו שהוא לא יוכל לקבל רק י"ח א"כ זממו לחייבו ל"ט מלקות ולמה יפטרו וז"פ וברור. ובמ"ש נתיישב מה דקשיא לי טובא לפי מה דאמרו בסנהדרין דף י' דמלקות במקום מיתה עומד וא"כ למה במלקות ילקו אף שלקה זה והא הרגו אין נהרגין ומלקות במקום מיתה היא כמ"ש רש"י דזו ג"כ מיתה ולפי מ"ש אתי שפיר דגם במיתה היה מהראוי להיות נהרגין רק דחזינן דהתורה עקרה הך נפש בנפש מפשטיה וכמ"ש וזה לא שייך במלקות ודו"ק היטב.

והנה רבינו כתב דדוקא בדיני נפשות כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל במלקות וממון אף כאשר עשה חייב והכ"מ תמה דטעמא מאי. ובעש"ק תצא תרכ"ח אמרתי בזה ע"פ מ"ש בשו"ת מיימוני לסדר נזיקין סי' ט"ו דלכך במסור אם כבר מסר פטור משום דמסור הוה רודף וכל שכבר מסר אין כאן רודף עיי"ש ובטור ושו"ע סי' שפ"ח ולפ"ז גם בעדים בעת שרצו להרוג אין לך רודפים גדולים מזה שרדפו אחר נפש להרגו ע"פ עדותו ולכך כל שעשו ליכא שוב רודף ופטורים וזה בד"נ אבל בדיני ממונות דלא שייך רודף דדוקא ברודף ממש אף ד"מ הוה כתוא מכמר אבל מה שמעידים בבי"ד התורה רצתה לחייבם מה שעשו לו היזק אבל רודף ליכא וא"כ מכל שכן כאשר כבר עשו שנתחייבו וזה ברור ודו"ק.

והנה במרדכי הביא בשם מהר"ם מרוטענבערג וכן הובא ביתה יוסף סי' שפ"ח מ"ש להרשב"א ראיה מהרי"ף דלא ס"ל כהרמב"ם מדכתב הרי"ף ראיה דממון מסור אסור לאבד ביד דאל"כ מה מבעיא להש"ס סוף פרק הכונס אי עשו תקנת נגזל במסור והא אפי' לאבד בידים מותר ועל כרחך דאסור ואי נימא כשיטת הרמב"ם דכל דכבר מסר אסור לאבד משכחת לה דכבר מסר ושייך תקנת נגזל במסור. ולפענ"ד נראה דהנה בים התלמוד הקשה ס"פ הכונס לשיטת הרי"ף דמיירי דהעדים מעידין שמסר אבל אינם יודעים כמה בזה אבעיא לן אי עשו תקנת נגזל במסור מה מבעיא לן והא כל דהעידו דמסר הרי נפסל לעדות ולשבועה ועל כן שכנגדו נשבע ונוטל דהא הו"ל כחשוד עיי"ש ובמפרשי הים מ"ש בזה. וכעת נראה דמשכחת לה שהעידו עדות מיוחדת ועדות מיוחדת פסול לדיני נפשות וגם לפסול אדם הו"ל כד"נ רק לממון מהמני וא"כ בכה"ג דלא נפסל על ידם שפיר איבעיא לן אי בכה"ג עשו תקנת נגזל במסור וזה ברור ולפ"ז אי אפשר לומר דהאבעיא בשכבר מסר ועשה אשר זמם א"כ שוב נפסל בזה דבשלמא כשלא עשה רק שרצה למסור א"כ כל שהיה עדות מיוחדת בעת שראו המעשה לא נפסל בעדות מיוחדת שהרי לא עשה מעשה רק שרצה למסור ועדות מיוחדת לא מהני לפסול אבל כל שהעידו שמסר ועשה כאשר זמם א"כ זה הוה עדות גמור וכבר נפסל דלא שייך בזה עדות מיוחדת שהרי העידו שמסר ועשה ובצע אמרתו ולא שייך בזה עדות מיוחדת א"כ מה קמבעיא להו ועל כרחך דמיירי ברצה למסור ושוב מותר לאבדו ביד ודו"ק.

עוד נ"ל בפשיטות דשפיר דייק הרי"ף דהרי אבעיא הלז נשאר בתיקו וקיי"ל דספק ממונא לקולא וכמ"ש הרי"ף בסוף הכונס שם ועיין בטור שו"ע סי' שפ"ח והנה כבר נודע דחזקת ממון גרידא לא מהני בלתי חזקת מרא קמא כמ"ש בקונטרס הספיקות לאחי הקצוה"ח סי' א' ולפ"ז כל דממון מסור מותר לאבדו ביד א"כ כל שלא עשה הרי יצא מחזקת מרא קמא וא"כ אמאי קולא לנתבע הא לא שייך חזקת מ"ק וחזקת ממון לבד לא הוה חזקה ועל כרחך דממון מסור אסור לאבדו ושוב הוה חזקת מ"ק חזקה גמורה ודו"ק היטב: והנה לעיל כתבתי דלכך הרגו אין נהרגין משום דצריך להיות בדיני נפשות בעל דין וזה כבר מת וכעת נתיישבתי דזה אינו דהרי לשיטת הרמב"ם אם מעידין גם על הבע"ד והמעשה לא מקרי הזמה רק כשמעידין על העדים ומזימים אותם אבל על המעשה אין מעידין וא"כ יכולין להזים וא"צ בפני הבע"ד שאינן מזימין רק העדים וא"כ ליתא ואדרבא אני אומר דמזה ראיה להרמב"ם דאינו נקרא הזמה כשמעידין גם על הבע"ד דאל"כ למה לי קרא כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא כאשר עשה לא משכחת לה דצריכין להעיד גם על הבע"ד ובד"נ כבר נהרג זה והרי סתם כתיב ולא כאשר עשה והרי כל שמעידים גם על הבע"ד לא יוכל להתקיים כאשר עשה ועל כרחך דכאשר עשה היינו דוקא כשמזימין העדים והמעשה יוכל להיות אמת ודו"ק.

והנה זה רבות בשנים הקשיתי על הרמב"ם דהרי הכתוב צווח הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו דמשמע דאמרו גם על אחיו שקר והרי להרמב"ם יוכל להיות הדבר אמת. אמנם נתיישבתי דבאמת ניהו דהמעשה יוכל להיות אמת אבל הם העידו שקר דלפי דבריהם היו בעת הריגה וכדומה וזה שקר. ובזה מדוקדק מ"ש שקר ענה באחיו ולא כתיב עשה שקר לאחיו אבל לפי מ"ש באמת הרגו אין נהרגין וא"כ לא עשו דבר רק שענו שקר ומזה ראיה דכאשר זמם ולא כאשר עשה דאל"כ היה לו לכתוב שקר עשה לאחיו ודו"ק.

והנה לכאורה מ"ש ועשיתם לו כאשר זמם היה נראה דתורת הזמה שייך בעד אחד ג"כ במקום דהוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכמו שצדד הקצות החושן סי' ל"ח דאל"כ היה לו לכתוב ועשיתם להם כאשר זממו לעשות לאחיהם אבל באמת הרמב"ן במלחמות בסנהדרין דף פ"ו גבי עידי גניבה ועידי טביחה האריך דכל שלא הרשיעו ועשו איזה מעשה לחייב לא שייך הזמה וממילא גבי עד אחד דלא יכלו לחייב לא שייך הזמה וכ"כ הנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' ע"ב וא"כ קשה אך נראה דזה שכתיב עד שקר העד דהיינו שקר הוא כשרצו לעשות ולהרשיע דאל"כ הו"ל שוא שאינו בא לעשות ולהרשיע וזה פשוט. והנה הטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה נראה לפענ"ד כעת דהטעם פשוט על דרך שאמרו ריש החובל דעין תחת עין ממון דאל"כ משכחת לה שעין של זה שוה יותר עיי"ש וכמו כן שהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם והרי בהרג נפש יקרה וכדומה לא שייך לומר שיעשו לו כאשר עשה ועל כרחך בכאשר זמם סגי וזה יהיו נהרג הוה שפיר מתקיים ועשיתם לו כאשר זמם שזה רק זמם וזה נהרג ודו"ק.

והנה לכאורה קשה דהא מחשבה רעה אין הקב"ה מצטרף למעשה ולמה כאן החמירה התורה לענוש על המחשבה וצ"ל דדוקא על עבירות שבין אדם למקום לא הקפידה תורה על המחשבה אבל מה שרוצים לעשות לחבירו ולא יהיה קיום העולם והקב"ה רוצה בקיום העולם על כן מחמירין גם כאשר זמם וזה לדעתי מה שאמרו ולא כאשר עשה דהנה כבר נודע דעבירות שבין אדם לחבירו פי שנים בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום שהרג נפש מישראל וגזלו וכדומה ולפ"ז אם הוא רק במחשבה שייך לומר דעשה כמו שזמם לעשות לאחיו אבל להקב"ה כביכול לא חטא דמחשבה רעה אינו מצטרף למעשה אבל אם חטא בפועל שוב חטא גם לשמים ולא מקיים בזה שעושין לו מה שחטא לשמים ודו"ק:

כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה. כן אמרו הרגו אין נהרגין והיינו מטעם דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ רש"י בפרשת שופטים ובלוית חן פרשת שופטים הקשה על רש"י למה לא הביא מקרא דלמדו במשנה שם משום דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים. ומצאתי בריטב"א שהרגיש בהמשנה דלאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דשפיר מקרי אחיו אף לאחר מיתה כדכתיב להקים לאחיו שם בישראל ועיקר הדרש הוא מכאשר זמם ולא מכאשר עשה ולרווחא דמלתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים עיי"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל עכ"פ שיהיה דוקא לאחר מיתה זה בודאי אינו במשמעות וכעין דאמרינן בחולין דף י' יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ואף דכהן גדול ביוה"כ יצא דרך אחוריו ומקרי יציאה היינו שגם זה בכלל יציאה אבל אי לא משכחת לה אלא דרך אחוריו לא מקרי יציאה כמ"ש הר"ן בחידושיו לחולין שם ולפ"ז הצדוקים שהיו אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש על זה שפיר אמרו חכמים דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים והיינו דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל שיהיה דוקא לאחר מיתה זה ודאי לא מסתבר וא"כ על כרחך דקודם שיהרג הכתוב מיירי ומעתה שפיר דרשו מכאשר זמם ולא כאשר עשה והיינו דבאמת מכאשר זמם לבד לא הוי מצינו למילף דהא י"ל דהתורה כתבה אף כאשר זמם וכל שכן כאשר עשה רק דבאמת כתיב לאחיו והיינו דאחיו עדיין קיים רק דמאחיו לבד היה יכול להיות גם אח"כ ועל זה מסמיך לה מכאשר זמם דדוקא כשאחיו קיים וזה ברור. ובזה הנה מקום אתי להבין מ"ש רבינו דבמלקות וממון גם כאשר עשה חייב והכ"מ תמה דמנליה לחלק בין מלקות למיתה ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת לא מכאשר זמם לבד נפקא רק מלאחיו ועדיין אחיו קיים וזה לא שייך רק במיתה ולא במלקות וממון וזה ברור.

והנה הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] בקונטרסו כתב דאם חסו עליו בי"ד ולא עשו לו כן ביטלו מצות עשה דכאשר זמם ועברו על לא תעשה שנאמר לא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין דזה קאי על עדים זוממין כדדרשו בכתובות דף ל"א דריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מדכתיב יד ביד וכן דרשו בב"ק ריש פרק החובל ותמה על כל מוני המצות הרמב"ם והרמב"ן שלא הזכירו הלאו הזה ממנין הלאוין כמו שמנה בפ"כ מסנהדרין לא תחוס עינך האמור ברוצח ואני בקונטריסי הנקרא דין וחשבון הראיתי שהרמב"ם מנאו במצוה רע"ט וז"ל שהזהיר הדיין שלא לרחם על מי שיהרוג חבירו או חיסר בו אחד מאבריו ר"ל בפרעון קנסות שלא תאמר עני זה וחתך ידו וסימא עינו בלא כוונה ארחם עליו ואעשה לו צדקה בעונש והוא אמרו יתעלה לא תחוס עינך ובערת הרע מקרבך. והנה המעיין בפרשת שופטים ימצא דלענין רוצח לא כתיב רק והכהו נפש ומת לא תחוס עינך עליו אבל יד ביד ועין בעין כתיב בעדים זוממין. והנה רבינו כלל שתי המקראות על ענין אחד שהרי חסר אחד מאבריו לא כתיב כלל גבי רוצח ועל כרחך דזה מה שנאמר בעדים זוממין והיינו דאף דכתיב בעדים זוממין מ"מ הא הוא מדבר בפרעון קנסות ומה לי חיוב קנס עדים זוממין על שרצו להרוג או לחתוך ידו או שחתך ידו בפועל ממש וכבר השריש לנו רבינו שאין למנות שתי מקראות המדברים מענין אחד לשתי לאוין והוא הדין כאן דכלל הכתוב מיירי בחבלה לשלם ממון כפי אשר חבל ואין נפק"מ במי שעשה החבלה בפועל או שרצו לעשות חבלה וגם בפרק כ' ה"ב מסנהדרין רמז לשתי אלה.

ומהתימה על הרמב"ן במצות הנשכחות מצוה י"ג הביא ג"כ מצוה זו מה שלא מנה הרמב"ם גם ברוצח והמגילת אסתר שם כתב שטעמו של רבינו לא ידע ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא זכרו שמנה בהדיא במצוה רע"ט לענין רוצח וגם לענין חסר אבר וכפי הנראה גם הרמב"ן כלל שניהם ביחד שהרי לא מנה לא תחוס עינך האמור בעדים זוממין. ומ"ש להתפלא על החינוך שטעה בדבר שהצדוקים מודים בו שהרי גם הצדוקים מפרשים נפש בנפש על עדים זוממין והוא פירש על דיני קנסות במחכת"ה חשד בכשרים שהרי הרב אומר כן ומנו הרמב"ם במצוה רע"ט הנ"ל ואף שהמצוה מיירי בעדים זוממין מ"מ מדבר בדיני חבלה והנני יוסיף דלפענ"ד הצדוקים והפרושים אזלי לשיטתייהו דהצדוקים שאינם מאמינים בדרשות חז"ל ופירשו יד ביד ושן בשן דהוא ממש האבר לכך פירשו נפש בנפש ג"כ ממש דהיינו עד שהרג אבל אנו שקבלנו הלכה למשה מסיני שאינו כפי פשוטו של המקרא ומשערין בממון כל החבלות א"כ לא קאי על עדים זוממין דוקא רק כל החבלות וגם נפש בנפש אינו ממש רק עד שיוגמר הדין וא"כ דברי הרמב"ם והחינוך מבוארים:

ד

ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך אין צריכים התראה. עיין כ"מ שהקשה דבכתובות דף ל"ג נתנו טעם אחר דאינהו בעי למקטל בלא התראה וגם גוף הטעם אינו מובן. ולפענ"ד נראה דהנה ענין התראה הוא על שני פנים האחד שלא יטעה דדבר זה מותר לעשות או שסובר שהפעולה שעושה אינה האסורה כמו שבא על אחותו וסבר שהוא אשתו גם צריך שיתיר עצמו למיתה ועיין בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"ב ובפ"א מהלכות איסורי ביאה בהמ"מ. והנה בעדים זוממין נחזי אנן איזה התראה שייך דאם ניחוש שלא ידעו גוף האיסור שאסור להעיד שקר בזה שייך טעם חז"ל דאינהו בעו קטיל בלא התראה אמנם עדיין יש לחוש לטעם השני שמא ידעו גוף האיסור וסברו שהפעולה זו מותרת אך זה אינו דהרי עיקר הזמה שאינן מכחישין גוף הענין דהכחשה והזמה לא מקרי הזמה ועיקר הזמה הוא שיאמרו שלא היו במקום שהעידו א"כ שלילת המעשה ובהעדרו לא שייך טעות דהא לא היה כלל גוף המעשה וכן מצאתי סברא זו בפנ"י על מכות. ונהניתי ומעתה מבוארים דברי רבינו כמין חומר דבאמת סובר טעם הש"ס משום דאינהו בעו קטיל רק דעדיין היה שייך טעם השני על זה הוסיף רבינו דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה דהיינו שלא שייך שישגו סוברים שעושין הפעולה המותרת דהא אין בה מעשה ובהעדר מעשה לא שייך שגגה ודברי הש"ס ודברי הרמב"ם שניהם צדקו יחדיו.

ובזה מיושב קושית הראב"ד ממגדף דבאמת במגדף שייך התראה דסובר דמותר לגדף ח"ו או שטעה שלא גידף לד' כלל. והנה דברי הראב"ד אלה שכתב דא"כ מגדף לדעת חכמים יהיה צריך התראה נעלמו מהכ"מ פ"ב מעכו"ם ה"ט שכתב בפשיטות שם דמדברי רבינו כאן משמע דמגדף א"צ התראה ולא הזכיר מדברי הראב"ד אלו שתמה עליו דזה א"א ואם היה רבינו סובר דל"צ התראה היה לו לבאר בהדיא כמו שביאר בפ"ה ה"ג לענין מסית וגם הא מבואר בכריתות ופסחים דמגדף חייב כרת ופירש"י בפרשת אמור כשאין עדים והתראה משמע דבעי התראה ומ"ש הכ"מ דצ"ע מה שאמרו בסנהדרין דף ע"ט דמגדף הוראת שעה היתה הנה לפי מ"ש רש"י שם אין משם ראיה אמנם באמת דברי רש"י דחוקים דהא שפיר יליף מדחבשו אותו והיינו דראו דקטל איש אף שלא נודע שחייב מיתה והוא הדין בכל מקום דלא נודע דחייב מיתה יש לחבוש אמנם י"ל דאם נימא דבעי התראה א"כ בודאי לא יתחייב מיתה דהא לא אתרו בו וא"כ למה חבשו אותו ועל כרחך דהוראת שעה היתה ובזה יש ליישב קושית המהרש"א דהיאך יליף רבי נחמיה ממקושש הא לרבי יהודה דס"ל דבעינן שיתרה באיזה מיתה יתחייב א"כ גם מקושש הוראת שעה היתה כדאמרו בדף פ' וגם רבנן אמאי לא דחו כדדחו במגדף ולפי מ"ש אתי שפיר דשם כיון דבאמת בר קטלא הוא רק שלא התרו בו לאותו דבר שפיר מצי לחבוש אותו דעכ"פ מצד הסברא ודאי חייב אף דלא נודע באיזה מיתה כדקיי"ל באמת כן א"כ למה לי למתלי בהוראת שעה מוטב יותר לומר דכדין עשו שחבשוהו אבל מגדף דלא התרו בו כלל ומצד הסברא היה פטור דשמא היה שוגג על כרחך מה דחבשוהו הוראת שעה היתה ודו"ק.

ובזה יש לפרש מקראי קודש פרשת אמור דבר אל בני ישראל הוצא את המקלל וגו' ואל בני ישראל תדבר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ד' וגו' רגום ירגמו אותו. ולכאורה קשה למה חילקן הכתוב ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת זה המגדף לא התרו בו כלל שלא ידעו כלל אם הוא חייב מיתה כדאמרו בסנהדרין שם וא"כ רק הוראת שעה היתה לרגום אותו ולכך חילקם הכתוב דאותו המקלל צוה הקב"ה לרגום אותו משום הוראת שעה אבל אל בני ישראל תדבר איש איש כי יקלל ונשא חטאו והיינו בלא התראה כמ"ש רש"י דלדורות בעי התראה ובזה י"ל מ"ש ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' והקשו רש"י והרמב"ן הא כבר כתיב ויוציאו את המקלל וירגמו אותו ולפי מ"ש אתי שפיר דהכתוב בא להורות מה שרגמו אותו בלא התראה היה כאשר צוה ד' היינו הוראת שעה אחרי שנים רבות מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רי"א שכתב ג"כ דמגדף צריך התראה וגם הוא לא הרגיש בדברי הראב"ד אלו:

ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה וכו'. אעתיק כאן מ"ש בתשובה להחריף מוה' יעקב נ"י ממאהלוב בשנת תרי"ט ה' כסליו בעת מסר לי כתביו בסוגיא דחסמה בקול המבואר בב"מ דף צ"א ובסנהדרין דף ס"ה. והנה זה יצא ראשונה מה שהקשה דאיך אפשר שריש לקיש לא יסבור דבדיבורא קעביד מעשה דאיך יפרנס משנה שלימה דפ' הנחנקין דמחייב בזקן ממרא שהורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. ולפענ"ד לק"מ דשם הדיבור שלו עושה מעשה שרבים עושין כן ועל ידי דיבורו נעשה המעשה כזאת וכמ"ש בתוס' גיטין דף ס"ז דמה שעושין ע"פ דיבורו של חכם מקרי מעשה ולא דמי לחסמה בקול דשם ע"י שחסמה נמשך שדשה בלי אכילה אבל כאן הדיבור בעצמו אומר ועושה ועיין תוס' ב"ק דף ק' דחכם שפסק הדין לא מקרי דיבור שיהיה רק גרמא בלבד והוא מעשה גמור יעו"ש והוא הדין כאן ובזה גם ר"ל מודה. ומה שהביא בשם ספר תוס' העזרה על התורת כהנים שכתב בדברי התוס' ישנים בסנהדרין דף ס"ג בתוס' ד"ה כי קאמר רב שכתבו דלר' יוחנן דעקימת פיו הוה מעשה מתוקמא אפי' כרבנן ועל זה הקשה דהא בדף ס"ה מסיק דכל שישנו בקול ולא נמשך מעשה מזה גם לר"י לא הוי מעשה וכמ"ש בב"מ דף צ"א הנ"ל ועל זה תירץ דמשכחת לה שאומר לפסל חדש אלי אתה דאסרו בהנאה והוה מעשה הנה לפי מה דקי"ל כר' עקיבא דעד שתעבד לא נאסר בהנאה לא אתי שפיר דלא נעשה מעשה ע"י דיבורו. ומה שהקשה על דברת החינוך שכתב דכל שאפשר לעבור מבלי מעשה גם כשעושה מעשה פטור דהוה לאו שאין בו מעשה ועל זה הקשה מהא דאמרו בע"ז דף ס"ד דלר"ע חייב במקיים דהיינו בעושה סייג לכרם דבהנחה לבד הו"ל לאו שאב"מ כמ"ש התוס' ד"ה ר"ע ועל זה הקשה דכיון דאף בהנחה לבד אסור דהו"ל מקיים כלאים א"כ אפשר לעבור בלי מעשה א"כ גם כשעושה מעשה לפטור ג"כ והביא שכן הקשה הגאון מוהר"א ז"ל מטריטש בספרו ש"ש ונדחק ולק"מ דהרא"ה לא קאמר רק במקום שאפשר הדבר בלי מעשה כלל אבל כאן מוכרח האדם לזרוע כלאים רק שזה אינו נוטע רק האחר נוטע בתוך שדה של זה וזה מקיימו ומניחו אבל מ"מ נעשה מעשה בזה וחייב שפיר על המקיים שעושה סייג וגדר וזה ברור ואמת:

ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בו מעשה לפיכך א"צ התראה. ועיין ראב"ד וכ"מ ולח"מ. ולפענ"ד הכוונה פשוטה דכל עצמות התראה להבחין בין שוגג למזיד וזה שייך אם נעשה איזה מעשה יכול להתנצל שסבר שהוא כך וטעה וחשב שמותר או שהוא כך וטעה שאינו כן אבל כל שהוזמו שלא היו שם ולא נעשה שום מעשה מה התנצלות יש להם ומה ראו על ככה להעיד שקר ולהמציא ענין שלא היה וזה שכתב ואין לעדים זוממין שגגה שהרי לא נעשה מעשה ואיך שייך שגגה ולפיכך א"צ התראה שהרי כל עצמות של התראה להבחין בין שוגג למזיד וזה לא שייך בזה וזה ברור ופשוט. והנה הראב"ד כתב זה הטעם לא ידעתי ואם מפני הטעם שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושי בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהיה צריך התראה. וכפי הנראה הבין הטעם דאין בו מעשה היינו שהוא רק דיבור בעלמא ואין בו מעשה לכך הקשה ממגדף. אבל דבריו תמוהין דהרי גדולה מזו מצינו בגיטין דף ס"ז דדיבור שעל ידו יבא לידי מעשה חשוב מעשה עיי"ש בתוס' במ"ש דיבורא מקרי ואמרו מ"ש בזה וא"כ מכל שכן עדות דודאי יבא עי"ז לידי מעשה למה נחשב לדיבור. והנראה דכוונת הראב"ד כיון דחיוב של עדים זוממין הוא רק כל שלא עשו אבל כשעשו לא כדדרשו כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ כיון שעיקר החיוב הוא רק כאשר זמם א"כ הו"ל אין בו מעשה דכל שיבא לידי מעשה שוב יהיה כאשר עשה והתורה פטרה ולפ"ז מגדף אין בו מעשה כי מה עשה כביכול להש"י בגידופו ואם רשעת מה תפעל לו מהראוי שלא יהיה צריך התראה ועיין בסנהדרין דף ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה הואיל מ"ש דעיקר הקושיא היא מעדים זוממין דע"י דיבורם נעשה מעשה עיי"ש והוא כמ"ש ועל זה תירצו שאני עדים זוממין הואיל וישנם בראיה ועי' רש"י דראייתם לא חשוב מעשה והיינו כמ"ש דכל עיקר הזמה הוא רק כאשר זממו ולא היה בו מעשה רק שאמרו שראו וזה לא חשיב מעשה וזה ברור ועי' תומים סי' ל"ח מ"ש בזה ובמרכבת ולפענ"ד מ"ש בכוונת הרמב"ם הוא נכון.

והנה לפמ"ש רש"י במכות דף ט' שכל שא"צ התראה אפי' שוגג חייב לכך גר תושב שהרג נהרג אפי' בשוגג לפי שבן נח א"צ התראה עיי"ש א"כ כאן בלא"ה כל שעדים זוממין א"צ התראה שוב לא שייך בעדים זוממין שגגה וא"כ למה ליה להרמב"ם הטעם שאין בהם מעשה. אמנם באמת הרמב"ם כתב בפ"י ממלכים ה"א דבן נח ששגג פטור במה דברים אמורים בשגג אחת ממצות בלא כוונה כגון שסבור שהיא אשתו והיתה אשת חבירו אבל מי שידע שהיא אשת חבירו רק שסבור שמותר הרי זה קרוב למזיד הרי דלא ס"ל כרש"י ושוגג באמת פטור אף שא"צ התראה ועי' בלח"מ שביאר בהדיא דלא ס"ל כרש"י וביאור הדברים של רבינו ע"פ מ"ש העקידה פרשת בלק על פסוק חטאתי כי לא ידעתי ביאר בשם ספר המדות דמי שהכה את אביו ולא הכירו שהוא אביו פטור אבל מי שהכה אביו וחשב שמותר זה לא חשוב שגגה ואני הראיתי בתשובה שכתבתי להרב מו"ה עזריאל נ"י אבד"ק אייזינשטאט וכעת הוא אבד"ק ברלין דכך מבואר בהוריות דף ד' דנעלם דבר ולא שעוקר כל הדבר יעו"ש דמבואר דכה"ג לא חשוב עוקר וא"כ גם כאן לא חשוב שגגה דזה היה לו ללמוד ולא למד וזה ברור ודו"ק.

ובזה יש ליישב מה שהקשה דו"ז הגאון מו"ה שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם בס' בנין אריאל מהא דאמרו בב"ק דף צ"ב מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד והא אבימלך לא ידע כלל שהיא אשתו ולמה יהרג ועיין במפרשי הים סוף פרק החובל מ"ש בזה ולפי מ"ש כעת אתי שפיר דכל שהיה לו ללמוד אכסנאי שבא לעיר מה שואלין אותו א"כ לא חשוב שוגג גמור וזה לא חשוב שוגג ועי' במכות שם מ"ש רבא התם כדאהדרו ליה ועתה השב וכו' ועיין תוס' שנדחקו ולפי מ"ש י"ל דזהו באמת קושית אביי לרבא דשם היה שוגג גמור ועל זה השיב דלא הוה שוגג גמור דעכ"פ אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין וא"כ לאו שוגג גמור וכמ"ש בשם עקידה שביאר כן בשם ספר המדות דכל שאינו שוגג גמור חייב דלא מקרי שוגג והוא הדין כל שהיה לו ללמוד דרך ארץ לא מקרי שוגג גמור ודו"ק היטב ולפי מ"ש למעלה לפרש דברי הרמב"ם דלכך ל"צ התראה בעדים זוממין שכל התראה היא להבחין בין שוגג למזיד וכל שאין להם דין שוגגין לפי שאין בו מעשה לכך לא צריך התראה א"כ גם לרש"י עיקר דלא בעי התראה לפי שלא שייך שוגג בזה א"כ א"א לעשות מהמסובב סבה דהרי אדרבא נימא דיש שגגה וצריך התראה ודו"ק היטב:

ה

כולן הן נהרגין ע"פ אלו השנים. כן פירשו הרי"ף ורש"י שיטה זו ואף דבתוספתא מפרש כפי' הי"מ שהביא הרי"ף והוא מקורו של רבינו בהלכה ו' כאן אבל הפירוש משנתינו והסוגיא הוא כפירוש הרי"ף ועיין בכ"מ בהלכה ו' שלא העיר כלל מפירוש הי"מ והתוספתא ובתוספתא פ"ק דמכות מבואר להדיא כלשון רבינו והנה בגוף דברי הרי"ף עיין מהרש"ל ומהרש"א וברז"ה ורמב"ן מבואר הדברים עיי"ש אמנם לפענ"ד היה מקום לומר בטעמו של ר' יהודה דס"ל דאיסטטית היא זו ומה טעם יש בדבר וגם מה פריך הש"ס אם אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי ואמאי לא יהרגו כת ראשונה הא אי לא אתזמא כת ראשונה היה הנדון נהרג על פיהם וכמה נדחקו הקדמונים על זה ולפענ"ד ע"פ מ"ש הר"ן בטעם דהמזימים נאמנים אף דתרי ותרי נינהו והוה חידוש משום דהדבר זר מאד שיבאו עדים ויאמרו עמנו הייתם והרי יבאו כל אנשי המקום ויעידו שאמת הדבר שהיו הראשונים באותו מקום שהעידו ועל כרחך שאמת הדבר ולפ"ז כיון שכת המזימים לרבנן יכולה להזים כל העדים א"כ לכאורה אין מקום להאמין להמזימים דהא יכלו להזים כל העדים ויאמרו לכלם עמנו הייתם אך באמת זה דבר זר שיאמרו לכל העדים עמנו הייתם וזה העזה גדולה ומתייראים אולי יבאו רבים ויצטרכו להזים כלם בשקר ולפ"ז כל שבאמת קרה כן שהוזמו כולם שוב מהראוי שלא להאמינו כלל וכמ"ש רש"י אסטטית הכת הזאת עדות סרה וסטית הוא כך נתנה עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו ועל זה פריך הש"ך אי אסטטית היא זו אפי' כת ראשונה נמי דשוב אין מהראוי להאמין להמזימים כלל דהוי תרי ותרי איברא דלפ"ז יקשה איך סלקא דעתך דר' יוחנן כרבנן הא מצי לסבור אפילו כר"י והתם שאני גבי זוממין דמה חזית אמנם באמת לפי מה דמבואר במשנה דר"י ס"ל הכת ראשונה נהרג א"כ א"א לפרש כפירש"י וכמ"ש בפירושו דא"כ כת ראשונה נמי לא תהרג ועל כן פירשו כפירוש הרי"ף ולא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל ושפיר לא מצי אתי ר"י כר"י ועל זה מסיק הש"ס דר"י אמר אפי' כר"י ור"י באמת ס"ל דאפי' כת ראשונה לא תהרג וס"ל לר"י דאטו כו"ע גבי הני הוו קיימי והיינו כמ"ש דעל כרחך נטלו עצה להזים את כל העדים ושוב הוי תרי ותרי. ובזה מיושב מה שהקשו בשו"ת כנסת יחזקאל מה שהביאו התוס' בשם רב אלפס פירוש אסטטית דמה נפק"מ בין ב' פירושים לפירוש רש"י ופירוש רב אלפס וגם למה לא ציינו במתני' עיי"ש בסי' ק"ג שהאריך בחריפות ולפי מ"ש אתי שפיר ואין להאריך והמשכיל יבין ועי' בערוך ערך איסטטית:

ז

עדים שהעידו על איש שהוא טריפה. עיין לח"מ מה שדקדק מדברי רבינו פ"ב מרוצח דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ועי' בש"ך ס"ס ל"ג שדחה זאת. והנה אמר תלמידי ש"ב מו"ה אברהם נ"י ראיה דלא בעינן עדות שאי"ל בד"מ מהא דאמרו בב"ב דף כ"ט כגון דאמרו אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלתא שנין ביממא ובליליא ואם נאמר דבעי עדות שאי"ל א"כ אם יזימו אותם יהיה גוף החזקה בטילה דהא עיקר החזקה היא ע"י שדרו בו והחזיקו מכחו וא"כ יהיה הכחשה והזמה ביחד ולשיטת רבינו לא מהני עכ"ד והשבתי לפי מ"ש לעיל אינו קושיא דהם עיקרם להזמה קאתו אמנם בלא"ה אינו קושיא דהא באמת הש"ס הקשה דנוגעין בעדות הם ומשני כגון דנקיטו אגר ביתא ואמרו למאן ניתביה וא"כ עיקר עדותן לא היה רק שדרו בו שלש שנים ועל החזקה אינם מעידין רק שממילא הבי"ד יפסקו החזקה אבל עיקר עדותם אינו על חזקה רק שדרו בו ועל זה יוכלו להזימם. ובזה יש ליישב קושית התוס' דלהמנו במגו דאי בעי אמרו פרענו למערער ולפי מ"ש אתי שפיר דאם יאמרו על החזקה שוב הוי עדות שאתה יכול להזימה ודו"ק. והנה בש"ך סי' ל"ג הקשה על הב"י דכתב דטריפה פסול להעיד והרי לרבא כשר בעדי טריפה ולרב אשי פסול לפי שאינו בזוממי זוממין ולמה לא פסול בשביל שהם טריפה ולפענ"ד נראה דבר חדש דלפי מ"ש הכ"מ דמיירי דלא ידעו הבי"ד שהם טריפה וא"כ מה בכך שטריפה פסול הא בהזמה כל החיוב לפי שרצו לחייבו ועל המחשבה הם נידונים והרי כל שהבי"ד לא ידעו שהם טריפה הם רצו לחייב ומה בכך שהם פסולים הא גוף העדות בעצמו שקר ג"כ ואפ"ה התורה מחייבם על אשר זממו לחייב והרי זממו ולכך הוצרך לחדש שאינם בזוממי זוממין והיינו שהם יכולים לומר אנו ידענו דהם היו טריפה ולא רצו לחייב כלל.

ובזה יש ליישב מ"ש רש"י ורבא ס"ל כיון דעדים זוממין חידוש הוא אפי' שאינו בזוממי זוממין ג"כ מקטלי והוא תימה דאדרבא כל שהוא חידוש למה יתחייבו גם כשאינו בזוממי זוממין. ולפי מ"ש יש לומר כיון דכל עיקר הזמה היא דאל"כ לא יראו עדים מלשקר וכמ"ש רש"י בב"ק דף ע"ה ולפ"ז כאן דבלא"ה הוא פסול להעיד רק שהחיוב הוא על שרצו לחייב א"כ אינו מתורת עדות ולכך סלקא דעתיה דרבא דל"צ שיהיו בזוממי זוממין ודו"ק. ומה שהקשה הש"ך על הדרכי משה והסמ"ע דבדיני ממונות גם אם בעי עדות שאתה יכול להזימה מ"מ בממון יכולין להזימן נראה לפענ"ד לפי מ"ש דטריפה פסול להעיד משום שאינו בגדר איש דטריפה אינה חיה ואינו בכלל ועמדו שני אנשים ולפ"ז כבר נודע מ"ש המהרש"ל דרק על פי רוב טריפה אינו חי והמיעוט חי א"כ בדיני ממונות שוב יש לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דטריפה היה לו חזקת כשרות מעיקרא שפיר יכולין להוציא ג"כ ממון דהחזקה מסייע להמיעוט מכל שכן לפטור רק דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה דלא נזים את העדים שהזימו דיכולין לומר דלמא הוא מן הרוב דפסולים להעיד ולכך כתבו דבד"מ לא בעי עדות שאילה"ז ואינו צריך שיהיו בזוממי זוממין ודו"ק:

ח

העידו על שורו של זה שהרג את הנפש וכו'. בקצות החושן סי' ל"ח הקשה למה לא נימא דישלמו דמי השור כמו בשורו שרבע שמשלמין ממון וא"כ כיון דרבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ישלם דמי השור ולא ילקה עיי"ש והנה במשובב נתיבות שם נדפס בשם אחי הקצוה"ח ז"ל דבאמת יקשה הא דאמרו ברבע שורו ישלם דמי השור והרי אמרו בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו כל הקודם בהם זכה בו דמשנגמר דינו אפקריה בעלים אבל אם אמרו על הבעלים שרבעו לשורו לא אייאש מיניה דמידע ידעי בשקרייהו ולפ"ז יקשה כיון דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והרי כאן כיון דנגמר דינו אפקריה בעלים והוי כאשר עשה. וצ"ל דמיירי בשבעלים יודעין בשקרייהו דאינם מייאשי עצמם ולפ"ז בשורו שהרג את הנפש מיירי כשהבעלים לא ידעו ושוב הוי כאשר עשה ולכך לוקין ואין משלמין. והנה במחילת כבוד תורתו הרמה דמי להאי עורבא דמייתי נורא לקיניה דמה שרמז לדברי רבינו כאן ה"ב שם מבואר להיפך דבמלקות וממון אף כאשר עשה חייב כמבואר בכ"מ ובגוף דבריו שרצה לחדש דזה הוי כאשר עשה לפענ"ד לא שייך כאשר עשה רק היכי דע"י עדותם שילמו הממון אבל כאן אטו ע"י עדותם נעשה המעשה והרי באמת עדיין לא הרגו להשור רק שהוא הפקירו וא"כ עכ"פ הם לא עשו מעשה עדיין. ויש להמתיק הדברים ע"פ מ"ש לעיל בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה משום דאין לך בו אלא חידושו וזה לא שייך רק באם נעשה מעשה ע"י עדותם אבל מה שזה הפקירו הוא ענין בפני עצמו ועדיין באמונתם קיימים ובזה יש ליישב הרבה קושיות של התומים בסי' ל"ו.

ועל דרך הפלפול י"ל דהנה צריך להבין לשיטת הפוסקים דבאומרים עדות שקר העדנו חייבין לשלם משום דינא דגרמי א"כ ניהו דכאשר עשה אינו מחוייב מ"מ ישלמו משום דינא דגרמי דעכ"פ הזיקו אותו וכבר שילם. אמנם י"ל דלפי מ"ש דהטעם דכאשר עשה הוא דאין לך בו אלא חידושו ושייך מה חזית דציית להני וכמ"ש הרשב"א לענין בור דכל דחידוש הוא אין עונשין ממון מן הדין ולפי"ז כיון דאינם נאמנים האחרונים א"כ שוב פטורין דיכולין לומר אנחנו אמת העדנו ולפ"ז יש לומר סברא נכונה דשם דאמרינן דנהרגין ומשלמין ממון וא"כ מה תאמר דלענין ממון הו"ל כאשר עשה דזה אינו דהא [אין] עונשין מן הדין ומשלמין מכח דינא דגרמי ואינם יכולין לומר אמת העדנו דזה אינו דהא התורה האמינה לאחרונים והראשונים יוצאין להרג ואיך שייך לומר מה חזית דהרי ראינו שהתורה סמכה עליהם לענין מיתה וא"כ שוב גם לענין ממון מועיל עדותן. ובזה מיושב היטב קושית הקצות החושן הנ"ל דשם אי נימא דישלם ולא ילקה שוב יהיה כאשר עשה ובזה לא נאמין לעדים האחרונים בשום דבר אמנם הרמב"ם לשיטתו דס"ל דבממון אפילו כאשר עשה ג"כ חייב שוב יקשה. אמנם בגוף קושית הקצה"ח לק"מ לפענ"ד דעד כאן לא אמרינן דריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין רק מה דחייב מקרא דכאשר זמם וכדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד אבל כאן דאינם משלמין מכאשר זמם דהא כופר רצו לחייב ואינם משלמין כופר והמלקות בא מכח והצדיקו את הצדיק ובזה גילתה התורה בפירוש מלקות כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע וכמו בבן גרושה א"כ א"א לחייבן ממון מכח כאשר זמם דהא כאן לא שייך כאשר זמם דהרי זמם לחייב כופר ג"כ ואפ"ה אינו משלם וז"ב ובתשובה הארכתי ואין כאן מקומו:

י

הרי אלו נחנקין ולא נשרפין. התוס' ריש מכות נסתפקו אם הבועל אינו בר עונשין אם נתחייבו העדים מיתה ומצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"ג שכתב ג"כ כן אבל הריטב"א בחידושיו למכות הביא שני דיעות בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.