דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/כא

דברי שאול - עדות ביוסף עדות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עדים שהעידו שפלוני גירש את אשתו וכו'. התוס' הקשו דלחייבו שאר כסות. ולפענ"ד נראה מכאן ראיה דבממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ כאן הוי כאשר עשה דתיכף כשאומרים שגירש נפטר משאר וכסות. אמנם לפי מ"ש למעלה דכל שהעידו עדות אחד ובאחד הוי כאשר זמם ובאחד כאשר עשה וא"כ כיון דלענין עדות דהוה כאשר זמם התורה האמינה לאחרונים שוב גם לענין כאשר עשה נאמנים ולא שייך כאן דאין לך בו אלא חידושו דמה חזית דציית להני דהא לענין כאשר זמם התורה ציית להני וא"כ נאמנים ולפ"ז כאן לענין הכתובה דעל כרחך נאמנים המזימים דהתורה האמינה אותם שוב נאמנים גם לענין שאר וכסות ושפיר הקשו התוס' ודו"ק כי זה כלל חדש בענין כאשר זמם ולא כאשר עשה:

ג

ומשלמין דמי השור בלבד. והנה הקשה תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י למה יתחייבו לשלם הא הריטב"א במכות דף ב' כתב דלהכי אינם משלמין את הכופר משום דכיון דאין ממשכנין על הכופר לא ברי היזיקא וא"כ גם כאן לא ברי היזיקא דהא היה יכול לערוקי לאגמא וכדאמרו בב"ק דף מ' לענין שואל והשבתי דזה אינו דבאמת התוס' נתקשו שם דמה סברא היא זו שהיה עושה שלא כדין וכתבו שמתוך כך היה מתפשר עמו וגם על זה צווח היש"ש בב"ק דמה סברא היא זו דהיה מטעהו כדי להתפשר עמו וגם בתרומת הדשן האריך דאסור לבקש צדדים וכן פסק בשו"ע סי' י"ב סעיף ו' ועיין בתומים שם ס"ק ה' עכ"פ לכל הפירושים בעדים זוממים בודאי חייבין דמה טענה היא זו שהיה עושה שלא כדין למה לו לעשות שלא כדין ומ"ש הריטב"א לענין כופרא כפרה אינו בשביל דלא ברי היזיקא רק דתורת הזמה לא שייך אם אינם חייבים לשלם אם לא ירצו וכיון דאין ממשכנים לא שייך הזמה דהא לא חייבו אותו לשלם בעל כרחו איברא דלפי מ"ש הריטב"א ריש מכות גבי בן גרושה ובן חלוצה דלא חייבים לשלם מתנות כהונה שהפסידו לו דלא ברי היזיקא דמי יימר דיהבי ליה מתנות כהונה וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא אבל לא דמי דשם אין ההיזק ברור אבל כאן ההיזק ברור רק הוא היה יכול לעשות שלא כדין אמנם לפי מ"ש בכוונת הריטב"א לענין כופר דכל שאינם מחייבים בעל כרחו לא שייך הזמה יש ליישב קושית התוס' לענין שאר וכסות שהקשו שיהיו חייבים לשלם לאשה משום דאינו בגדר הזמה דהא לא פטרו אותו שבלא זה ג"כ היה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ולזה העירני תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י.

והנה הקשה ש"ב תלמידי הנ"ל דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ אם נימא דבממון בעינן ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה שוב הו"ל כאן כאשר עשה דהא תיכף כשגמרו את הדין שייך השור לניזק דאינו משתלם אלא מגופו. ולכאורה יפה תמה והשבתי דהדבר תלוי במחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל אי שותפי נינהו או בעלי חוב נינהו דר"ע ס"ל הוחלט השור ולפ"ז לפי מה דקיי"ל כר"ע הוו שותפי ועל הרמב"ם לא קשה דס"ל דבממון ומלקות חייב גם כאשר עשה. אמנם על הברייתא שהוציא ממנה רבינו קשה לשיטת הפוסקים דס"ל דבעינן כאשר זמם ואף דהכ"מ לא הערה מקורו אבל לא עינה רבינו מלבו ולפענ"ד מקור מקומו במס' ב"ק דף כ"ד והובא ברבינו ה"ח עיי"ש דעכ"פ החצי נזק חייבים ודוחק לומר דאתי כר"י אמנם י"ל כיון היה יכול לערוקי לאגמא ואז לא היה יכול להשתלם מגופו לא הוי רק כאשר זמם דהא מחוסר גוביינא ודו"ק:

ד

העידו על פלוני וכו'. עיין השגת הראב"ד שתמה דהא אין האדון משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין וכתב הכ"מ שמ"מ משלמין שהם הפסידוהו שאף אם היה תפס היה צריך להחזיר ועיין לח"מ ומגדל עוז ואני תמה דהרי כתב הריטב"א ריש מכות דהא דאין חייבים בבן גרושה ובן חלוצה לשלם מתנות כהונה שהפסידו לו וכתב דאינו ברי היזיקא דדלמא לא יתנו לו כלל וא"כ מכל שכן הכא דאין החיוב לתת לו רק אם יתפוס לא מפקינן מיניה וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא ולמה יתחייבו לשלם. אמנם נראה דבאמת כל הטעם דאינן חייבין לשלם כל שאינו ברי היזיקא הוא משום דבאמת התורה חייבה כאשר זמם להפסיד לחבירו וא"כ כל דבאמת הם באו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה וא"כ יכלו לומר לפסלו מעבודה באנו וכעין דאמרו מתוך שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והיינו מטעם דהתורה חייבה כאשר זמם והרי יכלו לומר דלא זממו על זה כלל כמ"ש התומים סי' ל"ח והוא הדין בזה הא באמת יכלו לומר דלא באו להפסידו מתנות כהונה ואף שכתבו התוס' בסנהדרין דף ט' דכל שתלוי זה בזה לא שייך זאת זהו דוקא כשהחיוב ברור אבל כאן שאין החיוב ברור ודלמא לא יתנו לו א"כ שוב יכלו לומר דלא זממו לחייב זאת וז"ב. ולפ"ז כאן דעל כרחך באו להפסידו דמי עינו דאל"כ לאיזה צורך הגידו זאת דלהוציאו לחירות די בהפיל שינו לבד ומדהעידו על עין ושן על כרחך דרצו להפסידו דמי עינו אם יתפוס ושוב שייך כאשר זמם וזה ברור. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק בסוגיא דמיפך שבועה והזמה שכתב בסוף הסוגיא וז"ל מתוך הסוגיא אנו למדין שכל שהעידו בדבר שאינו גובה על פיהם אלא שאם תפס אין מוציאין מידו הרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאילו העידו על דבר שגובה מהם עכ"ל. והנה מבואר דברי רבינו וכמ"ש הכ"מ והלח"מ.

והנה המל"מ הקשה למה ישלמו דמי העבד לרבו והא כל שנגמר דינו של עבד הרי הוא תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ולכאורה לק"מ דהא עדיין מחוסר גט שחרור והו"ל כאשר זמם. אמנם נראה דהרי המל"מ כתב דמה דמשלמין דמי העבד לרבו אף דצריך גט שחרור משום דזה דוקא להתירו בבת ישראל אבל הפקעת שעבוד של הרב סר מעליו ואינו יכול לשעבדו עוד והו"ל כתפוס בעצמו א"כ שוב הו"ל כאשר עשה דלענין מה שהפסידו לרבו הרי לא נשאר כלום והו"ל כאשר עשה. אמנם י"ל דלא אמרינן דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ נפקע שעבודו של האדון דוקא באם באמת אינו מחוסר רק גט שחרור אבל כאן הרי האדון ידע באמת שלא הפילו שינו ועינו וא"כ ידע היטב שיבאו עדים ויזימו שוב לא הוה גמר בדעתו כלל לתת לו גט שחרור ועדיין הוא עבדו ולא מקרי כאשר עשה כלל דלא עשו כלום דזה יודע האמת ששקר הם דוברים ויבאו עדים ויזימום ולא דמי לכל שאר כאשר עשה אף שזה יודע שהם מעידין שקר דמלבד די"ל דכאשר עשה דשם הוא באופן שזה לא ידע אם החזיק זה בשדה או לא אלא אף נימא דזה ידע מ"מ שם אינו מחוסר שום דבר אבל כאן כל דמחוסר גט שחרור וזה יודע שבודאי שקר דוברים שוב בודאי יעשה כל התאמצות ולא יתן גט שחרור והרי הוא מחוסר גמור ובודאי לא מקרי רק כאשר זמם ולא כאשר עשה.

אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דמוקי אביי באפכינהו ואזמינהו בזה יקשה דהו"ל כאשר עשה דהא בזה גם הרב ידע שהעבד יצא לחירות וא"צ רק גט שחרור ושוב הופקע שעבודו והו"ל כאשר עשה לענין שעבודו של רב ומחוורתא כמ"ש למעלה כמה פעמים דכל שיש תועלת בעדותן של האחרונים והתורה האמינם שוב לא שייך כאשר עשה דהא על כרחך האחרונים נאמנים וא"כ לא שייך כאשר עשה דעיקר הטעם משום דהוה חידוש ומה חזית וכל שיש תועלת בעדותן והרי אלו נאמנים אף כאשר עשה מתחייב דהרי עונשין מן הדין.

והנה בקושית מהר"י בן לב דהוה הכחשה עם הזמה ביחד עיין בלח"מ פי"ח לעיל מ"ש בזה וכבר כתבתי לעיל הרבה בזה וכעת נראה דהנה על קושית הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] ז"ל מפלוני רבעני וכן על מה שהקשו דהיאך שליח נעשה עד והא הוה הכחשה והזמה ביחד לפענ"ד נראה כעת דבר חדש דעד כאן לא אמרינן דכל שיש הכחשה בצירוף הזמה לא מועיל רק כל שאפשר לאשכוחי הזמה בלי הכחשה על דרך שצייר רבינו לעיל פי"ח שם דאטו לא משכחת לה הזמה בלבד שיאמרו לעדים עמנו הייתם אבל לא ידענו מהמלוה והלוה או מהרוצח והנרצח וכל שהוסיפו גם בעושי דבר אינם נאמנים אבל שם דא"א לאשכוחי שיהיה הזמה בלתי הכחשה והרי התורה אמרה שעל הזמה נאמנים והרי הם מזימין רק שעי"ז שוב לא משכחת לה הזמה שיהיה בלי הכחשה ג"כ בזה שפיר נאמנים וזה ברור כשמש. איברא דלפ"ז באפכינהו ואזמינהו דמשכחת לה הזמה בלי הכחשה שוב הו"ל הכחשה והזמה ביחד ולא מהני ועל כרחך צ"ל כתירוצו של הלח"מ דכל דהם בימים חלוקים לא שייך הכחשה והזמה והנני יוסיף דהרי הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה א"כ לא גרע מה שהזימו והכחישו ביחד מאילו הכחישו מתחלה עדים אחרים ואח"כ הוזמו דמועיל ומכל שכן בזה ואף דאביי דמוקי באפכינהו ואזמינהו והוא ס"ל דהכחשה לאו תחלת הזמה היא מ"מ לפי מ"ש הלח"מ פי"ח שם אביי לשיטתו ס"ל דהכחשה והזמה ביחד ג"כ מועיל מיהו זה אינו כמ"ש למעלה דא"כ אנן דקיי"ל כאביי ולמפרע הוא נפסל וא"כ לא משכחת לה לדינו של רבינו וגם גוף הסברא דלא גרע מהכחשה ואח"כ הזמה לא דמי דשאני הכחשה מעדים אחרים שאותן עדים שהזימו לא נפסלו ואף לא ספק פסול עליהם אבל כאן כל שהכחישו והרי לענין הכחשה התורה האמינה לראשונים כמו לאחרונים וא"כ שוב הו"ל ספק פסול ולא נאמנים גם לענין הזמה וכ"כ בנתיבות סי' ל"ח וכל אחרונים ועל כרחך חלוקו של הלח"מ לא תלוי בזה רק כיון דההזמה היא לבד ובימים מחולקים א"כ בזה שהזימו לא נצטרף הכחשה ולכך נאמנים ודו"ק היטב:

ה

עידי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין. הכ"מ לא ציין מקורו. ויגעתי ומצאתי מקורו בירושלמי פ"ק דסוטה הלכה א' וז"ל עדי קינוי נמצאו זוממין לוקין עדי סתירה שנמצאו זוממין אתה אמרת לוקין מהו שישלמו לא מכוחן היא מפסדת כתובתה או ייבא כיי דמר רבי בא רבי יהודה בשם שמואל אין למדין דבר מדבר בעדים זוממין ואף כאן כן ועיין במראה הפנים שם שרמז ג"כ שמזה הוציא רבינו דינו. אבל גוף דברי הירושלמי תמוה דהיאך אמר דלוקין וגם משלמין והא כדי רשעתו כתיב ולפענ"ד כוונת הירושלמי דהנה במכות דף ד' נחלקו ר' מאיר ורבנן במעידין איש פלוני שחייב לחבירו מאתים והוזמו שר"מ מחייב שתים דהיינו לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מחייבו בתשלומין ורבנן ס"ל שמשלמין ואינן לוקין שכל המשלם אינו לוקה ואנן קי"ל כרבנן דר"מ והנה כאן מבעיא ליה אליבא דרבנן דקי"ל כוותיה ואף דס"ל דמשלמין ואין לוקין היינו כשהעידו על ממון והפסידו בבירור ממון אבל כאן באמת ראוי שילקו וישלמו והטעם דבאמת אינו מן השם הזה והמלקות היא מלא תענה והממון הוא בשביל שרצו להפסידה כתובתה ואף שכל המשלם אינו לוקה היינו כשחייבו ממון בבירור שבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין אבל כאן אינם מחייבין עדיין בבירור עד שיבא עד טומאה וא"כ הרי לא הפסידו עדיין בבירור וא"כ הרי באמת מלקות חמור מתשלומין ועכ"פ אינו בדין שידחו המלקות שהן בבירור מהממון שמשלמין שאינו רק גרמא בעלמא וכיון שעל כרחך לוקין שוב מהראוי שישלמו ג"כ דהא אינו מן השם כדאמר ר"מ וכדי רשעתו לא שייך שהרי הממון אינו עדיין רשעתו בבירור והמלקות הן בודאי רשעתו ויתכן יותר לפי מ"ש הפנ"י בב"מ דף ס"ב דלכך רבתה תורה עדים זוממין לשלם משום דכל שהוא ענין הפסד ממון חסה תורה על ממונו של זה וכעין מ"ש התוס' בכתובות דף ל"ב ולפ"ז כאן שאין ההפסד עדיין ברור בודאי המלקות חמירי ועל כן לוקין וא"כ שוב יכולין לשלם ועל זה אמר או דלמא אין למדין דבר מדבר בעדים זוממין והיינו כיון שעיקר החיוב אינו ברור שוב אין מהראוי שישלמו דהא עדים זוממין חידוש הוא ומה חזית וא"כ פשיטא דכל שלוקין בודאי אינן משלמין ואפילו ר"מ מודה בזה שאינו חיוב גמור דודאי לא שייך הזמה בזה ואינן חייבין ממון כן נראה לפענ"ד ברור.

אבל בבא עד אחד שזינתה ודאי משלמין ולא לוקין ומיירי שבאו בבת אחת עדי קינוי וסתירה ועד הטומאה וידעו בבירור שע"י עדותם תפסיד הכתובה וזה ברור איברא דלכאורה צ"ב דהא הו"ל כאשר עשה לענין הכתובה דתיכף שהעידו הו"ל כאשר עשה דמפסדת כתובתה תיכף והו"ל כעדי שובר. אמנם זה אינו דמלבד מ"ש לעיל חלוקים הרבה בענין כאשר עשה וע"פ אותן חלוקים יש ליישב כאן ג"כ אבל בלא"ה לק"מ כיון דע"פ עדותן בלבד הפסדת כתובה אינו ברור ועדיין צריך לעד הטומאה פשיטא דלא יצא מכאשר זמם דעכ"פ לא נגמר הדבר וז"ב ומה שנדפס כאן ברמב"ם דאם נמצא אותו עד זומם משלם כתובתה לפענ"ד יפה עשו שנרשם בשני חצאי לבנה דהא בעד אחד לא שייך תורת הזמה כמ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין בסוגיא דעדי גניבה ועדי מכירה בנפש ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב ובקצוה"ח סי' ל"ח וא"כ יפה עשו שנמחק אמנם אי קשיא הא קשיא אמאי בבא עד טומאה עם עדי קינוי וסתירה משלמין והא הוה חצי דבר וצ"ל כיון דעכ"פ נאמנים לענין השתיה דשותית על פיהם לא מקרי חצי דבר ולכל השיטות לא שייך חצי דבר בזה:

והנה ביום ד' פקודי כ"ח אדר ראשון תרט"ז הגיעני מכתב מש"ב נד"ז הרב החריף מוה' אברהם נ"י ראטענבערג וכתב לי טעם על מה שלא שייך דין הזמה בעדות החדש משום דהוה כאשר עשה דהא אתם אפי' מזידין ואפילו מוטעין וא"כ תיכף שהעידו הוה כבר נעשה המעשה ואף ששיטת הרמב"ם דאף כאשר עשה חייב במלקות וממון על זה חילק דדוקא במקום שהועיל עדותם לאיזה דבר כמו אם הרג בשוגג היה חייב גלות וע"י עדותם נפטר מהגלות שייך כאשר עשה דעדותם הועיל לזה אבל במלקות לא שייך כאשר עשה דמה הועילו בעדותם דבלא עדותם ג"כ פטור המכה חבירו אבל כאן דהועילו בעדותם למנות על ידם החדש אין לך כאשר עשה גדול מזה עכ"ד והנה אשאלך והודיעני לפי הבנתך מה שייך בזה כאשר זמם בעדות החדש למי הפסידו ומה עשו בזה ומה נעשה להם ואם תרצה לומר דיהיה כדין בן גרושה ובן חלוצה דילקו מוהיה אם בן הנה שוב מה שייך כאשר זמם הא לא הוה מתורת כאשר זמם בבן גרושה ובן חלוצה כמ"ש התוס' ריש מכות בזה בד"ה מעידין וגם תמהני למה לא יהיה שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה הא אף אם העידו כל שלא אמרו בי"ד מקודש לא נתקדש החדש ובי"ד הוא דמקדשין להחדש כמ"ש הרמב"ם פ"ב מקדוש החודש ה"ח שאין הראיה מקדש אלא הבי"ד שאמרו מקודש הם שקובעים וא"כ הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה וגם תמהני ניהו דהוה כאשר עשה אבל מ"מ מהראוי שתתבטל העדות והרמב"ם כתב בפ"ב מקידוש החדש ה"ב דבר תורה שאין מדקדקין בעדות החדש שאפילו קדשו את החדש ע"פ עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הר"ז מקודש וא"כ על זה לא שייך כל דבריך דניהו דאינו בגדר הזמה והוה כאשר עשה היינו לענין הדין תשלומין או חיוב כאשר זמם אבל שלא יפסול העדות בודאי לא שייך בזה. ועיקר הטעם היא כמ"ש בגליון הרמב"ם שלי שמקורו היא בירושלמי ראש השנה פ"ג ה"א כלשון רבינו ממש ובחנם נדחק הלח"מ והכוונה היא דכל דהעידו עדים אף שהוזמו כיון דהזמה חידוש הוא והם קדשו כבר החדש והרי אתם אפי' מוטעים וא"כ שוב לא גרע מאם טעו הבי"ד ואין לך טעות גדול מזה שבאמת הזמה חידוש היא ומה חזית דציית להני ובכה"ג לא שייך זאת ובאמת לדבריך לא היית צריך לכ"ז שהרי הרמב"ם כתב בהדיא שאפילו קדשו את החדש ע"פ עדים זוממין ועל כרחך כמ"ש. ובזה כתבתי בתשובה זה רבות בשנים ליישב מה דקשה לי בספ"ק דר"ה דפסלו את בנו וקבלו אותו ואת עבדו וקשה הא הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהרי נצטרפו בשעת ראיה ובעת הגדה ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת זה ודאי חידוש הוא דלמה יפסל כשיהיה אחד מהם קא"פ ועיין תומים סי' צ' וא"כ בקידוש החדש ודאי כשר ודו"ק:

ומ"ש להסתפק באם עדים העידו שזה חייב לצאת ידי שמים והוזמו אם חייבים אי נימא כיון דחייב לצאת ידי שמים אי תפס לא מפקינן מיניה שוב חייבין דהתפיסה דבר קל וכמ"ש הכ"מ לענין הפיל שינו וסימא עינו יעו"ש ועל זה הבאת דברי הריטב"א שכתב בריש מכות גבי כופר כיון דאין ממשכנין אותן לא שייך הזמה. והנה יש לחלק בניקל דשאני התם דאין ממשכנים משום דלכפרה אתי ולא משהו ליה א"כ לא רצו לחייב אותו כלל אבל לצי"ש אפשר דישלמו דלמא ירצה לצי"ש אבל העיקר כדבריך דכל דפטור בדיני אדם ובדיני שמים ג"כ אינו חייב רק אם ירצה לצי"ש וא"כ שוב לא שייך כאשר זמם דהא לצי"ש הוא דחייב ועל כרחך לא שייך לחייב לעדים לצי"ש רק בממון שהגיעו כבר נזק אבל לא בזה שלא חסרו עדיין ממון ואינו רק קנס והרי בעינן אשר ירשיעון אלקים והרי אינם חייבים רק לצי"ש והוה מודה בקנס דפטור ושאני מיפך והזמה דהוה ספיקא דדינא ואם נימא דחייב חייב מצד הדין הנה בגוף הדין צדקת אבל א"צ אריכות דברים והדבר פשוט דכל דלא רצו לחייבו רק לצי"ש לא מקרי כאשר זמם לעשות דמי יימר שישלם לצי"ש וא"כ לא חייבו אותו כלל וז"ב ופשוט:

והנה בשנת תרי"ז שבת ויחי י"ד טבת הוגד לי בשם הרב הגאון המנוח מוה' הירץ ז"ל סאחסטוב ראב"ד פה"ק לבוב ת"ה שאמר במ"ש רשב"ם ב"ב דף ל"א ע"ב ד"ה רב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקתיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים והקשה דדברי הרשב"ם סותרים דבתחלה כתב שלא יעידו בשום עדות בעולם ומשמע בין שמעידין להוציא ממון ובין שמעידין להחזיק ממון ואילו אח"כ כתב דאוקמא ממונא אחזקתיה ולא תוציאנו מספק ומשמע הא אם מעידים להחזיק ממון נאמנים. ואמר הוא דהנה התומים הקשה דעדי שובר יהיה עדות שאתה יכול להזימה דהו"ל כאשר עשה שכבר פטרו אמנם באמת ל"ק דאם נימא דלא יהיו נאמנים ויהיה הוא הולך ומשלם לחבירו שנית שוב על זה יהיו נאמנים שפרע שנית ועל זה יהיה כאשר זמם ולא כאשר עשה דהרי הם מעידים שחייב זה להחזיר ולפ"ז כאן דהם סהדי שקרי ולהוציא אין נאמנים שוב גם להחזיק פסולים דהו"ל כאשר עשה והתירוץ לא שייך כאן דעל זה לא יהיו נאמנים עכ"ד ודפח"ח. אבל באמת אינו נכון דלשיטת הפוסקים דאמרינן עביד איניש לאחזוקי דיבוריה שוב יהיו פסולים לחזור ולהעיד וא"כ שוב הדרא קושיא דהו"ל כאשר עשה. אמנם דקדוקו על הרשב"ם הוא דקדוק עצום ובאמת שבתוס' ב"ק דף ע"ב מבואר בהדיא דלרב חסדא אינם נאמנים רק להוציא ולא להחזיק שלא כמשמעות הרשב"ם.

אמנם סברת הרשב"ם נראה דבר חדש דכמו דקי"ל דבר ולא חצי דבר והיינו שהעדים צריכין להגיד דבר שלם. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבשעת הגדת העדות בעינן שהיה ראוי להיות עדות למלוה ולהלוה לזה כמו לזה וכל שאינו ראוי להעיד רק להלוה דהיינו להחזיק ולא להוציא זה לא נקרא רק חצי דבר ואין תורת עדות עליהם ועוד דמה נעשה אם זה יתפוס מזה שוב לא יהיו נאמנים וכל כה"ג אין שם תורת עדות עליו ולשיטת התוס' ישנים בכריתות י"ב דצריך שיכוונו להעיד א"כ כל כה"ג שהם פסולים להגיד רק לטובת מי שהממון בידו א"כ לא יכלו לכוין בשעת מעשה להעיד דלמא יתפוס זה מזה ביני וביני ולא יוכל להגיד ובכה"ג שוב אין שם עד עליו ובלא"ה לפי מ"ש בגיטין דף ס"ז דבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי וכתבו בתוס' דדיבור שנגמר על ידו מעשה ג"כ חשוב מעשה ולפ"ז בשלמא כל עדי שובר מקרי מעשה דאף שזה יתפוס ממנו יצטרך להחזיר אבל כאן דאם יתפוס יהיה נאמן שוב לא מקרי מעשה רק דיבור בעלמא ואינו בגדר עד כלל כן נראה לפענ"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.