שרשי הים/עדות/כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ עדות כ

ח

עדים שהעידו על א' והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון הרי אלו לוקין כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין כו'. ע"כ. הכי איתא בפ"ק דמכות כיצד העדים נעשים זוממין מעידי' אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא לוקה את המ' וכתב התוס' שם תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה א"כ גם שלא יוזמו כו' דהכי הוא האמת כו' עיין בס' מע"ח מה שנדחק במ"ש דהכי הוא האמת יע"ש ולע"ד כונתם מבוארת דהוה מצינן למימ' דאה"ן דאף כשלא יוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומתני' הק' עדות זה עדותם שאי אתה יכול להזימה הוא וממילא אין מקבלין עדותן וכדמשני תלמודא בפ' היו בודקי' דמ"א עלה דקאמר ר"ח עידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין ופרכינן כיון דאינהו לא מקטלי איהי היכי מקטלא הוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומשנינן הכי נמי קאמר מתוך שאינן נהרגין איהי נמי אינה נהרגת יע"ש.
לזה כתבו דהכא לא מצינן לתרוצי הכי דהאמת הוא דע"פ עדותן אם לא יצאו זוממין נעשה בן גרושה ובן חלוצה דאי לא תימא הכי לא משכחת בן גרושה ובן חלוצה לעולם ובפ' שבועת העדות שנינו שבועה שתבא ותעידיני שאיני בן גרושה ובן חלוצה כו' וגם בסוף מסכת תמיד שנינו לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה כו' ודוק כתבו עוד וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם וק' דא"כ מאי קאמר בפ' היו כו' והא מ"מ לוקה כו' מבואר מדבריהם דמפשט פשיטא להו דכל עדות שאי אתה יכול לקיים בעדים הזמה לוקי' דומייא דעדים דבן גרושה ובן חלוצה דלוקה משום לאו דלא תענה בריעך כו' דנפ"ל מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע ולפי"ז גם במעידים על הטריפה שהרג את הנפש דאינן נהרגין משום דגברא קטילה בעו למיקטל ואיהו נמי אינו נהרג משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה כדאמרינן בפ' הנשרפין דמ"ז לוקי' משום לאו דלא תענה ברעך וכדנפ"ל מקרא דוהיה אם בן הכת הרשע אבל מדבריהם פ' אלו נערות דל"ג ע"א ד"ה אלא מבואר דבעדות כזה אף מלקות נמי לא לקי שכתבו וז"ל וי"ל דלא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אלא במעידין את הטריפה דאי אפשר לקיים בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילה בעו למיקטל אבל הכא נתקיימה ההזמה במלקות עכ"ל.
והדברים תמוהים בעיני דמה טעם לפוטרם ממלקות מה"ט משום דגברא קטילא כו' כיון דס"ס אית בהו לאו דלא תענה ברעך עד שקר דלחיי שעה ודאי חיישינן כל היכא דאיכא צד לטיבותא כמו שנראה מדברי רש"י והתוס' בע"ז דכ"ז גבי הא דאמר ר"י ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם כו' יע"ש ועוד יש לתמוה בדבריהם שם דאכתי אמאי לא ק"ל מההיא דפ' היו בודקים ולא יתכן תירוצם דע"כ צריכין לתירוצם דהכא וכעת צריך ישוב כתבו עוד וז"ל אבל הכא שלא כיוין אלא לשוויה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה עכ"ל וק' דהא הכא נמי באים לחייבו מיתה דכיון דבאים לחייבו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה אי עבד עבודה בשבת חייב מיתה כמ"ש התוס' בפ"ק דקידושין די"ב ע"ב ד"ה אי הקנטו כו' לחלל שעבד עבודה בשבת חייב מיתה יע"ש.
ועיין להרב פ"ח בליקוטיו בס' מים חיים שהק' שם ע"ד התוס' הנז' דכיון שחלל שעבד עבודה עבודתו כשירה כדאמרי' בפ' האומר דס"ז ואפי' אחר שנודע בודאי שהוא חלל כמ"ש רבינו בפ' ו' מה' ביאת מקדש ד"י וכ"ב התוס' בתעניות (דף י"ז ע"ב ד"ה דבר) יע"ש איך יתחייב מיתה כשעבד בשבת כיון שעבודתו כשירה יע"ש מדברי התוס' הללו נוחים לפ"ז אלא ששיטה זו של התוס' ורבינו דמשמע להו דאפי' נודע בודאי שהוא חלל עבודתו יש בה מן הקושי מההיא דפ' האומר דס"ו ע"ב במשל שהביא רבי טרפון גבי מקוה שנמדדה ונמצא חסר שכל הטהרות שנעשו ע"ג טהורות מההיא דבן גרושה ובן חלוצה שכל קרבנותיו כשרות למפרע ולפי שיטה זו אין המשל דומה לנמשל דשאני בן גרושה ובן חלוצה דאפי' אחר שנודע עבודתו כשיר' משא"כ גבי מקוה דלאחר שנודע שהוא חסר טהרותיו טמאות מכאן ולהבא וכבר עמד בזה בס' מגי' ספר בלאוין דקס"א ע"ב ויש עוד בזה אריכות דברים אין כאן מקומו.
ודע שבחידושי הריטב"א הק' בשם הרמב"ן ז"ל דכשהעידו על פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה והוזמו אמאי לא יתחייבו לשלם לו דמי תרומות ומעשרות שהפסידוהו ותי' דזה אינו אלא גרם בעלמא ואינן נזומים על כך ועוד דכיון שאינן נזממים על עיקר עדותן שהוא בן גרושה ובן חלוצה גם על חיוב הממון אינן נעשים זוממין יע"ש והנה התירוץ הא' יש לדחותו דמי לא עסקינן שכבר אכל תרומות ומעשרות וכשעושי' אותו בן גרושה ובן חלוצה חייב לשלם את הקרן כמ"ש רבינו בפ"י מה' תרומות די"ב ואפשר לומר דכיון דליכא תובעים בענין חיוב זה כמ"ש בחולין דקל"א לא מיחייבי העדים זוממין ויש להתיישב בזה.
ובמ"ש עוד רבינו שם מעידים אנו שהרג בשגגה והוזמו לוקי' ואינן גולין כו'. גם זה שם מעידים אנו שחייב גלות אין אומרי' כו' אלא לוקה כו' וכתבו התוס' שם בד"ה מעידין אנו באיש פ' כו' וא"ת והיאך הם יכולים לחייבו גלות והא יכול לומר מזיד הייתי כו' כתב הר'ב ח"ה וק' לי לדבריהם דמאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דהא אין אדם מע"ר כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין גבי פ' רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דיכול לומר מזיד הייתי כבר תי' בתוס' בפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו מע"ר אלא שהוא עושה תשובה דאינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן עכ"ל וכן הק' הפ"ח בקו' מים חיים ולע"ד לק"מ דאיכא למימר דקושיית' דהכא הוא לדעת רב יוסף דפליג על רבא בפ"ק דסנהדרין ד"ט גבי ההוא דפ' רבעני לרצוני דס"ל דאדם נאמן על עצמו אף לשים עצמו רשע ולדידיה ק"ל שפיר הכא דהא יכול לומר מזיד הייתי ונאמן לשים עצמו רשע ובפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו הק' שפיר אליבא דרב יוסף דס"ל דאין אדם מע"ר והוצרכו לתרץ אליביה דהתם מכוין לעשות תשובה אבל לרב יוסף בלא"ה ניחא להו שפיר ודוק ובר מן דין יש ליישב קושיית הרב ז"ל דקושייתם דהכא אף אליבא דרבה הוא דס"ל אין אדם מע"ר דהכא נמי מכוין לטובה הוא כשאומר מזיד הייתי דאם אומר שוגג הייתי ומחייבין אותו גלות אם בא גואל הדם והרגו בתוך עיר מקלטו נהרג עליו אבל אם הוא מזיד אם הרגו גואל הדם פטור כמ"ש רבינו בה' רוצח וכיון שכן נאמן לומר מזיד הייתי ולא מחייבינן אותו גלות כיון דלפי דבריו ההורג אותו מגואלי הדם פטור הוא ואיך מחייב אותו גלות כיון דאפשר שיבא הדבר לחייב מיתה את הפטור ועיין בדבריהם ביבמות דכ"ה ד"ה ואין אדם כו' ודוק.
כתבו עוד וז"ל ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כו' לכאורה משמע דעפ"ז מתורצת עיקר קושייתם שהק' מתחילה דהיאך העדים מחייבים אותו גלות כיון דיכול לומר מזיד הייתי והשתא ניחא להו דמתני' מיירי בדשתיק ולא אמר מידי אבל הא ודאי ליתא דאם מתני' מיירי בדשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין העדים נעשים זוממי' כשבאו עדים אחרים והזימום דהרי אין כאן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו שהרי בעל הדבר הודה מעצמו ואיהו גופיה קמחייב ולמה לן קרא דהוא ינוס ודרשי' הוא ולא זוממין ת"ל דאין כאן הזמה משום דאיכא הודאת בע"ד בעצמו כי ע"כ נרא' לומר דהתוס' ז"ל לא באו לתרץ הכא כי אם מתני' דלקמן דקתני דשונא גולה ושונא אינו גולה דמיירי היכא דשתיק ובשתיקה וליכא רגלים לדבר יש חילוק בין שונא לאוהב אבל עיקר מתני' לא מתרצה אלא בתירוץ הראשון ועוד אפשר לומר דעכשיו באו לתרץ אף עיקר קושייתם שהק' תחי' על מתני' וס"ל דשתיקת בעל דבר לא חשיבא לא הודאה לענין לפטור את העדים זוממי' ולא הכחשת כדי לתרץ דבריו ולומר דה"ק לא הרגתיו שוגג אלא מזיד ועיין בחי' הריטב"א ז"ל.
והנה בגמ' שם בפ"ק דמכות עלה דתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה כו' אלא לוקה את המ' פריך שם בגמ' מה"מ אמר ר"י בן לוי אמר ר"ש בן לקיש דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לו ולא לזרעו וליפסוליה לדידיה ולא לפסוליה לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא כו' וכתבו שם התוס' ד"ה כאשר זמם וליכא וקשיא היכא שמעידים שהוא איש מצרי שני דאין באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א"כ נפסול וכתב שם הר'ב ח"ה וק"ק ומאי קושיא ונימא דקושטא הוא דנפסל עכ"ל ולע"ד ל"ק כלל דמתני' דנקט עדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממים ודאי דלאו דוקא אלא כל עדות שבפיסול הגוף דכוותיה וכמ"ש התוס' לעיל דה"ה מעידין אנו באיש פ' שהוא ממזר כו' ולא נקט בן גרושה אלא משום דתנא בפיסולי כהונה קעסיק ואם איתא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים לא הוה סתים לן תנא והוה תני בהדיא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים וא"נ הוה יהיב לן טעמא בהדיא גבי בן גרושה משום דכתי' לו ולא לזרעו דמינה הוה שמעינן דגבי מצרי ב' דליכא האי טעמא נפסלים העדים וברור.
כתבו עוד בתירוצם וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת בביאתו וכתיב ועשיתם לו ולא לאשתו עכ"ל ואיכא למידק דבפ' אלמנה לכ"ג דס"ט ע"א איפליגו בהך מילתא רבי יוסי ורבנן ולרבנן נפסלת לכהונה אבל לר"י כיון שאין זרעו פסול אף היא אינה נפסלת יע"ש והשתא לר"י מה יענו התוס' לקושייתם דאין סברת לומר דלרבי יוסי דהעדים זוממי' נפסלין דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועי' הך פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בעדים זוממי' ולולי דברי התוס' ז"ל היינו יכולים לתרץ קושייתם באופן אחר וניחא נמי אף לדעת רבי יוסי והוא דמצרי ב' הבא על בת ישראל דאיכא איסור עשה כמ"ש רבינו בספ"א מה' אישות דכתיב דור ג' יבא בקהל ה' ולאו הבא מכלל עשה עשה א"כ כשבאו להעיד על אחד שהוא מצרי הרי אשתו ישראלית אסורה לו ואם נקיים הזמה בעדים לפוסלן כמצרי ב' הרי אשתו אסורה לו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו ולא ידעתי למה נקטו התוס' תירוצם משום פיסול כהונה דנפסלת בביאתו ולא עלו לתרץ כאשר כתבנו וממילא יתישב אף לדעת ר"י וצ"ע.
עוד אמרו בגמ' משמיה דרב פדא ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקל ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כו' וכתבו שם התוס' ומה הסוקל פי' הקונטרי' כו' לכך פי' ר"ת דה"ק ומה הסוקל אינו נסקל פי' אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנידון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל המעידים איש פ' חייב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא ביטלת לגמרי כו' דהכי קאמר לעיל דלא עבדינן ק"ו בכ"הג כו' עכ"ל כך היא הנוסחא בדבריהם בספרים ישנים והר'ב ח"ה הגיה וכתב דגרסי' דהיכי קאמרי' דעבדינן ק' ובכ"הג וכונתם על הק"ו דעביד בר פדא ומה המחלל כו' יע"ש ומלבד מה שנדחק למחוק גי' הספרים עוד בה שלפי גירסא זו דבריהם באו בדרך ארוכה וללא צורך ועוד דמילת לעיל אין לה מובן כיון דעל ק"ו דבר פדא קיימי התוס' ולכן נ"ל לקיים גי' הספרים ישנים והן קדם נדקדק בדברי ר"ת ז"ל דאכתי תיקשי לדידיה נמי מה שהק' לפ' רש"י ז"ל דמאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא כו' ה"נ לדידיה גלי קרא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו הרי דגלי קרא דעדים זוממי' נהרגים במיתת הבועל שהוא בחנק ולא עבדינן ק"ו דומה הסוקל דא"כ אינו נהרג אלא בסייף כיון דגלי קרא בהדיא א"כ מאי פריך רבינא א"כ בטלת כו' ועכ"ל דלפי' ר"ת לק"מ וכיון דק"ו דעבי' בר פדא ומה המחלל אינו מתחלל והאי ק"ו דעביד רבינא ומה הסוקל אינו נסקל דמו שפיר אהדדי בנושאי' ושתי הילפותות הם מעלמא דמינייהו ילפינן לענין העדים זוממים וכיון דאשכחן דגלי קרא בק"ו זה דומה הסוקל דלא עבדינן ליה כדכתיב לאחיו ולא לאחותו וש"מ דעדים זוממים נהרגים בסייף ממילא ממפריך אידך ק"ו דעביד בר פדא ומה מחלל כו' דהא גלי לן קרא דלא עבדינן ק"ו כהאי גבי עדים זוממים לפוטרם בשום דבר אבל לפי' רש"י ז"ל דלא דמי ק"ו דבר פדא לק"ו דרבינא אהדדי דק"ו דרבינא דילפותא הוא מצד העדים זוממים עצמם דקאמר רחמנא דאם לא עשו מעשה נהרגין ואם עשו מעשה דאינן נהרגין וק"ו דבר פדא בילפותא אינו מצד העדים עצמם אלא מעלמא כל כי האי הקשה שפיר ר"ת לפי' רש"י דהיכי מדמי להו אהדדי דגבי ק"ו דעביד רבינא איכא למימר דלא עבדינן ליה משום דגלי קרא אבל אכתי ק"ו דרב פדא מצינן שפיר למעבד כיון דהילפותא היא מעלמא ובכן יש לקיים שפיר הנוסחאות הישנות דכונתם במ"ש דה"ק לעיל דלא אמרי' ק"ו בכ"הג היינו ממ"ש לעיל ד"ה זוממי' דדרשי' קרא לאחיו ולא לאחותו דמינה ילפינן דהעדים זוממי' נהרגין בחנק כמיתת הבעל וממילא מפריך האי ק"ו דומה הסוקל דלפ"ז ליכא מיתה בעדים זוממים אלא בסייף כמ"ש הרב ח"ה ז"ל ודוק.
עוד גרסינן שם בגמ' עלה דקתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא חייב גלות כו' ובעי בגמ' מה"מ אמר ר"ל דאמר קרא הוא ינוס אל אחת מהערים הוא ולא זוממים הק' מורינו הרב המופלא הי"ו למה לא דרשו ג"כ הוא ולא היא שאין האשה גולה אל ערי מקלט וכדדרשי' גבי קרא דונמכר בגנבתו ולא בזממו ומינה ממעטי' נמי אשה כמו ששנינו במסכת סוטה בגנבתו ולא בגנבתה ועיין בפ"ק דקידושי' דח"י ע"א וליכא למימר דאה"ן שהרי מבואר בפ"ק דגיטין די"ב ע"א דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה יע"ש ואפשר דגבי גלות דמשום כפרה הוא אין סברא למעט אשה דאטו אשה לא בעייא כפרה עד שאמרו גברא בעי חיי אתתא לא בעי חיי ונכון.

העידו על שורו של זה שהרג כו' הרי הן לוקין ואין משלמי' את הכופר כו'. ע"כ. הכי איתא בפ"ק דמכות ד' דברים נאמרו בעדים זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר קסברי כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כו' עיין במ"ש רש"י ובחי' הריטב"א יע"ש ואיכא למידק דלמה לן האי טעמא לפטור את העדים תיפוק לי דלא מצינן לחייב את העדים כופר דמצו למימר לא לחייב את הבעלים בכופר באנו אלא לחייב את השור מיתה באנו וכדאמרי' בפ' היו בודקי' דמ"ו גבי עידי נערה המאורסה שהוזמו שאינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ואי משום דכיון דהשור נהרג בעדותן ממילא מחייבו הבעלים בכופר התם נמי כיון שהאשה נאסרת על בעלה ממילא מחייבו מיתה לר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה והתם אליבא דר"י קיימינן כדאיתא התם וי"ל דהכא שאני דכיון שיודעים דבאים להרוג את השור יודעים ג"כ שבעל השור מיחייב בכופר דמקרא מלא דבר הכתוב אבל התם לא ידעו שהאשה היתה חבירה א"נ לא ידעי דחבר אין צריך התראה והא דפריך בפ' היו בודקין אלא אשה חבירה דקי"ל כר"י למקטלא היכי משכחת לא הוה מצי לשנוי כגון שידעי שהיא חבירה וידעי שחבר אינו צריך התראה וכ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"א ד"ה עידי האב יע"ש.
והשתא ניחא נמי מאי דאמרינן לקמן גבי אין נמכרין בעבד עברי סבר רב המנונא למימר הנ"מ היכא דאית ליה לדידיה כו' אבל היכא דלית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מזדבן אינהו נמי לא מזדבני כו' וקשה דכי לית לדידיה נמי דלא מזדבנא דמצו העדים למימר לא לחייבו מכירה באנו דלדידן הוה משמע לן דאית ליה לדידיה וכן ק' למאי דהדר קאמר רב המנונא הנ"מ היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו כו' דכי לית ליה לדידיה מצו למטען הכי אמנם ע"פ דברי התוס' ז"ל ניחא דרב המנונא נמי לא קאמר אלא היכא דלא מצו למטען הכי כגון דידעי העדים נמי דלית ליה לדידיה אלא שבעיקר דברי התוס' אני מגמגם דהיכי משכחת לה דידעי העדים שהוא חבר א"נ שידעי שחבר אינו צריך התראה אי בשאמרו כן העדים עצמם נמצא שאנו באים לחייבם ע"פ עצמם ולא מצינו חיוב מיתה לאדם ע"פ עצמו ועוד דמצו למטען דבשעת עדותן לא הוו ידעי ואי אמרו כן קודם עדותן מצי למטען דבשעת עדותן אשתלין וצ"ל דבעת עדותן אמרו הכי כדאמרי' בפ' אלו נערות דל"ג ע"א לענין התראה ועיין להר"ן בפ' כל הנשבעין.
תו אמרי' שם בגמ' משום ר"ע אמרו אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין כתוב בחי' הריטב"א ואע"ג דכי שילם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שילם נמי משלמין קנסא הוא והעלה עוד דהא דמשלמין כשעשו מעשה היינו משום דינא דגרמי לדידן דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ודוקא היכא דליתיה לממונא דליהדר אבל היכא דאיתיה לממונא דליהדר דשלא כדין שקליה לא מחייבו דלא דמי לדיין שטעה בדין דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו דהתם לביה אנסיה אבל אלו שעשו במזיד מיהדר ופטירי וכתב עוד ואיכא מרבותינו ז"ל דק"ל דאפי' כי איתיה לממונא דהדר למאריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות דאמרי' לא הרגו נהרגין ונראה דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבם הכתוב אלא כשלא עשו מעשה וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכל ששילם זה כאשר עשה הוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע"ג דאמרי' שאם הרגו אינן נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשים מן הדין מ"מ לא חילקו תורה וכיון דגבי קטלה קי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"ה לענין ממון דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירושו לצדדין ואף הרמב"ן ואף בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבו לעדי' האלו כשעשו מעשה אלא מדינא דגרמי כו' עכ"ל ועיין בתוספות בפ"ק דבב"ק ד"ד ע"ב ד"ה ועדים זוממים שכתבו וז"ל פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ עדים זוממי' חייבים דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשים מן הדין עכ"ל ועיין להרב הנמקי בפ' חזקת הבתים דק"ץ עלה דמתני' דהיו ב' מעידים אותו שאכלה ג' שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל שכתב וז"ל וא"ת והיכי דמי כו' ותירץ לחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרי' בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל ודוק.

ט

כך קבלו חכמים ששנים שהעידו שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו אחרים והזימום כו' הרי עדים הראשונים לוקים אע"פ שלא הרשיעו הצדיק להלקותו. הכי איתא בפ"ק דמכות אמר עולא רמז דעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין איכא למידק לדעת רבינו לעיל בה"ב שכתב דבעדות מלקות אפי' אם הוזמו אחר שעשו מעשה נעשים זוממי' ולוקי' ולא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה עשה אלא דוקא גבי מיתה א"כ מנ"ל דבעדות בן גרושה ובן חלוצה שנמצאו זוממי' שלוקי' אי מהאי קרא דוהצדיקו איכא למימר דלא אתא קרא אלא לעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלא נימא כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרי' גבי מיתה אבל בעדות בן גרושה ובן חלוצה דלא אתו העדים לחייב מלקות מנ"ל למימר שלוקי' את זה העיר מורינו הרב המופלא מהרח"א נר"ו והיתה תשובתי אליו כי לפי מ"ש מוהרח"א מוצל מאש ח"א סי' ך' בטעמו של רבינו דס"ל דמש"ה בעדות מלקות לוקי' אחר שעשו מעשה משום דגבי מלקות ניתן ק"ו לידרש ומה כשלא עשו מעשה לוקי' כשעשו מעשה לכ"ש ולגבי מלקות ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כדאמרי' לקמן ד"ה ע"ב לגבי מיתה שדבר אלינו ה"ה ברפ"ב מה' מאכלות אסורות שכל דבר שנאסר בלאו הבא מכלל עשה בהדיא אפשר ללאו שלהן לבא מק"ו ולוקי' עליו ומה"ט כתב שם רבינו גבי אוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית שלוקה מן התורה אע"ג דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע"ש והשתא ה"נ דאיכא לאו דלא תענה בריעך עד שקר אף שמפני הלאו אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דאיכא ק"ו נמי אהני הק"ו לעשותו ללאו זה כלאו שיש בו מעשה ולוקי' עליו א"ד הרב מוהרח"א יע"ש ולפי דבריו ז"ל מתרצתא היא קושית הרב המופלא דלית לן לאוקמי קרא דוהצדיקו בעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלהכי לא צריך קרא דמסברא אנן ידעינן לה דלענין זה ניתן ק"ו לידרש ודוק.

י

שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דינו ליחנק ודין הנואפת לשריפה כו' הרי אלו נחנקין ולא נשרפין כו'. ע"כ. בגמ' פ"ק דמכות כל הזוממי' מקדימי' לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן וכתבו שם התוס' בועלה דרשי' היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אבל ק' כיון דכתיב אחיו אמאי אצטריך למעוטי זוממי' מהיא וי"ל דאי מאחיו הו"א דה"מ כשהבועל היה נידון קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא ולא זוממי' כו' עיין להתוס' בסנהדרין (דף נ"ה ע"ב ד"ה לאחיו) שכתבו ג"כ כדבריהם דהכא וז"ל וי"ל דאי מהיא לחודה לא הוה ממעטי' זוממין משום דבעינן כאשר זמם קמ"ל לאחיו ולא לאחותו ואי מהתם הו"א הנ"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ"ל וכתב שם הרב ח"ה ז"ל וז"ל וק"ק דהשתא נמי דכתיב היא לא נתמעט זוממים דלא גלי קרא לאחיו למעט זוממים אלא היכא דמעידים נמי על הבועל דמקיים ביה כאשר זמם אבל היכא דאינן מעידים על הבועל בעינן כאשר זמם ולע"ד הא ל"ק כלל דודאי עיקר קרא דהיא ע"כ למעט זוממיה אפי' היכא דאינן מעידים על הבועל דאלת"ה מילת היא למאי אתא דאי למדרש היא ולא בועלה הרי מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו נפקא דרשי' ולא לאחותו דמינה שמעינן דמיתת הבועל אינה כמיתת הנבעלת ואי אתא מילת היא למידרש היא ולא זוממיה היכא דבאים להעיד נמי על הבועל זה ג"כ נשמע מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דגלי קרא בהדיא דעד זומם נהרג במיתת הבועל אלא עכ"ל דמילת היא לא אתא אלא לאשמועינן היא ולא זוממיה אף היכא דאינן באים להעיד על הבועל ותנא דברייתא דדריש מילת היא למעט בועלה ודאי דלאו אהאי קרא סמיך דלמעט בועלה מקרא דלאחיו נפקא דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אלא אגב דדריש מילת היא למעט זוממיה דעיקר קרא להכי הוא דאתא קאמר נמי היא ולא בועלה ואקרא דלאחיו סמיך ועיין להתוס' בר"פ לולב הגזול (דף ל' ע"א ד"ה כי יקריב) ובכתובות (דף ל"ח ע"א ד"ה אבל כו') יע"ש:
ואולם ק"ק לי דהיכי ילפינן מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דזוממי בת כהן נהרגין במיתת הבועל מדכתיב לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו ולמה לא נאמר דזוממי בת כהן אינן נהרגין כלל כיון דאין אנו יכולים לקיים בהם כאשר זמם שהרי הם זממו להרוג את שניהם לבועל בחנק ולנבעלת בשריפה ואין אנו יכולים לקיים שניהם ומ"ש מעדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממי' כלל כיון דכתיב ועשיתם לו ודרשי' לו ולא לזרעו וכתיב כאשר זמם ובעינן כאשר זמם וליכא משו"ה אינן נעשי' זוממי' ה"נ כיון דכתיב לאחיו ודרשי' ולא לאחותו וכתיב כאשר זמם וליכא נימא שאינן נעשים זוממי' כלל ונ"ל דזוממי בת כהן כשבאים להעיד על הבועל ועל הנבעלת לחייבם מיתה הן באים להעיד ב' עדויות דכל א' צריך התראה לבדו כנודע וכשמחייבים אנו את העדים שריפה כמיתת הנבעלת קרינן בהו כאשר זמם שהרי בעדותה איכא כאשר זמם אבל בעדות בן גרושה דליכא אלא עדות אחת שבאו לעשותו בן גרושה ובעדות זה באו לפסול זרעו ג"כ אם נפסול את העדים ולא נפסול זרעם ליכא כאשר זמם כלל ודוק:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.