בית מאיר/יורה דעה/שכד

בית מאיר ‏ יורה דעה שכד

סעיף י' נתן וכו' אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. נ"ב ואם לאו פטורה ואף דהשאור דלטעמא עביד לא בטיל עיין בזה פר"ח יו"ד סי' צ"ח סק"ז ד"ה ומעתה: סעיף יא עיין ש"ך ס"ק י"ח. שם כתבתי בצדו על הדברים שכתב דגם הרא"ש סובר דיש בילה בלשון זה לענ"ד באופן זה שנתערב מעט שאור של גוי בעיסה מרובה של ישראל בלאו ההוא טעמא דיש בילה ת"ל לא יהא כיבש ביבש מה"ת לחוש לדידן שאין שיעור לחלה דילמא מיתרמי כולו של נכרי הא רובא דאורייתא ולמה לא ניזל בתר רובא הא קבוע ל"ש בזה כיון שנתערב ואינו ניכר ואפילו קיבוע דרבנן אינו כיון שאינו דבר חשוב ומה שאינו בטל מחמת דלטעמי' עביד זה אין לו שייכות לחשש זה ואולי דחשוב נמי משום זה קיבוע דרבנן] ודוק כי צ"ע על הפוסקים שמביא התה"ד שלא דיברו מזה כלל ונראה דמטעם אין מבטלין איסור לכתחילה נגעו בו והחמירו וכמשמעות לשון הרמ"א בהג"ה. וזה נמי טעם מהר"ש שמביא הש"ך ס"ק כ"א. אבל בהד"מ מבואר טעם אחר עכ"ל שם. ואולם כעת בלמדי משניות מצאתי מתני' מס' דמאי פ"ה משנה ח' פי' שם הר"ש שאין מוכרין אלא לצורך היינו כשנתערב מעט חולין בטבל מרובים שאין תקנה לטבל אא"כ מעשר עליו ממקום אחר. ולפ"ר יש סתירה משם לדברי. אבל נלענ"ד דדוקא התם נהי דבדאורייתא חוששים שם לומר אין בילה ולכן מוכרח לפרוש ממקום אחר ולא כמקודם שם משנה ה' דמפריש מיני' ובי' וסומכין על יש בילה בדמאי כמבואר שם בהר"ש מ"מ התם א"א לומר דיעשר כדי שעור הטבל ולסמוך דהכל מתרמי לי' מן הטבל שהוא הרוב דהא דבר הנבלל עכ"פ הוא וא"א שלא יהא בהמעשר שנוטל נמי מן החולין המעורבים אלא שמטעם אין בילה א"א לסמוך דיטול מעשר מכל התערובות ולומר דמתרמי מהכל לפי ערך פטור על פטור וחיוב על חיוב משא"כ בחלה לדידן דאין לה שיעור ואין חשש כי אם דילמא מתרמי הכל של נכרי מכח אין בילה לזה שפיר הוקשה לי מה"ת דלא ניזל בתר רובא. ועיין תוספות פסחים דף נ' ע"ב ד"ה דילמא] ואפשר לומר נמי דהיינו טעמא דהפוסקים שלא דיברו מזה כלל משום דהש"ך ס"ק זה כתב נמי והשתא ליכא למימר דנעשית כולה פסולה דהרי שאור של נכרי אינו טבל שיאסר בכ"ש עכ"ל. נמצא כיון דהשאור לא בטל לגבי העיסה של ישראל הטבול נחשב כקבוע דרבנן והוי כמחצה ע"מ דל"ש ליזול בתר רובא והיינו נמי כנ"ל בהג"ה. אבל כל דברי הש"ך ס"ק זה אינם מובנים לי התחלת דבריו כתב דה"ה כשנפל עיסה שלא הורמה לתוך עיסה ההורמה. ואדרבא בהכי שייך טפי יש בילה מבשאור כמבואר בתה"ד. וזה תימה בעיני דמ"ש עיסה בעיסה משאור בעיסה שיהא בעיסה יותר שייך יש בילה הא תרווייהו גושים הם. ומה שמבואר הכי בהתה"ד עיינתי בו ולדעתי לא נאמרו דבריו כ"א ליישב הפסקים עם התשו' שבפסקיו לא הוצרך אף במקום דאפשר ממקום אחר כי אם שיפריש מיני' ובי' מטעם דיש בילה ובהתשובה החמיר בדאפשר בנפל שאור של נכרי לתוך עיסה של ישראל. וע"ז יפה משני דבפסקיו דיבר מעיסה ר"ל הדין שבש"ע סי' ש"ל סעיף ו' שם איירי דהישראל קנה קמח כמבואר שם בב"י והנכרי קנה קמח ולשו יחד דזה שפיר הוי קמח בקמח לח בלח ויש בילה משא"כ שאור בעיסה מודה דהוי יבש ביבש ולית בילה לכן הצריך אם אפשר להוציא ממקום אחר וזה ברור לענ"ד אף שלשון תה"ד לא משמע קצת הכי. תו כתב הש"ך ולפ"ז צ"ל הא דשרי הרא"ש כו'. וקשה עליו אטו הרא"ש המציא היתר זה הא משנה מפורשת הוא כמבואר בב"י. תו כתב ולפ"ז בשאור של נכרי אין להפריש מיני' ובי' וכו' להרא"ש וכו' זה ודאי אמת שלהרא"ש שאור של נכרי חד דינא הוא עם שאור שלא הורמה דאם אפשר לו יעשה תקנה וכמבואר בהתה"ד בשמו בתשובה. אבל לא כדמשמע מלשון הש"ך דבשאור של נכרי לא שייך כלל ההיתר דנעשית כולה פסולה כנ"ל בשמו. דזה תמוה לי דמה אם שאור מעט אוסר עיסה מרובה שהורמה לא יאסר המרובה של ישראל להמועט דנכרי ונהי דהשאור לא בטל בהעיסה משום דהוא דבר המעמיד לא מיבעי' אם דבר המעמיד דלא בטל אינו אלא מדרבנן כדמשמע במס' נדה דף מ"ז דקתני או שנתחמצה וכו' ע"ש דפשיטא הא ד"ת בטל ופשיטא דאף השאור נעשה טבל ד"ת אלא אפילו לפי' הר"ש דנראה מיני' הוא עיקר דאורייתא וכן מוכרח דאל"ה כשמפריש עליו ממקום אחר הא מפריש עליו מן המחויב דאורייתא על הפטור דאורייתא מ"מ נראה דהעיסה מרובה אוסר השאור מועט עכ"פ מדרבנן כמו שהשאור שלא הורמה אוסר העיסה מרובה אף שהוא המרובה ואינו בטל כמבואר בתשו' הרא"ש כן אוסר העיסה מרובה להשאור של נכרי אף שאינו בטל משום דלטעמא עביד] וכנראה הוכרח לבא לזה באשר ראה בתה"ד בשם הרא"ש בתשובה דמצריך בשאור של נכרי לעשות עיסה קטנה. אבל לענ"ד במח"כ זה שגיאה שלא הצריך זה אלא באפשר והוא ממש חד דין להרא"ש עם הדין המוזכר במתני' בשאור שלא הורמה כמו בזה היכא דאפשר בתקנה לא סמכינן על ההיתר שנעשה כולו טבול והטעם כמבואר בהמ"כ שבב"י סי' ש"ל דמ"מ כיון דהשאור ודאי טבול אי הוי חלת ח"ל דאורייתא והעיסה אפ"ה לא הוי כ"א טבל דרבנן וכיון דשאור בעיסה יבש ביבש לית בילה נראה כמפריש מן הפטור על החיוב ה"ה בשאור של נכרי צריך מההוא טעמא תקנה היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר מה"ת יגרע ולא יהא שייך הטעם שנעשה כולו טבול ואדרבא בשאור של נכרי לא צריכינן לבא לטבל אוסר בכ"ש. תו כתב אבל בטור כתב וזה דעת המחבר. מדברי המחבר ודאי אינה ראי' שהרי לא כתב אלא וה"ה בשאור של פטור וי"ל כונתו ממש כדעת הרא"ש דחד דינא הוי היכא דאפשר בתקנה יעשה תקנה והיכא דלא אפשר יפריש מיני ובי' ואולם מהטור שמביא דברי הרי"ף שמסיק דהנהוג בתקנה אינה אלא חומרא משם יש להקשות על הטור שהרי נראה שהרא"ש בתשובה חולק עליו ולמה משמיט דעתו. ונראה דבזה כיון הש"ך האמת בדעת הריף דודאי לא עלה על דעת הרי"ף לומר דשאור בעיסה יהא נחשב לח בלח כיין ושמן דודאי יש בילה דא"כ תקשי מתני' דחלה מדוע בשאור שלא הורמה הצריכה המתני' תקנה אך י"ל דתקנה עדיף כדי למעט בשיעור] ולא יפריש מיני' ובי' מטעם בילה א"ו כע"מ דשאור בעיסה לא הוי לח בלח כ"א קמח בקמח אלא שבשאור מועט בעיסה על זה שייך לומר יש בילה לענין זה עכ"פ דלא אפשר דמתרמי כולו המיעוט וכמבואר בש"ך. ואפשר נמי מטעם סברתי דאף אילו נימא דיש אפשרות שכל השאור במקום א' מ"מ יש לדון כל דפריש מרובא פריש. לכן כתב דבסגנון זה לא הוי התיקון אלא חומרא בעלמא ע"כ לשוני פעם. תו כתבתי בפעם אחר בלשון זה. ש"ך בסי' שכ"ד ס"ק י"ח כתב נראה דה"ה אם נתערב עיסה שאינה של שאור שלא הורמה חלתה וכו' דינא הכי וה"נ נראה דעת הד"מ סק"ד שמשיג על דברי הב"י שבסי' ש"ל וכתב ול"נ דלפי מ"ש רבינו בעיסה שלא הורמה שנתערבה בהורמה אין לחוש אלא יעשה כמ"ש רבינו. והנה על דברי הש"ך שכתב דהא הך טעמא וכו' דיש בילה בדבר לח. כתבתי כנ"ל. ועתה אני אומר שאף הד"מ לא דיבר נכונה כי ז"ל תשו' הרא"ש כלל ב' על אותה משנה שהבאתי הנוטל שאור וכו' וא"ת מ"ש מההוא דפרק הקומץ אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי ר"ט קח מן השוק ועשר עליו אבל מטבל גמור לא הי' יכול לעשר דהתם שני כיון שנתערב בטל לי' הטבל ד"ת אבל בההוא דחלה כיון דשאור עביד לטעמא לא בטל. וצ"ע דמ"ש הא מה דלטעמי' עביד נמי ד"ת בטל כדאיתא במס' נדה דף מ"ז דקתני אי שנתחמצה וע"ש. וכן איתא בפר"ח סי' ק' סק"ג [אך עיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ב סעיף ה' שם הנחתי בצ"ע כי אפשר מידי דלטעמא עביד ד"ת לא בטל כי הפר"ח סותר עצמו עם דבריו שבסי' צ"ח ס"ק כ"ה ע"ש ודוק בדברי] אמנם לשון הרא"ש על מתני' זו הכי ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא. ור"ל אף שנמי הוא מדרבנן מ"מ חשוב יש לו עיקר דאורייתא כיון דלטעמא עביד וטעם כעיקר דאורייתא ואפשר נמי משום דאף חלה בזמן הזה אף בא"י אינה אלא דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא] וא"כ פשיטא דעיסה בעיסה לא הורמה במרובה שהורמה דהיינו ממש כטבל בחולין דאין לו התקנה דפרנסה ממקום אחר כדהקשו הר"ש ורא"ש וכן הד"מ איך מדמה עיסה של נכרי המרובה על ישראל להכא דהוא שאור דלטעמא עביד משא"כ עיסה של ישראל המועט במרובה של נכרי הא הוי ממש הטבל בחולין ואיך אפשר בפרנסה ממקום אחר וכן לפרוש מיני' ובי' דומי' דהכ' נמי אינו דומה אם המרובה של פיטור כדבארתי לעיל דלכ"ע עיסה בעיסה אין בילה וע"ש. (זה ליתא למה שכתבתי לקמן שהוא עיקר עיין ודוק] ובזה דברי הש"ך סק"כ נמי צ"ע וק"ל. ודע שמה שכתב נמי הרא"ש בתשו' על הדין דש"ע סעיף ב' בנתערב ככרות בככרות דלא יקשה מה שפסק דיש תקנה ע"י ממקום אחר מהנ"ל טבל בחולין בלשון זה וגם אותן ככרות חשובים ולא בטילו הלכך יכול להפריש מטבל גמור עליהם. אף דד"ח דלא בטל נמי אך דרבנן צ"ל דנמי ר"ל על דרך זה דד"ח חשיב יש לו עיקר בדאורייתא ע"י שהוא חשיב קיבוע דרבנן וקיבוע הוא ד"ת. א"נ מפני שדין קיבוע נלמד מן זורק אבן לנכרי אף דשם העיקר מה דלא בטל משום דמינכר במקומו מ"מ יש נמי טעם חשיבות דדבר חשוב גבי' להכי מיחשב עיקר בדאורייתא משא"כ מה דלא בטל מצד דישל"מ זה חשוב לית לי' עיקר בדאורייתא. (וזה נמי לענ"ד טעם ההבדל מה דקיי"ל דדברים החשובים אפילו שלא במינם אינם בטלים. ודשיל"מ אך במינו ודוק]. תו כתבתי פעם ג' הנה לעיל הבנתי מדברי ש"ך הנ"ל דטעם ההיתר שהתירה המתני' נפל שאור שלא הורמה לתוך עיסה שהורמה באם לא אפשר בפרנסה להפריש מיני' ובי' ולא חיישינן לאין בילה הוא מטעם דנעשה כולה טבולה. אבל כעת רואה אני שזה טעות מעיקרא שלא כתבו הר"ש והרא"ש טעם זה אלא דלהכי צריך להפריש על הכל ולא לפ"ע המחויב כמו ביש לו פרנסה ממקום אחר דהיינו דלאחר שהפריש על הכל לא יהא צריך ליתנה כולה להכהן אלא המותר מלפ"ע ימכור לכהן כדכתב שם הר"ש במתני' דבתר הכי לענין תרומה. ואפשר שבאמת כונתם ממש שיש לו דין א' עם התרומה דבתר הכי. וכן נמי מורה לשם לשון פי' הרמב"ם ע"ש. ותדע שהרי הר"ש שם דחק למוקים המשנה ט' מכח הקושי' דאין בילה בדורך ועושה יין ושמן ע"ש וכן מבואר באמת בהקומץ שמביא הר"ש שם שאם נתערב טבל בחולין אי אפשר להפריש מיני' ובי' כמבואר שם ברש"י. ולדברי הש"ך הא שם נמי נעשה הכל טבול מפני שטבל אוסר בכ"ש א"ו ההוא טעותא. והעיקר רואה אני מדהר"ש לא הוקשה קושי' זו על משנה ח' בשאור ש"מ ודאי דס"ל דאף בשאור או עיסה עם עיסה אחר שייך ההיתר דלח בלח כדעת הסמ"ק שמביא התה"ד. א"נ דסברו די"ל בחלה בזה"ז שהיא דרבנן בכל מקום סומכים על יש בילה כדאי' בדמאי פ"ה משנה ז' ע"ש] וכדעת הסמ"ק יש בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב תוך ד"ה ור"י ע"ש שכתבו וכמו כן הי' וכו' דאין לח ומתערב יותר ממנו אלא שהמחמירים סוברים דלא סמכינן על היתר זה אלא בשא"א בפרנסה ובדאפשר יש לחוש דעיסה בעיסה לא הוי לח בלח והמקילין סוברים דאף באפשר יש לסמוך עליו והמתני' אך תקנתא אשמעינן דאם אפשר אין צריך להפריש אלא לפ"ע המחוייב משא"כ מיני' ובי' שמוכרח להוציא על הכל. וכל זה לענ"ד ברור דלא כהש"ך שבמח"כ כל דבריו בזה בלי עיון הראוי. ויפה כתב הרי"ף שהמנהג אינו אלא חומרא וכן סובר הטור בהרא"ש שבתשובה שלא כתב תקנתא דידי' אלא לפי מנהג המחמירים וחוששין לאין בילה בעיסה בעיסה למד אותם תקנתא דידי' אבל באמת אין ללמוד כלל חומרא זו דלכתחילה מהמתני' כנ"ל ודוק: בט"ז סק"י. אבל עיסה וכו' כן כתב ב"י. נ"ב דברים הללו ליתנייהו כלל בב"י אלא בהפרישה נאמרים ואין להם ביאור וכבר הניחם בתימה הש"ך סס"ק י"ח. ולענ"ד כונת הפרישה הכי נראה דוקא שאור ר"ל שאור שדרכו שבא מעיסה גדולה טרם שהורם חלתה נמצא שהוא טבל אף שהחתיכה שאור הוא פחות מה' רבעים אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה ר"ל שיעור ה' רבעים אינה טובלת דמה"ת עיסה זו הוא פחות משיעור והעיסה שנתערב בו כבר הורמה חלתה ולא שייך זה הדין אלא בעיסה שהוא כשיעור בפני עצמו וכתב זה לבאר לשון הטור דמשמע דאיירי בשאור של קב שהוא פחות משיעור וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף