בית מאיר/יורה דעה/רלד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
סעיף ד' בש"ך סק"ט וכ"ש ערוה דרבנן נ"ב עיין בזה במ"ל שתמה בזה מן התוספתא. ולענ"ד להכי לא פסקה הרמב"ם ז"ל מדחזינן במתני' דיש מותרים לא נקיט הבדל זה שבין שניה לחייבי לאוין ומדרבי לא שנאה חייא מנין ותפסה לשבשתא. אמנם עיין בתוס' פרק האשה רבה דף פ"ט ע"ב סוף ד"ה כיון משמעות דעתם להדיא דשני' כיון שקנסו אותה בכתו' אף הבעל אינו מיפר נדריה דומיא דאשה הנשאת בע"א ובא בעלה וצ"ע: סעיף ח עד שתכנס לחופה. לדברי הטור אלו באמת ע"כ הפי' בהסוגי' דנדרים דף פ"ט לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין. ר"ל דהנדרים שנדרה בשעה זו אחר המוסירה אין להם הפרה אפילו בתר שנשאת מפני שבשעה זו יצאה מרשות האב ולרשות הבעל לא באתה ולאחר שנשאת הוי קודמין ואין הבעל וכו'. ובאמת מפי' הרא"ש ור"ן נראה איפכא כדכתב הט"ז. אבל כבר כתבתי בצד הטור דידי שהר"ן גופי' סותר פירושו לפרק נערה בכתובות ששם פי' כפי' רש"י וכדפי' הב"י להתנא דבי ר' ישמעאל. ולהכי יפה עשה הטור שפסק לחומרא ודלא כהט"ז שדחק בדעת הטור בדברים שאין בם טעם לענ"ד וכן נמי לשון הרמב"ם שמביא הבה"ב מתפרש שפיר כדפירשתי להסוגי' ור"ל ואין הבעל יכול להפר אפילו בתר שנשאת שאין הבעל מיפר בקודמין דאילו לפי' הבה"ב שקאי על הנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו קשה הלשון שהרי הרישא דהלך האב עם שלוחי הבעל דאביה ובעלה מפירין נדריה הא ודאי איירי בכל אופנים ואפי' בנדרים שנדרה בשעה זו ודומיא דהכי סתמא איירי הסיפא. אלא משמע כפי' הטור ועיקרן של דברים עיין בספרי ב"מ סי' נ"ז: סעיף יא בט"ז ס"ק י"ג. ובהדיא כתבו הרמב"ם שם. נ"ב לשון זה מגומגם אבל כונתו לשם הלכה ט"ז וע"ש: סעיף טז בש"ך ס"ק ל"ב. ודוקא שמת אחר יום שמיעה של בעל. נ"ב זה ט"ס וצ"ל האב כדפירשו כל האחרונים והוא העיקר. ועכ"ז גוף הדין צ"ע דמנ"ל הא להרמב"ן דמן הסברא הי' נראה דאין לחלק כיון דעכ"פ צריך לירושת חלק הבעל והוא כבר מקליש קליש ועיין ט"ז ס"ק כ"ב כי צ"ע אם לא באמת הרמב"ם פליג בזה על הרמב"ן: בט"ז ס"ק כ"ב עיין בו כי יפה כתב להשיג על דברי הדרישה ולהכי הוכרח לדחוק דהקפידא שנתארסה בו ביום היא כדי שתהא שמיעת האב וארוס אחרון ביום אחד. בסעיף ה'. והוקשה לו דא"כ לשטת הרמב"ן למה אינו מפיר אף האב לבדו ודחק עצמו. ולכן כתבתי בצד הש"ע שאפשר יותר שהרמב"ם חולק על הרמב"ן כי עדיין לא מצאתי ראיה מוכרחת לדין הרמב"ן: סעיף ל בש"ע אין יכולים וכו'. נ"ב בהב"י בשם הרא"ש הטעם דבשל תורה הולך אחר המחמיר וא"כ א"י למה לא נחמיר נמי בהקמה שע"י שליח דליהוי הקמה ואי משום דהוי תרי חומרי דסותרין עיין תשובת הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז כתב דאין כאן פסק הלכה ידוע אלא דמספק עבדינן לחומרא ועיין מס' עירובין דף ז'. והרמב"ם שפסק הכי אפשר דבהחלט פוסק כר' יאשי' אך על הטור צ"ע: סעיף לד וכן וכו' לאחר שתתאלמן. נ"ב עיין ש"ך ס"ק מ"ה ותי' הר"ן שכיון דלאו בדידה קאי מקרי חל הנדר: סעיף מט בש"ך ס"ק ס"ג. דכיון שאין יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר. נ"ב עיין דף ע"ט בהר"ן ד"ה מיתיבי: שם בהג"ה. ויתיר לה חכם ג"כ. נ"ב ר"ל אם אירע שלא נשאל ביום שמעו על ההיקם ונשאל אחר זמן יתיר לה חכם ג"כ: סעיף נח ויש מי שמתיר. לפ"ר צ"ע דעה זו המתני' דף ע' בזה יפה כח האב מכח הבעל ומשמע אבל לא בדבר אחר ולדעה זו הא יפה כח האב נמי שמתיר אפי' נדרים שאין בם ע"נ: סעיף סח בט"ז ס"ק ס"א אסורה בתשמיש כל אדם משמע אפילו מבעל. נ"ב עיין בב"י כי לא משמע מידי ואדרבא העתיק לשון זה דהרמב"ם לסיוע למה שמתמיה על הטור. ושוב כתב הט"ז ומטעם זה כתב הטור וכו'. נ"ב א"י מה יענה בלשון הטור דסעיף ס"ט דנמי מסיים ואינו מפיר אלא כ"ז שהיא תחתיו. לכן הברור כדפירשו הב"י ופרישה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |