דרישה/יורה דעה/רלד

דרישה ‏ יורה דעה רלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האב מיפר נדרי בתו כו' כתב הרא"ש כיון דסתם אשה אדעת אביה או בעלה נדרה לכן אפילו אם אביה או בעלה נתן לה רשות לידור אח"כ ביום שמעו יכול להפר:

ב

(ואפי' נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ר"ל אז אפ"ה אין האב יכול להפר אבל ודאי דאף עם הארוס אינו יכול להפר דודאי אין הארוס מיפר נדרים שנדרה קודם שנתארסה ויתבאר ג"כ אח"כ כן משמע לקמן בב"י בדף זה ע"ב אבל אין האמת כן דאביה והארוס מפירין נדרה שהיה עליה קודם שנתארסה וכן מבואר ברש"י עכ"ה):

ג

ואם קיים האחד אפי' חזר ונשאל כו' ומוקי הרשב"א (בתשובה) דוקא כשקיים האב ואחד מהם דקאמר מיוחד שבהם דהיינו האב וטעמא דבקיום האב אין תקנה לפי שהורע כח הבעל ואין בהפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר לאפוקי אם קיים הבעל יש תקנה לישאל על הקיום לפי שלא הורע כח האב לפי שכחו בה אלים שהוא מיום שנולדה אבל הבעל אין לה בה כח אלא משנתארסה וק"ל. ולמד הרשב"א דהבעל יכול לישאל על קיומו ממה דאמרינן המקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה ה"ז מקודשת ועיין בב"י שהביא דברי הרשב"א. וצ"ע דמה ענין זה לזה חדא דהא לא נזכר שם שום הקמה ועוד דמה ענין התרת חכם להפרת בעל ואפשר דה"ק כשם שכאן אמרינן כיון שלא היה האחרון ראוי להפר לא מהני שאלה להקמה והתם נמי בשעת קידושין לא היה הארוס ראוי להפרה כיון שקדשה ע"מ שלא יהיו לה נדרים ואם כן למה מהני התרת חכם ובדברי הר"ן דנדרים דף ס"ז הוא מבואר יותר דז"ל הקשה רשב"א אמאי אמרינן דהפרה קמייתא בטלה לה דהא לבתר דאיתשל על הקמתו כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאילו לא הקים כלל וכדתנן פרק האיש מקדש המקדש את האשה ע"מ כו' ה"ז מקודשת דחשבי לה כאילו לא היה עליה נדרים כלל בשעת קידושין הכא נמי לבתר דאיתשל נחזי להאי גברא כאילו לא הקים לעולם עכ"ל (ודין זה דמקודשת נתבאר בא"ע סי' ל"ט ע"ש עכ"ה):

שמע אביה והפר לה כו' עד והרמב"ם כתב שאם חזרה כו' עד ואינו נראה כולי הנה אעתיק לך ל' הגמרא והנלוה אליו ומתוכו נעמיד על טעם פלוגתתן וגם על פירושו. בנדרים בפ' נערה המאורסה ריש דף ס"ט תניא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל א"ר נתן הן הן דברי ב"ש וב"ה אומרים אין האב יכול להפר ש"מ לב"ש מיגז גייז ולב"ה מקלש קליש. ופי' שם הר"ן והרא"ש ז"ל לב"ש מיגז גייז כשהפר האב תחלה הפר חלקו לבד וחלק הבעל לא נגרע כלל אלא עדיין הוא קיים לגמרי וחשוב הוא להורישו לאב. ולב"ה מקלש קליש כשהפר האב חלקו נגרע חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב דכיון דאב אכתי איתיה הפרה דידיה לא בטלה לה ואכתי נדרה בקלישותא קאי וכיון דקליש ליה חלקו של בעל לא מצי מיפר אב עכ"ל ושם דף ע"א ע"א גרסינן ז"ל תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל א"ר נתן הן הן דברי ב"ש אבל ב"ה אומרים אין יכול להפר עכ"ל הברייתא. והנה הרא"ש פי' שם דב"ה פליג גם ארישא דאפי' נתארסה בו ביום אין אביה ובעלה האחרון יכולין להפר ופי' נתארסה בו ביום ר"ל ביום שמת הארוס הראשון אבל מיתתו דארוס הראשון לא הוה כיום שמעו והפרתו דאב דא"כ מה איריא דקאמר דלא הספיק הבעל לשמוע אפי' הספיק לשמוע נמי כיון דחזרה ונתארסה בו ביום וחוזרין ומפירין יחד ביום שמיעת האב ראשונה. אלא מיירי דשמע האב והפר היום ולא הספיק בעלה ארוס הראשון לשמוע עד שמת למחר וליומא אוחרא ואפ"ה ס"ל לב"ש דיכולין להפר אביה ובעלה האחרון ביום שמעו דבעל האחרון והיינו ביום מיתתו דארוס הראשון דוקא. דמיד שמת ארוס ראשון נתרוקנה הרשות לאב ולגבי חלק הבעל הו"ל ביום שמיעה דעתה נתרוקנה לרשותו להפר לה עכ"ל הרא"ש ע"ש ריש דף ע"ב המתחיל ואי תקשי לך כו'. והנה דעת רבינו הטור כדעת הרא"ש שב"ה פליג ג"כ ארישא וזהו שהשיג וכתב על הרמב"ם ז"ל ואינו נראה כו' שדברי הרמב"ם הם בעינו דברי רישא דברייתא שנייה ומשום דס"ל להרמב"ם דב"ה לא פליג כ"א אסיפא דשמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל. ומיירי ג"כ שחזרה ונתארסה בו ביום שמת ארוס הראשון דאל"כ ליכא מאן דפליג דחזרה לרשות אביה וכן פירשה הרא"ש והר"ן שם וכתבו דסיפא סמיך ארישא דכתב בה דחזרה ונתארסה כו' ודוקא אהאי סיפא ס"ל להרמב"ם דפליג ב"ה ולא ארישא אבל רבינו ס"ל כשיטת פי' הרא"ש הנ"ל דפליג גם ארישא דכמו דפליג ב"ה ברישא דרישא הנ"ל בלא הפר הבעל הנ"ל דאין האב חוזר ומיפר משום דמקלש קליש ולא חשיבא להורישו לאב וה"נ כי איכא אב וארוס אחרון מ"ש. אבל הר"ן תירץ קושיא לדברי המפרשים דל"פ ב"ה ארישא דה"ט דדוקא ברישא דרישא דאיכא שינוי רשות דמנתק ליה להאי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתק אבל הכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה דראשון וכיון דמארוס לארוס קאתיא אע"ג דאקליש ליה נדרא מצי אב ובעל להפר דכה"ג לאו אנתוקי הוא עכ"ל ר"ן ע"ש ד' ע"א. ומתוך מ"ש נתבאר דמ"ש רבינו והרמב"ם כתב בל' פלוגתא אמ"ש לפני זה דה"ק הרמב"ן לא מצא צד שיכול להפר כי אם במת הארוס ביום שמיעת האב ע"ז קאמר דהרמב"ם כתב דאפי' מת הארוס אחר יום שמיעת האב אפ"ה אם חזרה ונתארסה בו ביום שמת יש לה הפרה בשניהן יחד ומסיק וכתב ע"ז ואינו נראה כו' וטעמו דהרמב"ם דס"ל דיכולין להתיר אע"ג דס"ל להרמב"ם דאפילו אם ארוס הראשון קיים ולא שמע ביום שמיעת האב אפ"ה תו לא מצי מתיר וכמ"ש רבינו לפני זה בשמו. נלע"ד דה"ט דשאני הכא כיון דמיד שמת הארוס הראשון קודם שחזרה ונתארסה נתרוקן חלק הבעל לאב ואף ע"פ שהאב לא הוה מצי מיפר לה כמו שנתבאר מ"מ כיון שנתרוקן לו הו"ל לאב בחלק הארוס שלא שמע עדיין היום יום שמיעה ומועיל זה כשתחזור ותתארס בו ביום שמצי האב להפר עם הארוס השני דהא בחלק זה השני הו"ל יום שמיעה יחד משא"כ ברישא כשארוס הראשון חי דאין לאב חלק בחלק הארוס כלל ובעינן לארוס ואב יום שמיעה יחד לדעת הרמב"ם וה"ה כשמת הארוס ולא חזרה ונתארסה בו ביום. וה"ט דבעינן שתחזור ותתארס בו ביום שמת כדי שיפירו יחד ודו"ק. ולכל מה שכתבתי כיון נמי הב"י אלא שכתב דבריו בקצור במקום שהיה לו להאריך וללמדינו שהרמב"ם מיירי אף במת אחר הפרת האב ובש"ע כתב זה בהדיא גם נרמז בדברי רבינו דמדכתב פירוש הרמב"ן דמוקי להפר האב כו' במת ביום לאחר השמיעה ממילא סיפא דברייתא והוא דברי הרמב"ם ג"כ ע"ז קאי וק"ל. אך במאי דפי' ב"י על מ"ש רבינו והרמב"ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום כו' וז"ל ב"י דהר"ן כתב דמש"ה קתני בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דכשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר בו ביום קיימיה לנדריה עכ"ל משמע מדברי ב"י שזה הוא הטעם של הרמב"ם לפי האמת וא"א לומר כן דהא כתבתי בפרישה דגם הרמב"ם סובר דכשלא נתארסה לאחר דאין האב יכול להפר משום דאיקלש נדרה ואם כן היאך כתב כיון דכשמת הבעל כו' ולא הפר בו ביום קיימיה לנדרו והא לא היה אפשר להפר אפי' בו ביום דהא כבר הוכחתי דמיירי שמת הארוס ביום של אחר שמיעת והפרת האב והא דכתב הר"ן האי טעמא היינו לב"ש דס"ל דאפילו בלא נתארסה נמי לא אמרינן איקליש נדרה וכדמסיק שם הר"ן ד' ע"א ע"ב דהתוס' פירשו דב"ה פליג נמי ארישא ורישא דברי ב"ש הוא לחוד דס"ל כרישא דרישא דאפי' הפר האב ולא חזרה ונתארסה האב חוזר ומיפר לחוד ואשמעי' בהא דבחזר ונתארסה מפירין יחד ואליבא דב"ש א"ש ה"ט אבל אליבא דב"ה דקי"ל כוותיה נראה דצריכין לטעמא שכתבתי ודו"ק:

(אלא לצערה כו' כתב ב"י בשם הר"ן דשותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום עכ"ה):

ד

(וא"א הרא"ש לא כ"כ וכתב רבי' ירוחם דאפילו לדעת הרא"ש אם אחר שהפר שמע א"צ לחזור ולהפר כשישמע עכ"ה):

ה

(שענינם עקירת הנדר מעיקרו אבל אם אמר אי אפשר שתדורי או אין כאן נדר אינו מופר גם להרמב"ם לפי שאין לשונות אלו עקירת הנדר מעיקרו עכ"ה):

ו

מופר ליכי למחר אינו מופר לשון זה משמע שאינו מופר וקיום גם כן לא הוי ובתר הכי יכול או לקיים או להפר כמ"ש הרא"ש בקיים ומופר ליכי בבת אחת שאין כאן לא הקמה ולא הפרה אבל א"א לומר כן דהא כל הני מקיים ומופר ליכי בבת אחת הם איבעיות בגמרא בל' את"ל והאת"ל נקט הבעיין בלשון שלעולם הוי קיום וכבר ידעת דרך הרמב"ם שדרכו לפסוק בכל מקום כדברי האת"ל וכ"כ ב"י הכא והתם בכסף משנה בסוף הלכות נדרים דהרמב"ם פסק דבכולהו הוי קיום בודאי בר מבתרייתא דהוי ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק בכל מקום כדברי האת"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם גופא וז"ל התם בסוף הלכות נדרים א"ל מופר ליך למחר אינו מופר שהרי קיימו היום ולמחר אינו יכול להפר עכ"ל ר"ל שאין אחר הקיום כלום:

ז

דאיכא למימר דלא גרע משתיקה וכתב בת"ה שכן יש להחמיר ויתיר לה החכם ג"כ ע"ש ועיין בש"ע סימן זה סעיף כ"ג ומ"ט (בב"י בשם הר"ן דאינו יכול לשאול על ההקם אלא ביום שמיעה וכ"כ התוס' עכ"ה) וכ"כ מהרא"י שאין מפירין אלא ביום שמעו ומ"מ יכול החכם להתיר לה כו' מ"ו:

ח

וה"ר יחיאל חילק קודם שנתארסה מיפר כל נדריה כו' בסמ"ג כ"כ כדי ליישב פשטיה דקרא דאמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום דמשמע דכל הנדרים הוא מיפר ובספרי דורש דאינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש וחילק דספרי מיירי בחזרה לרשותו אחר שנתארסה כמ"ש בפרישה:

ט

אלא דברים שבינו לבינה וכולי נדרה שלא תאכל תאנים של מדינה זו יפר משום דברים שבינו לבינה שעסק גדול לו להטפל ולהביא לה ממדינה אחרת לפיכך אם מת או גרשה או שהביא לה איש אחר מכירות אותה מדינה הרי אלו אסורים עליה שאינו מיפר לאחרים בדברים שבינו לבינה וכן אם נדרה שלא להנות לבריות אע"פ שאין הבעל בכלל יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד עכ"ל הרמב"ם מ"ו:

י

(ולא טעמה אותו מעולם בגמרא אמר אפי' לא טעמה דאם טעמה ונדרה אני אומר שמא הוא טוב בעיניה ואפ"ה נדרה דאל"כ למה נדרה ממנו לא תאכל אותו שאינו טוב ואפי' אם לא טעמה דאז אינה יודעת שהוא רע ואפשר שהוא טוב בעיניה מאחר שלא טעמה וק"ל עכ"ה):

יא

(יכול להפר מיד כו' בב"י ומיהו כתב הר"ן דה"מ כשתלתה נדרה בדבר שהוא עשויה לעבור על תנאה דומיא דאם עושה אני לאבא או לאביך דכיון שהיא מצטערת אם לא תעשה לפיהן כאילו משתה דמי אבל תלתה תנאה בדבר שאינה עשויה לעבור עליה אינו מיפר אא"כ חל הנדר עכ"ה):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.