בית מאיר/יורה דעה/קט

בית מאיר ‏ יורה דעה קט

סעיף א' בש"ך ס"ק ט'. וכי היכי וכו' ה"ה באיסור דרבנן. נ"ב עיין במ"י כלל ל"ט מביא ראי' נכונה דלא כוותי':

סעיף ב'. בש"ך ס"ק, י"ב מסיים הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. תמוהים דבריו הא מ"מ בכל קדירה לא הוי אלא מב"מ ורובא דהתירא ומה איסור דאורייתא יש כאן הא גם לח בלח ד"ת מב"מ ברובא למה דפסקינן כרבנן דר"י וע"כ דאיירי דבישל בשני קדירות מה שאפשר בחדא קדירה לא הוי רוב נגד האיסור. ועכ"ז עיין מ"י הנ"ל :

שם בהג"ה וי"א וכו'. הוא דעת הרא"ש וכתב שם בפ' ג"ה אמנם איכא למידק בההוא דבכורות וכו' א"כ איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שנתוסף עליו חוזר וניער אלמא כמאן דאיתא דמי ונהי דמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכל כולם בזא"ז ולא כולם כאחד וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אעפ"י שלענין מגע נתבטל וחוזר עוד וניער אבל לענין איסור אם נשאר בו צד איסור לא הי' מותר באכילה א"ו אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד וכו'. ואם שלפ"ר דבריו נראים דחוקים מאוד וממש שלא כדברי תוס' בכורות שם סוף ד"ה נבילה מ"מ נלענ"ד דתירוצו מוכרח ממתני' דערלה פרק ב' משנה ב' הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא חכמים אומרים יעלה באחד ומאה וקשה הא ודאי גם בזה אמרינן אילו נתערב בו עוד מלא הסיט דחוזר וניער והוי כמאן דאיתא ואיך ילבש הבגד ויהנה ממנו הא מ"מ הוי כנושא שהרי ודאי לובש אף הערלה. א"ו דלענין איסור שפיר אמרינן המיעוט שנתבטל נעשה היתר. וכן מוכח לענ"ד מכל סוגי' דזבחים דף ק"י ודמנחות דף כ"ג דלולא דמב"מ או עולין אין מבטלין הי' ביטול קומץ בהקטרה דפנים דלא ליתכשיר ולהקטרה דחוץ דלא ליחייב ואמאי הא הבטל כמאן דאיתא דמי דמ"ש הקטרה על גבי המזבח מהנושא ובודאי אין לומר דיש חילוק בין לחומרא לענין נושא דטומאה לבין הקטרה דפנים שהוא קולא. ולהכי ממילא נמי פטור בחוץ מדאינו מתקבל בפנים כי כ"ז רחוק מדעת. והעיקר כסברת הרא"ש העמוקה אך עכ"ז צ"ע דקשה לי לדעת הרא"ש המתני' דתרומות פ"ה משנה ב' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו' וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים. וע"כ הטעם דמקפידים שלא יתכשרו מפני שאז יקבלו טומאה ויטמאו מן התרומה טמאה שבתערובות וקשה הא כיון שהכהן רשאי לאוכלם ע"כ דהטומאה נמי נתבטל תוך המאה חולין טהורים וכדאיתא להדיא שם במשנה ד' וא"כ מה בכך שיתכשרו החולין איך יטמאו אותם התרומה טמאה הא כבר נתבטלה הטומאה ובזה אין עולה תירוץ הרא"ש מבכורות. אמנם באמת בל"ז משנה זו צריכה לי עיון כי לפ"ר קשה לי נמי הא במשנה ה' סותם ומשמע אפילו המאה סאה תרומה טהורה כבר הוכשרה לקבל טומאה מ"מ כיון שנפלה לתוך מאה אינה מטמאה הטמאה להטהורה אלא אדרבא הטומאה נתבטלה במאה. וא"כ מה בכך במשנה ב' שיתכשרו מה שתעלה הא באותה סאה שתעלה נמי יש הטהורה לגבי הטמאה מאה כנגדה. וע"כ לומר מפני שביבש אין בילה איכא למיחש שבמה שעולה יש התרומה יותר מערך מאה חולין כנגדה ואז שפיר תטמאה. וזה ממש דלא כהרא"ש הכלל שצ"ע בהר"ש ורמב"ם בפירושם ובהלכות הרמב"ם ואין כעת הספרים בביתי כי אפשר סתם המתני' ה' איירי דוקא בלא נתכשר]. ודברי הרא"ש אלו הי' בהעלמת עין מן המ"ל פ"א מהלכות משכב ומושב שכתב לתרץ קושי' רבינו משולם ע"ש דנהי דלענין ש"ז של' זב שפיר משני אבל מ"ש וכן ההוא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי זה אינו אלא לשיטת התוס' שמביא אבל להרא"ש ביטול זה הוי דומיא דביטול איסור דמיעוט הרוק נעשה דם. וגם מ"ש תו ובזה הי' ניחא לי וכו' לענין כלאים נמי ליתא לדברי הרא"ש ע"ש ודוק. ועיין נמי בספרי שפעת חיים סי' שצ"ז סעי' ט':

כמדומה לי ראיתי בתשובה אלא שתקפה עלי משנתי לידע האידנא מקומו] דאף דקיי"ל יבש ביבש אין בילה היינו לקולא אין לסמוך על בילה. אבל ודאי דברים קטנים שנתערבו כמו תבואה אין לסמוך על אין בילה לקולא אלא דלחומרא ודאי יש בילה. ואילו כן יקשה מאוד על דעת הרשב"א בסי' זה דאינו מתיר יבש ביבש אלא לאכול חדא חדא. והרי עיקר מטרון דידי' מן תערובות מ"ש דבטל ברוב כדאיתא שם בב"י ואיך יאכל בזה שלא בתערובות. ובודאי הכי משמע לשון רש"י דף י"ג ע"ב בר"ה שכתב אין בילה אין סומכין על כך שיש לומר לא נבלל יפה:

קונטרס לדיני קבוע סי' ק"י יש לשום לב לעיין בדבר ההוה ורגיל להמצא במחלוקת האחרונים בדין אם נשחטו איזהו בהמות שלש או יותר ונשארו כל אחת מונחת במקומה מפוזר בבית אחד רחב ועיין דריש' ס"ק ט"ז] שלא נגעו זו בזו. ומכ"ש היכא שכל אחת היתה מונחת בבית או בחדר בפ"ע. ושוב נמצא טריפות בבני מעיין של אחת ואין ידוע מאיזה בהמה מה דין התערובות אם נחתכו או היו חתיכות שאינם ראויות להתכבד. שכבר מבואר בד"מ וב"ח שתערובות של חנויות נמי קבוע מקרי ומשמעות דעתם קבוע דאורייתא וכן משמעות הסכמת הש"ך בס"ק כ"ט לדינא אף כי אינו מסכים בפי' הרא"ש וטור ובהפרישה ס"ק ט"ז כתב בלשון זה הואיל והמקולין דבר קבוע הוי דומה לדבר שבמנין ואינה בטילה והרי היא דבר הקבוע וכמחצה על מחצה דמי. משמע שאך תפסו לקבוע דרבנן וכן הסכמת האורח מישור בחיבורו מהדורא בתרא ע"ש. ואולם הפר"ח מדהוכיח ס"ק י"ג מתוס' והרא"ש דלא נקרא קבוע אלא בנודע וניכר במקומו החליט שם ובס"ק כ"ב שאין בזה משום לתא דקבוע. [ואין להקשות עליו ממה דאיתא בחולין דף צ"ה בתוס' ד"ה ובנמצא בלשון זה ומיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הוי להו קבוע. וע"כ ר"ל שביום שהכריזו לא הכריזו לאיזה מקולין בא הטריפה ואפשר משום דאז יחוש העכו"ם הסוחר שבאותה מקולין ולא יקנה מן הטבח ישראל. ולכן מן הסתם הי' אותו יום אסור לכל ישראל ליקח מכל המקולין אף דרובא של המקולין כשרים מ"מ המקולין זה דטריפה חשוב קבוע. דזה י"ל דש"ה שהאיסור של מקולין זה אף שלא ניכר להלוקחים מ"מ להמוכר נודע וניכר. וכבר מבואר בהפר"ח ס"ק י"ג הנ"ל דכע"מ דאע"פ שהלוקח לא ידע סוף סוף האיסור כבר הי' קבוע וניכר במקומו. ואין חילוק מסתמא בין ניכר להרבה אנשים לבין ניכר לא'. אך על זה מקשה בס' שפתי דעת אות י"ד כתב בלשון זה על דברי תוס' נזיר ואני תמה על עצמי הא מבואר הוא דכל שיש אחד שיודע מהקביעות וכו' קביעות גמור הוא א"כ בהאומר לשלוחו כו' לא מבעי' היכא דהשליח חי והלך לו הוי קבוע דאורייתא כיון דלשליח ידוע וניכר הוא. ואפילו מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוי קבוע הניכר וצ"ע. ואני החזקתי הקושי' דהא אף להעדים שנתקדשה בפניהם האיסור ידוע דבלא עדים בל"ז לא הוי קדושין. ובע"כ לידחוק דדוקא בשהיודע מן האיסור הוא בעולם שפיר גורמת ידיעתו להקרא קבוע אף שהידיעה נעדר מן הלוקח משא"כ דומי' דשליח ועדים שכולם נעדרים מעין כל חי לא חשיבא ידיעתם למאומה. ולא עדיף ממציאות טריפה בבני מעים בא' מן הבהמה שבחנות ידועה דלא אמרינן קבוע למפרע להסכמת הר"ן בשם התוס' והיינו משום דקבוע חידוש הוא וכו' למפרע לא אמרינן והיינו משום דבשעת לקיחה הי' נעלם מעין כל חי. כן בזה חשוב מצד דקבוע חידוש הוא כנעלם מעין כל חי הואיל והיודעים גופייהו נעלמים]. ואולם בגוף דברי הפר"ח שמשמע מיני' דדין קבוע דאורייתא נתלה בידוע וניכר במקומו. לבי לא כן ידמה דהא כל עיקר סברת תוס' זו אינו אלא מכח קושייתם דא"כ יבש ביבש בטל ברוב היכי משכחת לה הא הו"ל קבוע. וכבר מבואר התירוץ פשוט בהר"ן פרק ג"ה שם בלשון זה י"ל דבכל האיסורין ודאי כל שמעורב ואינו ידוע לא מקרי קבוע דאדרבה ברובא בטיל וכיון שהוא מתבטל אי אפשר לדונו כקבוע. אבל התם בעלי חיים נינהו וחשיבי ולא בטילי וכיון דלא בטלו הוי ליה קבוע. וא"כ מה תו קשה. ולתירוץ זה ממש מורה לשון הרא"ש פרק הנ"ל הלכה ב'. וא"כ ע"כ מה דכתבו התוס' פרק ג"ה נמי לידחוק ע"ד זה אלא שלשונם שמסיימו ועיקר הטעם אינו משום דקבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי כדבר שדרכו לימנות לא משמע הכי. אבל בל"ז צ"ע דברים הללו דודאי ע"כ עיקר הטעם משום דקבוע דאל"כ מה בכך דב"ח חשוב ולא בטל להיות האיסור נהפך להיתר אכתי אמאי לא יהא שרי ליקח אחד אחד מטעם כל דפריש מרובא ופשיטא שעיקר טעם זה הוא משום קבוע דחשיב כמחצה על מחצה. אלא ע"כ לומר דלשון זה לאו דוקא אלא כלומר דעיקר הטעם אינו משום קבוע לחוד דלולא דב"ח לא בטלי לא הי' מקום לקבוע מדבטל וכדברי הר"ן. אלא משום דלא בטלי. ומכיון דלא בטל מדרבנן וקבוע הוא הוא דחשיב קבוע דרבנן משא"כ חנויות דנודע וניכר ומצד זה אינו בטל אף מדאורייתא כי לא אפשר להתבטל מה דנודע וניכר ממילא ע"י זה הוא קבוע דאורייתא דהא כל קבוע כמחצה על מחצה הוא ד"ת. וכן הן הן הדברים מסודרים בתה"ב דף ק"כ ע"ש. וא"כ עיקר הנתלה לחלק בין קבוע דאורייתא או דרבנן אינו נתלה אלא במה דלא בטל מדאורייתא או דרבנן. ותדע שכן הוא כונת התוס' נמי שהרי במס' מנחות דף כ"ג ד"ה שחוטה כתבו והיכא דקבעי בר"ה ואינו ידוע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה הרי דע"כ דין קבוע דאורייתא דנהי אף לקולא מפני שאינו בטל מדאורייתא הואיל והוא מב"מ אף שאינו נודע וניכר דאין לומר דאיירי בנודע וניכר אלא הנוגע לא ידע באיזה נגע דא"כ אפילו מבשא"מ נמי לא אפשר להתבטל כל שנודע וניכר. וא"כ ע"כ לפרש דברי תוס' נזיר נמי ע"ד זה מדאינו ניכר מד"ת בטל. וא"א למהוי קבוע אך מצד שהאשה הוא ב"ח הוא דלא בטילה מדרבנן ולדידי' הוא דקנסו. אבל לשון תוס' במס' ב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ דמשמע מינייהו דאף בדבר דבטל שייך קבוע צ"ע לפ"ז ע"ש ודוק. וכן בתוס' סנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה הנסקלין משמע מנייהו דאף במידי דלא מינכר כל שהוא בע"ח לא בטל ד"ת והוי קבוע ד"ת ע"ש בתירוץ ועוד י"ל] ובל"ז להמבואר בר"ן פרק התקבל אין זה עיקר הטעם אלא טעם הראשון דהתוס' עיקר דהחזקה אינה אלומה כ"כ ע"ש וק"ל ודברי ספר הכריתות שמביא הפר"ח ע"כ נמי לפרש ע"ד זה כיון שלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר כל קבוע והיינו משום דמד"ת קרקע זו בטילה אלא משום דודאי קרקע חשוב ולא בטל מדרבנן הוא דהוי קבוע דרבנן כמו דבר שבמנין ובמקום דלא אפשר העמידו על ד"ת. וא"כ לדברי הפרישה הנ"ל אין שום ראי' להפר"ח לסתור דעתו מהתוס' ולא מהר"ש שבספר כריתות. ואדרבא מן קושי' העולם מוכח דתפסו בפשיטות דלא שייך בקרקע דליבטל מטעם חשיבות דדבר שבמנין דאל"ה מה התחלה לקושיא ת"ל דבטלה הקרקע כדברי הר"ן. ואולם זה צ"ע מנ"ל להמציא הואיל והספק חתיכות שאינם ראוים להתכבד מונחים בחנויות או במקומות מפוזרים ואין ידוע באיזה חנות או מקום דניזל בתר חשיבות המקומות הא לאו על המקומות דנינן אלא על הבשר ומה ענין זה לדבר שבמנין שמה שדנינן עליו הוא חשיב. ולפ"ר אדרבה יש ראי' להפר"ח ממה דקיי"ל בפ"ד דתרומות משנה י"ב שתי קופות שתי מגורות שנפלה סאה תרומה לתוך אחת ואין ידוע לאיזה מהן נפלה מעלות זא"ז. ומבואר שם בהר"ש ורמב"ם בשם הירושלמי דאפי' ב' קופות בשני בתים מצטרפים. והרי שם נמי הספק באיזה בית מונח התערובות של תרומה שלא נתבטלה באחת מהן ונמצא דהוי הבתים אפילו תערובות דחד בחד ואיך תתבטל התרומה שבאחת. אלא ש"מ דלא על הבתים אלא על מה שבתוכן דהיינו הקופות והם עומדים להתערב ובטלים. וה"נ דכותי' שלא על המקולין דנינן. אמנם מה אעשה שרואה אני תשובה המיוחסת להרמב"ן שהובאה סוף הב"י סי' זה כתוב בה בלשון זה אם נתערבו השלשה כבשים תחילה קודם פרישתם. נראה שהם בטלים וכו' ולבסוף מסיק אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל קודם שנתערבו כולם אסורים דלא שייך בהם ביטול. הגם שעיינתי בגוף הספר והיא בסי' קפ"א וכמעט אי אפשר לעמוד על רוב דברים שנראים כמעורבבים ואפילו מה שקיצר הב"י והעתיק מחוסר הבנה אחר העיון אמתי ואני מסופק אם יצאו הדברים כהווייתן מפי, הרמב"ן או הרשב"א. עכ"ז אותן הדברים שהעתקתי תחילה וסוף מורים בהחלט שאי אפשר לדבר איסור להתבטל אלא ע"י תערובות ממש הדבר איסור בתוך ההיתר אבל כשלא נתערבו אלא כל אחת מונח במקומו ואך להעדר הידיעה נעלם מה האיסור זה אינו מתבטל ותדע שהרי במשנה י"ב הנ"ל עד כאן לא מקלינן אלא משום דעומדים להתערב והם של אדם א' הא לא"ה לא הי' אפשר להתבטל מפני שאינם מעורבים. וכן במשנה י' בדין המאה כדים כתב הרשב"א בתה"ב דף קי"ד דהוא מטעם זה דעומדין להתערב והם של אדם אחד הא לא"ה לא מפני שאינם מעורבים וכל אחד מונח בכד בפ"ע. ומכ"ש כשכל אחד מונח בחנות או מקום מיוחד וכ"ת אף בזה נמי נימא דאם התערובות של אדם אחד כל העומד להתערב כמעורב דמי. הרי הרשב"א והרא"ה הסכימו שאין קולא זו נאמרה אלא או באיסורין דרבנן או באיסורי תורה ושיעורי דרבנן. והרא"ה חולק אף בזה בלח בלח פחות מששים מב"מ ומובא בש"ך ס"ס קי"א אבל עכ"פ כולי עלמא מודים דאיסור תורה ושיעור תורה אין אומרים כל העומד וכו' וא"כ יבש ביבש לענין להתבטל ברוב הא הוי איסור תורה ושיעור תורה פשיטא דאינו בטל כל שאינו מעורב. וכן מצאתי בפי' המשניות להרמב"ם פ"ט דתרומות משנה ה' דאיתא שם אפילו מאה חולין וא' תרומה אינה עולה. ונתן הטעם לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין. וכתב התוי"ט דעיקר טעמו מפני שהם א"א להתערב מחמת שהוא מחובר וכתב ולא דמי למשנה י' דפ"ד דהתם בתלוש ראוין הן להתערב. ויפה כתב כי גם שם האיסור דרבנן גדולי תרומה ולולי דמחוברים הם הי' מהראוי לומר כל העומד להתערב. וק"ק מה טעם לא הספיק להרמב"ם טעם הר"ש בשם התוספתא דהטעם משום דהקרקע אינה עולה. ואולי נוח לו טעם זה שהיא סברא דאורייתא שכל שמופרש ולא נתערב אינו בטל. וזה דקרקע אינה עולה לא עדיף מדבר חשוב שאינו אלא מדרבנן לא בטל אך צ"ע לפ"ז איפכא על רש"י ז"ל במס' גיטין דף נ"ד ע"ב פירש למתני' דערלה פ"א משנה ו' דטעמא דנטיעות לא בטלים דכ"ז שהיא במקומה במחובר. חשיבא ולא בטילה. ולמה לא נתן הטעם דהרמב"ם הואיל ומופרש הוא ולא נתערב דהיא סברא דאורייתא. ואף אם נדחק דחשיב לו מ"מ עומד להתערב דאף דעתה הוא מחובר הא סוף דעומדים הפירות להתלקט ולהתערב. (ואפשר דהיינו טעמא דהתוספתא הנ"ל דלא נקטה טעם הרמב"ם בג"ת) אכתי קשה הא שם השתילי ערלה הם דאורייתא ושיעורין דאורייתא דהא כל אחד עומד בפ"ע ואפילו ברוב לא נתערב ממש ביחד. ולפ"ר הי' נראה מזה דסובר דאמרינן כל העומד להתערב וכו' אף בשיעורין דאורייתא. אבל יש לדחות דחדא מתרי טעמי נקיט ולאו דוקא. העולה מזה דלשיטת הרשב"א וש"ע ס"ס קי"א דאין אומרים קולא זו דכל העומד וכו' אלא באיסורי דרבנן או שיעורי דרבנן. וכן כתב הנ"י פרק הערל ע"ש. הפשוט דאף הספק דחנויות לא בטל ומדלא בטל ממילא הוי קבוע כדמשמע מתוס' מנחות הנ"ל דאף קבוע דאורייתא הוי כל דלא בטל ואפילו אינם בחנויות מובדלים אלא מונחים מופרשים ולא נתערבו יחד מעולם נמי עדיין לא נתבטלו וקבוע מקרי. ומה שהרמ"א ז"ל בסי' קי"ד ובש"ע שם מחמיר באם יש בעיר עו"ג שבודאי מערב יין וכל העיר אינו מערב אפ"ה אם הולכין בבית העו"ג אסור לקנות מכל העיר משום דהוי קבוע. אין צורך לדחוקי שם דעל העו"ג המערב דנינן ושהוא קבוע דבע"ח אלא הפשוט כנ"ל מפני שכל הכבשים בפני עצמן אי אפשר שיתבטל ואי משום דאיסור דרבנן הוא ונימא כל העומד. זה ליתא דהוי של שני בני אדם דלא דנינן הכי וכיון דלא נתבטלו ממילא הוי קבוע וזה ברור. ובלא זה ניחא שם דהא לעו"ג המערב נודע לו ואפשר ע"י חקירה להכיר האיסור ולא בטיל והוי קבוע:

ודע שבמה שהוצאתי לעיל מהר"ן דכל דבר שלא נתבטל מן התורה שוב קבוע דאורייתא הוא כל דלא נייד ומונח במקומו מיושב לי מאי דקשיא לי זה כמה במס' פסחים דף פ"ח ע"ב חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי ל"ש אלא שנתערבו לאחר זריקה אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח וקשה הא כיון שנתערבו ולא מינכרו הא קבוע דאורייתא ודאי לא הוי לשיטת הפר"ח ואפילו אי נימא כדעת הפוסקים דכבש שלם מקרי ראוי להתכבד הא מ"מ מן התורה מותרים כולם באכילה לדעתו ע"י ביטול ברוב והוי מן התורה פסח הראוי לאכילה בשעת זריקה ואמאי יביאו פסח שני ומ"ש ממה דאיתא שם דף פ"א ע"ב דמשני אליבא דר' יוסי דלהכי שומרת יום ששחטו וזרקו עליה בשני ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מפסח שני ולא משום דציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה אלא משום דקסבר מכאן ולהבא היא מטמאה ד"ת ואך מדרבנן היא מטמא למפרע ולהכי פטורה. וה"נ דכותי'. א"ו כדכתיבנא דכיון דהפסחים גופייהו מעולם לא נתערבו רק העורות הוא דנתערבו לא שייך בהו ביטול כלל וכל דלא נתבטל מן התורה אף דלא מינכר הוי קבוע דאורייתא ואסורים כולן ד"ת ושפיר. וכן מה דנתקשה המ"ל סוף הלכות מעילה ומביאו הכרו"פ סי' ק' על הנאמר לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מן התורה בטל ברוב אפילו בעל חי. ולהנ"ל הי' ניחא כי כ"ז שלא נתערבו בתערובות יחד בנגיעה דהדדי לא נתבטל ועומד כל אחד בפ"ע באיסור. ואף אם נאמר דעופות חשיבי ניידי וי"ל גבייהו כל דפריש מרובא פריש מ"מ לא פלט מי שמתרמי לידו האיסור בלא ביטול שע"י נעשה היתר דאיסורא קאכיל והוי לתקלה. אך צ"ע לפ"ז מה הועילו התוס' בנזיר דף י"ב במה שכתבו דנשים לא חשיבי קבוע דאורייתא הואיל דאינם נכרים. ות"ל דלא נתערבו מעולם. אך עיין לקמן:

ודע דכל הנ"ל לא כתבתי אלא לדעת הר"ש והתה"ב דף קי"ג ע"ב ודף קי"ד ע"א דנשמע מינייהו דההקפידא היא שיתערבו או שיהא עכ"פ של אדם אחד שעומד להתערב המאכלים יחד. ועם כל זה כתב הרא"ה וכן כתב הנ"י דבאיסורי ושיעורי דאורייתא לא אמרינן קולא זו דכל העומד להתערב ומשמעותם כנ"ל דצריך דוקא שיתערבו המאכלים יחד וכדמבואר בהנ"י להדיא שכתב דמיירי בשתי קופות של אדם אחד שעומדים להתפנות ולהתערב זו לתוך זו. וכנראה לדעתם דלא נראה להו סברא דאורייתא לומר כל העומד וכו' להכי החליטו דלא שייכה אלא בעניני דרבנן ומשום דמשלך יתנו לך. אבל תימה לי לפ"ז מתני' דסוף מס' ערלה ששה דברים מקדשין מכח חשיבתן וחדא מינייהו חביות סתומות הא פתוחות בטילות ומזה למדו תוס' סוף ע"ז דה"ה חביות פתוחות דנסך ממש דבטל. הביאם הש"ך ס"ק י"ד. והרי מתני' זו איירי מערלה וכלאי כרם דהוי איסורי תורה וכן התוס' ביי"נ ממש ושיעורי תורה דאלו לא נאמר כל העומד וכו' הא אף ברוב לא נתבטלו. א"ו מוכח מזה חדא מתרתי או דהתערובות לא בעינן דוקא שיתערבו המאכלים. אלא כל שנתקבצו הכלים יחד נמי חשוב מעורב לענין ביטול. וכדאוציא לקמן מפי' הרמב"ם. או אי נימא כמשמעות דעת הר"ש והתה"ב דבעינן תערובות המאכלים דוקא ע"כ דאף באיסורי ושיעורי דאורייתא אמרינן כל העומד וכו' ואפשר משום דד"ת אפילו במופרדין לגמרי דלא שייך גבייהו כל העומד וכו' נמי שייך ביטול ברוב כל דלא ידעינן האיסור היכן הוא אלא דמדרבנן צריך להיות מעורב והם אמרו נמי כל העומד וכו'. והנה ז"ל הרמב"ם פי' המשניות פ"ד דתרומות משנה י"ב ביארו בגמרא כי שתי קופות מצטרפים ואפילו היתה אחת בבית אחד והשני בבית אחר אבל שתי מגורות עד שיהיו בבית אחד ונתנו הטעם בזה ואמרו קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ופי' להתפנות לטלטלן ולהעתיקן ממקום למקום וכיון שמטלטלות ונעתקים יתקבצו בשעת הטלטול. נשמע מיני' ברור שאין ההקפידא שעומדין להתערב המאכלים יחד אלא שיתקבצו הקופות יחד וכן מוכח במתני' דזבחים דף ע"ט ע"ב דתנן נתערבו כוסות בכוסות רא"א אם קרב כוס א' יקרבו כל הכוסות זה נמי מטעם דד"ת בטל ברוב] גם נשמע מיני' ברור דלהכי אינו מקפיד נמי שיהיו של אדם א'. וכן פוסק סתם בהלכות תרומות פרק י"ד הלכה ה' נמצא בכדין או חביות דמתני' דערלה העומדים מקובצים אין שום הקפידא שיהיו עומדים להתערב גופן אלא דהכד בכדין בטל. ואל תחוש ללשון פירושו פ"ג דמס' מע"ש משנה י"ב שכתב אם היו הקנקנים כולם פתוחים נחשב שכולם מעורבות ותעלה באחד ומאה דמשמעותו שמחלק בין מגופות לפתוחות דפתוחות אמרינן כל העומד וכו' וכמעורבות גופן חשיבו משא"כ סתומות. לא היא אלא כונתו פשוטה כדפי' נמי הר"ש דמטעם חשיבות הוא דלא בטילי משא"כ פתוחות דלא חשיבי בטילי. ומה שכתב נחשב שכולם מעורבים ר"ל מדהם פתוחים ולא חשיבו נחשבים כמעורבים ולאפוקי סתומות דמפני חשיבותן לא חשיבו כמעורבים אלא כעומד בפ"ע. דז"ל נמי ריש פרק ט"ז מה' מ"א או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר ע"ש. ולפ"ז מסתבר לי נמי דאף פירושו פ"ט מה' תרומות שכתב לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין אינו כדהבינו התוי"ט הנ"ל דסברתו היא סברת התשובה שבב"י שכל שלא נתערבו, בנגיעה דהדדי המאכלים יחד לא מיבטלי עד דלהכי הוכרח לבאר שאינו דומה למשנה י' דפ"ד וכו' ובאמת חזינן להדיא דלהרמב"ם בדין הכדין כשעומדים מקובצים לא צריך כלל לסברא דראוין להתערב. וכבר הקשיתי מדוע אינו מספיק בטעם התוספתא והוכרחתי לידחוק. אבל העיקר נלענ"ד דהיינו גופא פי' התוספתא שנתנה הטעם שאין הקרקע עולה. ור"ל אף שלא על הקרקע דנינן אלא על הלגינה. אלא מפני שמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וחשיב ולא בטל והיינו נמי טעם רש"י גיטין הנ"ל למתני' דערלה שכתב שכל זמן שהיא במקומה במחובר חשיב ולא בטל. וכבר הוצאתי לעיל מלשון הרמב"ם פט"ז מה' מ"א דלכל דבר חשוב שאינו בטל קודם עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע להכי פי' בזה נמי טעם התוספתא וכתב לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין ור"ל מפני החשיבות דמחובר לקרקע. וא"כ נלענ"ד להוכיח דלא כמשמעות דעת התשובה שבב"י שהתחלתי בה אלא כל שמונח בחדר א' אפילו לא נגעו מעולם אהדדי נמי שייך ביטול שהרי חזינן בהמתני' דשתי מגורות בבית אחד מצטרפין אף דמגורות אין מדרכן להתפנות, ולא שייך בהו לומר הואיל ועומדין להתערב ומ"מ מצטרפין לבטל. וכ"ת כמשמעות הרא"ה דאף זה לא נאמר אלא בעניני דרבנן ולא לענין ביטול ברוב שהוא דאורייתא. א"כ יש לתמוה על התוספתא הנ"ל ועל פרש"י גיטין הנ"ל למה תלי טעם דלא בטל מפני החשיבות דמחובר ות"ל דמעיקרא לא נתערבו בנגיעה דהדדי אלא כל אחת עומד בפ"ע ואפילו ברוב דהוי שיעורא דאורייתא לא נתבטלו. א"ו כל בדומה לשתי מגורות בבית אחד אפילו לביטול דאורייתא לא צריך הנגיעה דהדדי ומתבטיל שפיר. ומעתה בנדון שאנו עסוקים בו יראה לענ"ד דחתיכות שאינם ראוים להתכבד אף כי מונחים על הקרקע בלא כלים אינם בדמיון מגורות שאין דרכם להתפנות כי דוקא מגורה של תבואה הוא דאין דרכו להתפנות אבל חתיכות בשר סתמייהו לענ"ד עומדים להתפנות ובפרט כי מונחים במקום שבודאי עומדים להתפנות משם למקום אחר תמיד הוי בדמיון קופות ומכ"ש כי מונחים בכלים שהרי התה"ב מדמה קדירות לקופות. וא"כ אם מונחים בחדרים מופרדים י"ל דתלי' בדיעות דלהרמב"ם שאינו מקפיד על תערובות גופן אלא על קיבוץ הכלים יחד ואליבי' לא מוכח ממתני' דששה דברים מקדשין דאף באיסורין ושיעורין דאורייתא אמרינן כל העומד להתערב וכו' אלא דבהמתני' הטעם דחביות פתוחות מתבטלין משום דעומדים הכלים מקובצים א"כ ראוי ליתפוס לחומרא סברת הרא"ה ונ"י דלא לדון בקולא זו דכל העומד וכו' אלא בשיעורין דרבנן וכבר הא נשמע מדין דשתי מגורות דבשני חדרים לא שייך צירוף אפילו לעניני דרבנן ומכ"ש דלענין ביטול ברוב דלא שייך בשני חדרים. והקולא משום דדרכן להתפנות לא מצינו אלא בדרבנן. יש להחמיר ולומר דלא נתבטלו ומכיון דלא נתבטל האיסור בהיתר ומונח במקומו חשוב קבוע וכולם אסורים מכאן ולהבא זולת הנלקח קודם שנולד הספק שמותר למסקנת הלכה דקבוע למפרע לא אמרינן. משא"כ לשיטת התה"ב ודעמי' דההקפידא היא שיהיו המאכלים מעורבים כדכתב דף קי"ג ע"ב בדין הכדין משום שראוים להתפנות ולהתערב יחד ומקפיד מכח זה שיהיו של אדם אחד וכן כתב הנ"י גבי הקופות דמיירי בשתי הקופות של אדם אחד שעומדים להתפנות ולהתערב זו לתוך זו. לשיטה זו ודאי מוכח ממתני' דששה דברים הנ"ל דאף באיסורין ושיעורין דאורייתא דנינן בסברא זו דכל העומד להתערב א"כ אף בנדון דידן להנ"ל דתמיד הוי בדמיון קופות יש לדון ולהתיר ולמעשה לענ"ד יש לדון ולהחמיר ובהפסד מרובה עדיין צ"ע. אבל במונחים בחדר אחד אף כי מעולם לא נתערבו בנגיעה דהדדי אין להחמיר ויש לדון דמצטרפין ומבטלין וכדהוכחתי לעיל ומכ"ש דדרכם נמי להתפנות ולהתקבץ יחד וכבר הוכחתי לעיל לשיטת התה"ב ע"כ סברא זו פועלת אפילו לשיעורין דאורייתא ודוק:

ש"ע סעיף ו'. בעלי חיים וכו' אבל אם פירש ממילא שרי עש"ך ופר"ח ויתר אחרונים. וז"ל התה"ב דף ק"ג ספק טריפה שנתערב באחרים כולם אסורים וכו' וכן אם פירשו מיעוטן למקום אחד ורובן למקום אחד המועטין מותרים לפי שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דגרסינן אמר ר"י א"ר טבעת של ע"ג שנתערבה במאה טבעות ופירשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד פירשו מ' כולן למקום אחד אין אוסרין פירשו ששים למקום אחד אוסרין וכן כתב רב אחא גאון ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורין ואי איבדר מנהון לחדא דוכתא רובא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא ברובא איתא והנך מיעוטא שריין. וז"ל הרא"ה שם סתם דבריו והי' לו לפרש דכי אמרינן אין אוסרין דוקא בשנפלו לרובא ולענין בטולי הנהו מ' אבל כל שהן בפני עצמן אסורין דהא ודאי איסורא בחד מהני הוא או בששים או בארבעים וכי ההוא גוונא לא מקרי פירש כיון שאין חלוקתן אלא בדרך חלוקה. והנה הרבה מאחרונים ועיין במ"י כלל מ"ג ס"ק י"ז דס"ל דהרא"ה מודה בפירש אחד ומחלק דפירשו הרבה חשוב כחלוקה. ולבי לא כן ידמה כי מה סברא יש בזה לחלק והעיקר מפני דזה איירי כשפרישה זו הי' בפנינו דומיא דאיירי מקודם אם נתפזרו דמותר אפילו בפנינו כמבואר בתה"ב דף ק"ב ע"ב. להכי משיג הרא"ה אלא כי היכי דלא נימא ע"כ לא אמרינן פירש בפנינו אסור אלא כשפירש מועט ממרובה והמרובה נשאר במקומו משא"כ הכא כיון דתרווייהו נדו ממקומן חשוב כנתפזרו ונתבטל הקביעות לזה כתב וכי ההוא גונא לא מקרי פירש כיון שאין חלוקתן אלא כדרך חלוקה כלומר דלא מקרי פירש הכל דהא ודאי איסורא בחד מהני או בס' או במ' ולא דמי לנתפזרו כולן דנעקר הקביעות כיון שלא נמצא במקום א' יותר מן האיסור הנתערב ועל כל אחד שדנינן לא הוקבע בו שום איסור משא"כ בזה שבהרוב הוקבע האיסור שוב אף המ' אסורין מטעם פרישה בפנינו. ולהכי הודה לו במשמרת הבית וכתב התופס טעה דכיון דאין כאן ודאי טריפה וכו' ועוד דניידי כולהו אע"ג דלא נתפזרו לגמרי כיון שפירשו כולן כאן מ' וכאן ס' כולהו ניידי וכל המ' מותרין ואפילו בלי שנתערבו באחרים דכל המיעוטין שפירשו לצד אחד אמרינן בהן כל דפריש וכו' וכן כתב ר"א גאון וכו'. ובדף קי"ד ע"ב במה"ב מה שכתב ועוד הי' לו לדעת כן ממה שכתב גם הוא וכו' ואיך אפשר לזכות שטרא לבי תרי שנאמר שנעשה הרוב כאילו ודאי יש שם האיסור ועוד נאסור את המ' כל שהן בפני עצמן אפשר לומר ודאי בס' הוא ועוד היא בתוך ארבעים ע"כ לידחוק מאוד שהרי בריש דבריו כתב שכבר השיב והראה מפורש שכן כתב רב אחא. והרי שם ובדברי רב אחא לא נאמר אלא בספק טריפה. א"ו מפני שהרא"ה תפסו מן מטבע קצר ושם בבית ד' שער א' דף ק"ה, ע"ב נמי על ספק טריפה נאמר לפיכך כתב שכבר השיב והראה מפורש. ומה שסיים ואיך אפשר לזכות וכו' ועוד נאסר וכו' ר"ל שאיך אפשר לומר ודאי בששים הוא ועוד ודאי הוא בתוך המ' הא ודאי מדאמרינן ודאי בס' הוא ע"כ הספק של ארבעים קיל מינייהו עד דשייך לגבייהו לומר כל דפריש אלא דמחמרינן לגבייהו לאוסרן בפני עצמן הואיל ונעשה בפנינו ודי בזה לאסור כשנתערב ודאי ולא ספק. והיינו נמי מה דמביא דף ק"ג הסוגי' דגרסינן וכו' כלומר כמו דשם בודאי מקילינן בהארבעים ע"י תערובות ומחמרינן בהרוב לתופסן בודאי שוב ממילא יש להקל בספק בהארבעים גופייהו כדכתב להדיא ר"א גאון. ובדף ק"כ ע"ב כשהביא הר"ש ראי' מסוגי' הנ"ל דגזרינן שמא יקח מן הקבוע מדלא שרינן הארבעים אלא ע"י תערובות הוכרח לשנויי האמת דהיינו בפירש לפנינו. [ואולם למה שהעליתי בתר הנדון שבק"ק ליסא ע"פ תשו' הרא"ש דכל הריעותא שפירש לפנינו מן הקבוע אינו אלא מפני שא"א לדון כל דפריש מרובא פריש אחרי שנידן כמע"מ. ושע"פ זה התיר נמי נתפזרו אפילו בפנינו ע"ש. א"י באמת מה הגריעותא בזה במה שנעשה בפנינו הא מ"מ אף המרובים נדו כדכתב לעיל בעצמו ועוד דניידו כולם וכו'. ושפיר יש לדון בם כל דפריש אף בפנינו ומוכח שיטת הרא"ה ודוק מאוד ואולי מ"מ יש לדחוק דבפירשו מ' וס' אף דהס' נמי ניידי מ"מ הא א"א לכוין ולצמצם ולא ימלט שבהתחלת פרישת המועט הי' קצת רגע קודם התחלת פרישת המרובים ועדיין הי' קבוע שם האיסור למע"מ. משא"כ בנתפזרו אילך ואילך שודאי קודם פרישת כל אחד אילך ואילך היו כולם נדים ובטל הקביעות ובאמת להכי צירף הועוד שכתב במה"ב כיון שג"כ אינו אלא חומרא אף שנעשה בפנינו וכדהקשיתי ודוק מאוד. שוב ראיתי שמעיקרא לק"מ דלמסקנא דמסיק דהכי אמר רב אם פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין ס' למקום אחד אוסרין לא איירי בפירשו המ' וס' בפעם א' ודוק. ואך מפני שלמה דס"ד דאמר ופירשו מ' למ"א וס' למ"א דמשמע בפעם אחד ומ"מ לא מקשה הסוגי' אלא הפירש א' מס' דלא ליתסר ולא מקשה על גוף המ' דלישתרי להדיא משמע דבזה יש להחמיר מטעם שדחקתי ואך לצירוף ועוד כתבו ודוק] ולא מטעם דזה כחלוקה מדפירשו הרבה דזה ודאי אין סברא אלא לחלק בה בין נתפזרו כולם כנ"ל אבל אילו הי' שלם בפנינו פשיטא דאף הן עצמן היו מותרים אפילו בודאי. וזה מוכרח מדעת הר"ש נמי שרצה לפרש שלא בפנינו ומביאה לראי' ולא ניחא לו בחילוק הרא"ה דזה כחלוקה א"ו כנ"ל. ומ"ש בהקצר בית ד' שער ב' נמי על איסור ודאי אם פירשו העשרים למקום אחד והשלשים למקום אחד העשרים מותרים. בלי ספק פי' בעצמו בתר הכי שכונתו שהם מותרים לענין זה שאם נתערבו במרובים מותרים משום ס"ס וכדפי' הב"י להטור. וזה מוכח דאל"ה סותר עצמו תחלה כתב הכ' מותרים ובתר הכי מתיר התערובות דוקא ע"י ס"ס ולא בבת אחת. היוצא מזה בספק טריפה שנתערב בודאי יש לסמוך על הגאון והרשב"א דאם ניידי כולן ממקומן הרוב לצד אחד והמיעוט לצד אחד המיעוט מותרים אפילו נעשה בפנינו כדמדויק ברור לשון הגאון דדוקא בידים הוא דאסור הא ממילא אפילו בפנינו שרי. הא נשאר הרוב במקומו אפי' פירש אחד בפנינו אסור אף בספק. כי אין להקל ע"פ טעם הראשון שבמה"ב אלא ע"י צירוף טעם הועוד שכתב כי לא נמצא מפורש יותר בדברי הגאון. ואם נעשה שלא בפנינו ובודאי איסור תלי' בפלוגתת ראשונים אם נגזור שמא יקח מן הקבוע. ועל שיטת המחמירים קשיא לי למה נגזור הא הוי גזירה לגזירה דאף אם יקח מן הקבוע אינו אלא קבוע דרבנן ומ"ש ממה דקיי"ל כרבא דבכרמלית לא גזרינן. ובשלמא להתי' דקדשים שאני די"ל משום חומרא דקדשים. וכן להתי' משום דאם נתיר לעשות מעשה וכו' שפיר דיש למגזר טפי. אבל בפירש ממילא בחולין קשיא לי]. אבל בזה אין חילוק בין פירש אחד לפירשו הרבה כל שהן מיעוט המיעוט מותרים לפסק הש"ע דלא גזרינן בפירש ממילא ואפילו נשארו המרובים במקומם ומכ"ש היכא דהם נמי ניידי דהמיעוט מותרים בעינייהו והמרובים מ"מ אסורים. וכ"ז לאחר שנודע התערובות אבל בנעשה קודם שנודע התערובות ע"י בני אדם כגון שנתערבו עשרה בהמות ונמצא באחד בבני מעיין טריפות וכבר קודם שנודע לקח אחד ששה מהן בבת אחת וא' ד' מהן או נשארו הארבע עדיין מונחים במקומם. וכן אפילו נלקחו הרוב (אחד אחד לאחדים ונישאו למקום אחד ובשעת ידיעת האיסור נמצאו עדיין הרוב במקום אחד אך לא במקום הראשון והמיעוט נשאר במקומו הראשון או גם המיעוט נלקח משם למקום אחר. בכל זה יש לחקור. והנה לפ"ר הי' נראה לדידן דתפסינן שיטת הרא"ש דקודם שנודע לכ"ע הוי כשלא בפנינו א"כ בהחלוקה ראשונה שנלקחו ששה בב"א וד' בב"א ממקומם הראשון והכל בב"א הי' מהראוי ליפסוק המיעוט מותרים והמרובים אסורים. שהרי לשיטת הר"ש שבתה"ב הוקשה לו למה לא יהיו המיעוטים מותרים בפני עצמן מפני שרצה לפרש בשלא בפנינו ולא ניחא לו אלא משום הגזירה שמא יקח מן הקבוע. משא"כ קודם שנודע דהוי שלא בפנינו וליכא למגזר המיעוטים מותרים והמרובים אסורים שהרי לשיטתו איירי שלא בפנינו ומ"מ ניחא לו מה שהמרובים אסורים מטעם איסורא ברובא איתא, וה"ה בנ"ד נהי דהוי שלא בפנינו מ"מ המרובים אסורים. והרשב"א ז"ל הא אינו חולק עליו במאומה לדינא אלא בהגזירה בפירש ממילא ובפי' המימרא דאיירי בפירש בפנינו. ואולם בחלוקה השנית שנשארו הארבע מונחים במקומן נהי דהפשוט דהמרובים אסורים מטעם הנ"ל דאמרינן איסורא ברובא איתא. אבל להתיר המועטים אין לנו ראי' מהנ"ל להתיר כי י"ל ע"כ לא הוקשה להרא"ש דליהוי המועטים בפני עצמן מותרים אלא משום דאף אינהו ניידי ופירשו ושייך לגבייהו לדון כל דפירש מרובא פריש אבל כשלא ניידי המועטים ונשארו במקומם הראשון אף הם נשארו באיסורן. וכן נראה שהרי המהרא"י המובא בהט"ז ופר"ח ס"ס ק"א תירץ הקושי' גבי נתפצעו המרובים בלשון זה אין תולין לומר כו' אע"ג דבכל דוכתא תלינן ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבא כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוי כמו כל דפריש מרובא קפריש. ונמצא שהאיסור שהוא המועט לא נשתנה והופרש מקדמותו. הרי דבודאי אינו מפורש הדין דוקא בשנתפצעו לאחדים בזא"ז דודאי הסוגי' משמע ברור דאפילו נתפצעו רובן בב"א נמי השלמים אסורין. והיינו אך מפני הדמיון דהנשתנה מקדמותו חשיב כפירש. להכי אפילו נשתנו בב"א ולא שייך לדון כל דפריש מרוב והמיעוט נשאר בהרוב דהא בב"א נשתנה ושייך אדרבא לומר איסורא ברובא הוא. מ"מ כיון דנשתנו והוי כמו פירש ושייך לגבייהו לומר כל דנשתנה מהרוב מחמרינן מספיקא לאסור הנשארים אלא דהנתפצעו מותרים ממ"נ. וכן בזה נהי דהמרובים אסורים משום דאף דהופרשו מ"מ כיון דהם המרובים ולא שייך גבייהו לומר כל דפריש מרובא ואיסורא ברובא אשתאיר כ"א אדרבה איסורא ברובא איתא. מ"מ כיון דהם מ"מ הופרשו והמיעוט לא הופרש אף המועטין אסורים מהחשש שבגווייהו נשאר האיסור. כ"ז הי' נראה בעיני פשוט. אמנם בספר תשו' גאוני בתראי סי' ו' נסתפק בחלוקה זו השנית הגאון מהר"מ מק"ק ווילנא בלשון זה אם נאמר איסורא ברובא איתא וא"כ המיעוט הנשאר בבית מותר או נאמר דלא אמרינן איסורא ברובא איתא רק אחר שנולד הספק שיש כאן איסור אבל כאן קודם שנודע הספק לא הי' כאן איסור ידוע וא"כ שמא גם בההוא נימא כל דפריש מרובא ונשארו השלשה בבית בחזקת איסור ואולם הגאון מוה' יהושע ז"ל תחילה פלפל בחכמה. אך מה שכתב דמהא דטבעת של ע"ג אין ראי' מפני שהרשב"א פירש דאיירי כשפירשו לפנינו וא"כ אפשר אם לא פירשו בפנינו להרשב"א דס"ל דלא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אפילו רובן בב"א אמרינן כל דפריש בב"א מהרוב שהי' פירשו והם כשרים. בזה במח"כ לא יפה דיבר שהרי הר"ש ממוקה בפירש שלא בפנינו ומ"מ ניחא לו מה שהמרובים אסורי' מטעם דאיסורא ברובא איתא בזה הרגיש בעצמו] והרשב"א לא נחלק עליו בזה. אמנם שוב מביא ראי' מן הש"ס. ומה שרצה להוכיח דאם פירשו קודם שנולד כספיקו דהגאון מהר"מ דחה בטוב אך מה שכתב ולולא דמסתפינא וכו' והראי' ממאה חביות וכו'. וא"כ אין אנו צריכים לתירוצו דמהרא"י אכן מי יחלוק עליו. דמדבריו נראה דבב"א אסור אפילו בנתפתחו דברים אלו לא זכיתי להבין דאף לשיטתו שהבין דמהרא"י מוקים בנפתחו בזא"ז מ"מ הא ודאי הנפתחים מותרים ממ"נ אלא די"ל אף השלמים מותרים בנפתחו בב"א משום דאיסורא ברובא איתא וכקושייתו. אבל העיקר כדכתבתי דאף המהרא"י מוקים אף בב"א וכנ"ל] ושוב העלה להלכה דתרווייהו אסורים בין המרובים הנפרשים בב"א ובין המועטים הנשארים במקומם. ודלא ככתוב בספר החדש שפתי דעת תוך אות ל"ז שכתב בלשון זה בחקירה א' יראה לי אם נטל אחד מהן רוב עד"מ ג' בהמות היו התערובות ואחד לקח ב' ודאי אף קודם שנודע התערובות אסור דלא עדיף מפירש שלא בפנינו לאחר שנודע ופירש ארבעים וס' הארבעים מותרים והס' אסורים דאיסורא ברובא וה"ה כאן. דמשמע מיני' דה"ה הב' אסורים והאחד הנשאר מותר. דליתא אלא דתרווייהו אסורים זולת כשבב"א נלקחו זה שנים וזה אחד. אז השנים אסורים והאחד מותר. ואולם בהחלוקה השלישית שנלקח רוב זא"ז ונשא למקום אחד והמועט נשאר במקומו בזה נראה מתשו' הגאון מו"ה העשיל הנ"ל דודאי הרוב שנפרש אחד אחד מותר והמועט אסור. שהרי התחיל וכתב הנה נ"ל דודאי א"א לצמצם שלקח אותן בפעם אחד וא"כ פשוט דאמרינן על כל אחד ואחד כל דפריש וכו'. ולדידי עם כי מצאתי עתה דברים הנ"ל מ"מ צריך לי עיון. כי זה בערך שבעה ועשרים שנה שכתבתי בפנקסי הישן על עובדא דהוי בק"ק ליסא עסק תערובות כזה בלשון זה אמנם אחר העיון הי' נראה כיון דרובא ביחד איתנייהו שם ובאו לשם קודם ידיעת התערובות אף שם נעשה קבוע דאיסורא ברובא איתא בשלמא לאחר הידיעה אם פירש חדא חדא וחזרו והוקבעו במקום אזי כיון שהותרו פעם אחד שוב אינם חוזרים לאיסורן משא"כ מה שנעשה קודם הידיעה לא חשיב פירש אם אחרי כן הוקבע רוב במקום אחד ג"כ קודם הידיעה. ומנא אמינא לה ממה דאיתא בזבחים דף ע"ג ע"ב אמר רבא גזירה שמא יבאו י' כהנים בב"א ויקריבו ועיין פרש"י. א"ל ההוא מרבנן אלא מעתה מגיסא דאיסורא ופירשו כיון ששחטן בחזקה דכשר איך יחזור לאיסור. ומזה למד הרא"ש פרק ג"ה יבש ביבש שאינו חשוב אפילו נתבשל אח"כ כיון שנודע והותר שוב אינו חוזר ואוסר. משא"כ קודם שנודע שעדיין לא הותר אוסר בבישול עד ס'. [והרשב"א אף שחולק בדין זה היינו דאזיל לשיטתי' דאף בתר הידיעהן לא הותר כ"א לאכול בזא"ז נמצא הידיעה גופה לא התירה בב"א ומדמה הבישול לבב"א] ומזה למד הפר"ח ס"ק כ"ח בלשון זה ואם פירשו מקצת שלא בפנינו והותרו וחזר והוקבעו עם שאר התערובות אלא שמכירן וכו' מותרין דכיון שהותרו שוב אינן חוזרין ליאסר עוד וכדמוכח בר"פ התערובות וכמ"ש הרא"ש דז"ל מיגס הוא כלי שמקטירין בו כלומר אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעתן יאסרו. הרי דקודם שנודע כמו דלהרא"ש אוסר בנתבשל כן בנ"ד נשאר סברת המקשן אם מה שנלקח אחד אחד חזר והוקבע במקום אחד הרוב מיד דשייך לומר איסורא ברובא איתא מה לי אם נעקר הקביעות כולו למקום אחר דודאי הקבוע במקום אחר כמו בהראשון כמבואר בריש דברי הפר"ח הנ"ל ומה לי אם הוקבע הרוב במקום אחר אחרי דאמרינן איסורא ברובא איתא כיון דעדיין לא הותרו בפרישתן וא"כ מכ"ש כשנלקח כל התערובות אחד אחד וחזרו והוקבע יחד קודם ידיעת תערובות האיסור דודאי אסור. ומה שפסקינן דאפילו ב' האחרונים מותרים בנלקח הכל קודם התערובות כדכתב הכרו"פ. וכן השגתי אני בפנקסי הישן על הדרכי נועם וכן מצאתי ת"ל בתשו' גאוני בתראי הנ"ל סי' י"ז בשם האפי רברבי והב"ח פירש הטעם כדביארתי משום דחשוב כנתפזרו כולם שבטל הקביעות. ולהנ"ל יש להקשות לשיטת רוב האחרונים שחושבים ספק דחנויות לקבוע ובודאי אין הבדל בין חנויות לבתים וא"כ איך אפשר אפילו בנלקח הרוב לאחדים הא כיון שהרוב מונח בבתים חזר והוקבע קודם הידיעה ומה בכך שהמה בבתים נפרדים. ומכ"ש דקשה על פסק הנ"ל בנלקח הכל ואפילו שנים האחרונים. אי מש"ה לק"מ דכבר ביררתי לעיל דקביעות דחנויות אף למה שהעליתי להחמיר אינו אלא מצד שמתחילה לא נתערבו יחד ומשום דבדאורייתא לא אמרינן כל העומד להתערב כמעורב דמי וממילא כיון שלא נתבטל והוא קבוע חשוב כמחצה על מחצה. משא"כ היכא דנתערבו מתחילה וביטלו מן התורה אלא משום דמדרבנן לא נתבטל דבר חשוב ולכן נתנו עליו דין קבוע שאף לא ליקח ממקום הספק ולסמוך על מה שפירש הוא מן הרוב והם אמרו שאם נפרש ממילא שלא בפנינו מדלא נולד הספק כ"א בפירש שפיר יש לומר כיון שאינו דן כ"א על הנפרש ולא על כל הספק וכן בנתפזרו כולם אפילו בפנינו כיון שא"צ לדון תמיד כ"א על אחד ונעקר הקביעות כולו הכל שרי. כן הוא בנלקח הכל קודם שנודע התערובות ונלקח למקומות מפוזרים מה בכך שמונח בבתים מפורדים אחרי שעל הפרוש ומפוזר דנינן דהא לא על החנויות דנינן. אבל כשנתערב הדר יחד חזינן בהסוגי' הנ"ל לפי' הרא"ש דלולא הידיעה מדהוי אמרינן איסורא ברובא איתא קורא אותן הרא"ש חזרו לקביעתן. ודבר חשוב שהוא בתוך הרוב אינו בטל וחשוב קבוע. וא"כ כל שבא למקום אחד קודם הידיעה ובשעת הידיעה אני מוצא יחד הרוב או מכ"ש כולם עדיין צ"ע רב להתיר. אלא לפ"ר אף איפכא מסתברא אם קודם הידיעה נמי נלקחו המיעוט שנשארים ממקומם למקום אחר דאפשר להתיר המיעוט ולדון עליהם כל דפריש והמרובים שבאו יחד ונמצאו בשעת הידיעה במקום אחד לאסור. ואף זה עדיין צ"ע מדלא נעשה פרישתן בבת אחת עם המרובים ובשעת פרישת המרובים הם עדיין היו מונחים במקומם. אך כ"ז למשמעות לשון הרא"ש שכתב וכי בשביל שיחזרו לקביעותן יאסרו. אבל מלשון רש"י משמע שעיקר קפידות רבא הי' על שיהיו נקרבים בב"א דהוי דומיא דנאכל בבת אחת ואילו לדעתי שהוצאתי מלשון הרא"ש קשה לסברת המקשה דלא ידע מסברת ידיעת ההיתר למה לו לומר שמא יבאו י' כהנים ויקרבו בב"א בפשוט היה לו לומר גזירה שמא יבאו י' בהמות לעזרה בב"א ויחזרו ויקבעו. אלא משמע דזה אף להמקשן לא הי' קפידא אך שהי' מקפיד על אכילת המזבח. וכן מורה לשון הגמרא שדייק ויקרבו. ובאמת משמעות הרא"ש צ"ע כי מה עסק קביעות שייך לגבי תערובות החלבים שלגבי כהנים הא לא הוי ראוי להתכבד. (ובפרט למה שפירשו תוס' דף ע"ב בד"ה אלא דעיקר הקושי' הוא מן חטאות המתות שהן עופות ואין למזבח אלא דמן ומה קביעות שייך בתערובות דם ואפילו נתערב ודאי דם חטאת המתות פשיטא דבטל ומכ"ש ע"י איסורא ברובא איתא] א"ו דאך הקושי' על אכילת המזבח דבר שאיסורו ברובא וע"י איסור הקדום שעליו מצד הבע"ח דסבר המקשן דאף דכי ניידו סמכינן על דמרובא פריש מ"מ לא הותר כ"א לאכול א' וא' ולא בבת אחת איסורא דרובא והתרצן משני לו אטו מגסא וכו' דכיון שהותרו הותרו [ויותר נוחין הדברים לשיטת הרשב"א דאף דבר שאינו חשוב אינו מותר בב"א והמשיב דאטו מגסא סובר דשאני זה שכבר הותר ע"י איסורא ברובא אשתאר] וא"כ לא די שאין ראי' מזה למה שרציתי לדון לאיסור אף גם איכא למשמע מדלא אמר גזירה שמא יבאו י' כהנים ויביאו העשרה זבחים במקום אחד בעזרה דליהוי קבוע דבעל חי ע"י איסורא ברובא ולא יצטרך לדיוק בב"א ע"י צמצום אלא משמע דזה לא ס"ד דבתר דאתבטיל האיסור אף מדרבנן ע"י כל דפריש יחזור לקביעות אף למה דס"ד דהידיעה אינו עושה רושם לקולא וה"ה לדידן קודם שנודע. אלא דיש לדחות כיון דעזרה חשיבא רשות הרבים כדאיתא פסחים דף י"ט ע"ב לא שייך שם קבוע דהוי כמו דמשני בנזיר בשוקא אשתכח דהוי נייד וכדמשמע נמי בתוס' כתובות דף ט"ז הנ"ל. אבל ז"א אלא לענין טומאה ולא לענין שבת כדאיתא ויהי' איך שיהי' עכ"פ ראי' לאיסור ודאי ליתא ומן הסברא יפה הורה הגאון הנ"ל דאחרי שפירש אינו חוזר ונקבע ודוק:

סעיף ט ספק טריפה וכו' דין זה נפק מפומי' דר"י הזקן בעל התוס' ז"ל ע"פ פירוש הברייתא דריש מס' ביצה כמבואר בשמו בסי' נ"ז בשם הסמ"ק וסמ"ג ובב"י סי' זה בשם תה"ב בשמו. ואף שרבו החולקים ר"ת ובעלי התוס' והר"ש במס' ערלה עכ"ז חש התה"ב לדעתו. וכבר ראיתי שאף השאלתות דר"א גאון בשיטתי' דהר"י שהרי מביא התה"ב בשמו דף ק"כ ע"ב וכן הוא בהרא"ש פרק ג"ה בשמו ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות. והנה בטעם הדין עיין פר"ח מביא ג' שיטות. א' שיטת הרשב"א בלשון זה דלא שרינן וכו' וכן כששניהם מגוף וענין אחד והשני ספיקות באין לפנינו כאחת וכו' אבל כששני הספיקות אינן מענין אחד וכו' שהספק הראשון הוא בגוף והשני ע"י תערובות לא מקרי ס"ס להתיר וכחדא ספיקא דמי שהרי נאסרה כשנולד ספק הראשון ואיך נחזור ונתיר מה שאסרינן מפני תערובות. ולשון זה אינו בנמצא בכל התה"ב אלא בדף קט"ו תחלה כתב שאמרו משמו של ר"י דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות אבל בעלמא לא [והיינו כדסבר הר"ן בתשו' בשמו בסי' נ"ט. ומה שהקשה הפר"ח עליו מפ"פ לדחות הרא"ה לק"מ. עיין וק"ל. אבל אין כן הסכמת רוב הפוסקים] ודייק יק מערלה ועיין פירושו בספר פליתי סי' זה סק"ה ופירושו ליעתא שהרי כתב שהצובע מלא הסיט איירי בציפורתא. והוא שקר מבואר שלא מוקים הסוגי' סוף תמורה בציפורתא אלא שער נזיר אבל מלא הסיט צמר צבוע הוא דבר חשוב בלא ציפורתא כדאיתא בתוס' זבחים דף ע"ב ד"ה אלא שכתבו שער נזיר בציפורתא ושוב בתר הכי כתבו וסיט חשוב את שדרכו. וכן הר"ש בפ"ג דערלה לא כתב האוקימתא דציפורתא אלא במשנה ג' ולא במשנה ב'. אלא לענ"ד העיקר דמיד בהקושי' ר"ל משום ס"ס כדפי' הר"ש שם והתוס' פרק התערובות דף ע"ב ד"ה נתערבו דהיינו ע"י שיחתוך מלא סיט. ומ"ש י"ל וכו' ר"ל הא ס"ס זה אינו אלא ע"י שיחתוך והכי קאמר דההוא ס"ס הא ע"כ היינו בשיעשה באופן שנחתך וזה הוא כעין ס"ס דב' תערובות כלומר דלס"ד זו המעליותא דב' תערובות היינו מדכל חדא וחדא בשעה שאוכלו יש בו ב' ספיקות אם יש בו שום ריעותא משא"כ ס"ס אפילו בגוף א' מ"מ בחתיכה זו יש בו ריעותא המביאה לשני הספיקות והבגד שנחתך מלא הסיט הוא בדומה לזה דב' התערובות וק"ל ובאמת לא מסיק הכי ומקשה מפ"פ וכתב ויש לי לומר דהתם שאני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דאיך נתיר וכבר אסרת כמו שאתה אומר בספק נולדה בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערבה וניתוסף בתערובות ספק זה השני ואיך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב ונאמר מותר הי' הרי שאינו מזכיר כלל מחילוק זה של גוף וענין אחד וכנראה שהוסיף הפר"ח בביאור מלות אלו כדי לחלק בם בין ס"ס דב' תערובות דקשה לו נימא נמי איך אתה אומר את"ל זה הוא שנתערב שמא לא זה הוא שנפלו לריבוא ראשון הא אף לו יהא כן הא כבר אסרת כל התערובות הראשון. לכן הוסיף שדוקא בשני גופים ושני ענינים הוא דמשגחינן לומר והא כבר אסרת אבל בשני תערובות דענין אחד לא משגחינן בזה. אלא דא"כ קשה לשיטת הט"ז והפר"ח מסכים עמו דס"ס דגוף וענין אחד אינו מזיק אף הידיעה בנתיים ולא אמרינן והא כבר אסרת דומיא דב' תערובות. ועיין בט"ז ס"ק י"ד א"כ מה דאיק התה"ב לכתוב דהתם שאני שא"א וכו' ואי אתה וכו' ות"ל אף אם הי' במציאות שיבא אחד קודם להשני ואף בידיעה הא מ"מ שניהם בגוף וענין אחד. ואי משום שכתב הט"ז שאינו מבין וכו' והיכי תמצא וכו' וכן כתב הפר"ח ס"ק מ"ח זה ודאי ליתא כמבואר בפסחים דף ט' ספק אם רוח הפילה ואפשר דנודע ספק זה מיד ושוב אתיליד תו ספק אם גררוהו וכן בע"ג שברי צלמים. וכבר הרגיש בזה המ"י כלל מ"ג. הרי דודאי במציאות יש. וביותר תימה לשיטת הפר"ח דאף ס"ס בחזקת איסור ממש שרי הא בפשוט יש במציאות אשה שנתגרשה בספק ושוב אתיליד בה ספק דמיתת הבעל ודוחק דזה נמי חשיב לי' ב' גופים וב' ענינים דא"כ לאיזה צורך דחק דבפ"פ וכן בשלי' דחק במשמרת הבית מדא"א לבא אלא בשתי הספיקות ביחד ות"ל שהם בגוף וענין א'. א"ו לענ"ד הרשב"א אינו מחלק כלל בסברא זו דגוף וענין אחד. אך בזה הוא דמחלק במה דשייך והא כבר אסרתי. ומה שאינו מזיק זה בשני תערובות היינו משום דאף על התערובות הראשון לא הוחלט כלל הכל באיסור אלא מפני החשש שמא יפגע באיסור. ותדע שהרי אילו פירש שלא בפנינו הא שרי. ואפילו לשיטת הר"י אינו אסור אלא מטעם גזירה דיקח מן הקבוע ולהכי לא שייך לדון והא כבר אסרתי. ובהכי ניחא לי מ"ש התה"ב דף קי"ו ואני תמה באותה שמועה שבפרק התערובות דמהתם משמע דוקא בשנפל האיסור לרוב וכו' וקשה כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובות שני ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י ב' תערובות. וכתב הפר"ח ס"ק מ"ו בלשון זה הנה בתירוץ הראשון כתב דתערובות חד בחד לא מקרי ספק הבא מחמת תערובות להתיר התערובות שני דתערובות לא מקרי אא"כ בטל ברובא אבל חד בחד מקרי ספק הבא בגוף איסור ואין כאן ב' ספיקות הבאות מכח ב' תערובות אלא חד ספק בגוף וחד בתערובות דלא מקרי ספק לדעת הר"י עכ"ל. ומי יתן ואדע הטעם דחד בחד לתירוץ זה דאכתי לא המציא דע"י התערובות כל חד וחד נחשוב כודאי איסור מדוע לא יחשב חד בחד שני ספיקות דתערובות אלא א' בגוף. ואי משום דמספקינן אם הוא גוף האיסור זה הספק נמי הוא בתערובות דרוב שבכל חדא מספקינן אם לא הוא גוף האיסור ובשלמא לשיטת הסמ"ג והרא"ה דמעליותא דשני תערובות הוא מפני שהספק ראשון אך מדרבנן שפיר דחד בחד הספק ראשון דאורייתא אבל להתה"ב דלא תלה טעמו בהכי ודאי צ"ע. אבל להנ"ל ניחא דבחד בחד כיון דלא שייך גבי' לומר כל דפריש מרובא הוחלטו שניהם באיסור ושייך אף לגבייהו לומר והא כבר אסרתי. וא"כ בודאי מסתבר דה"ה בשני ספיקות בגוף והם במציאות שלא לבא בפעם אחד דמהראוי נמי לדון איך אתה אומר ואת"ל והא כבר אסרת. ולהכי מוכרח לומר דבפ"פ ושלי' משום דא"א בשום אופן לבא אלא בפעם אחד וא"כ ודאי צודק המ"י דהטעם בפסחים ובע"ז ע"כ משום דאיירי דהידיעה היתה בפעם אחד אינו מזיק מציאות הענין זה קודם לזה ובפ"פ מקשה בהחלט ס"ס הוא משום דא"א באופן אחר. וממילא לפ"ז דה"ה אף ספק אחד בגוף ואחד בתערובות נמי כל שהיתה הידיעה בפעם אחד דשרי וכדעת המ"כ שבב"י סי' נ"ז והוא התה"ד גופי' כמו שהעיד בשמו המבוא שערים בסי' פ"ד. וכן הסכמת המ"ב ומ"י וכן עיקר לענ"ד בדעת הרשב"א ודאי:

תו מביא שיטה, ב' בשם הרא"ה דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובות הלכך הוי לי' ספק שני ספיקא דרבנן. אבל וכו' ומסיים על שיטה זו וכ"כ הרב בספר התרומה ולשון ספר התרומה מובא בתשובת מהר"י בן לב ספר ג' סי' ק"ג וע"ש שמסיים הבעה"ת או ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר. ולשון בעה"ת הוא גופי' לשון הסמ"ג שבב"י סי' נ"ז. והברור דלדידהו לק"מ מפ"פ שהרי מסקו דס"ס שהכל בגוף בלא תערובות נמי שרי ואילו הרא"ה לשיטתי' הוכרח לשנויי דשם נמי ד"ת יש לאוקמא בחזקת היתר. (ובאמת היא קושי' התוס' שם דבלא ס"ס נמי שרי' והמה"ב השיב בתירוץ התוס' ויתר דבריו צ"ע). ושוב דחק בתירוץ א"נ ע"ש הרי עכ"פ אין הרא"ה ובעה"ת חד. ובאמת צ"ע מה טעמייהו דהסמ"ג ובעה"ת שהחליטו אי ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר. אחרי שתלו טעם איסור ספק א' בגוף והשני בתערובות במה שהספק ראשון ד"ת אסור ומ"ש כשהם בגוף הדבר. ובע"כ לומר לפ"ר כדעת השואל שבתה"ד סי' קכ"ט דז"ל וכ"ת הא הר"י ל"ל ס"ס היכא דספק ראשון דאורייתא בפ"ק דביצה ובסמ"ק ובסמ"ג ובא"ז ובהג"ה ובש"ד הא ליתא דדוקא דספק ראשון עומד פעם אחת בפני עצמו דאילו הי' בודאי כרת הוי ספיקו אשם תלוי ולהכי לא מועיל מה שנתערב אח"כ דומיא דביצה והכי לשון סמ"ג וכן אבל כה"ג דמעולם לא נתברר חד ספק זולת השני איכא ס"ס ובאשר"י פרק ג"ה איכא דידיעות גורמת הדבר בין להיתר בין לאיסור וכו' עכ"ל אך א"כ לא הוי להו למסתם או ס"ס שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר אחרי שכבר נתברר דאף בס"ס דבגוף יש במציאות שלא בפעם אחד והי' להם לחלק לכל הפחות או בהמציאות או בהידיעות. וכנראה דהם גופייהו מחלקים בחילוק הרא"ה שמביא הפר"ח בשמו בדרך הג' בלשון זה ולישנא אחרינא אליבא דהר"י דכל ס"ס בגופו של איסור מותר וכל ס"ס בתערובות כגון שני תערובות מותר אבל חד ספק בגופו כיון דמתסרו מדאורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות ור"ל דדוקא ס"ס בגוף אף בזא"ז ואפילו הספק ראשון מן התורה מ"מ כשנתחדש בגוף זה תו ספק משתרי כיון דהשני ספיקות דבוקים בו וי"ל בשעה שאכלו ב' ספיקות אם יש כאן שום איסור,. וה"ה ב' ספיקות דתערובות של רוב כיון דעכ"פ ראשון ראשון מן התורה שרי הרי הספק שני דרבנן ושרי אבל ספק דבגוף כיון דמתסר מדאורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות כיון שבשעה דמתרמי האיסור לפיו אוכל ספק איסור דמן התורה אסור. וא"כ שיטת הבעה"ת וסמ"ג הוא ממש דרך הג' דהרא"ה שכתב עליו שהוא המחוור. (אלא דלא משמע קצת הכי מדברי הבן לב ע"ש וק"ל) והנה מדברי כולם חוץ התה"ב נלמד מה שהורה הר"י גבי ספק דרוסה שנתערבה דאינה נתרת מס"ס היינו אך מפני שספיקו מן התורה אסור ואף שהיא בחזקת אינה דרוסה. ומשמע דמה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה אינו אלא מדרבנן וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ה מה"ש שכתב הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה לפיכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. וכן נראה מפלוגתא דרב ושמואל כדי למעט המחלוקת דרב יסבור דאפילו מדרבנן אין חוששין ושמואל יסבור שהוא איסור תורה להנ"ל מוכרח דמ"מ סבר הואיל ונולד הריעותא מחיים שהיא בחזקת איסור לכל הפחות הוי כמו חזקה מול חזקה והוי כספק דאורייתא דלא אתחזיק לשום צד דאסור מן התורה לרוב הפוסקים זולת הרמב"ם וראב"ד כמבואר היטב בפר"ח סי' כ"ט וכן הספק טריפה שנתערב שנקטו בלשונם היינו ע"כ ספק טריפה שנולד הריעותא מחיים ומטעם הנ"ל דאילו ספק טריפה שיש להסתפק אם נעשה לאחר שחיטה או מחיים והוא ספק שקול הא ודאי דמן התורה שרי ולדעת תוס' וכמה פוסקים אף מדרבנן מטעם נשחטה הותרה ואפילו לשיטת רבינו יונה ודעמי' כבפר"ח הנ"ל הא ודאי דרק מדרבנן כדאיתא בפר"ח סי' זה בכללי ס"ס סי' ו' א"ו דאיירי בריעותא דמחיים ולא אזלו בשיטת התוס' יבמות דף ל' ע"ב. ואי משום קושייתם דמ"ש מדאמרינן שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. לענ"ד בדברי הרמב"ן דשם בח"ר מיושב דבל"ז הקשה והא באיסור א"א קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואע"ג דאיסורא קמא אסתליק דדכותה אשכחן בעלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור, עומדת כלומר בחזקת איסור אבר מן החי עד שיודע לך וכו' ואע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אמ"ה אפ"ה חוששין לה משום נבילה אלמא מחזקינן מאיסור לאיסור ותירץ דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה [ולענ"ד ר"ל דבלא הספק דאתיליד בה בשעת שחיטה הי' אפשר שתצא מאיסור. לאיסור ע"י שנתנבלה מאליה ושפיר מקרי חזקת איסור אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק [ר"ל לולא הך ספק גירושין בהצרה לא הי' אפשר שתצא מאיסור לאיסור אלא במיתת בעלה עכ"פ היתה מותרת לשוק להכי לא אתא הך ספק גירושי צרה דאתילד בה לאפוקי ובזה מיושב מה דהקשה הרשב"א עליו] ולדברי הרמב"ן ממילא נמי ל"ק מספק טריפה דאתיליד מחיים בזמן שהיתה בחזקת איסור אמ"ה דאפשר בלא הספק הנולד בה היתה יוצאה מאיסור לאיסור נבילה וכיון דאלים כ"כ אף מחזקינן מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה. משא"כ באיסור א"א כיון דלולא הספק בודאי ניתר וכנ"ל. והתוס' או דאזלו לשיטתם במס' ביצה דף כ"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינו זבוח דלא הוי מאיסור לאיסור ולהכי לא הוקשה להם אלא מספק דרוסה. וא"נ דסברו כתירוץ הרשב"א שם דלפי תירוצו לקושי' הנ"ל נמי שפיר מדמו ספק דרוסה דמחיים לספק גירושי צרה עיין ודוק:

עכ"פ נשמע לפי טעם הרא"ה והסמ"ג ובעה"ת וללשון השע"ד סי' מ"ה שמסיים נמי בטעם הר"י בלשון הזה ואין קרוי ס"ס כיון שהספק ראשון הוי ספיקא דאורייתא וע"כ ר"ל דדינו מן התורה לחומרא דאל"ה מה יחוסו שהוא ספק תורה ופשיטא דאילו ספק דרבנן בלא התערובות שרי. נלמד מדבריהם שס"ל דכל שנולד הריעותא מחיים אין לילך בתר חזקת היתר מן הספק דאתיליד בה אלא לכל הפחות גם בתר חזקת האיסור דמחיים והוא מן התורה לחומרא. (ומלשון הבעה"ת והרא"ה והשואל שבתה"ד משמע שאף שייכות אשם איתא בגווי' כחזקת איסור ממש וזה צ"ע) והיינו שיטת הרמ"א בסי' נ'. וכן הח"ר חולין דף נ"ה ד"ה ת"ש חרותה שם מבוארת דעתו כחילוק הרמ"א שבמה שנעשה מחיים אפילו איכא למתלי בי' יש לאסור מספק והניח בצ"ע. וכן הש"ג באלפס דפוס אמשטרדם דף רסט ע"ב תפס חילוק זה לענין בדיקה. (וצ"ע אם יש לסמוך עליו בזה) ודלא כפר"ח בסי' כ"ט שמשיג על הרמ"א כי נהי דמתוס' יפה השיג המ"ל דמשמע איפכא מ"מ הרי כל הפוסקים הנ"ל ס"ל כותי'. ויפה הכריע הש"ך סי' נ' דיש להחמיר כהרמ"א. [אך אפשר נמי לומר דפוסקים הנ"ל איירו בספק טריפה הדומה לספק דרוסה ומטעם התוס' הואיל ושכיחי יותר הוי טריפה וסברי דספק דרוסה מההוא טעמא הוא ד"ת להחמיר ולעולם י"ל דאזלו נמי בשיטת התוס' ממש וכמסקנת הפר"ח דאין חילוק בין נולד מחיים לספק אחר שחיטה. וקצת נראה הכי כי מה שדחקתי לפרש הרמב"ן באמת דחוק ויותר סובל נמי לגוף תירוץ הרשב"א אלא שכתב עליו שאין לשונו מרווח. וא"כ ראיית התוס' נראית ברורה וע"כ לידחוק בדעת הפוסקים כנ"ל וצ"ע]. גם נשמע לטעם זה דספק טריפה אם נעשה לאחר שחיטה או מחיים שנתערב אף להר"י שרי דהא הספק ראשון נמי מן התורה שרי מטעם נשחטה הותרה וכנ"ל בשם הפר"ח. ואולם לטעם התה"ב הנ"ל אף כי מלשונו בחידושיו חולין דף נ"ג סוף ד"ה כי פליגי כתב נמי בלשון זה ואם לא הי' אותה ספק דרוסה אלא אחת כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת והוא שותק ואיהו מקרקר בזו כיון שהיא ספיקא דאורייתא עד שתבדק קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו שהרי כבר אסרת לזו עד שתבדק ומדאורייתא דמשמע נמי שמקפיד להיות הספק ראשון מן התורה לחומרא. ע"כ במשמרת הבית חזר בו שהרי להכי נתיר מטעם הרא"ה כדי לפרש וספיקא אסורה אפילו בספק ביצה שנולד בי"ט שלא אחר שבת דאף עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן. ומ"מ כתב שאין לדון בס"ס שע"י תערובות מטעם שהרי כבר אסרת ומכ"ש בספק תורה שאסור מדרבנן לשיטת רבינו יונה ודעמי' דנמי אסור אף כי נתערב והוא דבר חשוב והנה כל מה שהזכרתי מדברי כולם כנ"ל היינו לשיטת הפר"ח בהתחלת כללי ס"ס סי' זה שהניח מונח מוחלט דכל מחלוקת הראשונים אם ספק תורה ד"ת להחמיר היינו דוקא במקום דלא אתחזיק לא לאיסור ולא להיתר דאילו במקום חזקה ודאי דמן התורה אזלינן בתרא ולא נשאר מקום להחמיר רק מדרבנן. ובאמת נראין דבריו נכונים וברורים בטעמן. אבל תמהני על התה"ב דף קי"ב ע"ב שכתב לגבי נפילת איסור לתוך קדירה של היתר בספק בלשון זה ומ"מ למי שסובר דאפילו למעלה מכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' ועד שנדע שיש בו ששים אסור מספק דכל ספק בשל תורה לחומרא ד"ת וכמו שנתבאר בשער הראשון ור"ל ששם מסיק דלא כהרמב"ם. והרי הקדירות היתר יש להם חזקה להיתר ומ"מ כתב שספיקו מן התורה לחומרא וצ"ע. ועיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה שתי קופות. ואולי הרשב"א לא כתוס' בזה וחושב לי' אף ענין זה איתרע החזקה הואיל שבודאי עכ"פ נפילת איסור הי' במקום זה. ועיין נמי בתוס' דף כ"ג ד"ה תרווייהו ותוס' ביבמות לא כתבו אלא שהברייתא יותר משמע להר"י אבל לאמת סובר רשב"ם דאף במתני' פליג ר"ל ודוק] אף הרמב"ם סוף הלכות כלאים הלכה כ"ז במ"ש וכבר ביארנו וכו' והרי שם הבגד הוחזק באיסור חוט שנאבד בו. ג"כ צ"ע לשיטת הפר"ח:

דרך ג' מביא בשם הרא"ה דכל ס"ס בגופו וכו'. וכתב הפר"ח נמצינו למדים וכו' והשנית להרשב"א שסבור דבעינן שיהיו ב' הספיקות שוין ודומין וכו' (וכבר כתבתי שלשון זה לא נזכר בתה"ב אלא כדפירשתי והוא עיקר). שוב כתב הסברא שלישית להרא"ה שסבור כשיטת הרשב"א שהזכרתי אלא שהוא מקיל טפי. [וכבר כתבתי שלענ"ד הסברא שלישית דהרא"ה הוא נוטה יותר להיות חדא עם שיטת הבעה"ת והסמ"ג] והנה נהי דהאמת דמקיל בחד צד מן התה"ב באיסור ספק דגוף דרבנן מ"מ לענ"ד לא קרב זה אל זה ומחמיר נמי טפי מיני' דאלו לשיטת הרשב"א לטעמו לא דנינן בס"ס דוקא היכא שספק אחד עכ"פ במציאות קודם להשני דאז שייך והא כבר אסרת אבל כי נולד הספק דבגוף כשכבר הוא בתוך התערובות שפיר יש לדון ס"ס ואפילו אחד דגוף ואחד דתערובות דהא לא שייך והא כבר אסרת. וכן מוכח ממה דמקשה בחידושיו ובתה"ב הביאו הפר"ח בכללי ס"ס אות י"ג בספק דרוסה וע"ש. וכתב עליו הפר"ח ומיהו לשיטת ר"י דחד ספק דגוף וחד דתערובות לא מקרי ס"ס ל"צ לתירוצו דהא הכא בכה"ג הוא דהוי. וזה אינו אלא לדרך ג' דהרא"ה אבל הרשב"א לשיטתי' יפה הקשה כיון שהספק דגוף נולד תוך התערובות לא שייך והא כבר אסרת. ותדע שהרי בחידושיו שם בתר הכי מביא פסק הר"י בעינו כמו שהעתקתיו לעיל א"ו מה"ש אינו משגיח כלל בגוף וענין אחד אלא אם לכל הפחות יש במציאות שבגופו קודם להשני. ולענ"ד הנ"ל אף בידיעה תלי' מילתא וזה הוא החילוק האמיתי בין שיטת הרא"ה להתה"ב. והנה הטור שמסיים בטעם דין הר"י שכיון שהספק הראשון הי' בגופו אין להתירו מטעם ס"ס משמע קצת שתופס טעם ג' דהרא"ה. ולענ"ד הוא ממש נמי טעם הסמ"ג ובעל התרומות והב"י ז"ל העתיק עליו לשון התה"ב כאלו הם אחדים. ולענ"ד לא משמע הכי. ובהש"ע העתיק לשון הטור בעינו. והרמ"א כתב וי"א הטעם וכו' והוא בד"מ סי' נ"ז בשם או"ה ושם מביאו. ולענ"ד לאחר הדקדוק כנ"ל הוא נמי ממש טעם הסמ"ג ובעה"ת ע"פ מה שבארתי אותו כנ"ל. וגם שיטת הרא"ה המחוורת נמי לההוא טעמי' גופי' הוא. אבל מה אעשה שהאחרונים שלפני כולם הבינו דברי הרא"ה כפשוטו שגזה"כ הוא בס"ס שצריך להיות מענין אחד ובגוף אחד. והאמת שכן משמעות פירוש רבינו ברוך שבהגהות ש"ד סי' מ"ה אבל הוא כהלכתא בלא טעמא. וא"כ יוכל להיות שאף הטור וש"ע להכי כיונו. וכתב עליהם הרמ"א טעמו. ולענ"ד ידוע כי דין ביצה שהטילה תרנגולת ספק טריפה ויש תו ספק בהביצה אם הי' בקליפתה בשעת שהטילה שמביא הש"ך אות ב' בשם או"ה לאיסור לטעם הרמ"א עצמו. לענ"ד אין מובן כלל שהרי בביצה זה ב' הספיקות דבוקים בו אם יש כאן שום איסור. ואין מקום לדין זה אלא לפי הבנת טעם הרא"ה ע"פ פשוטו שהוא גזה"כ שצריכים להיות בגופו ומגוף אחד דוקא וכדמעתיק הש"ך לשון האו"ה דגבי ביצה עצמה השני ספיקות משני גופים. ומ"ש תו וגם אין הב' ספיקות מענין אחד לא הבנתי כל עיקר. דאטו ב' ספיקות דפ"פ הם מענין אחד יותר. אמנם אף החק דב' גופים נמי צריך ביאור דהא קשה ומ"ש מגבינות הנעשו מפרה שנמצאת טריפה ע"י סירכא שמתירין התוס' מטעם ס"ס והוא בש"ע סי' פ"א. (וכבר הקשה קושיא זו התה"ד בהגהות ש"ד סי' פ"ד על הטעם הפשוט מדספק ראשון ד"ת. ותירץ מפני שלא נודע עד דאתיליד הספק השני. וכבר העיד המבוא שערים שם שהוא הוא המ"כ שבב"י סי' נ"ז ובאמת:

יש להתפלא על תשובתו סי' ק"ל לדחות השואל שמחלק בחילוק זה ממש והרגיש נמי בו המבוא שערים וכתב לעיין שם ואולי מפני מה שמסיים וכ"ש חד בחד בזה לא מסתבר לו לחלק בהידיעה וזה נמי צ"ע. ויותר הי' לדחות אף בג' תאומים זכרים על פי תירוץ התה"ב על קושייתו המובא בהפר"ח ס"ק י"ג בכללי ס"ס דכיון דכולן בס' אחד הן ואין כאן ודאי כשירה ליכא למתלי בחדא טפי מאידך. אלא שבאמת סברת תי' זה קשה ההבנה] וע"כ לידחוק דוקא הכא שנולד הטריפות מחיים דהתרנגולת נמצא שעות טריפתן מבורר באין ספק. ואך הספק בהביצה אם שעה זו כבר הי' נגמר להכי נחשב ס"ס דב' גופים דספק הטריפה בהתרנגולת והשני בהביצה. משא"כ שם איפכא שעת החליבה ידוע ואך הספק בהפרה אם שעה זו כבר הי' בה הספק סירכא שפיר הוי ב' הספיקות בגוף אחד משא"כ לטעם הרמ"א לענ"ד אין שייכות לדין זה שהרי עכ"פ בביצה זה שני ספיקות אם יש כאן שום איסור. וזה לענ"ד כונת הרמ"א שהוסיף על לשון הש"ע דאיכא קצת למשמע מיני' הקפידה דצריך להיות ב' הספיקות בגוף א' וכתב וי"א הטעם וכו' להורות שזה טעם העיקר ולהכי משמיט נמי כל עיקר דין זה דאו"ה משום דלא ס"ל כלל. (ומה שהפר"ח מסייע לסברא זו באות י' מהרא"מ מהקושיא דטומטום לדבריו היא קושיא עצומה לשיטת ר"ת ודעמי' שדן ס"ס אפילו דגוף ודתערובות. אמנם עיין בב"י א"ח סי' תרפ"ט לפ"ר לדבריו שם מעיקרא לק"מ. אלא שצ"ע בגוף הספר אם ראייתו משופר או במגילה. ומלבד זה למה שמביא הפר"ח בשם הרא"מ אות ד' דלא מקילינן ע"י ס"ס לכתחילה אפשר לדחות דמה דתנן אינו מוציא היינו מפני שבקל יוכל לשמוע תו מזכר ודאי מחשיב לכתחילה. (ואף י"ל שדומה לדשיל"מ) ואינו יוצא ע"י טומטום. והכי מסיק הרא"מ עצמו שם ואף שהאמת דבריו נאמרים על מגילה. מ"מ קושייתו מכח ס"ס שייכא אף לגבי שופר] אלא שמשיג עליו וכתב ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקילין בחד ספק בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחילה. מי יתן ואדע מי המה הדוכתי טובא. ואי משום מה שמביא תשו' הרשב"א שכתב בלשון ואפשר הא מ"מ מסיים אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי עכו"ם. ומזה כתבתי בתשובתי להרב הגדול ידיד נפשי אבד"ק פ"ל דאין דעתי מסכמת לדון ולהתיר קידושי ספק ע"י ס"ס שלא במ"ע מדאפשר בגט) והש"ך האריך בביאור דיני האו"ה ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו ואף בפי' הפר"ח הנראה פשוט אין מקום אתי לפרש הטעם בתרנגולת ודאי טריפה ואחד ודאי כשר ונמצא ביצה ובו ספק אם הי' נגמר בקליפתו בשעה שנטרף הטריפה ונמצא בה ביצה באים ב' הספיקות בפעם אחד אם הוא מן הכשר או מן הטריפה ואת"ל מן הטריפה שמא הי' נגמר בקליפתו. ולדעתי זה דחק להש"ך לכתוב מה שכתב. והאמת שלמשמעות טעם התה"ב דהכל תלוי במה שכבר אסרת לא שייך שוב לדון עליו באת"ל. לפ"ר י"ל אף בדין הראשון הנ"ל אין מקום לס"ס. אבל אין מוכרח די"ל דלא שייך הטעם דכבר אסרת אלא היכא שהספק השני הוא ע"י תערובות דאפשר אוכל מה שכבר נאסר משא"כ בזה שלא דנינן כלל על התרנגולת שאסרנו אלא על הביצה שמא מכחו והוי כמו תרנגולת ספק טריפה ותרנגולת ודאי כשר ונמצא ביצה ביניהם. ועיין במ"י כלל ס"ג ס"ק כ"ד ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ק"ט ובספרי ב"מ סי' ג' סעיף ה'. ואף המ"י טרח ליישב דיני דאו"ה הללו. ולענ"ד לא פעל מאומה והמה צ"ע. אמנם בב"י סי' פ"ו מבואר דין זה נמי לאיסור ולא חישב לספק שני שמא הי' נגמר בקליפתו. אבל אפשר טעמו פשוט הואיל והחכמים עשו לכל ביצת טריפה איסור מטעם לא פלוג כדאיתא שם בב"י שוב לא אפשר לצרף ספק זה לס"ס ודוק:

ודע דלטעם הרמ"א בדין זה והוא בד"מ סי' נ"ז בשם או"ה לענ"ד צודק האו"ה במה שפסק ספק טריפה שנתערב התערובות שני מותר לאוכלו כולו כאחד. והפר"ח ס"ק מ"ב כתב שאין טעם לדינו דמ"ש תערובות ראשון לאכול חד חד ומ"ש תערובות שני כולו כאחד אחרי שפוסק כהר"י ולטעם זה לק"מ שדוקא תערובות ראשון דבספק שני ליכא למימר אין כאן דהא ודאי יש הספק טריפה ביניהם להכי לא דנינן בס"ס להר"י משא"כ בתערובות השני הא יש ב' ספיקות אם יש כאן שום איסור חדא דילמא מעיקרא לא טריפה הי' ואת"ל הי' שמא מה דנפל בהתערובות השני לא הי' הספק טריפה ולהכי שרי אף כולו כאחד. קושיא זו שוב מצאתי במחודשים דמ"י] ובאמת מה דנקטו כל הפוסקים ס"ס שע"י ב' תערובות ע"י שתמיד בכל אחד שאוכל הוא ס"ס צ"ע דמ"ש ממה שתירצו תוס' פ"ק דב"ק ומובא בכללי ס"ס דפר"ח אות ג' בלשון זה וי"ל דלא מצי למישרי בס"ס דהוי תרי קולי דסתרן אהדדי וכו' ע"ש. והרי שם מה שיבעל ביום ט"ו שפיר הי' ע"י ס"ס דשמא ביום הראשון וזכר. ולכשיבא ביום מ"א יאמר באמת מה שבעלתי ביום ט"ו הי' הספק איסור ועכשיו הוא ס"ס דשמא נקיבה ושמא ביום שני ומ"מ הא לא הוי ממ"נ ודאי איסור דהא יוכל להיות שתיהן דהיתר דאפשר דהי' נקיבה וביום הראשון אלא דממ"נ חדא ביאה דספק אחד הי'. וכן בתערובות שני כשאוכל חד חד עד גמירא הרי ממ"נ אחד בספק אחד אכל ומ"ש. ובע"כ לומר דשאני בזה שסמכו על מה שמד"ת נתבטל. ולענ"ד אפשר זה גופא טעם הרמב"ם שמצריך ג' תערובות כי היכי דליהוי בתערובות הג' ב' ספיקות אם יש כאן שום איסור ובאמת התערובות ג' שרי לאכול כאחת. אבל לאכול תערובות ב' חד חד לא נחשב אליבי' כלל ס"ס מטעם הנ"ל דממ"נ. ובזה נ"ל דיש ליישב הצ"ע דהש"ך ס"ק ס"א דלק"מ דאף דש"ע פוסק כדעת הרמב"ם דתערובות ב' אסור אפילו חד חד היינו משום דלא חשיב לי' ס"ס ע"י הממ"נ כנ"ל משא"כ בשני ספיקות בגוף אחד דומיא דפ"פ הא ודאי מודו דשרי וא"כ שפיר משמיענו דספק אחד בגוף ואחד בתערובות לא הוי ס"ס אף להרמב"ם. והגם דלהכי להרמב"ם אף בספק טריפה התערובות שני נמי אסור לאוכלו כולו כאחד מה דשרי אליבי' בשלשה תערובות השלישי לאוכלו כאחד. ודוק כי זה ברור] ומיושב בזה מה שהוכיחו התוס' בביצה ובזבחים ד' ע"ב, דל"ג ואחרות באחרות דאל"כ הו"ל לאתויי ראי' לשמואל מהנהו משניות. די"ל אחרות באחרות לא נחשב כלל ס"ס כנ"ל ושמואל הא פירש בהדיא שספיקה וס"ס אסורה עד סוף העולם דמשמע ברור אפילו עד עשרה תערובות ומוכרח לאשכח תנאי דהיינו ר' יהודה דנראה מתשובת בר פלוגתי' דשמע מר"י דאף תערובות שלישי אוסר דהוא ס"ס גמור בשני פעמים שמא אין כאן שום איסור וק"ל:

בכללי ס"ס דפר"ח אות י' משיג על הש"ך וכתב דתערובות חד בחד אפילו בספק טריפה לא נחשב כלל ספק וכו' וכתירוץ ב' דהרשב"א וכו' דכך הוא הדין בכל תערובות חד בחד שחוזר ההיתר כאיסור שנתערב עמו לפי שאין כאן שום תערובות ולא שום ספק בכל חד וחד מינייהו וכו' ומיהו באיסור דרבנן אף שיש לו עיקר וכו' מ"מ לא נהפך כתערובות לגמרי דהא תנן בספ"ז דתרומות וכו' וכדלקמן בכלל ט"ו ע"ש. ולענ"ד איני רואה בזה השגה דהא ע"כ מ"ש הרשב"א בלשון זה וי"ל עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור. ר"ל אף ר"ת מודה בזה דמחמרינן מדרבנן שלא לצרפו לס"ס ורואין כל אחד מאלו כגופו של איסור מפני החומר שמביא על כל אחד אשם תלוי משא"כ בספק דרוסה אף שספיקו מן התורה לחומרא כדבארתי לעיל מפני שיש נגד החזקה שלא נדרס או נטרף החזקה איסור דמחיים. מ"מ אינו בספק איסור השייך לאשם כמו על אשה ספק מגורשת שהיא בחזקת איסור גמור. דאילו כמשמעות הפר"ח דמן התורה ההיתר חזר לאיסור למה האוכל באשם ליהוי בחטאת א"ו דמן התורה ספק גמור הוא ואך מדרבנן הוא דמחמרינן. ומאן לימא לן דספק טריפה שנתערב חד בחד דנמי חומרא זו לו הא לא מחייב על ספק כזה אשם תלוי. ותדע הרי הוכיח ממשנה דתרומות דבדרבנן לא אמרינן דההיתר נהפך לאיסור וקשה הרי ממשנה זו נפק הדין שבסי' קי"א סעיף סעיף א' דאם לא הי' כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה. ונפל בה אחת משני חתיכות דאחד מהן שומן הגיד תלינן דהיתר נפל וכבר ביאר שם סק"ג ע"פ משנה זו דלא כהש"ך דהיינו אפילו לא היו ניכרים טרם הנפילה והדין עמו. וא"כ אף הדין שני דסימן הנ"ל סעיף ג' דהיינו איסור תורה ושיעור דרבנן נמי אף בהכי מיירי אף שהשני חתיכות טריפה וכשירה היו מעורבים ונפל אחד מהן לקדירה שרוב נגדו תלינן במב"מ שהיתר נפל. וכן מבואר להדיא מסידור תה"ב הקצר בית ד' שער ב' דז"ל היו ב' חתיכות אחת של היתר ואחת מאיסורין של דבריהם כגון שומנו של גיד (וזה לשיטת הפר"ח הברורה אפילו נתערבו] ונפלה אחת מהן בידוע לתוך הקדירה וכו' מותר שאני אומר של היתר נפלה וכו' ואם איסור של תורה הוא אין מתירין עד שירבה ההיתר על האיסור ובלי ספק אין הבדל ואף בדין איסור של תורה נמי אמרינן שאני אומר אף דנתערבו תחילה. וכן מוכח באמת מקושית הגמרא שבפרק אלו עוברין דמינה נובע ההוא חילוקא דספק תורה ושיעורין דרבנן מדמקשה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. נשמע הא אי לאו דאורייתא ניחא לו אף דתרומה בזה"ז דאורייתא. וקשה וכי לא ידע מתני' זו דתרומות פרק ז' שהרי הר"ש והתה"ב דחקו עצמם לשנויי מה דלא מביא שם מתני' זו. והרי שם מבואר דאף דנתערבו תחילה תלינן ומ"מ הי' ניחא לו לומר. תרומה בזה"ז ד"ת אלו כזית בכא"פ דרבנן ואמאי הא בדאורייתא שנתערב חד בחד אנו רואין אף ההיתר לאיסור ואיך יש לספוק שההיתר נפל. א"ו אף דלענין ס"ס לא דנינן ורואין כ"א כגופו של איסור מ"מ לענין שאני אומר שפיר תלינן כיון דמ"מ ספק הוא. וה"ה אף לענין ספק טריפה שנתערב חד בחד דיש לדון נמי אף ס"ס. ואולם לפ"ז ודאי יש לתמוה למה שכתב הנ"י פרק הערל מביאו אותו הפר"ח סי' קי"א סק"ב ואפי' בחתיכה חשובה דאפילו דבר שבמנין ד"ת ברובא בטל וכן הש"ך וט"ז ס"ק ה' בסתם. וקשה א"כ מה פעל התה"ב בישובו דלהכי נקט לשלש דאילו חד בחד הרי אנו רואין כל אחד כגופו של איסור ונהי דנימא דאך לענין ס"ס אמר. אכתי קשה אחרי שהוכחתי מיני' דידי' גופא דלענין שאני אומר שפיר מיחשב לספק ודנינן הכי אף באיסור תורה ושיעור דרבנן א"כ כשנתערבו חד בחד ונפל אחד מהן לתוך שלש נימא מדד"ת חד בתרי בטל ואפילו דבר חשוב נימא דהיתרא נפל ולישתרי כל השלש אף בבת אחת בלא ס"ס מטעם שאני אומר. הן אמת שלמה שכתב הב"י בדעת הרשב"א דאם נתבטל מתחילה ברוב שוב התערובות שני מותר ואפילו בפחות מרוב ל"ק די"ל דנקט לשלש ומשלש למקום אחר היינו אפילו בפחות מרוב באופן דל"ש לדון במדה שאני אומר אלא במדה דס"ס ולהכי צריך תחילה רוב דאילו חד בחד רואין אנו כל אחד כגופו של איסור שלא לדון בס"ס. מ"מ קשה הא משמע ומוכח מתוך הסוגיא דעכ"ז לא שרי התערובות שני אלא ע"י ס"ס דהיינו אחד אחד. ות"ל השתא דנתערב ברוב הרי האיסור נהפך להיתר ד"ת. כמבואר סי' ק"ט בשם הרשב"א עצמו דז"ל ולפיכך אוכל כל אחד בפ"ע ואינו חושש דכיון דיש שם שיעור בטל מדאורייתא ואפשר לומר וכו' הקילו בו אף מדבריהם. הרי דאך מדרבנן מחמיר לאוכלם אחד אחד. וא"כ דמן התורה נהפך האיסור להיתר אלא דדבר חשוב אמרו רבנן דלא ניבטל. הרי אף גוף האיסור אין עליו אלא איסור דרבנן וכי נפל למקום אחר אפילו במחצה על מחצה למה לא יהא שרי כל התערובות אפילו יחד בלא ס"ס מטעם שאני אומר דהיתר נפל כבכל איסורי דרבנן כנ"ל. ומכ"ש קשה טפי לגירסת תוס' ופירושם דגרסינן לרבוא ומרבוא לשלש ומשלש למקום אחד ומפרשים כדי להתיר התערובת ג' בב"א והתערובת שני אינו מותר אלא אחד אחד. וע"ז קאי קושית הגמרא ותירוצו מה שלש תרי והוא וקשה אפילו חד בחד לישתרי אפילו בפעם אחד ע"י שאני אומר כיון דאף האיסור אינו אלא איסור דרבנן ע"י שנתבטל מד"ת ברבוא הראשון והשתא דהוי תרי והוא ונתבטל בתרי ברוב אפילו נפל תחילה לרבוא אלא חד בחד לישתרי התרי והוא אף בפעם אחד ע"י שאני אומר. ומכ"ש דקשה טפי לפי' הרמב"ם דמצריך דוקא ג' תערובות. ותו קשה הא מדברי ר"י דאמר נפל לרבוא ומרבוא לרבוא אסורין מוכח שאינו דן אף במדה דשאני אומר כמו שאינו דן להתיר ע"י ס"ס שהרי ע"י רבוא הראשון נעשה גוף האיסור דרבנן וע"י השני נעשה אפילו לגבי איסור תורה שעורין דרבנן ור"ש הא לא פליג עלי' אלא ע"י מדה דס"ס כדמוקמינן הברייתא דע"ג דקתני בה ספיקה אסורה וס"ס מותרת וא"כ כל המשניות והסוגיא דא"ע שדנו בשאני אומר כמאן תרמיי'. ואולם בל"ז צ"ע לעמוד על עיקרן של דברים המובאים בד"מ סי' נ"ז ס"ק ט"ו שכתב גם הקושיא הב' אינו כלום דמה דהקשה הלא ס"ד לקולא דל"ד דודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן הולכים לקולא אבל היכא דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור תורה אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא בטל וכו' זו לא מקרי ס"ד להקל וכ"כ האו"ה בהדיא כלל כ"ה דכ"מ שיש חשש איסור דאורייתא לא אמרינן בי' ס"ד לקולא ועיינתי בהאו"ה גופי' ולא נאמר בו יותר מן לשון זה]. והנה ודאי תירוץ ד"מ זה מוכרח מכל הראשונים. שהרי כולם לא נתחבטו במחלוקת ר"י ור"ת אלא מטעם ס"ס. ומטעם ס"ד לקולא לא נשמע עורר וטוען זולת המ"כ שבב"י. והנה הפר"ח בכללי ס"ס אות ח' כתב וא"ת והא בסי' קי"א נתבאר באיסור דאורייתא שנפל לשני קדירות ויש רוב בקדירה בענין שהוא מותר מן התורה אע"ג דמדרבנן אסור כיון שאינו ידוע באיזה קדירה נפל ס"ד ולקולא וי"ל דלא דמי ההוא ספיקא דהתם לאינך ספיקי דעלמא דכיון דאיכא למימר שאין כאן איסור והך קדירה לא אתרעי כלל בכה"ג אמרינן ס"ד לקולא אף שמצד האיסור בעצמו הוא ספק תורה וכן תירץ הש"ך ועדיין קשה ומ"ש, מבס' צ"ח דאם נתערב מב"מ ונשפך דאמרינן ס"ד לקולא. והרי בזה ודאי הקדירה איתרע. וע"כ לבא לחילוק הצ"צ ומסכים עמו המ"י שכתב בלשון זה דהתם אין הספק באיסור עצמו דהאיסור הוא ודאי איסור אלא שהספק הוא בתערובות אם נתערב איסור בקדירה זו אם לא וכיון שמצד התערובות הוא מדרבנן אזלינן להקל בספיקה וכן במב"מ ונשפך אף דהאיסור מצד עצמו דאורייתא אלא שמצד אחר בא הדרבנן מ"מ מקרי שפיר ס"ד כיון שמצד הספק עצמו שהוא בתערובות מאותו צד הוא דרבנן. משא"כ אם הספק הוא מצד האיסור עצמו והוא דאורייתא ואח"כ ע"י תערובות או ענין אחר בא שהוא מדרבנן בכה"ג דוקא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. ועכ"ז להנ"ל שהוכחתי שאפילו כי נתערב תחילה איסור תורה ודאי בכשר ונפל אחד מהן לקדירה מינו ונתבטל ברוב אמרינן נמי דהתירא נפל. וקשה הא בזה הספק מצד עצמו הי' תחילה בהחתיכה ספק תורה ומ"מ אמרינן ס"ד לקולא במה שבא לו הדרבנן מצד ביטול. והקדירה הא ודאי איתרע בנפילת ספק לתוכו. ותו תימה לי הא הרי"ף בפרק כל שעה כתב והנ"מ למיכלי להנהו שערי בעין אבל אי משתכחו בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובות חמץ במשהו דרבנן לא אסרינן לההוא בישולא משום דהוי לי' ס"ד לקולא. וכתב הר"ן אע"ג דעיקר איסורי' מדאורייתא מ"מ כיון דשיעורים דרבנן אמרינן ס"ד לקולא. וראי' מקושי' הגמרא פרק א"ע ואי אמרת כזית וכו' ע"ש. וזה גופי' ראיות התה"ב להדיא דסי' קי"א סעיף ג'. וקשה מה ענין זה לזה דשם י"ל דהיתר נפל והוי ספק דשאני אומר שמא אין כאן איסור כלל אבל הכא הא בודאי יש בקדירה זו פליטת איסור של ספק תורה אלא שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן ע"י שנתבטל. והוא נגד הכלל הנ"ל. ובזה יש לדחוק דהכלל דאו"ה לא נאמר אלא ע"ד שהעלתי לעיל בשיטת התה"ב והיא שיטת המ"ב נמי דלא דנינן להר"י בספק אחד בגוף ודתערובות אלא דוקא בנודע בנתיים ומטעם שכבר אסרת. זה ההבדל גופי' י"ל לענין ספק דרבנן ולקולא משא"כ בדין הרי"ף דלידת הספק הוא תוך התערובות כמו שדנינן בס"ס ה"ה בספק דרבנן לקולא]. ותו תימה לי הא איתא פ"ג דתרומות משנה א' התורם חבית של יין ונמצא של חומץ וקשה הא אפשר לאתויי מספק על תנאי דאם אשה ליהוי נדבה. וכ"ת נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט הא יש לו תשלומין בחוה"מ. א"ו משמע כהרמב"ם דמספק בפשוט פטור מטעם ס"ד מן התורה לקולא. תו יש ראי' לפ"ר מנדה דף ג' מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי שאסורה לבעלה עד שתשתה. ומה ראי' היא זו אם כל האיסורים אסורים מספק דבר תורה א"ו כדעת הרמב"ם. וא"ל דהוא מפני שהיא בחזקה שלא זינתה הי' מהראוי להיות ספיקה מותר מן התורה דאכתי קשה דנימא שהכתוב הורה לעשותה ספק וכדכתבו תוס' סוטה דף כ"ה ע"ב סוף ד"ה ב"ה אבל מנ"ל דעשאוה כודאי. ותו יש ראי' שבת דף כ"ז דאמר אביי דמאי הוי ספק דדבריהם. ולמה דלא ס"ל רוב ע"ה מעשרין והוי ספק שקול למה הוא דדבריהם הא ד"ת אסור משום ספק טבל עד דמעשר. א"ו כדעת הרמב"ם. אך עיין בזה ר"ן [חסר איזו תיבות]:

פר"ח ס"ק מ"ג בסופו כתב ומדברי הרמב"ם וכו' אע"ג דקיי"ל כרבה בהכנה דאורייתא עכ"ל וע"ש. האמת שלא ראיתי עד כה מאן דאית ליה טעמא דהכנה גבי ביצה ולא סביר ד"ת בי"ט אחר שבת ואולם בפי' משניות להרמב"ם מבואר דסובר דאינו אלא דרבנן דז"ל אחר שהקדים דין הכנה מסיים וכמו כן הכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה גזירה דרבנן ובזה חולקין ב"ש ומתירין אותה. אבל אם ההכנה היא במלאכה מי"ט לשבת הרי היא אסורה לדברי הכל ע"ש עכ"ל. מזה מבואר דאף שפוסק בהלכות כרבה בביצה אינה אלא מדרבנן. והאמת שלשון הגמ' בשלמא לרבה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא צ"ע רב ליישב ונלע"ד שמפרש הסוגי' דאמרה ורבה לטעמי' כדפירש רש"י ז"ל דאית לי' מוקצה דאורייתא וכדפירש המור"ם לובלין דהא בהא תלי' דלולא דהזמנה בפה דהיינו הכנת מוקצה דאורייתא ונכלל בהקרא והכינו א"א לפרשו על הכנה דבידי שמים וסובר דהסוגי' דביצה אזלה לפי הס"ד דרבה בפסחים דמוקצה דאורייתא ושפיר הבשלמא לרבה ועיין פ"ח א"ח סי' תצ"ז שמיישב נמי שיטת הפוסקים על דרך זה] משא"כ למה דמסיק בע"כ רבה בעצמו בפסחים דמוקצה דרבנן (וכמו שהקשה הר"ן על רש"י בביצה והתוס' בעירובין] אף דחזינן דרב דס"ל נולדה בזה אסור בזה בי"ט ושבת הסמוכים על כרחינו אינם סוברים טעמא דרבה בהכנה כ"א מדרבנן דומיא דהמוקצה דהוי נמי דרבנן אבל הכנה דמלאכה זה הוי דאורייתא שמזה איירי הקרא ולא בהכנה טבעית דהוא הכנה שבידי שמים. וא"כ אין ראיית הפר"ח מדברי הרמב"ם מוכרח:

פר"ח ס"ק מ"ו בא"ד מסיק לשיטת הר"י וכתב אמנם וכו' מדברי כולם נלמד דאי ספיקא קמא לא מתסר כי אם מדרבנן גרידא וכו'. והרבה להקשות עליהם מתירוץ רב אשי אליבא דכולהו אמוראים וע"ש שדחה אותם מהלכה. וא"י מה ראה על ככה. חדא דאפילו לשיטתו שסובר הר"י פי' הברייתא דנתערבה אספיקא קאי אף לתירוץ רב אשי מ"מ י"ל דודאי אם הספק קמא לא מיתסר ד"ת שפיר הוי ס"ס גמור אף להר"י וגבי ביצה למסקנת רב אשי אליבא דכולהו אמוראי הטעם דלגבי דשיל"מ לא מהני שום ס"ס כדכתב בעצמו ס"ק מ"ג בשם רבינו שמחה לשיטת ר"ת. אך בזה כבר כתב דלא אזיל להרשב' ור"ן]. ותו י"ל דסברו טעמא דהר"י שהוכיח לפרש הברייתא כפירושו היינו דוקא לאוקימתא דסיפא אתאן לספק טריפה ועלה קאמר בשלמא למ"ד את שדרכו וקשה לו רישא דדינא וספיקה אסורה דאיירי בספק טריפה ל"ל. אטו עד כה לא ידעינן דספק דאורייתא לחומרא והכריח לאוקימתא זו נתערבה על הספק קאי ולאשמעינן זה אתיא דלא משתריא אף מטעם ס"ס אבל למסקנת רב אשי אפשר דמודה לפי' ר"ת. אך האמת דלא משמע הכי מהפוסקים המעתיקים דברי הר"י ז"ל וק"ל:

הש"ך דיני ס"ס סעיף י"ח מביא בשם או"ה בלשון זה גבינות של ישראל שהיו בבית נכרי וספק אם נחלפו בגבינות נכרי השיב מוה' שמואל שאסורים כולם מאחר שאין איסור עתה משום גלוי לבד אלא ודאי איסור יש בהם לכן יש להחמיר בספק חליפתן ואפילו וכו'. עיין היטב בדבריו שהוציא הש"ך מזה ב' כללים חדא שספק שגזרו חכמים עליו מחמת חשש איסור תורה אין אומרים בו ס"ד לקולא כי ע"פ גזירת חכמים עשו הספק ראשון כודאי איסור תורה. וגם לא דנינן בו ס"ס והכל מטעם הנ"ל. משא"כ בדבר שעיקר איסורו מדבריהם אף בספק אחד אם זה הוא נמי שרי ע"פ ס"ד לקולא. והאמת שראשית הדברים שהוצרך בנדון האו"ה לשאלה ותשובת מוה' שמואל. אני תמה הא גמרא ערוכה היא במס' ע"ז אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד וחמפ"ג מותר בחותם אחד. ונשמע מיני' דמה חבי"ת בחותם א' אסור בדיעבד אף חמפ"ג בלא חותם כלל אף בדיעבד אסור. והכי מבואר בטור וב"י סימן קי"ח ובש"ע שם. דז"ל ופת וגבינה וכל שאיסורו מד"ס שהפקידו ביד נכרי מותר בחותם א'. מבואר הא בלא חותם אף דיעבד אסור ולא די גבינה אלא אפילו פת שודאי עיקר איסורו אך מדבריהם מ"מ אסור ע"י ספק אם נתחלף. וע"כ לומר או כדכתב המרדכי שמביא הש"ך סוף דיני ס"ס שזה ג"כ יוצא מן הכלל שאמרו ס"ד לקולא כדאשכחן בכמה דברים שמביא שם. או דכמו שלא הלכו בשל עכו"ם בתר נתינות טעם כדי שלא יפרוצו כדכתבו ראשונים. כן נמי לא אזלו בזה בתר ס"ד לקולא. או כיון דחשש חילוף אינו אסור בחששא דלהרויח עשה כמבואר בש"ע סי' קי"ח נראה להחכמים בחשש זה להחמיר מפני שקרוב לודאי הוא שכדי להרויח החליף דסתמא גנב הוא וא"כ אף אי נימא דתשו' מוה' שמואל היתה כדי לבאר ולתרץ דברי רב שאסר גבינות בבית נכרי בלא חותם אף לפי טעם איסור גבינות מחשש שהועמדו בעור קיבת נבילה ודלא נימא רב דאסר סבר הטעם משום גלוי שהוא ספק סכנה דחמור וא"כ לדידן דחשש גלוי רחוק יש להקל וכמבואר בתשובת מוה' י"ט שבב"י ס"ס קי"ח לזה כתב דאף לטעם העמדה בעור וכו' נמי אזיל דינו שפיר ע"פ סברותיו שהמציא והוציא מזה כללים תמה אני מה יענה לטעם איסור פת ודכותי' שודאי עיקר איסורו אינו אלא מדבריהם ומוכרח כנ"ל וא"כ פשיטא דאין להוציא מזה שום כלל חדש עד דנימא אם גבינה של נכרי נתערב שלא יהא ניתר ע"פ ס"ס דודאי י"ל כיון דאף אם הועמד בעור קיבת נבילה אין איסורו אלא דרבנן דד"ת בטל אף דבר המעמיד כמבואר בפר"ח ריש סי' קי"ח עדיף בזה מדבר שאיסורו מדבריהם ולא ע"י ספק אלא בודאי ואפשר למיתדן בי' ס"ס ואינו נאסר ע"פ ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות. ואף על הפר"ח יש לתמוה שמסיק על דברי האו"ה בסוף ס"ק י"ד דגבינות אין דבריו עיקר להלכה שהם נמי חשובים א"ד שאין לו עיקר מן התורה וא"כ דינה כביצת נבילה ומשמע דקאי על עובדא דאו"ה דהיינו בגבינות שהיו בבית נכרי. וזה נמי תימה כנ"ל שזה מבואר בגמרא לאיסור אלא בהפר"ח אפשר לידחוק דלא איירי באופן אלא כשהיו בבית ישראל גבינות כשירות וגבינות נכרי ונולד לו ספק אם נתחלפו באולי ממילא של נכרי בכשר ומסיק שבזה שפיר הוי ס"ד ולקולא והוא נכון. וא"ל דילמא אף האו"ה איירי על דרך זה שהיו בבית הנכרי ולא הי' לו ספק אם החליפם בכונה כדי להרויח שידע שהם טובים כדידי' אלא שנולד לו ספק אם נתחלפו ממילא. שבהדיא מסיים בהאו"ה גופי' וכל הא דלעיל היינו כשהי' הנכרי מרויח בחליפן. לכן א"י ליישבו. שוב ראיתי שכל דברי האו"ה בנוים ומוכרחים אך מן השאלה שניה דשם דהיינו בהניחו בבית נכרי גבינות מסומנים ושכחו אף החותם, ואף זה פסק המשיב לאיסור. ואנן קיי"ל בזה לקולא בסי' קי"ח סעיף י"ג. וא"כ כל כלל זה לענ"ד צ"ע:

הש"ך בדיני ס"ס סעיף כ"א כתב ונראה וכו' וכן מוכח להדיא בתשו' רשב"א וכו' הוכחה זו איני מכיר דהרשב' איירי כשבאנו לדון על הג' חתיכות דודאי האיסור מוחזק שם משא"כ בדינו שאח"כ נאבד ואין לדון רק על חדא חתיכה אם הוא כשר או איסור דרבנן מנ"ל דמשום שהי' פעם מוחזק איסור הוי לי' השתא נמי מוחזק איסור. אלא דהי' לו להביא הראי' ממה דמבואר בכריתות דלמ"ד דבעינן לאשם תלוי ב' חתיכות כי היכי דליהוי חשוב איקבע איסורא אפילו בא נכרי ואכל אחת מהן חייב על הנשאר לחוד אשם תלוי. מזה ודאי נשמע כדעתו לשיטתו. שוב מצאתי במ"י משיגו כנ"ל דהראי' אינה ראי' ופוסק דלא כותי'. ולדעתי דינו אמת מראי' הנ"ל אך צ"ע שם בהברייתא דת"כ בתר הכי מיד דהת"ק ודאי ס"ל דלא כרב אליבא דר"נ ואפילו רבי פירש רש"י דלא בעי ב' חתיכות. שוב ראיתי שהרמב"ם פ"ח מה' שגגות פירש באמת טעמא דרבי משום דהוי נקבע איסור ופוסק כרבי. נמצא הראי' ברורה כהש"ך. אך עיין בספרי צלעות הבית סי' ב' למה שבארתי שם עיקר הטעם מה דלא פסקינן כהא"ז דדרבנן בתערובות חד בחד שרי לשני בני אדם. היינו משום שהוא של אדם אחד והוי אחד ממ"נ איסור ע"ש. א"כ י"ל שפיר הא בנאבד אחד מהן דשוב אין הכרח לדון בא' על א' שפיר אמרינן ס"ד לקולא. ואין ראי' מכריתות הנ"ל דאיירי מאיסור תורה ואיקבע איסור מקרי. ודנימא בנידון זה הואיל דקודם שנאבד נאסרו שניהם איך יוחזר להיתר. הא חזינן בתערובות דדבר חשוב דנמי נאסרו כולם ושוב ע"י נפילה דחד חזרו והותרו ועדיין צ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף