פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/קט

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה קט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שאינה. עש"ך ומשכחת חהר"ל באינה מינה כמ"ש אות ח' בהרבה מינים או שוין במראה יע"ש:

ב

מין. עש"ך דל"ת המחבר אורחא דמלתא נקיט דבא"מ דרך להכירו קמ"ל דמודה להר"ב דאין חולק ע"ז (עכה"ג):

ג

שאין. עש"ך ברותח משמע כ"ע מודים דלח בלח מקרי ובצונן דעת הב"ח והש"ך וכ"ג דעת הפר"ח אות ב' דהוה לח בלח והמ"א בא"ח תצ"ח אות כ"ח דאפר באפר מקרי לח בלח (ומ"ש שם דבטל ברוב אולי סובר מוקצה אין לו שרש מן התורה והוה כמו פת ש"ע דבטל ברוב אף בלח) אמנם הביא הפר"ח שם דעת הר"מ פי"ג מתרומת והגה"מ בשם סמ"ג הביאו הב"י בא"ח תנ"ג דקמח בקמח יבש מקרי והכר"ו אות ג' כתב דמין במינו מדרבנן ס' בלח הלכך יש להקל בקמח לומר דיבש מקרי יע"ש וקשה להקל נגד הכרעת הש"ך דרובן סוברים דלח מיקרי. חלמונים שלימים יבש מיקרי שבורים לח מיקרי וחלבונים לח מיקרי פר"ח עיין סימן ס"ו חרדל ושומשמין וכרומה יבש מיקרי מ"כ ח"ב פ"א יע"ש:

ד

והאיסור. עש"ך והוא פשוט שכ"מ בש"ס חולין ק' ב' וליבטל ברובא אף שנתבשל במים מ"מ כיון שיש ס' תו הוה ליה יבש וכ"כ הרשב"א בתשובה דפ"ג ומינה מוכח דפריך וליבטיל ברובא אף שיש ס' כדתנן והרוטב בנ"ט אפילו הכי רוב בחתיכות בעינן. והמ"כ בח"ב מספר התערובת פ"ג פ"ז ב' דה"ה מין בא"מ צריך בחתיכות ס' נגד האיסור והרוטב אין מצטרף והמ"י כלל ל"מ אות ד' השיג עליו דהטעם שאם יבשלם יתן טעם והכי הרי בין הכל ששים ובסולת בלולה כתב שכ"כ הפר"ח באות ו'. ואני תמה דבאות ו' אין זכר למו ובאות ז' הסכים לש"ך אות ט' דבא"מ ביבש באיסור דרבנן או נטל"פ שרי דליכא למיגזר אטו יבשלם יתן טעם וזה ל"ד לנדון דידן דאכתי גזרינן שמא יבשלם החתיכות אחר כך בפחות מששים ולא פלוג נמי (מהאי טעמא אין סתירה למ ש הש"ך בק"ד אות ג') ואדרבה הפר"ח באות ב' כתב בפירוש כמ"כ בא"מ צריך ששים בחתיכות לבד הרוטב ולדינא צ"ע בה"מ אי יש לצדד כמ"י הואיל ואיסור דרבנן הוא. ועיין חולין ק' דפריך ומסיק צריכא ועל חתיכות דג טמא לא מצריך י"ל דטמא עם טהור ב' מינים ומש"ה בזמן שאין מכירין הכל אסור ביש רוב כיון דליכא ששים בחתיכות ואגיד ואחתיכה פריך וליבטול ברובא היינו מרתנן וא"ל "כולן אסורות משמע דיש רוב וז"א:

ה

חד. עש"ך ובק"ב אות י"ב כתב אפשר הטעם דשיל"מ ומיהו המ"י כלל ל"ט אות י"ז ושאר אחרונים פי' הטעם משום טעם ב' של ב"י בא"ח דיבש בפסח כיון שלא הלכו אחר נ"ט לא בטיל וכ"ד הט"ז והמ"א שם בסימן תמ"ז:

מריש הוה קשיא לי דהא טעם הרשב"א בתה"א ק"ז ב' ובתשובה סימן נ"ג ביאר יותר דמש"ה המ"פ ביבש לא בטיל דהטעם דבשאר איסורין ביבש קיל מלח הוא דבלח כל משהו שטועם יש בו איסור מה שאין כן ביבש שאוכל כל אחד לבדו משא"כ בפסח דבלול אף ביותר מששים שנאבד טעמו לגמרי החמירו תו אין חילוק בין לח לבלול ותראה שהב"י כאן רמז לזה במ"ש ודבר ברור שאין זה דרכו של הרא"ש המתיר ביבש לאכול שלשתם יחד ור"ל אלמא הקילו ביבש מלח וה"ה בפסח ולפי זה הוה קשיא לי בשלמא המחבר בא"ה תמ"ז ס"ט שסתם כדעה א' לשיטתיה כאן אבל הר"ב מדשתיק שם אודוי אודו ליה והא כאן בס"ב הכריע בנתבשל בנודע להקל בה"מ והיינו כרא"ש דבב"א נמי שרו ביבש הוא הדין התם הול"ל בה"מ עכ"פ עכשיו ראיתי שאין כאן קושיא כלל כי הרשב"א כתב עוד טעם בתה"א ק"ז שהרי בתרומה וערלה וכה"כ יבש כמו לח אלמא כל ששיעורו יותר מנ"ט אין חילוק ועוד דהוה קבוע כיון דאפילו משהו לא בטיל (ר"ל בלח תו הוה קבוע דרבנן כמו חהר"ל) וע"ז סמך הר"ב והב"י שכתב שם טעם ב' לבד לשיטתיה כאן:

ו

בתרי. עש"ך עשה כלומר דחד בתרי לאו דוקא אלא משהו יותר סגי ושלש התיכות בעינן וכל שיש בב' קטנים משהו יותר מגדולה סגי וב' חתיכות אי לא ידעינן שמא הגדולה של איסור ועמ"ש בפתיחה באורך וכ"ד הפר"ח אות ד'. ואמנם המ"י כלל ל"ט אות א' ונ"א אות ו' כתב דעת הר"ב מדרבנן בעינן כפל (עס"י ק"ז בש"ך אות א') והכר"ו אות ב' בשם מהרש"א ז"ל בפסחים גבי כזית בכא"פ משמע דמ"ה בעינן כפל ע"ש ולדינא צ"ע:

כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ג' דכתב בתשובה דחד בתרי דווקא בוודאי היתר לא בספק איסור. וא"י מה בא ללמדינו דפשיטא דכולן ספק הן. ועס"י ק"י בש"ך בקיצור ס"ס דין א' לענין לא נודע יע"ש:

ז

כל. עש"ך דל"ת איסורא ברובא איתא. וכ"מ באות י"ב דבישלן בב' קדירות א' וב' כו' ואם נתערבו ב' חתיכות בנ' מותר לאכול ג' ולא ד' שאז א' דאיסורא וכ"כ המ"כ ושאר אחרונים והוא פשוט:

ח

שלא. עש"ך ומשמע דמינין חלוקין בטעמן דאיהו בתר טעמא אזיל וכ"מ בק"ז אות א' ואמנם המעיין בתה"א ק"ז א' וכן העתיק הב"י כאן דפריך אחתיכה ואדג טמא ליבטלו ברובא (ובגמרא אין מוזכר כ"א ח"נ) וכ"כ בתשובה רע"ב ופריך אדג טמא ליבטיל ברובא אלמא טמא עם טהור שוין בטעמא וכבר הערנו בזה בסימן צ"ח וצ"ע  :

נספקתי מין בא"מ עד"מ שחט הרבה מינין כו' ונפל א' מהם לים או נאכל בשוגג אי מותר לאכול ב' ב' כמבואר בק"י גבי ד"ח או לאו ומה שהביאני לזה ממ"ש הב"י כאן והוא מתשובת הרשב"א סימן רע"ג למ"ד יבש בעינן ס' (הוא רש"י ור"מ והראב"ד) יש מחלוקת אי נפל א' לים אי הותרו כולן די"א דהותרו וי"א הואיל ובעינן ס' שהלכו בו אחר נ"ט אי מבשל להו שוב אין תולין ולדבריהם חהר"ל דתולין היינו יותר מס'. ואמת שבתח"א קי"ו ב' הביא זה ודחה באומרו דיבש ביבש חד בב' בטיל וא"כ בא"מ לדידן דבעינן ס' ביבש ונפל מהו אי שייך דלמא יבשלם או לאו ויראה לאסור ואף בה"מ  :

ט

במים צריך. עש"ך הנה בא"מ בעינן ס' מחתיכות אף שמסתמא יבשלם עם מים ויהיה ס' עם המים וכ"כ הב"ח וברור הוא דשמא יבשלם בצ"ק או לא פלוג. ומיהו במינו אף יבשלם במים ליכא איסור תורה דאף למ"ש הש"ך בצ"ח אות ה' דא"מ אסור י"ל מדרבנן וא"נ מ"ה היינו בניכר האיסור משא"כ כאן כבר נתבטל ביבש חד בתרי תו אף כשיתן טעם לרוטב בא"מ ליכא איסור תורה ועמ"ש באות י"ב. ומ"ש הש"ך להתיר בא"מ באיסור דרבנן וה"ה בנט"ל כה"ג כן הסכים הפר"ח אות ז' אמנם המ"כ פ"ה ע"ב והמ"י כלל ל"ט אות יו"ד והבל"י גם כן כתבו דיש לאסור וכתב בהפסד מרובה להתיר. ומיהו בנט"ל דעת המ"כ לאסור וצריך עיון בזה:

והא"מ אות ב' האריך וכתב דהר"ב סובר כאו"ה הטעם דא"מ יוכל להכיר או שאר טעמים דאי דאתי לידי איסור תורה הא בה"מ פסק הר"ב כרא"ש דנעשה היתר יע"ש. והנה המעיין בת"ח כלל ל"ט ד"ד וז' מבואר להיפך ממ"ש הא"מ דהר"ב כרא"ש סובר בהפסד מרובה בבישול יחד דנעשה היתר גמור ואפ"ה בנ"ד הביא טעם הר"ן וכן הרא"ש גופא כ"כ והטעם דבא"מ חיך אוכל יטעם והוה כהוכר האיסור וכבר ביארנו בפתיחה בזה באורך:

כתב הפר"ח אות ז' וז"ל חתיכה הבלועה מחלב ונתערבה באחרות אין בטל דאפשר להכיר ע"י טעימה יע"ש. והנה אף שהאדון ז"ל שיבח וכתב שהם קילורין לעינים אני ההדיוט לא זכיתי להבינם והא בסימן ס"ט סי"ד בשר שלא נמלח בטל חד בתרי והא אפשר למיטעמיה ושם לא ערער הפר"ח כלום וכבר כתבנו לעיל מזה וכ"ש לדידן דלא סמכינן אקפילא בין לקולא או לחומרא:

י

ס'. עש"ך וכן הלכה שבא"מ ביבש הוה דרבנן וספיקו אי נתערב שם או לאו ויש רוב לקולא וכ"כ בת"ח ובד"מ יע"ש ולמ"ד מין בא"מ דאורייתא משום דמסנהדרין יליף לה והיינו מב"מ קשה א"כ ס' מה מהני וכעין זה כתב הרשב"א בשמעתא דזרוע בשילה לר"י מב"מ לא בטיל באלף דכיון דרובא לא מהני ה"ה ס' יע"ש וצ"ע:

עיין בתשובת הרשב"א תכ"ה על יבש ביבש שאסור לבשל יחד בלא ס' כתב ותדע דאי נפל חתיכת נבילה לתבשיל ויש ס' וודאי דאסור ליקח מן התבשיל שיתמעט מס' עכ"ל ולא אבין דוודאי אי ניכר האיסור פשיטא דאסור אבל בלא הוכר אימא אה"נ דמותר דכבד הותר. ומיהו להמחבר שפסק כהרשב"א וה"ה לדידן באין ה"מ אם נפל חתיכת נבילה לרוב היתר במינו ויש ס' עם הרוטב ולא ניכר אסור ליקח מהקדירה שום דבר שיתמעט מס' הואיל ואיסור עדיין שם והוא גוש ויניחנו שיצטנן ואם לקח מרק בה"מ שרי ואם לקח חתיכה אחת ואין נשאר ס' יש לעיין די"ל ספק דרבנן לקולא שמא האיסור לקח. וכ"ז שיש בחתיכות רוב הא חד בחד ולקח מרק אף בה"מ אסור דהא החתיכה נשארה באיסורה ופולטת עכשיו אלא יסלק הב"ח והשאר מותר:

יא

אם. עש"ך ועמ"ש בק"ב מזה יע"ש:

יב

ואם. עש"ך וכ"כ הפר"ח. והמ"י כלל ל"ט אות י"ז תמה עליו בתרתי א' דעתה שנודע האיסור עכשיו דין יבש ביבש הוה מה לי אם הן בקדירה א' או ב' קדירות יכן מ"ש דלא נודע הוה מ"ה וברא"ש הובא בב"י משמע דלא נודע הוה דרבנן יע"ש ועיין בס' בית ישראל ובשו"ת מהר"מ אב"ד דק"ק לובלין שאלה ד"ה בזה. וי"ל דסברת הש"ך הוא דכל שלא נודע אין לו ביטול כלל מ"ה והלכך כשבשל עם מים תו נאסר המים דא"מ מ"ה אסור ואף לאחר שנודע דהחתיכות מבטלין מ"מ הרוטב נשאר באיסור ונבלע בחתיכות ולא שייך לומר ספק דרבנן לקולא כה"ג ועמ"ש בצ"ח בהא דסלק ומ"ש כאן לעיל ומ"מ צ"ע אי נאמר כל שלא נודע איסור תורה עליה. ובל"י כתב בשם חדושי הגרשוני שהיה מעשה בפרנקפורט ונחלקו בזה ב"י יע"ש:

מ"ש המחבר שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות הוא לאו דוקא אלא מיחל היוצא מחתיכה לחתיכה לח בלח הוא ובעי' ס' אף במינו:

יג

ואין. עש"ך עמ"ש לקמן סימן קי"ו בסכנה אי רשאי לבטל למ"ד דס' מהני גם בסכנה ועמ"ש בסי' צ"ח וצ"ט באורך:

ודע באווזות פטומות ששוחטין הרבה ביחד ולפעמים מוצאין בבני מעיים של אחת ספק טריפה כמו קוץ וכדומה הרוצה לעשות כמו שאגיד שבעודו הנוצות עליהן יטול מהם הבני מעיים ולא יעיין בהם ואז יערבם יחד האווזות קודם שרואה וממילא אם ימצא בא' מהמעיים טריפות ודאי או ס' מיבטיל בטיל חד בתרי כיון שעדיין הנוצה עליהם לא הוה חהר"ל ואף לאחר שהסיר הנוצה כיון שנודע התערובות קודם אבל לא נודע עד לאחר הסרת הנוצה וודאי הוה עכשיו חהר"ל כמ"ש בק"א בש"ך אות ה' בשם פ"ת ונכון הוא כמ"ש הש"ך כאן אות י"ב דלסברתו קודם הידיעה לא הוה ביטול כלל. ולא הוה מבטל איסור דהא לאו חיוב למבדקי' דאי בעי משליך הבני מעיים דרובן כשירות הן וכה"ג לא הוה מבטל איסור עמ"ש בצ"ט באורך בדין מבטל איסור. ומיהו אין לעשות כן וגם לאו מדות חסידות היא. אבל באווזות שמפטמין בשבולת שועל וכדומה שיש תקנה לבדוק הוושטות והוה כמו סירכות הריאה ודאי דאסור לעשות כן דהוה כמבטל איסור לכתחלה ואף שי"ל בזה מ"מ כ"ה. אבל לאחר שהסירו הנוצה נתערבו או נודע אז אין בטילין אף שכתבנו בק"א שי"ל הואיל דאין ר"ל כך עם שומן הרבה גם עור גופא חולקין שם אי היה ר"ל ומחוסר הפשט לא ר"ל ואפי' ת"ל דזה לאו בכלל מחוסר הפשט מ"מ אי מפשיט ליה תו אר"ל מ"מ עכשיו עיינתי בשו"ת מהר"ם ז"ל אב"ד דק"ק לובלין ד"ה משמע דמיקרי ר"ל ובסי' ק"י אבאר עוד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.