בית יוסף/חושן משפט/תכ
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו וכו' בהכאת צדיק כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל ופשוט הוא:
והמרים ידו על חבורו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע מימרא בפרק ד' מיתות (נח:) ומייתי לה מדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא אמר אלא למה תכה:
כתוב בתה"ד סימן רי"ח כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו וליסרו כדי להפרישו מהעבירה ואינו צריך להביאו [לב"ד] והביא ראיה לדבר מפרק המניח (כח.) : אם יש מכה את חבירו שפטור ע' בסימן ד' ובסי' ח' ובסימן צ"ז: כתב במישרים נל"א ח"ב יש אמוד לנזקין כמו לקטלא והאומד בעין העדים לא בב"ד כי אין צריך: ע"ש טעם למה חייב שבת ובושת וריפוי ע"פ עצמו:
והחובל בו חייב בה' דברים וכו' משנה ר"פ החובל (פג:):ומ"ש ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם אחד אחד שם בגמרא ויותר מבואר הוא בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל:
ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה וכו' מימרא דרבי יוחנן בפרק אלו נערות (לה:) כלומר אבל אם יש בה שוה פרוטה כיון שהיא חייב ממון אין אדם לוקה ומשלם:
ומ"ש ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה וכו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות סנהדרין ונראה שטעמו מדתניא בפ"ב דמכות (ח:) עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ע"י כותי ומשמע לי שהיה גורס וישראל גולה ולוקה על ידיהם וכן נראה מדברי ה"ה פ"ה מה' חובל וכתב שם הרמב"ם שהטעם משום דישנו במקצת מצות וכתב הה"מ דהכי אסיקנא בפרק החובל דעבד אחיו הוא במצות והרי הוא כאשה ותמיהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של אחרים דאפילו אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה שאף ע"פ שהוא עבדו כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפ"י מה"ח לא הזכיר של אחרים אבל בפ"ה מה' חובל הזכיר של אחרים:
(ז) כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחד וכו' נותן לו נזק וצער ריפוי שבת [ובושת] הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור וכו' עד אין כאן אלא בושת ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל והרמב"ם בהלכות חובל ולשון הירושלמי בחלוקה אחרונה הכהו בטומוס שבידו וכתב הרמב"ם במקום טומוס הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת:
ומ"ש רבינו אצל הכהו במקום שאין נראה ולא ראוהו שום אדם כן כתב שם הראב"ד וכתב ה"ה שהדין עמו שכך היא כוונת הרמב"ם ז"ל:
ואצל הכהו במטפחת שבידו אין כאן אלא בושת כתב הראב"ד ובמקום רואים:
(יא) (יב) ומ"ש כואו בשפוד על צפרנו וכו' עד נותן לו שבת בלבד בגמרא ר"פ החובל (פה:) וכתב ה"ה אצל כואו בשפוד וכו' גם זה שלא במקום רואין דאי במקום רואין חייב בושת. ומ"ש בשם הרא"ש דוקא שהכניסו בחדר וכו' אבל אם היה כבר בחדר וכו' הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם כ"כ שם בפסקיו מסברא והביא ראיה מדברי התוספות בפ' הנשרפין (עז.):
(יד) (טו) (טז) גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת וכו' עד אין לך בושת גדול מזה מבואר בגמרא פרק החובל (פו.):ומ"ש אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים ואפילו הפיל את שינו וכו' עד וחייבו בכל ה' דברים כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל וכתב ה"ה פירוש צלקת הוא שחיתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר וצ"ע דמשמע דלא בכל מקום משלם (נזק) אלא במקום הנראה כגון פנים.
וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר וכו' משנה פ' החובל: ומש"ה דה"ה לחבל בו חבורה שאין סופה לחזור: וכתב א"א ששמין הנזק לכל אדם כפי (מה) מלאכתו וכו' עד לכל מיני תשמיש הכל בפסקיו פרק החובל: צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף וכמה רוצה ליתן וכו' שם בגמרא (דף פה.):ומ"ש אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שזו חומרא למזיק כלומר דלא יקח אדם כל הון שבעולם כדי להצטער וזה כבר נצטער הילכך אין שמין אותו במי שנותנין לו דמים כדי שיצטער וכך מבואר שם בגמרא: והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב"ם שאומדים כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך:ומ"ש בשם הרא"ש שאין שמין כך וכו' עד מליקח ממון לקבל צער כ"כ בפסקיו בפ' החובל במסקנת דבריו: פר"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח"כ אינו משלם בתוספות בפרק אלו נערות (לט: ד"ה צער דמאי):ומ"ש שרבינו משולם כתב שמשלם הכל כן כתבו התוס' שם בשם רשב"א:ומ"ש רבינו וכן היא מסקנת א"א משמע דלסברת רבינו משולם קאי ואינו מדוקדק שהרי בתשובה כלל ק"א סי"ב משמע דכר"י ס"ל: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום וכו' בפרק החובל (פו.) איתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופרש"י שבת גדולה. דמי ידו: ושבת קטנה. כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים: שבכל יום ויום. עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואים דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו. והרי"ף והרא"ש כתבו וקאמר רבא כיון שסופה לחזור אין נותנין לו דמי שבת גדולה אלא יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה וכן הלכתא ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חובל וכן כתב הרשב"א וכתב ואי מאוכלוסי דמחוזא הוא (ע' ב"מ עז.) דכי לא עבדי מלאכה חלשי יהיב ליה כוליה:ומ"ש רבינו וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט וכו' נתבאר: ומה שהשוה רבינו דין לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב לדין הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל ופשוט הוא:ומ"ש ואם חסרו אבר כבר נותן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין וכו' משנה בפרק החובל (פג:) שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ובגמרא (פה:) ת"ר שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין דכי מתפח האי גברא לאו אגרא דשומר קישואים שקיל אלא דלי דולא ושקיל אגרא א"נ אזיל בשליח ושקיל אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו:ומ"ש וכן אם שבר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין וכו' שם אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים וכתב הרא"ש שבר רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח שאין ראוי למלאכה אחרת ובשתי רגליו מיירי דאי ברגל אחת הא אמרינן במתניתין שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אלא מתניתין ברגל אחת ואכתי חזי לשמירת קישואין כדאיתא בתוספתא רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קישואין והכא מיירי בשתי רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בב' עיניו דאי בעין אחת אכתי חזי למלאכתו ראשונה ובסימא עינו כתב הרשב"א כן דדוקא בשסימא שתי עיניו אבל סימא אחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכה וכתבו ה"ה בשמו בפ"ב מהלכות חובל. וכל זה כתב נימוקי יוסף גם בשם הרא"ש: ומ"ש בשם הרא"ש שזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל וכו' עד ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין שם וכתב דהכי מוכח בשמעתין (פו.) דקאמר שבת דמרקד בי כובי דבעי אחווירי גווני ברישיה אלמא דנותנין שבת לכל אדם לפי מה שהוא רגיל לעשות: כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי וכו' עד אינו צריך לפחות לו ברייתא בפ' החובל (צא.):ומ"ש בשם הרמב"ם שדבר זה הוא לתועלת המזיק וכו' לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן דבר יום ביומו שומעין לו בפ"ב מהלכות חובל וכתב ה"ה נראה שזה הדבר פשוט אצל הרב דע"כ לא אמרו נותנין לו מיד אלא שאם היה מתנונה והולך לא יתחייב יותר מן האומד אבל אם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא עכ"ל ואח"כ כתב אצל דין עלו בו צמחים מחמת המכה וכו' מזה יצא לרבינו מ"ש למעלה שאם רצה המזיק אין שם אמוד שאם בהכרח יש שם אומד תיכף יתן לו אומדו וכן כתבו המפרשים דכשאמדוהו נותן לו אומדו ונפטר עכ"ל: לא אמדוהו אלא נותן לו דמי רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים וכו' עד ולא ליתן לו דמי שבתו בפרק החובל (פג:) תנן עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חיתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאותו חיתה כל צרכה אין חייב לרפאותו ובגמרא (פה.) ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי ופסק כת"ק:ומ"ש בשם הרמב"ם שחייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו בפ"ה מה' חובל: ומה שאמר ולא נהירא הוא פשוט דהא דלא כמאן וכבר תמה גם ה"ה על הרמב"ם וכתב שבודאי טעות סופר הוא וצריך להגיה אינו חייב לרפאותו ול"נ דיותר נכון לומר שהרמב"ם היה גורס בדברי ת"ק שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמרא ממעט שלא מחמת מכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק ואין להקשות אי שלא מחמת מכה אמאי חייב לרפאותו דהא אפילו למאן דאמר אינו חייב לרפאותו קשיא אמאי איצטריך קרא למעוטי ובגמרא מתרץ לה דגרסינן התם אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק שלא מחמת המכה בעי קרא אמרי האי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה מפני שמיני דבש וכל מיני מתיקה קשים למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו תלמוד לומר רק: ומה שאמר עבר על דברי רופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לכתבו דכיון דזהו שלא מחמת מכה וכבר כתב בסמוך דשלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו וצריך לומר דתני והדר מפרש אבל דברי הרמב"ם שכתב הא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו לפי מה שיישבתי נוסחת שלא מחמת המכה חייב לרפאותו יש לתמוה דאם כן קשיא דידיה אדידיה וצריך לדחוק ולומר דכי קאמר כדתניא הרי שעבר על דברי רופא וכו' לאו דההיא הויא שלא מחמת המכה דאיירי בה מתניתין אלא הכי קאמר גוונא אחריתא כי ההיא דעבר על דברי רופא וכו הוי שלא מחמת מכה ואע"פ שהם דומות קצת זו לזו לענין הדין הן מוחלקות שבזו חייב לרפאותו ובזו אינו חייב לרפאותו: כתוב בנמ"י ר"פ החובל אמרו בירושלמי דיהיב ליה נמי תוספת מזונו כלו' שמתחלה היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה א"י לאכול אלא ביצים ותרנגולים: וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו וכו' עד ויקראו אותי מזיק לעולם בגמרא פ' החובל (שם) ואע"ג דלגבי אומר אני ארפאך אמרו בגמרא דהוי טעמא משום דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא נקט רבינו טעמא דאינו מצפה לקיבול שכר משום דהאי טעמא שייך ביה ובאומר יש לי רופא שירפאך בחנם: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש וכו' משנה שם (פג:): הכה את חבירו באזנו וחרשו וכו' שם (פה:) אמר רבא חרשו נותן לו דמי כולו ודקדק רבינו לכתוב הכה את חבירו באזנו או אחזו ותקע בו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות חובל לומר דדוקא בהני גווני הוא חייב אבל אם תקע בו בלא אחיזה ונתחרש על ידי כך פטור וכדתניא בסוף פ' החובל (צא.) תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב: כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חובל יראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסמית עיני והרי איני רואה אינו נאמן שהרי אין אנו מכירים הדבר שמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואחר כך ישלם זה עד כאן לשונו וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:ומ"ש בשם הרא"ש דדוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות וכו' כן כתבו שם התוספות והרא"ש ז"ל והביאו ראיה מדתנן בערכין (ב.) דחרש נודר ונערך אלמא יש לו דמים: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו נותן לו דמי כולו לפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה שם בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שבר את רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי או דילמא חדא חדא אמדינן ויהבינן ליה נ"מ דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק ורפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה צער ובשת מיהת דכל חדא וחדא יהיב ליה דהא הו"ל צער ובושת ואת"ל כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי אמדוהו מהו מי אמרינן כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה תיקו: וכתב הרא"ש לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד וכו' עד כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו. וכתב עוד ואת"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כוליה פירוש ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא אמדוהו מהו וכו' תיקו ומסתברא דכמאן דגבו דמי לפי מאי דפרישית דאין נפקותא אלא לפי עילוי שומא פרטים לכללים למה יעשה שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חובל סימא את עינו ולא אמדוהו וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד ואם תפס הניזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו וכתב ה"ה מתוך לשון רבינו נראה שמ"ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער וריפוי ובושת דכל אחת אלא למעט מן הנזק והשבת דכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקים אלא הרי הוא בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים לפיכך פירשו בתוס' דאע"ג דצער ובושת וריפוי יהיב ליה לא שיימינן כולהו בהדדי ונ"מ דשומא שנעשה על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושין לכל אחת בפני עצמה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר ואיפשר שאף זו דעת רבינו ז"ל וזו בעיא בפרק החובל ואמרינן את"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולן ונפיק ופסק כאת"ל וכן דרך רבינו בתלמוד עכ"ל וכיון דהתוספות והרא"ש והרשב"א ז"ל מסכימים לדעת אחת והרמב"ם איפשר שאינו חולק עליהם הכי נקטינן:
כשב"ד מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו זמן וכו' בסוף פ' החובל (צא.) אהא דתנן מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ת' זוז א"ל רבי תן לי זמן ונתן לו ובגמרא ומי יהבינן זמן והא"ר חנינא אין נותנין זמן לחבלות כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן:
וכאשר ידונו בית דין על החובל צריכים לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו וכו' פטור בעיא דאיפשטא בפרק החובל (שם):ומ"ש אבל בבושת א"צ אמוד וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל ופשוט הוא:ומ"ש שהרי אפילו רקק בו בלבד חייב בושת פשוט הוא:ומ"ש לפיכך צריכים לידע במה הכהו וכו' פשוט הוא.
כתב הרמב"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול בפ"א מהלכות חובל וכתב עליו הראב"ד יפה אמר ומה אם במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו ב"ה או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכים אחר החזקות כאן שראו העדים שחבל ואין דרך אבן קטנה לחבול חבלה כזאת לא כל שכן שיהא נאמן בשבועתו עכ"ל:ומ"ש וברזל אין צריך אומד וכן' מפורש בר"פ הנשרפין (עו.) לענין מיתה וכ"ש לענין נזקין וכתב ה"ה בפ"א מהלכות חובל ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקל שאינו מחודד כלל אומדים אותו כשאר דברים כמו שמפורש שם עכ"ל:
החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים משנה בפרק החובל (צ:):ומ"ש בשם הרמ"ה שאינה הלכה וכו' נראה שטעמו מדאמרי' עלה בגמרא (צא:) ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו וכו' ומסיק אלא תנאי היא דתניא אמר ר' אלעזר הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' אלא זה שציער עצמו מן היין וכו' משמע ליה להרמ"ה דבשום דוכתא לית הלכתא כרבי אלעזר הקפר והרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל פסק כסתם מתניתין דאינו רשאי לחבול בעצמו:
המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור בדיני אדם וחייב בד"ש והוא שלא נגע בו וכו' עד חייב בתשלומי בס"פ החובל (צא.).
כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן וכו' בפ"ב מהל' חובל:
(כה) המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור נשבה בו הרוח והגביהה את בגדיו ונראה כערום ובא אחד והוסיף בהפשטו חייב בבושת וכו' עד כמי שמבייש המלובש ברייתא וגמרא בפרק החובל (פו:):ומ"ש בשם ר"י ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא במרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת וכו' כן הכריחו שם התוס' וכתב ה"ה בפ"ג מהלכות חובל שכן דעת הרשב"א ז"ל אבל מדברי רש"י אינו נראה כן אלא בכל בושת פטור וכתב ה"ה שכדעת רש"י נראה מדברי הרמב"ם ואינו מוכרח וכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י והרשב"א ז"ל:
ביישו כשהוא ישן ומת שלא הרגיש בבושת כתב הרמב"ם אין גובין אותו בושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם בפ"ג מהל' חובל וכתב ה"ה שטעמו משום שהיא בעיא בפרק החובל (שם) ולא איפשיטא:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שהוא פטור טעמו מפורש בפסקיו שם שהוא מפרש סוגיא דהתם לומר דבעיין איפשיט' לפיטורא וכ"נ מדברי התוס' שם:
ישן שבייש פטור משנה בפרק החובל (שם:):
המבייש את השוטה פטור את החרש חייב בברייתא שם ולקמן בסמוך יתבאר שאינו דומה המבייש חרש למבייש פקח: המבייש את הגר והעבד חייב כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות חובל והגר הכי משמע בסוגיא בפ' החובל (פח.) והעבד שם (פז.) פלוגתא דרבי יהודה ות"ק במשנה וידוע דהלכה כת"ק דמחייב: המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ברייתא וגמרא שם (פו:): ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות חובל:
(ל) רקק בחבירו חייב במשנה בפרק החובל (צ.): ומה שאמר אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור שם בגמרא ולקמן בסימן זה כתב רבינו דין המבייש את חבירו בדברים: וכתב הרמב"ם ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלימה ובו' עד אין לו חלק לעוה"ב בפ"ב מה' חובל וכבר נתבאר בטור י"ד (סי' רמ"ג):
שאלה לאדני אבי ז"ל על ת"ח שביישוהו בדברים וכו' סוף כלל ט"ז:
כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים מנדין אותו עד שיפייס המבוייש כראוי לפי כבודו כך כתב הרא"ש בפרק החובל בשם רב שרירא וכתב עליו ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו עכ"ל. וכ"כ עוד הרא"ש בכלל ק"א וז"ל שנו חכמים ביישו בדברים פטור אמנם נהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר כפי בעלי לשון ולקנוס המבייש הכל לפי הענין וכן יעשו ב"ד בכל ענין לפי הראייה הכל לפי המבייש והמתבייש עכ"ל. ובמרדכי פ' הזהב כתוב שהמאנה את חבירו בדברים מלקין אותו (ד). מצאתי כתוב בשם גדולי אשכנז המקנטר את חבירו אינו מומר או עבריין או כיוצא בזה אפילו דלא אמר כמוך בפירוש הוי כאילו פורש וראיה מספ"ב דמציעה (לג.) בעא רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך וכו' וגם ראיה על הא דרמיז רמיזא קלא דממזרות הוי כאילו פירש להדיא עכ"ל. וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן בסימן רנ"ז בשם ספר אגודה דכל הקורא לחבירו כממזר דינו כקוראו ממזר : כתב עוד שם על ראובן שהוציא ש"ר על שמעון ואשתכח שיקרא נראה דאינו חייב לפייסו בממון אע"ג דיורד עמו לחייו שהורע חזקתו גרמא בעלמ' היא ואם ירצה שמעון שלא להתפייס ולנטור לו איבה אינו איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצות תשובה ובמרדכי פרק ד' מיתות דמייתי ירושלמי אהא שלא יהא המוחל אכזרי הדא דתימא שלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית וטעמא רבא אית ביה לע"ד דדילמא אינש שמע באפיקי קלא בישא ולא שמע דפייסו ולא נפיק האי גברא מידי חשדא:
כתב עו"ש בסימן רס"ה על מי שתבע עלבונו מחבירו על שחשדו במסירה והזקיקו לישבע בפני השלטון דלא מיחייב מידי. דין הקורא לחבירו ממזר או עבד בפ"ק דקידושין (כח.) ועיין במרדכי פרק החובל כי האריך בדבר ועיין בתשובת הרא"ש ראש כלל ק"א ובתשובת הרשב"א סי' שפ"ו ותתנ"ה. הטוענת על ראובן שקראה נפקת ברא והוא טוען עליה שמבזה שוכני עפר במרדכי פרק החובל. דיני נחבל עי' בטור זה סי' י"ו. דין איש ואשה שחבלו זה בזה בתשובת הרשב"א סי' תקמ"ח. דיני חבלה במרדכי פרק הגוזל בתרא. פרק המניח (כח.) אמרינן נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה פטור וכתב המרדכי משמע דה"ה משרתו ואפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה וכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב: מי שחירף את חבירו והזכיר לו וכו'. עיין בהגהות מרדכי פרק החובל:
כתב הרמב"ם יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להם נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים וכו' עד כפי מה שיראו הדיינים שראוי להשתלם בפ"ג מהלכות חובל:
כתב ה"ה מה שכתב הרב שדמים אלו מכל מה שהמזיק חייב חלקו עליו קצת מן המפרשים שפירשו שאינם אלא דמי בושת בלבד ועוד חייב לו בשאר דברים וכן פירש רש"י בפרק המניח:ומ"ש וכמה הוא משלם וכו' לשון הגמרא בפרק המניח (דף כז:) לבעיטה ה' לארכובא ג' לסינוקרות י"ג ופירש הרב סינוקרות קיבוץ אצבעותיו ורש"י פירש פירוש אחר וזה נכון:
ומ"ש תקע חבירו בכפו וכו' זה כתוב בפירוש מה ששנינו בפרק החובל (צ:) התוקע לחבירו נותן לו סלע אבל יתר מפרשים פירשו בקול באזנו שתקע בו קול גדול ופ"א המכה כנגד אזנו והר"א פי' בכפו והדין כת"ק דמתני' דהחובל וכן הלכה כדמוכח בפרק ד' וה':
ומ"ש סטרו וכו' מפורש במשנה פרק החובל כל זו הבבא:ומ"ש כל אלו הסלעי' הם מכסף א"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת וכו' מפורש בפרק ד' וה':
ומ"ש בד"א במכובד וכו' חילוק זה מכל האמורי' מתקע חבירו ע"כ מפורש במשנה בפרק החובל כת"ק דר"ע אבל הג' הראשונים אינם מפורשים אם הם במכובד דוקא ודעת הרב להשוותן ונכון הוא עכ"ל ה"ה ז"ל:
ומ"ש רבינו ורב אלפס כתב שאלו הדמים הקצובים אינם אלא בשביל הבושת והצער וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל בשמו בפרק המניח אבל בנוסחת הרי"ף שבידינו כתוב בלשון הזה הא דקאמר לרכובה ג' וד' קא מפרשי רבנן דהני דמי צער בלחוד הוא לבר מדמי בשתו ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא ומסייע להאי מימרא ממעשה דחנן בישא דלא חייבוהו אלא פלגא דזוזא ואנן הכי ס"ל עכ"ל הרי בהדיא שהסכימה דעתו לדעת הרמב"ם ז"ל והכי נקטינן וכ"ש דאוקומי ממונא הוא ומיהו ה"מ כשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול אבל אם הכהו בחוזק באותן מיני הכאות עד שהיה בהן כדי לעשות נזק גדול ביותר משמע לי דמודה הרמב"ם שישלם ריפוי ושבת וכ"נ מתוך לשונו דלא איירי בהכהו בחוזק ביותר:
שאלה לרב האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה וכו' מה יעשו באותו החובל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |