ב"ח/חושן משפט/תכ

ב"ח ‏ חושן משפט תכ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אסור לאדם וכו'. בפרק אלו נערות (דף ל"ג) פריך בגמרא חובל בחבירו דע"כ בממון נדון אם כן ביטלת לא יוסיף פן יוסיף שהוא אזהרה למכה חבירו משמע דמפן יוסיף נפקא לן אזהרה למכה חבירו אבל לא יוסיף לגופיה אתא שלא יוסיף על מנין הארבעים וכן על כל אומד ואומד שאמדוהו ב"ד כדאיתא בספרי ס"ל לא יוסיף מ"מ ומייתי לה בפרק אלו הן הלוקין (דף כ"ג) וכדפרש"י לשם וכ"כ הרמב"ם רפ"ה דחובל וז"ל אסור לאדם לחבול וכו'. שנאמר לא יוסיף להכותו אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא ק"ו למכה את הצדיק אלמא דלא יוסיף קאי על הכאת החוטא שלא יוסיף על האומד ואיסורא הוא דנפקא לן מק"ו כדכתב להדיא בפי"ו מה"ס אבל דלקי במכה צדיק לא נפקא לן אלא מפן יוסיף וכדברי רבינו ורש"י שכתב בחומש לא יוסיף מכאן אזהרה למכה את חבירו עכ"ל רצונו לומר מקרא דכאן נפקא לן אזהרה למכה את חבירו והוא מדכתיב פן יוסיף דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואין בזה שום מחלוקת דכולהו מודו דמפן יוסיף נפקא לן אזהרה למכה חבירו וכדכתב רבינו: ומ"ש רבינו ואם הקפידה תורה וכו'. הוי כאילו אמר ועוד אם הקפידה תורה וכו' כלומר עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ועוד אפי' אין בו לאו זה מ"מ למדנו איסור דבר זה בק"ו דאם הקפידה תורה וכו' ואח"כ אמר שכל זה אף בהכאה שאין בה חבלה וכ"ש שאסור לחבול בחבירו:

ד

ומ"ש ואם הכהו מכה שאין בה ש"פ וכו' בפ' אלו נערות אהא דפריך ח"ב ביטלת לא יוסיף מתרץ איכא לקיומיה כגון שהכהו מכה שאין בה ש"פ בכל החמשה דברים כגון שלא פיחתו מכספו וממלאכתו וריפוי לא הוצרך ולא צער היה בה ובשוטה שאין לה בושת כן פי' רש"י:

ה

ומ"ש ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו וכו'. כן כתב הרמב"ם לשם ובפי"ו מה"ס וכתב ב"י ותמיהני למה הצריך שיהא העבד של אחרים דאפי' אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה ש"פ שאע"פ שהוא עבדו כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפי"ו מה"ס לא הזכיר של אחרים אבל בפ"ה מחובל הזכיר של אחרים עכ"ל ונראה לי הא דנקט עבד חבירו אינו אלא כדי לומר דבהכאה שאין בה ש"פ אפילו הכה בעבד חבירו לוקה דאילו בעבד שלו אין חילוק שהרי אפילו בהכאה שיש בה ש"פ נמי לוקה כיון דאינו משלם כדלקמן בסי' תכ"ד ס"ד גם הרמב"ם לזה נתכוין שכתב פ"ה דחובל דאפילו הכה עבד של חבירו הכאה שאין בה ש"פ לוקה וכו' דבא לומר אבל בעבד שלו לוקה אפילו יש בה ש"פ גם בסוף פי"ו מה"ס נראה מלשונו דבעבד של חבירו קאמר דלוקה בהכאה שאין בה ש"פ כיון שאין בה תשלומין אבל יש בה ש"פ אינו לוקה ומשלם וקיצר שם וכתב בסתם עבד דנסמך עמ"ש תחלה בהלכות חובל דבעבד של חבירו דוקא קאמר והכי משמע פשטא דמתניתין פרק החובל (דף פ"ז) דתנן והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן דממילא שמעינן דכיון דפטור מתשלומין א"כ חייב מלקות ומהרו"ך היפך הקערה על פיה ואמר דבעבד כנעני שלו פטור ממלקות אפי' אין בה ש"פ ואם יש בה ש"פ פטור לגמרי מתשלומין וממלקות והבין מ"ש הרמב"ם פ"ד מחובל דהחובל בעבד כנעני שלו פטור היינו לומר פטור מתשלומין וממלקות וליתא דהרמב"ם לא איירי לשם מדין מלקות אלא מתשלומין בלחוד קאמר דפטור אבל מלקות ודאי חייב אפי' יש בה ש"פ כ"ש בשאין בה ש"פ דכיון דבעבד שלו ליכא תשלומין א"כ פשיטא דחייב מלקות וכדפרישית ודוק:

יב

אסרו בחדר וכו'. בפ' החובל (דף צ"א) קאמר אין דמהדק ליה באנדרונא וע"ל בסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה בס"ד:

יג

גילח שער ראשו וכו'. הכי אסיקנא התם (דף פ"ו) דאפי' יודע לרקד ולנענע בשער ראשו אינו נותן לו שבת זה אלא א"כ סכו בסם שאין סופו לחזור אבל בגילוח שסופו לחזור כיון שלא ביטלו משאר מלאכה אינו חייב ליתן לו שבת זה דנענוע שער ראשו כיון שסופו לחזור:

יד

ומ"ש סכו בסתם וכו' פי' כיון דאין סופו לחזור איכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא ואית ליה צער דהבקעים בראשו מכאיבים לו מחמת חוזק הסם וריפוי דצריך לשלם לרופא לרפאות אותן הבקעים ושבת דהיה יודע להרויח בריקוד ונענוע שער ראשו ובושת אין לך בושת גדול מזה ונמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם שכתב ומשלם לו שבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת ריקוד ונמצא בטל ממלאכה זו עכ"ל אבל גירסת ספרים שלנו שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעי מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני משמע דמחמת הכאב שבראשו עד שיתרפא מהבקעים לא מצי מחוי וכן פי' רש"י וס"ל דהנענוע בשעת ריקוד אינו אלא בראשו בין שיש בו שערות או אין בו שערות ואין כך דעת הרמב"ם ורבינו אלא הנענוע בשערות הוא ולא הוי גורסים ולא מחוי מהנהו קרטופני אלא ולא מחוי בלחוד:

טז

ואפי' חסרו כשעורה מעור בשרו וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל וז"ל לפי שהעור אינו חוזר אלא צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל ה' דברים וכתב ה"ה וההיא סוגיא דהחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים עכ"ל ואינני מבין דבריו דאי בחובל בבתו של אחרים קאמר הלא מפורש התם דלר' יוחנן דהלכה כמותו דוקא אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה והרי בידו למכרה הוי של אב אבל לא פצעה בפניה אע"ג דאפחתה מכספה הוי לדידה וכן פציעה דלא אפחתה מכספה לא זכה בה האב ולדידיה הוי וא"כ בחובל לחבירו אין חילוק פצע בפניו או שלא בפניו כל שנעשה מקומו צלקת חייב בכל ה' דברים ואי בחובל בבתו הקטנה קאמר הלא מפורש התם בברייתא בתרייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ובקמייתא תני בה החובל בבתו קטנה פטור וע"ש:

יז

וכיצד משערין וכו' עד שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם וכו' כ"כ הרמב"ם רפ"א דחובל ואיכא לתמוה בפרש"י בדיבור הראשון פרק החובל שכתב אהא דתנן נזק כיצד סימא את עינו וכו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה הוא יפה וכו' דכתב רש"י וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי עכ"ל וכך הביאו נ"י וקשה דהא בסוגיא קאמר דבעי למישיימיה כעבדא משמע דבעבד כנעני קאמר וכן פי' הרא"ש והכי מוכח להדיא בהא דקאמר תניא רבי אליעזר אומר עין תחת עין ממש וקאמר רבה דהיינו לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי אלא אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק וכן פי' רש"י להדיא גבי פגם דשיימין בשפחה כנענית ונראה דודאי גם רש"י מודה בכך אלא דמ"מ כיון דאיכא דזילא ביה מילתא למישיימיה כעבדא כדאיתא התם בעובדא דההוא חמרא דקטע לידא דינוקא אמר ליה אבוה דינוקא לא בעינא דזילא בי מילתא אי בעי ניזק דלישיימוהו לפחות כאילו היה מוכר עצמו לעבד עברי שיוצא בשש הרשות בידו דהא פשיטא דעבד כנעני דנמכר לעולם דמיו מרובין מע"ע הנמכר לשש והשתא המזיק נשכר בשומא זו בשנישום כע"ע שנמכר לשש בלחוד והיינו כשהניזק זילא ביה מילתא זה נ"ל דין אמת וצדק ולזה נתכוין רש"י בפירושו: פר"י כששמין הצער וכו'. כ"כ התוס' בשמו פרק אלו נערות (דף ל"ט) בד"ה צער דמאי וכתבו עוד (רבינו שמשון בר אברהם חלק עליו ורבינו כתב דכך היא מסקנת הרא"ש ונראה דטעמו משום דבתשובה כלל ק"א סי' ב' כתב תחלה פר"י ואח"כ כתב ורבינו שמשון דחה אותה ראיה שהביא ר"י וכו' ואח"כ כתב ועתה יראה לומר אע"פ שר"ש דחה ראיית ר"י מ"מ סברת ר"י נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמי לגרמא בנזקין מידי דהוה אבושת וכו' וס"ל לרבינו דמדכתב הרא"ש במסקנתו דר"ש דחה ראיית ר"י וכתב עוד אע"פ שר"ש דחה ראיות ר"י מ"מ סברת ר"י היא נוטה לפטרו מלשלם צער בתר הכי דדמי לגרמא בנזקין אלמא דהרא"ש מסקנתו כר"ש דאין לפטרו מצער דבתר הכי אלא דכתב ליישב דעת ר"י דאע"פ דאמת הוא כדדחה ר"ש לראיית ר"י מ"מ ר"י יש לו להחזיק סברתו מטעם דדמי לגרמא בנזקין ודוק ובזה נתיישב דל"ק מה שהקשה ב"י לדברי רבינו דבתשובה זו משמע דכר"י ס"ל דליתא אלא כדס"ל לרבינו:

לא אמדוהו וכו' והרמב"ם כתב וכו' ולא נהירא וכן הסיג עליו הראב"ד. בפרק החובל (דף פ"ה) ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו רבי יהודא אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכ"א שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי פירוש הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי אף במחמת המכה ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרווייהו וכתבו התוס' והרא"ש בשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמר לקמן אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו ופסק רבינו כרבנן קמאי דבמחמת המכה חייב בשבת ובריפוי ושלא מחמת המכה פטור מתרווייהו והרמב"ם סוף פ"ב דחובל פסק דמחמת המכה חייב בשבת ובריפוי ושלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו ותמהו עליו דהא לא כמאן דאף ר"י לא קאמר אלא דבמחמת מכה חייב בריפוי ופטור משבת אבל שלא מחמת המכה מודה דפטור אף מריפוי ולכך אמר ה' המגיד דט"ס הוא וצריך להיות אינו חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו מיהו דוחק גדול הוא לשבש כל ספרי הרב וקרוב לומר שהרמב"ם היה גורס בדת"ק עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ולפי זה ניחא הא דרב יהודא אומר אף מחמת המכה וכו' דמלשון אף משמע דא"ל רב יהודא לרבנן קמאי כי היכי דס"ל בשלא מחמת מכה הכי נמי לדידי אף במחמת המכה דחייב בריפוי ופטור משבת ובאידך ברייתא קתני מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וליתן לו שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפוא ירפא פי' שנה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים שעלו בו והקיש הכתוב שבת לריפוי יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק וקאמרינן עלה אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא פי' קס"ד דרק לא אתא אלא למעט שלא מחמת המכה משבת דגבי שבת הוא דכתיב רק למעטו אבל ריפוי כיון דשנה בו הכתוב משמע דמקרא מלא דיבר הכתוב לחייבו אפילו בשלא מחמת המכה והשתא קשה דלמה לי קרא בשבת הא פשיטא הוא כיון דלא שנה קרא בשבת ולא מיחייב בשבת בעלו בו צמחים אלא מהיקשא דשבת לריפוי לא הקישן אלא מחחת מכה דאיירי ביה קרא גופה אבל בשלא מחמת מכה דריפוי גופיה אינו אלא מריבוי מדשנה הכתוב בריפוי א"כ בשבת דלא שנה בה הכתוב אין לחייבו אלא במחמת מכה במה שהקישו הכתוב ומהדרינן מאי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא וכו' יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק פי' מיעוטא דרק לא איצטריכא לשבת שלא מחמת מכה וכדקאמרת אלא איצטריכא ליה להיכא דעבר על דברי רופא ולמעטו גם מריפוי אבל בדלא עבר על דברי רופא אלא שהעלו צמחים אף שלא מחמת מכה חייב לרפאותו מדשנה הכתוב ברפוי אבל משבת פטור דלא הוקש שבת לריפוי אלא במאי דאיירי גופא דקרא כשעלו מחמת מכה אבל לא קאי היקשא בשלא מחמת המכה דלא שמעינן ליה אלא מריבויא בריפוי גופיה כדפי' ולא איצטריך מיעוטא דרק להכי אלא אתא לפטרו מריפוי היכא דעבר על דברי הרופא זהו הדרך הישר ליישב בו דברי הרמב"ם וב"י כתב מה שכתב ואין דבריו נ"ל ע"ש:

עבר על דברי הרופא וכו'. היינו ברייתא דבסמוך דקאמר תלמודא איצטריך קרא דרק להיכא דעבר על דברי הרופא כגון שאכל דבש ומיני מתיקה והעלה מכתו גרגותני פי' בשר מת דאפילו הכי אינו חייב לרפאותו אבל העלו צמחים שלא מחמת המכה בלאו קרא דרק פשיטא הוא דאינו חייב לרפאותו כך הוא לדעת רבינו אבל הרמב"ם ס"ל דהסברא הפוכה דבעלו צמחים שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ובעבר על דברי הרופא מזיד פושע בנפשו הוא ואינו חייב לרפאותו: בושת הכל לפי המבייש וכו'. משנה ר"פ החובל ודברי רבינו כפי' רש"י לשם וכ"כ הרמב"ם רפ"ג דחובל אבל בפ' אלו נערות (מ') במשנה דתנן איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פירש"י אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב ואפשר דבאונס ומפתה דוקא קאמר רש"י אבל הר"ן בפרק אלו נערות הביא לשון רש"י והשיג עליו ואמר וז"ל ובודאי דבמילי אחרינא הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה עכ"ל ס"ל דהסברא הפוכה אבל הרמב"ם ורבינו ס"ל דאין חילוק בין בושת דחובל לבושת דאונס ומפתה דגם לשם כתבו כלשון שכתבו כאן עיין בפרק ב' דהלכות נערה ובא"ע סי' קע"ז:

הכה את חבירו באזנו וחרשו וכו'. מימרא דרבא פ' החובל (דף פ"ה) ובסמוך סעיף כ"ב כ' דאם לא הכהו ולא אחזו ותקע באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש ע"ש:

ומ"ש בשם הרא"ש דוקא בסתם בני אדם כ"כ לשם התוס' בחד שינויא ופסק הרא"ש כהך שינויא: קטע ידו ולא אמדוהו וכו'. שם בעיא דרבא ולענין נזק ודאי אין חילוק דאפילו אמדוהו כל חדא וחדא אינו משלם כ"א דמי כולו שהרי בכל אבר ואבר שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שחרשו ויצטרפו כל אבריו יחד שאינן עולין אלא דמי כולו ולענין שבת נמי פשיטא דאינו משלם כלום דכיון דחרשו ומשלם לו דמי כולו כמאן דקטליה דמי ושוב אין לו דמי ה"א בגירסת ספרים שבידינו וכפרש"י אבל הרא"ש כתב בהיפך דלענין שבת פשיטא שנותן לו שבתו שבין הכאה להכאה כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא וכו' וכמ"ש רבינו בשמו וצ"ל דלא היה בגירסתו כמאן דקטליה דמי אבל בתוס' כתבו כפרש"י דנזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו והכי מסתברא ולא קמיבעיא ליה לרבא אלא לענין צער וריפוי ובושת ולכאורה משמע דקמיבעיא ליה אם צריך לשלם לו צער ריפוי ובושת על כל אבר ואבר בפ"ע או לא ישלם לו כלל דהא קא יהיב ליה דמי כולי בהדי הדדי לאחר שחרשו והכי משמע מדברי הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך דמפרש כך אבל התוס' הקשו כמה קושיות וס"ל דפשיטא דצריך לשלם צער ריפוי ובושת על כל מכה ומכה בפני עצמה ולא מיבעיא ליה אלא אומדים הכל ביחד וכו' וכמ"ש הרא"ש ואסיקנא את"ל בלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי פי' ישומו כאילו עשאן כולן ביחד לפירוש התוס' והרא"ש אמדוהו מהו וכו' ואסיקנא בתיקו ופסק הרמב"ם והרא"ש דבלא אמדוהו לא יהיב ליה אלא דמי כולו כאת"ל אבל באמדוהו פסק הרמב"ם כפי שיטתו בבעיא דלא איפשיטא דאין גובין ואם תפס אין מוציאין מידו אבל הרא"ש פסק כיון דאמדוהו כמאן דגבוי דמי וכמו שפסק רבינו דנותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכבר השיג עליו מהרש"ל דאין לנו לפשוט מה שנחתם בתלמוד בתיקו אלא דינו כשאר תיקו שבתלמוד וכמו שפסק הרמב"ם לפי סברתו דאם תפס אין מוציאין מידו אבל לפי דעת ר"י והרא"ש דבספיקא דדינא אפי' תפס מוציאין מידו והכי נקטינן הכי נמי אפי' אמדוהו אינו משלם לו צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא כאילו עשה את כולן בבת אחת דכל ספיקא דדינא קולא לנתבע וחומרא לתובע: ומ"ש הרמב"ם כתב וכו'. פי' הרב המגיד דהאי שכתב ואם תפס הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין פירושו דמי כולו כמו שהיה בריא מתחלה קודם שחבל בו כלל דאם כן היאך אמר דאם תפס דמי האברים ודמי כולו כמו שהיה בריא אין מוציאין מידו דהא ודאי מפקינן מיניה אלא ר"ל דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו אבל מ"ש בתחלה אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד האי דמי כולו פירושו דמי כולו כמו שהיה בריא מתחלה וק"ל:

יח

כשב"ד מגבין לנחבל ד' דברים וכו'. נקט ד' דברים משום דריפוי דהוא תקנה למזיק אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו כדכתב הרמב"ם בפ"ב דחובל ומביאו רבינו לעיל סעיף י"ז אבל שאר ד' דברים מחייבין אותו ליתן מיד והא דמחלק רבינו בין בושת דחבלה שאין נותנין לו זמן לשאר בושת דנותנין זמן כ"כ הרמב"ם שם סוף פ"ב ונראה דהכי מוכחא הסוגיא דפריך עליה דר"ע דנתן זמן לאותו שפרע ראש האשה ומי יהבינן זמן והא"ר חנינא אין נותנין זמן לחבלות ומשני כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן וקשה דמאי פריך מחבלה אבושת וצ"ל דמדקאמר לחבלות בלשון רבים משמע ליה חבלה ממש וחבלה דבושת ומשני דאין זה אלא היכא דאיכא חבלה ממש התם אין נותנין זמן אף לבושת אבל בבושת גרידא נותנין זמן ודוק:

כא

החובל בעצמו וכו' כתב הרמ"ה שאינו הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו. נראה דטעמו מדמסיק בפרק החובל (דף צ"א) דחובל בעצמו תנאי היא ומאן דסבר אינו רשאי האי תנא הוא דתניא אר"א הקפר ברבי מת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' ובסוגיא דפ"ק דשבועות (דף ח') משמע דרבנן הוא דפליגי עליה דר"א הקפר וס"ל דקרא דוכפר לא בא על החטא דאפי' נטמא באונס דלאו חוטא הוא לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמ"ש התוס' לשם וכיון דרבנן פליגי עליה דר"א הפקר יחיד ורבים הלכה כרבים:

כד

(כה) המבייש את הערום וכו'. בפרק החובל תנן המבייש את הערום חייב ובגמ' ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש ביישו המרחץ חייב ואינו דומה ביישו בביתו בבית המרחץ לביישו בשוק אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא א"ר פפא מאי ערום דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה ופי' רש"י ערום בר בושת הוא. בתמיה כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת עכ"ל משמע דס"ל דאפילו רקק בו או סטרו פטור דכיון דאינו מקפיד לילך ערום בשוק לאו בר בושת הוא כלל והא דפריך אברייתא ולא פריך אמתני' י"ל ערום דמתני' ערום בבית המרחץ קאמר ולא בשוק אבל ברייתא דתני סיפא ביישו בבית המרחץ וכו' בע"כ דרישא ביישו ערום בשוק קאמר אבל התוס' כתבו וז"ל ונראה לפרש דאמתני' לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו וכו' ופריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו וכו'. והנה רבינו כתב תחלה ע"פ פרש"י וכך היא דעת הרמב"ם המבייש את הערום דהיינו דרקק בו או סטרו פטור אבל נשבה בו הרוח וכו' דהיינו דתנן המבייש את הערום חייב וכדאסיקנא בגמ': ומ"ש ור"י פי'. מבואר בדברי התוס' שהבאתי דהא דקאמר תלמודא ערום בר בושת הוא בתמיה היינו לומר דכיון שהוא ערום לא משכחת ליה דמביישו בהפשטת הבגדים דאם הוא ערום היאך הערימו וז"ש רבינו בשם ר"י אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדי' לא משכחת להו בושת בכה"ג דכיון שכבר הוא ערום היאך ביישו במה שהערימו וגילהו הלא אינו לבוש בגדים אלא ערום בלא לבוש הוא וקשיא לי לפרש"י והרמב"ם אהא דתנן לשם (בדף צ') א"ל ר"ע לא אמרת כלום החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש בגמרא דבחבלה דבושת קאמר וה"ק ל"מ בושת דאדם רשאי לבייש את עצמו דפשיטא דאי ביישו ביה אחרים דלא מפטרו בהכי אלא אפי' חבלם וכו' א"כ מאי פריך הכא ערום בר בושת הלא אע"ג דאדם רשאי לבייש את עצמו מ"מ אחרים שמביישים אותו חייבים וי"ל דערום שאני דכיון דמבזה את עצמו כ"כ שהולך ערום בשוק אינו מקפיד כלל על שום בושת משא"כ בהך דר"ע דמיירי בקצת בושת דומיא דההיא אשה שגילתה את ראשה בלחוד: ומ"ש נשבה בו הרוח וכו' וכן הגביה בגדיו לירד לנהר וכו'. שם אסיקנא הא דתניא ביישו בבית המרחץ חייב שביישו על גב הנהר ופי' רבינו כגון שהגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר ואתא הוא ודלינהו טפי וביישיה ומהרש"ל פי' שע"ג הנהר מקצתם ערומים ובא זה וגילהו חייב ואינו דומה לגילהו בשוק שכולם לבושים עכ"ל:

כו

ביישו כשהוא ישן ומת וכו'. שם (דף פ"ו) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת ופי' רב זביד דמיבעיא ליה משום כיסופא פי' חפיית פנים הוא והא מית ליה ולית כיסופא א"ד משום זילותא שמזלזל בו בפני רבים ואע"פ שלא שם על לבו והא אוזליה ופשטה דמשום זילותא היא דאי משום כיסופא היא קשיא הא דתני רבי חרש וקטן יש להן בושת וכי קטן בר כיסופא ודחי לה תלמודא קטן ה"ט כדאמר רב פפא דמכלמי לימ ומיכלם ה"נ דמכלמי ליה ומיכלם רב פפא אמר הכי קמיבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והא מיית ליה א"ד משום בושת משפחה ופשטה מהך ברייתא דר' דמשום בושת משפחה הוא דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמכלמי ליה ומיכלם וכדתניא וכו' משמע דרב פפא דחי לה דלא איפשיטא בעיין ואע"ג דתניא קטן דמכלמי ליה ולא מיכלם אין לו בושת איכא למימר דהיינו לומר דלא מיחייב משום בושת דידיה אבל משום בושת דבני משפחה דמיכלמו מיחייב דאילו בקטן דמיכלמי ליה ומיכלם מיחייב תרתי משום בושת דידיה ומשום בושת דבני משפחה ותמיה לי טובא דבתוספות משמע לשם דמברייתא מוכח דבעיין נפשטה דלא מיכלם אין לי בושת כלל אפילו דבני משפחה וכ"כ הרא"ש והא ליתא למאי דפירש' ונראה דס"ל דמדלא קאמר תלמודא דבקטן יש לו בושת אלא במכלמי ליה ומיכלם מכלל דבדלא מיכלם ליכא בושת כל עיקר אפילו דבני משפחה מיהו פשט הסוגיא לא משמע הכי וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דחובל דבעיין לא איפשיטא והכי משמע מדקאמר תלמודא אאוקימתא דרב זביד דלא מצינן למיפשט בעיין דאיכא למימר כדרב פפא וכיון דאדרב פפא מייתי סייעתא מברייתא ואפילו הכי קאמר דלא מצינן למיפשט מידי אלמא דמברייתא ליכא למיפשט בעיין וכן עיקר נ"ל:

כט

רקק בחבירו חייב. משנה (דף נ') רקק והגיע בו רוקו ובגמרא אמר רב פפא ל"ש אלא בו אבל בבגדו לא וליהוי כי ביישו בדברים אמרי במערבא משמיה דרב יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכולם ונראה דדוקא בסתם אדם קאמר דפטור ברקק בבגדו כי היכא דבושת דברים אינו אלא בסתם אדם דאינו בת"ח קנסינן ליה ליטרא דדהבא וה"נ ברקק בבגדו ונתכוין לרוק בו הוי זילותא לת"ח וחייב והכי איתא בנדרים ס"פ ר"א אומר פותחין (דף ס"ו) ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי. עד שתרוקי בו ברשב"ג אתת ורקקה אלבושיה ושריה א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא האי לזילותא קא מיכון א"ל מירק על מאניה דרשב"ג זילותא רבתא היא מיהו ודאי דלא קנסינן ליה ליטרא דדהבא אלא היכא דאפקיר ביה דהיינו חוצפא ואפקירותא אבל רקיקה בבגדו דאינו אלא זילותא וביוש בעלמא לא אלא חייב קצת לפי ראות עיני הב"ד ולפי מה שהוא אדם חשוב שרקק בבגדו.

לד

כתב הרמב"ם יש הכאות רבית וכו' פ"ג דחובל וכתב בהג"מ לשם ע"ש א"ז היינו לעני שבישראל אבל אחר הכל לפי המבייש והמתבייש ע"כ וכן כתב נ"י על שם הרמ"ה אבל דעת הרמב"ם ונמ"י ע"ש הרא"ש והר"א הלוי הוי איפכא דדוקא בגדול שבישראל ועיין באשיר"י: ומה שכתב ובכללן הוי דמי הצער והריפוי וכו' רש"י בפרק המניח (דף כ"ז) לא פירש כן אהך דלרכובה שלש וכו' וז"ל הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבושת לפי שגדולה בושת מכח הארכובה מדחיפת היד לבעיטה ברגל חמש לסנוקרא אוכף של חמור שהכה בו את חבירו י"ג סלעים לבשתו לבד חיוב שאר דברים עכ"ל ודעת רש"י היא דאי בכללן גם שאר דברים קשיא מ"ש צער ושבת וריפוי דמכה זו יותר מזו והכי משמע מהא דת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו וכו' ומייתי ליה לקמן סימן תכ"ב אבל הרמב"ם נשמר מקושיא זו ולכן כתב דעיקר הקנס הוא תשלומי הבושה אלא דבכללן הוה נמי דמי הצער והריפוי והשבת: וכמה הוא משלם הבועט בחבירו משלם ה' סלעים. פי' הבועט ברגלו וכן הוא במימוני להדיא ונראה דהסופ' השמיט מדברי רבי מלת ברגלו וצריך להגיהו: ומ"ש קבץ אצבעותיו. הוא פי' סנוקרא דלא כפי' רש"י: ומ"ש תקע חבירו בכפו. משנה פ' החובל (דף צ') התוקע לחבירו נותן לו סלע ר"י אומר משום ר"י הגלילי מנה ופסק כת"ק אבל רש"י פי' התוקע לחבירו הכהו על אזנו לשון מורי ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת עכ"ל כלומר לבד חיוב שאר דברים וכמו שפירש בפרק המניח: ומ"ש סטרו כלאחר יד וכו'. משנה פרק החובל סטרו נותן לו ר' זוז לאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז וכיון דסלע הוא ד' זוז א"כ ר' זוז עולה לחמשים סלעים וד' אמות זו עולה למאה סלעים ופי' סטרו בסתם הוא שהכהו בפס ידו על פניו על הלחי וסטרו על פניו כלאחר יד הוא שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר ולפי פי' השני שפירש הערוך דסנוקרת הוא שהכהו כלאחר יד כמ"ש בהג"מ משמו צריך לומר דאין זה אלא בהכהו כלאחר ידו בשאר מקומות שבגופו אבל סטרו על פניו כלאחר ידו ק' סלעים הוא דמשלם: ומ"ש צרם אזנו וכו'. משנה שם: ומ"ש והסלע יש בו חצי דינר וכו'. הכי אסיקנא התם דסלע מדינה תנן דאין בו כסף כי אם חלק שמינית מסלע צורי והשאר הוא נחושת וא"כ כשנתחייב ק' סלע מדינה אינו משלם כי אם השמינית בכסף דהיינו י"ב סלעים ומחצה כסף נקי ושאר ז' חלקים הוא נחושת: ומ"ש דרב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים וכו'. כ"כ נ"י ע"ש רב אלפס בפרק המניח וצריך לומר דכך היו גורסים בספר רב אלפס אבל בגירסתינו בספר רב אלפס נראה דעתו כדעת הרמב"ם וכ"כ בהגהת מיימוני לשם דהכי ס"ל לרב אלפס דהוי דמי הכל וכדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י ואפשר ג"כ לומר דמ"ש אלפס קמפרשי רבנן דהני דמי הצער בלחוד הוא לבר מדמי בושת ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא וכו' עכ"ל האי דמי הכל שאמר אין בכללו אלא צער ובושת שהזכיר קודם זה דקמפרשי רבנן דדמי צער בלחוד ולא דמי בושת ורבנן אחריני אמרי דדמי הכל הוא של צער ושל בושת ואינו ר"ל דמי כל ה' דברים כך היא דעת הרא"ש ונ"י בהבנת דברי האלפס נ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.