טור/חושן משפט/תכ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

טור ‏ חושן משפט תכ

הלכות חובל בחבירו:

אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ואם הקפידה תורה בהכאת רשע קל וחומר בהכאת צדיק:

והמרים ידו על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע וכל שכן שאסור לחבול בחבירו:

והחובל בו חייב בה' דברים שהם נזק צער ריפוי שבת בושת אם החבלה בענין שיש בה כל הת' ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם א' א':

ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בו חיוב ממון:

ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות:

כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחד או שחסרו אחד מכל איבריו נותן לו נזק וצער ריפוי שבת ובושת הכהו על ידו וצבה וסופה לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופה להיות אין כאן נזק ונותן לו צער ריפוי שבת ובושת:

הכהו על ראשו וצבתה אין כאן נזק ושבת ונותן לו ריפוי צער ובושת:

הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם נותן לו צער וריפוי:

הכהו במטפחת שבידו וכיוצא בו אין כאן אלא בושת:

כואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה אינו נותן לו אלא צער:

השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו משלם לו ריפוי בלבד שירפאהו שיחזור לו מראהו:

אסרו בחדר ובטלו ממלאכתו נותן לו שבת בלבד וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהכניסו בחדר וסגר החדר עליו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם:

גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת דסופו לחזור:

סכו בסם שאין סופו לחזור נותן לו כל ה' דברים שהוא מצטער מן הסם ושבת כגון אם הוא יודע לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו ונמצא שבטלו ממלאכתו ובושת אין לך בושת גדול מזה אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים:

ואפי' הפיל את שינו שא"א שלא יחלה פיו שעה אחת אע"פ שהשן אין לו רפואה בשר השינים צריך רפואה:

ואפילו חסרו כשעורה מעור בשרו חייב לו ה' דברים שאין העור חוזר כמו שהיה לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל הה' דברים:

וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר או חבל בו חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו וכתב א"א הרא"ש ז"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוה רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו ראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באומנותו שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"כ. צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף כמה רוצה ליתן שיחתכנה בסם בענין שלא יהיה מצטער דמים כאלו יתן לו על שצערו אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שחומרא זו למזיק שאין אדם לוקח ממון כדי לקבל צער אבל זה כבר נצטער והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב"ם שאומדין כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין שמין כך דאין שום אדם רוצה ליקח שום ממון כדי לקבל צער אלא שמין מי שחייבוהו מלכות ליכוות בשפוד על צפרנו כמה היה נותן שלא יכווהו ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון לקבל צער פר"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח"כ אינו משלם ורבינו משולם כתב שמשלם הכל וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אבל חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל הימנה ורואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה בטל וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ושכרה הרבה וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל ואם חסרו אבר כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין לכשיתרפא לפיכך נותן לו כל ימי משך חליו בכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין וכן אם שכר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין שבר שתי רגליו אינו ראוי לשמור קישואין אבל ראוי לישב במקום אחד לשמור הפתח [וכך יתן לו] כל ימי משך חליו סימא לו עינו אחת עדיין הוא ראוי למלאכה ראשונה סימא ב' עיניו אינו ראוי אחר שיתרפא אלא לטחון בריחים וכן יתן לו כל משך חליו וכתב א"א הרא"ש ז"ל דזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בעל מלאכה שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שירפא כגון אם הוא מלמד תינוקות וקיטע את ידו ושבר את רגלו לאחר שירפא הוא ראוי למלאכתו וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר את רגלו לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין. כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי להתרפאות מחולי זה ונותנין לו מיד וכן השבת אומדין אותו ונותנים לו מיד ארך לו החולי יותר משאמדוהו א"צ לתת לו יותר וכן אם הבריא פחות ממה שאמדוהו אינו צריך לפחות לו כתב הרמב"ם שדבר זה הוא לתיקון המזיק שאין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו כל ימי חליו לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן לו דבר יום ביומו שומעין לו לא אמדוהו אלא נותן רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה אחר שהיתה חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב"ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו שיאמר הנחבל כשאין הרופא מצפה לקיבול שכר אינו מעיין כל כך בענין החולי ואם יאמר אני אביא רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו הרופא שהוא במקומי הוא מדקדק יותר שלא יפסיד המחאתו ואם יאמר הנחבל תן לי שכר הרופא וארפא את עצמי יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל ממי שמבוייש מן המכובד וגם המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה. הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו באזנו נותן לו דמי כולו וכתב א"א ז"ל ודוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות אבל אם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אינו נותן לו דמי כולו אלא רואין כמה נפחתו דמיו קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו סימא עינו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו נותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה נותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכתב א"א הרא"ש ז"ל לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד ובכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרפו כל אבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לענין צער וריפוי ובושת ודבר פשוט שצריך ליתן לו צער וריפוי ובושת של כל מכה ומכה בפני עצמה אבל יותר יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמה ממה שיעלו כשישומו כאילו עשאו כולו כאחד ואין ביניהם אלא דבר מועט אבל בנזק ושבת אפי' חילוק מועט כזה אין ביניהם כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו ע"כ והרמב"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין אלא דמי כולו בלבד ואם תפש הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו ע"כ:

כשבית דין מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו זמן כיון שלא חסרו ממון:

וכאשר ידונו ב"ד על החובל צריכין לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו שאין ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו או במקום שהכהו שם פטור אבל בבושת אין צריך אומד שהרי אפילו רקק בו לבד חייב בושת לפיכך צריכין העדים לידע במה הכהו ומביאין אותו לב"ד ואומדין אותו:

כתב הרמב"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול וברזל אין צריך אומד דאפילו מחט קטן יש בו להמית ולהזיק:

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי

אחרים שחבלו בו חייבים כתב הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו:

המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בו ואם צעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו או שנגע בו והפחידו (ס"א והדפו) בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין:

כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירין את הדבר ושמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה:

המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור:

נשבה בו הרוח והגביהה בגדיו ונראה כערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ אין בשתו של זה מרובה כמו שמבייש מי שאינו ערום כלל וכן הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כ"כ בושה כמי שמבייש המלובש ור"י פי' ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא בבית המרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדים דלא משכחת להו בושת כה"ג:

ביישו כשהוא ישן ומת מתוך שנתו שלא הרגיש בבושת כתב הרמב"ם אין גובין אותה בושת מהמבייש ואם תפשו יורשיו אין מוציאין מידם וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא פטור:

ישן שבייש פטור:

המבייש את השוטה פטור את החרש חייב המבייש את הגר והעבד חייב המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח:

רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור וכתב הרמב"ם ז"ל ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לנרור כפי מה שיראו:

ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלמה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים וכבר נפסק הדין למבייש תלמיד חכם שקונסין אותו וגובין ממנו משקל ל"ה דינר זהב וגובין בכל מקום בין בארץ ישראל בין בבבל ומעשה היה אצלינו כך בספרד ויש תלמידי חכמים שמוחלין וכן נאה לת"ח למחול על זה ויש שתובעין הקנס ועושין פשרה ביניהם אבל הדיינין יאמרו למבייש חייב אתה לתת לו ליטרא זהב:

אף על פי שהמבייש לשאר אדם בדברים אינו בר תשלומים מ"מ עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגם רוח ואמרו חכמים הראשונים (אבות פ"ג) כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לעה"ב:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל על תלמיד חכם שביישוהו בדברים ומסרו גופו וממונו למלכות ואמרו שחלל שבת ונמצא שקר ופטרתו מלכות ותבע ליטרא זהב. תשובה דע לך כי יש בירושלמי שהמבייש לזקן נותן לו ליטרא זהב וזקן זה שקנה חכמה והיינו תלמיד חכם שתורתו אומנתו וקובע עתים לתורתו ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו כי אי אפשר לאדם בלא מזונות ללמוד הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללמוד ואינו מבטל כלל ושאר היום כשהוא פנוי ואינו חוזר על מזונותיו חוזר ולומד ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסו ופרנסת אנשי ביתו ולא להרבות הון לזה אני קורא ת"ח והמביישו חייב קנס ליטרא זהב ובלבד דלא סני שומעניה דאי אין מעשיו מתוקנין יותר גרוע הוא מעם הארץ:

כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים (ס"א ברבים) מנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם יש הכאות רבות שיש בהן צעד וביזוי מעט ואין להן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים שיתן אותו דבר הקצוב ובכללן הוא דמי הצער והריפוי והשבת והבושת בין אם צריך לרפואה בין אין צריך כזה הוא משלם וכמה הוא משלם הבועט בחבירו (ס"א ברגלו) משלם ה' סלעים הכהו בארכובותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעים תקע חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו משלם נ' סלעים סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעים צרם אזנו או תלש שערו רקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו ממנו או שפרע ראש האשה משלם ק' סלעים וכזה משלם על כל מעשה שעושה ואפילו עשאו כמה פעמים זה אחר זה והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאתו ק' סלעים משלם י"ב סלעים ומחצה כסף נקי בד"א במכובד אבל מי שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים אינו נוטל אלא כפי מה שיראו הדיינין שראוי להשתלם ע"כ ורב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים אינן אלא בשביל הבושת והצער ששני דברים אלו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחבירו ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

שאלה לרבי' האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה כגון שצרם אזנו או קטע ראש חוטמו או א' מראשי איבריו מה יעשו באותו החובל. תשובה קנסות וחבלות לא מגבינן בבבל ואם דבר שיש בו רפואה ושבת מגבינן בזמן הזה אבל ד"א אין מגבין וגזילות מגבינן שפיר אפילו שוה פרוטה וכ"כ רב צמח גאון אע"פ שאין דנין דיני קנסות נהגו חכמים לדונו עד שיפייסו בממון או ירבה עליו רעים ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צמח גאון וא"ל דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו בדמים או בדברים ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א"א הרא"ש ז"ל בסימן א':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---