בית יוסף/אורח חיים/תקא

בית יוסף ‏ אורח חיים תקא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין מבקעין עצים מן הקורות וכו' בפרק המביא כדי יין (לא.) תנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט ומפ' בגמרא דה"ק אין מבקעין מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מעי"ט ופירש"י טעמא דרישא משום מוקצה: סואר של קורות. המושכבות לארץ של בניין: ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. ואע"ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא כלומר והו"ל נולד:

ומ"ש אפילו לר"ש אין מבקעין עצים שעומדין לבנין כ"כ סמ"ג וטעמו מפני שהם מוקצין מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש:

ומ"ש אבל לר"ש מותר אם היה רעועה וקרוב הוא שתשבר ואם אינה רעועה אפי' ר"ש מודה נ"ל דהוינו מדתניא בההוא פירקא (שם ל.) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ואוקימנא לה בגמרא בסוכה נופלת וברעועה דמאתמול דעתיה עילויה ופירש"י ברעועה. דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הלכך מוקצה ליכא דאמרינן דעתיה מאתמול עילויה ולת"ק לא אמרינן דעתיה עילויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות: גרסינן בירושלמי אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט הדא דאת אמר בקורה שנשברה בי"ט אבל בקורה שנשברה מעי"ט מותר בשאין בהם תואר כלי אבל אם יש עליה תואר כלי אפילו נשברה מעי"ט אסור :

וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ וכו' בפרק המביא כדי יין (לא:) תנן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ופירש"י דכל הני כלי אומן הם ונראה כעושה מלאכה ולפיכך אסור אבל קופיץ סתמיה לאו למלאכת אומן הוא וקופיץ פירוש שהוא סכין של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינם כלי אומן ויש שעושים בו שני ראשים והשני דומה לקרדום האוכפות שקורין אייש"יש: ואיכא בגמרא תרי לישני בפירוש דמתניתין ופסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות יום טוב כלישנא בתרא דאמר דהא דשרי בקופיץ ל"ש אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור וכתב הרא"ש שכן פסק העיטור ופירש"י זכרות ראש הקצר נקבות הראש הרחב:

ובספר המצות אסר גם בקופיץ וכו' כ"כ סמ"ק בשם התוספות:

ואפי' ביקוע בקופיץ לא שרי אלא בקורה גדולה וכו' כ"כ הרא"ש בפרק המביא כדי יין וכתב דקצת משמע כן מדברי הרמב"ם וגם ה"ה כתב בפ"ד נראה מדברי רבינו שלא הותר הביקוע אלא בעצים גדולים אבל בעצים דקים שהם נוחים להדליק אסור וכ"כ הרשב"א שכ"נ לדברי רבינו וכך כתבו בתוס' עכ"ל: וגם הר"ן כתב כן בשם התוס' והמרדכי כ' בשם ?השי"ה דביקוע דאמרינן דשרי ה"מ לחתיכות גדולות ואע"פ שאפשר לעשותו מעי"ט לאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל דקות לא דאפשר לבקע מעי"ט ואמרינן בפ' כלל גדול (עד:) האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן ע"כ:

ומ"ש אבל לשברם ביד יראה מפירש"י שמותר ואיני יודע מאיזה לשון של רש"י דייק הכי:

ומ"ש אבל מלשון א"א ז"ל יראה דאפי' לשברם ביד נמי אסור נראה שלמד כן רבינו ממ"ש אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע טרחא שלא לצורך היא ואב מלאכה הוא כדאמרי' בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן עכ"ל פי' סלית סילתא עצים דקים להבעיר האש. ומשמע לרבינו דכיון שכתב דטרחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה הוא משום דהוי טוחן אם כן לא שאני לן בין בכלי לביד דביד נמי הוי טוחן וכיון דשלא לצורך הוא אסור ומיהו בתוספתא דביצה פ"ג משמע דשרי לבקע ביד דתניא לא יתן אדם אבן על גבי בקעת כדי לשוברה אבל מכניסה בחור ושוברה: כתב הר"ן ומקשו הכא למה התירו לבקע ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט נינהו ותירץ הראב"ד דכוון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע"י שינוי ול"נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהם משא"כ בעצים שנהנה בהם בעצמם שעושה מהם מדורה ומתחמם כנגדה וכיון שלבקען לעשות מדורה שרי אף ע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהם שרי משום מתוך ומוהו כיון שמבקען לצורך עשיית כלים לא התירו לבקע אלא ע"י שינוי עכ"ל. והרמב"ם כתב בפ"ד ולמה אסרו בקרדום וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שהרי אפשר היה לו לבקע מעי"ט ולמה לא נאסר הביקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומים לזה מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו ע"כ וכתב הגאון מהרי"א ז"ל על טעמו של הר"ן אני מגמגם בטעם זה שהרי מה שהתירו במדורה לחמם לא התירו אלא מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש וא"כ היכי אמרינן מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע העצים נתיר אותם ג"כ לבשל מאחר שהמדורה לחמם לא הותר אלא ממה שהותר בבישול:

אין מביאים עצים אלא מן המכונסין שבקרפף הסמוך לעיר וכו' בפרק המביא כדי יין (שם) א"ר יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף והא אנן תנן מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים מתניתין יחידאה היא ופירש"י דטעמא משום דמוקצים הם והר"ן כתב שאחרים פי' דטעמא משום גיבוב דהוי כמעמר וסבירא לן דכל מגבב אפי' בקרקע מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונס שבשדות מיחלף במפוזר ומשו"ה אין מביאין אלא מן המכונס שבקרפף:

ומ"ש רבינו אלא מן המכונסין שבקרפף הסמוך לעיר וכו' שם במשנה איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר"י ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחות אפילו בתוך תחום שבת ואיבעיא לן בגמרא רבי יוסי לקולא דקאר"י כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחות ואתא רבי יוסי למימר כיון דאית ליה פותחות אפי' בתוך התחום נמי א"ד לחומרא קאמר דקאר"י איזהו קרפף כל שסמוך לעיר בין אית ליה פותחות בין לית ליה פותחות ואתא ר' יוסי למימר דוקא דאית ליה פותחות הא לית ליה פותחות אפילו סמוך לעיר נמי לא ופשטינן דרבי יוסי לקולא קאמר ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יוסי ופירש"י דלר' יוסי בחדא מתרתי סגי או בפותחות אע"פ שהוא רחוק ובלבד שיהא בתוך תחום שבת או בסמוך לעיר אפילו בלא פותחות וכ"כ הרא"ש ז"ל וכ"ה דברי רבינו אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב נראה שהוא סובר דלרבי יוסי בין סמוך בין רחוק לא שרי אלא דוקא בפותחות שהרי כתב מביאין מן המכונסין שברה"י ואפי' היתה מוקפת שלא לשם דירה ובלבד שיהיה לה פותחות ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה וכתב ה"ה שכן דעת העיטור אבל דעת הראב"ד והרשב"א כפירש"י:

ומ"ש רבינו דסמוך לעיר מיקרי בתוך ע' אמה וד"ט כן כתב שם הרא"ש וכ"כ הר"ן וה"ה בשם הרשב"א ז"ל ופותחות דתנן פי' מסגרת ונ"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מחזי כחצר ולא הוה עצים שבתוכו כמוקצים:

עלי קנים ועלי גפנים אפילו כנסן מאתמול חשיבי כמפוזרין וכו' מימרא דרבא בפ' המביא כדי יין ופירש"י כמפוזרין דמו ואפי' לא פזרתן הרוח דמסתמא לא סמכא דעתיה סבר מבדר להו זיקא ואי אתנח מנא עלייהו להכבידן שפי' דמי דסמכא דעתיה ולפירושא דאחרי' שכתבתי דטעמא דאיסורא משום גיבוב טעמא דעלי קנים ועלי גפנים משום דאף על גב דמכונסין נינהו חיישינן שמא בשעה שירצה ליקח אותם יפזרם הרוח ואתי ללוקטם ואי אתנח עלייהו כלי מאתמול ליכא למיחש להכי ושרי:

וכשמלקט בחצר עצים כדי לשרוף לא יעשה מהם צבור וכו' שם (לג:) ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי שמעון מתיר במאי קא מיפלגי מ"ס מיחזי דקא מכין למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדירתו מוכחת עליו ומשמע דקי"ל כת"ק וכ"פ הר"ן אע"ג דסתם מגבב הוי בקסמים דקים וקשין כתב רבינו בשמלקט בחצר עצים מפני ששנינו (שם.) ר"א אומר נוטל אדם קיסם לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן וחכ"א מגבב מלפניו ומדליק ופירש"י מגבב. קסמים דקים וקשין מן החצר ומדליקין וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק אבל מן החצר לא הואיל ודקים הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי וכתב הר"ן שם אברייתא דבלבד שלא יעשה צבורין צבורין ואע"ג דקיימא לן כרבנן דמתניתין שאין מותר לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסים דלא בטילו אגב חצר ולא מיתסר אפילו לרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמים דקים מפני שהם בטלים אגב חצר אבל בגסי' לא ואפ"ה אסור לעשות מהם צבורין צבורין עכ"ל וכך הוא דעת רבינו ונראה דבעצים קטנים קצת מיירי אלא שהם גדולים יותר מקיסמים דקים עד שאינם בטלים לגבי חצר אע"פ שהם מפוזרים בו ומשמע מדברי הר"ן ורבינו דכיון דשייך בהו גיבוב קצת לא שרי לגבבן אלא בחצר דווקא אבל לא בשדה ואפשר דאפילו בקרפף נמי לא והרמב"ם כתב בפ"ב אין מביאין עצים מן השדה אפילו היו מכונסין שם מבערב אבל מגבב הוא בשדה משלפניו ומדליק שם וכתב ה"ה נראה שרבי' מפ' שחכמים לא הזכירו חצר לפי שהם סוברים שבכל מקום יכול לגבב משלפניו ולהדליק שם ולא נאסרו אלא להביאן עכ"ל ביאור הדברים דחכמים לא שאני להו בין חצר לשדה אלא הכל תלוי בין מלפניו לשלא מלפניו דמלפניו דהיינו סמוך למקום בישול הקדירה אפי' בשדה מותר ושלא בפניו אפי' בחצר אסור דכיון דרחוק ממקום בישול הקדירה הוא ליכא למימר קדירתו מוכיח עליו ומחזי כמי שמגבב לצורך מחר ויש לתמוה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דתניא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין דאין לומר שפוסקים כר"ש דמתיר דמאיזה טעם יניחו דברי ת"ק ויפסקו כיחידאה ואפשר שטעמם משום דכיון דקתני בההיא ברייתא מגבב מן החצר סתם ולא קי"ל הכי אלא כרבנן דאמרי דאפי' בחצר אינו מותר לגבב אלא משלפניו ובעצים גדולים לא איירי ברייתא דסתמא לא שייך בהו גיבוב הלכך כל שהם קטנים דשייך בהו לשון גיבוב אסור לגבב אלא משלפניו ומדליק וכל שהם גדולים דלא שייך בהו לשון גיבוב אפי' עושה צבורין צבורין לית לן בה דכיון שאין טורח כ"כ בלקיטתם ליכא למימר בהו דמחזי כמאן דמכניף למחר וליומא אחרינא ועל רבינו יש לתמוה למה כתב שמגבב קסמים דקים וקשים מלפניו ומדליק:

עצים שנשרו מן האילן בי"ט אין מסיקין בהם וכו' יתבאר בסי' תק"ז בס"ד:

אוד שהוא עץ שמחתין בו האש ונשבר בי"ט אין מסיקין אותו בפרק המביא כדי יין : ודע דבפ' במה מדליקין (כט:) גרסינן א"ל רב שמואל לרב יוסף לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך דעביד כדרב מתנה דאמר עצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט מרבה עצים מוכנים ומסיקן וכתב ה"ה בפ"ב שמתוך כך כתב הרשב"א שכשאמרו מסיקין בכלים ובלבד שלא יהא מהפך בהם לאחר שאחזה בהם האור ואכלה קצתם לפי שנעשה שברי כלים והרי הם נולד וכשהוא מהפך באיסור קא מהפך ואם ריבה עליהם עצים מוכנים מותר להפך בהם שבהיתר הוא מהפך בהם ולא נזכר זה בהלכות ולא בדברי רבינו ואפשר שהיה להם גירסא אחרת או פי' אחר בזה עכ"ל והר"ן כתב בפרק המביא כדי יין להא דרב יוסף:

שקדים ואגוזים שאכלן מעי"ט מסיקין בקליפתן וכו' בפ' במה מדליקין מסיחין באגוזים ואין מסיקין בקליפתן דר"י ור"ש מתיר מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהם דר"י ור"ש מתיר וכתב הרמב"ם בפ"ב אגוזים ושקדים שאכלן מעי"ט מסיקין בקליפתן בי"ט ואם אכלן בי"ט אין מסיקין בקליפתם ויש נוסחאות שיש בהם שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפתן שהרי הוקצו ואם אכלן בי"ט מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל: וכתב הראב"ד על הנוסחא השנייה מעולם לא שמענו זאת הנוסחא וגם ה"ה כרב שנוסחא הראשונה נראה עיקר וכך הם דברי סמ"ג שכתב דאין מסיקין בקליפי שקדים ואגוזים מפני שהם נולד ומדברי הרמב"ם עצמו נראה שנוסחא זו עיקר ובנוסח זה היא שנויה בתוספתא דביצה פ"ג: ודע דבתוספתא בפרק הנזכר תניא אגוזים ושקדים עצמם אין מסיקין מהם בי"ט לפי שאינן מן המוכן והתוספתא זו פליגא אהא דתניא מסיקין באגוזים מסיקין בתמרי' ואפשר לומר דהתם כשהם בקליפה שהאוכל מוכן להיסק אגב הקליפה ותוספתא בשאין קליפיהן עליהם דאינם מוכנים להיסק כלל:

אסור להסיק בי"ט שני של ר"ה הלפידים שכבו בי"ט ראשון וכן בכל י"ט שאחר השבת וכו' בפ"ק דביצה (ד.) אתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ורבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרי' בגמ' דקא מיפלגי בהכנה דרבה ופסק רבא הלכתא כוותיה דרב בהא וגם במאי דאמרינן נמי התם בב' י"ט של ר"ה רב אמר נולדה בזה אסורה בזה: וכתב הרא"ש וא"ת הא דאמרינן בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליק ביום טוב רב ורבי חנינא אוסרין ורבי יוחנן מתיר ומ"ט אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן הלכתא כרב ויש לומר משום דבירושלמי לא אסר ליה מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכהאי גוונא אלא מטעם קדושה אחת הן אסר ליה דמסיק עלה בירושלמי רב הונא אמר בשם רב הלכה כד' זקנים רב חסדא מיחלפא שיטתיה דרב דתמן הוא עביד ליה שתי קדושות והכא הוא עביד ליה קדושה אחת אלמא בהדיא דמטעם קדושה אחת אסר ליה ולא מטעם הכנה והא דפסקינן כרב היינו באיסורי הכנה וה"ר ברוך בה"ת כתב דר"ח לטעמיה דל"ל הכנה בפ' בכל מערבין (לח:) הלכך מפרש טעמיה דרב משום קדושה אחת אבל לדידן דאית לן הכנה אין מחלפין שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה שיותר טובות להדליק כשהדליקו כבר וכבו הלכך בשבת וי"ט ושני י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט ב' הפתילה שכבה בראשונה אם לא שנדלקו ונכבו בחול והשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב כדרב מתנה ובלבד שלא יגע בהם אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב עכ"ל ורבינו סתם דבריו לדעת בעל התרומה וכ"כ בהגה"מ פ"א והמרדכי בריש ביצה כתב בשם ראבי"ה כדברי בעל התרומה וכתב דאסור לטלטלם כמו ביצה. וכתב עוד והקשה ה"ר יהודה מפרי"ש למנהגינו שאנו מדליקין שיורי פתילה ומדורה ושמן שכבו בשבת וי"ט זא"ז ותירץ לו ר"י דודאי הירושלמי סבר שיש שם הכנה אבל התלמוד שלנו לא חשיב ליה הכנה כיון שגוף הפתילה ועצי המדורה בעולם והוי כמו אפייה ובישול דלא מיקרי הכנה כיון שאינו מתקן אלא דבר שישנו בעולם כבר ונראה דעל זה סמכו העולם לחזור ולהדליקם בשבת שאחר י"ט או בי"ט אחר השבת עכ"ל וכתב בת"ה על דברי הרא"ש דמדכתב דמצי לבטלן בעצים אחרים ע"ש דלא אסירי הלפידים מדאורייתא דאיסור שהוא מן התורה לא שרי לבטל וי"ל דאשי"רי לא קאי אמאי דכתב אם לא שירבה אלא אשני י"ט של ראש השנה דהתם ודאי לאו דאורייתא היא דמן התורה אין י"ט אלא יום א' אי נמי קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט ב' שלאחר השבת והלשון משמע קצת הכי דכתב להדליק בליל י"ט ב' ואילו שבת וי"ט לא הזכיר התם כי היכי דלא ליהוי עלה שריותא דביטול וצ"ע בספר אשיר"י עכ"ל ואינו יורד לסוף דעתו של בעל התרומות דלפי דבריו הוה ליה למיסר בי"ט של ראש השנה שיורי פתילה והלפידים שכבו בו ביום בין שתאמר דטעמא דאסר להדליק בהם בי"ט ב' של ר"ה משום דקדושה אחת הן בין שתאמר משום הכנה דכשם שביצה שנולדה בו ביום אסור הכי נמי מיתסרי הני: חילוקים בדין שיורי פתילה שכבו ביום ראשון של ראש השנה או בשבת שלפני י"ט אם מותר להדליק בהם ביום ב' אכתוב בסימן תקי"ד:

ומ"ש ובשאר י"ט מותר פשוט הוא דהא בפ"ק דביצה אפסיקא הלכה דשני י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה: ולענין הלכה כיון ששאר פוסקים לא הזכירו איסור זה משמע דלא סבירא להו כדברי בעל התרומות אלא אפי' בי"ט שני של ר"ה וכן בי"ט שאחר השבת שרי להדליק שיורי פתילה ולפידים שכבו ביום ראשון:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.