ב"ח/אורח חיים/תקא

ב"ח ‏ אורח חיים תקא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין מבקעין עצים כו' משנה פרק המביא אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב ובריש ביצה קאמר רב נחמן דהכא סתם לן תנא הלכה כרבי יהודה וכתבו התוספות לא מייתי מרישא דאין מבקעין קורות דהא מיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ובהא כ"ע מודו אפילו ר"ש אלא מייתי מסיפא ולא מן הקורה שנשברה. וא"ת והא ר"ש אינו מתיר אלא ביושב ומצפה ויש לומר דהכא נמי הואיל ונשברה ביום טוב מסתמא היתה רעועה מאתמול והוה כיושב ומצפה מתי תשבר קורתו ותהיה ראויה להסקה עד כאן לשונו ומשם הוציא רבינו חילוקי דינים אלו וכן מבואר בריש פרק המביא גבי עצי סוכה דאף ר"ש אינו מתיר אלא בסוכה רעועה דמאתמול דעתיה עילווה. וכן בנבלה שנתנבלה בשבת מוקים לה בפרק אין צדין במסוכנת דמצפה מתי תמות בהמתו ודכוותה בקורה רעועה אבל בריאה לא וכ"כ במרדכי פ"ק דביצה ועיין במ"ש לעיל סוף סי' תצ"ז: ולענין הלכה כבר נתבאר בסימן תצ"ה דר"ח מחמיר בנולד גבי י"ט וקורה שנשברה נמי הוי נולד כדכתב הרמב"ם פ"ב וכ"פ הסמ"ג להדיא א"כ אסור לבקוע עצים מקורה בי"ט אפילו היתה רעועה:

ב

וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ כו' משנה שם אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ ובגמרא לא בקרדום אמר רב חיננא בר שלמיא ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר פשיטא בקופיץ תנן מה"ד ה"מ קופיץ לחודיה אבל קרדום וקופיץ אימא מגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור קמ"ל ואיכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר רב חיננא בר שלמיא ל"ש אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור פשיטא לא בקרדום תנן מה"ד ה"מ קרדום אבל קופיץ אימא מגו דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ"ל. פי' נקבות שלו הצד הרחב והצד הקצר הוא הזכרות ויש לתמוה דמשמע דלישני לא פליגי בדינא אלא דלישנא קמא קאמר דבקרדום שרי בצד הזכרות וקופיץ כוליה זכרות הוא ובלישנא בתרא קאמר דבקופיץ אסור בצד הנקבות ובקרדום כוליה נקבות הוא אבל הכל מודים דבזכרות שרי בין בקרדום בין בקופיץ ובנקבות אסור בין בקרדום ובין בקופיץ וכן כתב הר"ן דבאתריה דהאי היו עושין לקרדום נקבות וזכרות וקופיץ כוליה זכרות ובאתריה דהאי הוי עושין לקופיץ נקבות וזכרות וקרדום כוליה נקבות וכן מבואר מלשון הרמב"ם והסמ"ג שכתבו דלא יבקע בקופיץ בצד הרחב מפני שהוא כקרדום אלמא דקרדום כוליה נקבות הוא והיינו כלישנא בתרא וא"כ קשה על רבינו שכתב דבקרדום אסור אף בצד הזכרות. וצריך לומר דס"ל דהני לישני פליגי וא"כ בע"כ דללישנא קמא אינו אסור בצד הרחב אלא בקרדום וללישנא בתרא אינו מותר בצד הקצר אלא בקופיץ דאל"כ מנ"מ בין הני לישני וכן יראה מדברי הרא"ש שכתב וז"ל הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא וכן בעל העיטור עכ"ל ואי לישני לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה מאי פסק שייך למימר בהני לישני אלא ודאי דפליגי ודו"ק. ומיהו ברמב"ם אינו מבואר דהכי ס"ל דאדרבה מדכתב מפני שהוא כקרדום משמע דס"ל לפרש דמר כי אתריה ומר כי אתריה כמ"ש הר"ן:

ג

ומ"ש ובס"ה אסר גם בקופיץ כ"כ בסמ"ק בשם התוספות וכן הוא בתוספת שלנו:

ד

ומ"ש ואפילו בקוע בקופיץ לא שרי וכו' כ"כ הרא"ש ודהכי משמע בדברי הרמב"ם:

ה

ומ"ש אבל לשברם ביד יראה מפרש"י שמותר וכו' ברש"י שלנו בסוגיא זו לא נראה מדבריו כן זולתי בתוספות שכתבו דכיון דאין אנו בקיאין בקרדום ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד. וז"ל הרב מהר"ש לורי"א מה שכתב יראה מפרש"י שמותר לא נהירא דלא כתב רש"י דשרי ?ביד אלא גבי מפשח לן ?אלותא כו' בפ' המביא והתם נמי עץ גדול הוא שאי אפשר להריח בו ולטלטלו אבל אחר שעשה ממנו מקלות אף שהיו גדולות וראויות לקתא דנגרי לא היה מפשח יותר כדמשמע דלא עביד אלא אלותא ודו"ק עכ"ל:

ו

ומ"ש אבל מלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה דאפילו לשברם ביד נמי אסור היינו מדכתב דעצים שהם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לאפות בהם בלא ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה דטוחן א"כ לפי טעם זה ודאי דאף ביד נמי אסור. כתב מהר"ש לורי"א המדקדקים נהגו לאסור אף בח"ה ומתקני' כל עצים הקטנים הצריכים אף לבשול דגים מקודם י"ט ואין להקל להם עכ"ל: כתב הר"ן דיש מקשין למה התירו ?לבקע ע"י שינוי והלא מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט נינהו ותירץ הראב"ד דכיון דאי אפשר לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותן כדיכת מלח שהתירו אותה ע"י שינוי עכ"ל וטעם זה אינו אלא לפי דעתו והוא דעת הרמב"ם בפ"א ששחיקת תבלין מכשירי אוכל נפש הוא אבל לפי דעת הסמ"ג שסובר שדיכת מלח אוכל נפש ממש הוא שהרי כתב וז"ל ומדתנן והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת ע"י שינוי אפילו בדבר שאינו מפיג טעמו ואפשר לעשות מעי"ט וכן היא דעת הרשב"א בתשובה בסימן תרפ"ד א"כ אין מכאן ראייה למכשירין. עוד כתב הר"ן ול"נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין דעצים עושה מהם מדורה ומתחמם כנגדה ואף לבשל בהם שרי משום מתוך והשיג עליו מהר"י אבוהב שהרי המדורה לחמם לא הותרה אלא במתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש ואם כן היאך נתירו לבשל משום מתוך שהותר למדורה לחמם מאחר שהמדורה עצמה לחמם לא הותרה אלא ממה שהותר בבישול והשגה זו אי אפשר ליישבה לפי דעת הר"ן שהוא עצמו כתב בפ"ב די"ט במשנה דב"ש אומרים לא יחם וכו' ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך עכ"ל אכן יראה לי דאפשר לומר דמדורה לחמם כיון דהנאת כל גופו היא דמיא לאוכל נפש ואע"ג דבפ"ב די"ט קא מבעיא לן האי מדורה מאן קתני לה ופשטינן דלב"ש לא שני להו בין הנאת גופו להנאת אבר אחד היינו דוקא לב"ש אבל לב"ה איכא למימר דס"ל דהנאת כל גופו דמיא לאוכל נפש ושרינן ליה בלא מתוך והכי משמע לישנא דתלמודא בפ"ב די"ט ע"ש ודלא כפי' הר"ן לשם וא"כ שפיר נוכל לפרש כאן גבי ביקוע כפירושו של הר"ן נ"ל:

ז

אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף כו' מימרא דרב יהודה אמר שמואל בפרק המביא ופי' רש"י דטעמא משום מוקצה דמכונסין שבשדה ומפוזר בקרפף לאו דעתיה עלוייהו והר"ן כתב דטעמא משום גבוב והוי כמעמר ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי דגבוב ביום טוב הותר דצורך אכילה היא כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמחזי כמגבב למחר וליומא אחרינא ומכונס נמי מיחלף במפוזר אבל בקרפף לא גזרו אלא במפוזר דמיחזי כמאן דעביד למחר ומשום הכי אין מביאין אלא במכונס שבקרפף. והתוספות בפרק המביא כתבו דלא שייך עמור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול גם הר"ן הביא ראייה לסברא זו ע"ש בפרק המביא:

ח

ומ"ש הסמוך לעיר בתוך ע' אמה כו' שם במשנה איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת אפי' בתוך תחום שבת ואיבעיא לן בגמרא ר' יוסי לקולא קאמר או לחומרא קאמר ואסיקנא ש"מ ר"י תרתי לקולא קאמר ש"מ הכי גריס רש"י ותוס' פי' דבין בסמוך בלא פותחת ובין בפותחת ואינו סמוך תרוייהו שרי לר' יוסי ואפסיקא בגמרא הילכתא כר' יוסי גם הרא"ש כתב גירסת רש"י ופירושו ואחריו נמשך רבינו אבל מדברי הרי"ף יראה שהיה גורס ש"מ ר' יוסי לקולא קאמר ומפרש פי' אחר בהלכה דהיינו קולא להתיר בפותחת אפי' אינו סמוך אבל אם אין לו פותחת אפילו סמוך אסור וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ושיעור סמוך פי' הרא"ש תוך עיבורה של עיר דהיינו ע' אמה וד' טפחים וכ"כ המפרשים:

ט

וכשמלקט בחצר עצים כו' משנה שם ר"א אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק ותו איתא התם ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר ופסק רבינו כת"ק דברייתא מפני שהוא מכריע דר"ש מתיר לגמרי וחכמים שבמשנה אוסרין לגמרי דלא התירו אלא לגבב מלפניו להדליק ועוד נראה דמה שלא פסק כחכמים שבמשנה שהם רבים מפני שת"ק ור"ש דברייתא כולהו ס"ל כרבי אליעזר דכל מה שבחצר מוכן הוא ועוד דלפרש"י דחכמים שבמשנה בתרתי פליגי דאפילו להדליק דוקא מלפניו ולחצוץ שיניו אפילו מלפניו לא דעצים לא ניתנו אלא להסקה א"כ חכמים ס"ל דלא כהילכתא כמו שכתבו התוספות לשם הילכך נקטינן כרבי אליעזר בכל דבריו והיינו כת"ק דברייתא דקאמר נמי מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ואע"פ שלא אמר ר"א בפירוש שלא יעשה צבורין צבורין מ"מ הכי ס"ל והכי משמע לישנא דמגבב מן החצר ומדליק דמיד שמגבב מדליק שלא יעשה צבורין ואף בברייתא לא היה צריך לומר כן בפירוש אלא משום דבעי למיתני עלה ור"ש מתיר וק"ל ומשום הכי מיושב שהרי"ף והרא"ש הביאו המשנה לבדה ולא הביאו הברייתא מפני שמלשון רבי אליעזר דקאמר מגבב מן החצר ומדליק היינו לומר שידליק מיד ולא יעשה צבורין צבורין וגם הם סוברין דהלכה כר"א דמתני' ולא כחכמים וכמו שפסק רבינו ויותר נכון לומר שהם חולקים על רבינו ופוסקים כחכמים דמגבב משלפניו ומדליק ולכך לא הביאו הברייתא אלא המשנה כצורתה דמשמע דהלכה כחכמים וכמו שפסק הרמב"ם ומפרשים נמי דמגבב משלפניו ומדליק אפילו לעשות צבורין צבורין דהא טעמייהו דאסור לעשות צבורין אינו אלא משום דמחזי דקא מכנף למחר וליומא אחרינא וזה אינו אלא כשמבשל במקום אחר אבל כשמלקט מלפניו דהיינו סמוך למקום בישול הקדרה ד"ה דקדירתו מוכחת עליו ושרי כנ"ל לפרש טעמו של הרי"ף והרא"ש ורבי' ודלא כהב"י שכתב דדעת רבינו לפרש כפירושו של הר"ן לחלק בין גבוב של עצים קטנים ממש לגבוב של עצים קטנים קצת דבקטני' ממש לא שרי לגבב אלא משלפניו דהא ודאי ליתא לדעת רבינו דאם כן אמאי לא כתב דבקטנים ממש מגבב משלפניו ומדליק וכמו שתמה על זה ב"י עצמו ולא תירץ כלום אלא ודאי כדפרישית עיקר ולענין הלכה נקטינן כרוב המחברים דדוקא משלפניו וכל גבוב של עצים קטנים דין אחד להם דלא כהר"ן וכשמלקט מלפניו שרי אף לעשותן מהן צבור אבל שלא מלפניו אסור בכל ענין ובעצים גדולים דלא שייך בהו גבוב פשיטא דשרי אפילו שלא מלפניו דדעתיה עלוייהו מאתמול דאפי' מן המכונסין שבקרפף מביאין ובמפוזרין דאסור היינו משום מוקצה אבל בחצר אף במפוזרין אין בהם משום מוקצה לדברי הכל ולא נחלקו חכמים אלא בגבוב דבעצים קטנים שצריכים גבוב הואיל ודקין וטורח לקששן מאתמול לאו להכי קיימי ובטלי לגבי החצר כנ"ל מדברי שאר כל המחברים זולתי ברמב"ם דמשמע דאף במפוזרין שבחצר אסור שאין היתר אלא במכונסין שברה"י או לגבב מלפניו ומדליק ואף בשדה ואין חילוק בין קטנים לגדולים ע"ש וצ"ע בלשון רבינו שדקדק וכתב וכשמלקט בחצר עצים כדי לשרוף וכו' דמשמע שאפילו מלקט מלפניו לא יעשה מהם צבור דסתמא קתני ובלבד שלא יעשה מהן צבורין צבורין דבכל ענין אסור דלא כמ"ש לדעת הרי"ף והרא"ש הילכך ראוי להחמיר אף בזה. המסקנא דכל שלא מלפניו אסור בין קטנים בין גדולים אלא א"כ במכונסין שברה"י אבל מלפניו שרי ללקט מעט וישרוף אבל צבור אסור בכל ענין אפילו כשמלקט מלפניו ומשמע דבמביא ממכונסין שברה"י אין איסור בצבור ואף הגבוב דמלפניו אין להתיר אלא בחצר אבל לא בשדה ודלא כהרמב"ם דמיקל בזה:

י

אוד וכו' בפ' המביא דרש רבא אוד שנשבר אסור להסיקו בי"ט מפני שהוא שבר כלי ואסור משום מוקצה לר' יהודה ואע"ג דנולד נמי הוי כדפרש"י בפ' כל הכלים וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ומכאן הוכיח בה"ג דנולד אסור בי"ט כמבואר בסמ"ג ובאשיר"י מ"מ מאחר דרבא אינו מחלק בין מוקצה לנולד דאף במוקצה שאינו נולד ס"ל כר"י כדמוכח בסוף נוטל לכך לא דקדק התלמוד וקאמר אליבא דרבא דהאי אוד שנשבר בי"ט אסור משום מוקצה ונמצא דלמאי דקי"ל בנולד כר' יהודה בי"ט אסור וכן בכל שאר שברי כלים אין מסיקין דהו"ל נולד:

יא

שקדים ואגוזים וכו' בפ' ב"מ אמר רב יהודא אמר רב מסיקין בתמרים ובאגוזים ואין מסיקין בקליפתן דר"י ור"ש מתיר ורבינו נקט שקדים ואגוזים ע"פ התוספתא ונמשך אחר הרמב"ם שכתב כן ובגמ' פ' ב"מ מבואר דאסור משום נולד דתמרים אע"ג דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין מ"מ מעיקרא מיכסיין והשתא מגליין ואגוזים נמי אע"ג דמעיקרא מיגליא והשתא נמי מיגליא מ"מ כיון שאין קליפה שלהן שלם כמו שהיה מתחלה דומה לשברי כלים ואסורין משום נולד ועוד יראה לי דמה שלא כתב רבינו דין תמרים היינו משום דאף לר"י שרי להסיק בקליפות משום דחזי למאכל בהמה כדאמרי' בפ' נוטל בתמרי ארמייתא ובפ"ב די"ט דא"ל אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו וכו' ועיי' לעיל בהלכות שבת בסי' ש"ח בדין גרעיני תמרה:

יב

אסור להסיק בי"ט שני של ר"ה הלפידים וכו' טעם דין זה משום איסור הכנה כדין ביצה שנולדה בי"ט ראשון של ר"ה שאסורה בשני משום הכנה וכן בשבת וי"ט הסמוכין זה לזה דאסור בשני משום הכנה פי' שהרי בשני הותר בשביל אותה לידה של ראשון וא"כ הוי ראשון מכין לשני והכי נמי בלפידים אלו שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו א"כ הכבוי של יום ראשון הוי מכין לשני ואע"פ שלא היה בדעתו להכינה לא גרע מביצה שהוכנה בי"ט ואפי' הכי אסור משום הכנה ומקור דין זה מהירושלמי דאיתא התם דאסורין שירי שמן שירי מדורה שירי פתילה שנשארו משבת לי"ט כמו ביצה ובספר התרומה בסי' רנ"ג כתב דה"ה לב' י"ט של ר"ה והרא"ש בפ"ק דביצה הביא דבריו ואחריו נמשך רבי' ופסק בסתם לאיסור:

יג

ומ"ש אא"כ ירבה עליו עצים וכו' למדו מדין עצי' שנשרו לתוך התנור שיתבאר בסי' תק"ז בס"ד:

יד

ומ"ש ובשאר י"ט מותר היינו משום דאין שם איסור הכנה כיון שא' מהם חול כדין ביצה בב' י"ט של גליות דנולדה בזה מותרת בזה. וב"י השיב על בעל התרומה במה שאסר בב' י"ט של ר"ה דא"כ אף ביום ראשון היה לו לאסור הלפידים כמו ביצה שנולדה שאסורה בו ביום וכן בכל יו"ט הו"ל למיסר הלפידים ביום שכבו וצ"ע ול"ק מידי דברור הוא דטעם דין זה לדעתו מאחר שכבר אפו ובישלו לצורך היום ושוב אין בהם צורך ליום ראשון לא לעשות מדורה ממנו לחמם ולא לבשל אלא שנשארו כך כבוים אם כן אסורין לטלטלן ביום ראשון שלא לצורך שמחת י"ט דלא הותרה הבערה שלא לצורך במתוך אא"כ שהוא לצורך שמחת י"ט כמו שיתבאר לדעת בעלי התוס' ואם כן אם יבעיר אותן ביום שני לצורך י"ט הוי ראשון מכין לשני כמו ביצה אבל אינו דומה לגמרי לביצה דביצה אסורה ביום ראשון ואפילו לצורך והני לפידים שריין ביום ראשון לצורך י"ט אף אחר שכבו דלאו מוקצה הן אלא לענין זה קאמר דהוי כמו ביצה שאם נשארו עד למחר שלא היה צריך להן ביום ראשון אסורין בשני משום הכנה ואע"ג דבעגל שנולד בי"ט מותר בשבת ואינו אסור משום הכנה דהואיל ושרי בי"ט נמצא שי"ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת כדכתב הר"ן בריש ביצה ולא אמרי' מאחר שלא היה צורך בעגל זה בי"ט ולא היה יכול לשחטו שלא לצורך ונשאר עד למחר וא"כ אסור משום הכנה י"ל דשאני התם דלא שייך בלידת העגל איסור הכנה כמ"ש למעלה בסי' תצ"ח בשם הרא"ש ומותר אפי' בי"ט שאחר שבת. מ"מ לענין הלכה אין נראה לאסור בב' י"ט של ר"ה אבל בשבת וי"ט ראוי להחמיר מאחר שמפורש בירושלמי לאיסור ודלא כהגהת ש"ע שכתב להתיר אף בשבת וי"ט נ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.