מחצית השקל/אורח חיים/תקא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקא

(א) (ס"ק א') שעומדת כו' ואסור אפילו לר"ש. ונ"מ אפי' להמתירים מוקצה ביום טוב בסי' תצ"ה מ"מ הכא אסור:

(ב) (ס"ק ב) וקרובה כו'. דאפי' לפמ"ש סי' שכ"ד סעיף ז' כו' דעל פלוגתא דר"י ור"ש בבהמה שנתנבלה בשבת דד"י אוסר ור"ש מתיר איכא פלוגתא דאמוראי חד אמר דר"ש אינו מתיר אלא כשהית' מסוכנת מע"ש דיושב ומצפה אימתי תמות. והוי דומיא דמותר השמן שבנר דמתיר ר"ש דיושב ומצפה אימתי תכבה נרו. אבל כשהית' בריאה מערב שבת מודה ר"ש דאם נתנבלה בשבת דאסורה. וחד אמר דאפילו היתה בריאה מע"ש ס"ל לד"ש דשרי. וקי"ל לעיל סי' שכ"ד כמ"ד דאפי' הית' בריאה מע"ש מותר. והפלוגתא הנ"ל היא בשבת ובביצה דף כ"ז ע"ב. וא"כ למה כ' הטור אבל לר"ש מותר ברעועה הא לדידן אפי' בבריאה מותר לר"ש:

יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כמ"ש התו' בחולין דף י"ד ע"א אהא דתנן השוחט בשבת וביה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ואמרי' דנסבין חברי' למימר ר"י היא דא"ל מוקצה. מדקתני שבת דומיא דיה"כ מה יה"כ עכ"פ היום אסורה מפני התענית ה"ה בשבת אסורה ביומיה וע"כ הטעם משום מוקצה ור"י הוא. והקשו התוס' הא ר"ש נמי אינו מתיר כ"א ביושב ומצפה ושם ודאי לא היה יושב ומצפה שתשחט באיסור שבת. ותי' דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואים אותם. ומ"א לא הביא סיום דברי התוס' ואחרים רואין אותו. היינו משום דהתוס' כתבו דלר"ש מותר ביומיה לאכילת אדם ולכן לא סגי במה שישחוט חש"ו דהא שחיטת חש"ו נבילה. ולכן סיימו ואחרים רואים אותם דאז שחיטתן כשרה. אבל מ"א לא בא כי אם ליתן טעם על בהמה בריאה שנתנבלה בשבת דמותרת לכלבים סגי ליה במה שמצפה שישחטנה חש"ו ואפי' אין אחרים רואים אותם ומ"מ תהי' ראויה לכלבים עכ"פ:

סתמא דתלמורא בביצה דף ל' ע"ב אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה ביו"ט ור"ש מתיר. ופריך לר"ש והא סתר אהלא ומשני ר"נ ב"י דמיירי שנפלה בי"ט ור"ש לטעמיה דל"ל מוקצה ומקשה תו עד כאן לא שרי ר"ש אלא במותר שמן שבנר שכבה שיושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא מי מצפה שתפול סוכתו. ומשני ר"נ ב"י הב"ע בסוכה רעועה מעי"ט דג"כ יושב ומצפה אימתי תפול. וא"א דקורה דין בהמה יש לה ומאן דס"ל דר"ש מתיר אפי' בהמה בריאה ה"ה דמתיר אפילו בקורה בריאה וה"ה בסוכה בריאה. וא"כ קושית המקשה ע"כ לא שרי ר"ש אלא במות שמן כו'. ע"כ לא אזיל כ"א למ"ד דמורה ר"ש בבהמה בריאה שאסורה אבל למ"ד דר"ש מתיר אפי' בבהמה בריאה לא ק"מ ולא צריך לאוקמי בסוכה רעועה. וניהו דהמתרץ הב"ע בסוכה רעועה תי' כן כדי ליישב גם למ"ד דמודה ר"ש בבריאה. אבל המקשן הל"ל הניחא למ"ד דר"ש מתיר אפי' בבריאה אלא למ"ד כו' אע"כ דבסוכה וקורה בריאה אפי' למ"ד דר"ש מתיר אפילו בבהמה בריאה מ"מ בסוכה וקורה מודה דאסור גם לר"ש וכסברת מ"א. וראיתי בס' חדש נקרא חמד משה שכתב ע"ד מ"א הלז שכ' וז"ל ובמחילה מכ"ת לא יצא י"ח עיונו בזה שהרי בשבת דף קנ"ו ע"ב בתר מתני' דמחתכין את הנבלה אמרו ואף ר"י סבר הלכה כר"ש. ופריך ומי אמר ר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעים כו' ולא מן הקורה שנשברה בי"ט ומשני כו'. ולפ"ד מ"א מאי מקשה מקורה שנשברה כיון דבזה אפי' ר"ש מודה דאסוד אבל האמת יורה דרכו. וכמדומה לי שבכתבו זאת שכח תלמודא דריש ביצה דאמרינן התם גבי י"ט סתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעים כו' ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. והתוספות שם ד"ה אין מבקעים כו' הקשו וא"ת והא ר"ש אינו מתיר כ"א ביושב ומצפה. וי"ל דהכא נמי הואיל ונשתבדה בי"ט מסתמא היתה רעועה מאתמול והוי כיושב ומצפה אימתי תשבר כו' עכ"ל התוס'. ולפ"ז יפה הקשו שם לד' יוחנן ומעתה דברי מ"א שגגה הם עכ"ל. וע"ש יתר דבדיו בקל הרואה ידחם. ולענ"ד ע"כ הבין מדברי התוס' דס"ל אפי' היתה הקורה בריאה לעין הרואה שהי' חזקה אף בריאה מ"מ אח"כ כשנשברה בשבת איגלאי מילתא למפרע ששגו ברואה וכבר מע"ש היתה רעועה. ולענ"ד א"א לפרש כן כוונת התוספות דא"כ איך יאמרו התוס' שעי"ז יושב ומצפה וכי נביא הוא שידע שתשבר בשבת. וע"כ היום מע"ש היא רעועה והי' יושב ומצפה הא היא בריאה גמורה לעינינו. ודוחק לומד כיון דלפעמים אפי' נראה בריאה היום ולמחר תשבר וע"כ טעו בראייתם אתמול וסברו שהי' בריאה ובאמת היתה רעועה. ולכן בכל ענין אפי' בריאה ממש יושב ומצפה דשמא רעועה היא ואינו ניכר ולמחר תשבר דזה דוחק. וגם אין לשון התו' משמע כן. לכן לענ"ד נתכוונו לענין אחד ואדרבא מדבריהם נראה כמ"ש מ"א. דלכאורה מאי קשיא להתוספו' הא דב נחמן אמד להך מילתא דבי"ט סתם רבי כר"י. ודילמא ד"נ ס"ל כמ"ד דר"ש מתיר אפי' בבהמה בריאה ולכן שפיר דייק דמתני' דאין מבקעים כר"י אתיא דלד"ש בכל ענין מותר. ואי דהוי קשיא להו למה מתיר ר"ש באמת בבריא' הא אינו יושב ומצפה אין קושיא זו תלוי בר"נ. והוי ליה להקשות למ"ד דגם בבריאה מתיר ר"ש. אלא ע"כ דס"ל כסברת מ"א דבקורה בריאה לכ"ע מודה ר"ש דאסור דאינו יושב ומצפה משא"כ בבהמה כמו שכ' התוס' בחולין כנ"ל. ואם כן שפיר קשיא להו מנ"ל לר"נ דמתני' ר"י היא דילמא מיירי בבריאה דהכי סתמא היא וגם דומיא דריש' אין מבקעים עצים מן הקורות הסדורים לבנין דהם ודאי בריאים וכה"ג הא מודה ד"ש בקורה בריאה. ועל זה תי' התוס' דד"נ ס"ל אע"ג דמתני' סתמא קתני מ"מ איירי ברעועה דכן הוא אורחא דמילתא אם נשתברה בי"ט ודאי היתה רעועה מעי"ט והיה נראה כן לעין כל ומסתמא דיבר המשנה בהווה. ולכן שפיר יושב ומצפה. ומ"ש התוספו' והוי כיושב ומצפה בכ"ף הדמיון ר"ל כיושב ומצפה גבי נר והדברים פשוטים לענ"ד. ולהאוסרים נולד כו'. ר"ל הא דאיצטדיך מ"א לראיה דבקורה בריאה גם לר"ש אסור אפי' לדידן דקי"ל בבהמה בריאה ג"כ מותר היינו להפוסקים דפסקו כר"ש אפי' בנולד. אבל לפי מ"ש דמ"א בסי' תצ"ה אע"ג דקי"ל בי"ט כד"ש לענין מוקצה אבל נולד יש לאסור א"כ א"צ לדברי מ"א הנ"ל דפשיטא בקורה בריאה שנשברה דאסור דהוי נולד ונ"ל דאפי' היתה רעועה מיקרי נולד. והטור שכתב דרעועה מותר לר"ש משום דר"ש גופיה ס"ל דאפי' נולד מותר משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש לענין נולד:

ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט. ר"ל אע"ג שכבר נשבר מערב י"ט אלא כיון שנשאר עליו תואר כלי מה אפי' אינו עושה מעין מלאכתו הראשונה כגון שברי עריבה לכסות בהן פי חבית ושברי זכוכית לכסות בהן פי הפך ובי"ט נשבר לגמרי שאינו ראוי שוב לכלום אסורים בי"ט דהוי נולד. ולא גרע כלי רעועה מעי"ט שנשבר בי"ט דנקרא נולד משברי כלים שהיו ראוים לדבר מה מעי"ט ונשברו בי"ט לגמרי דהוי נולד. ואף ע"ג דהירושלמי אמר דבריו על מתני' דאין מבקעים עצים כו'. ולא מן הקורה שנשברה בי"ט. דאתיא כר"י דא"ל מוקצה. מ"מ דייק מ"א שפיר דאפי' לדידן דקי"ל כר"ש לענין מוקצה מ"מ כה"ג אסור משום נולד לדידן. דאי ס"ד דלא איקרי נולד כיון דהוי רעועה מאתמול כבר הוא כאלו נשבר לשברים שאין להם תואר כלי כלל מאתמול. לפ"ז לא יהי' גם מוקצה דהא היא כבר שבור לגמרי מאתמול ומותר אפי' לר"י:

ומיהו כו' הגירסא אם יש עליו ת"כ כו' ר"ל דהירושלמי לא דיבר כלל מדין שהביא מ"א וב"י אלא דין אחר אתי לאשמועינן והיינו אם היה שלם לגמרי מערב יו"ט וביו"ט נשבר ונשאר על השברים תואר כלי מותר ואין בזה לא משום נולד ולא משום מוקצה. דהא עדיין שם כלי עליו הרי נשאר לו שם שהיה לו מעי"ט כשהיה שלם. ולכן הוצרך מ"א לפרש שעושה מעין מלאכתו הראשונ' דאל"כ הוי נולד. וכוונת מ"א בזה דלפי גרסא זו אין למ"א ראיה לדבריו מהירושלמי. אבל לא חזר מ"א מדבריו לדינא והדין דין אמת מסברא בלי ראיה:

כדאית' בגמרא בשבת דף קכ"ד ע"ב. וע"ל סי' ש"ח סעיף ז' במ"א ס"ק ט"ו:

ונ"ל דבכלי אפילו היה שלם מאתמול כו' שרי לר"ש. ד"ל הא דכתב מ"א אפילו היה רעועה מאתמול אסור בכלי היינו לדידן דס"ל נולד אסור. אבל לר"ש דמתיר אפילו נולד אם כן ל"מ רעועה דשרי אלא אפילו היה שלם אתמול מכל מקום אם נשבר בי"ט מותר. דכלי עשוי להשבר משא"כ קורה:

וכ"מ בגמרא דף ל"ב כו' דרמי ב' ברייתות אהדדי דתניא חדא מסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים. ותניא אידך מסיקים בשברי כלים. ומשני הא דתני מסיקים בש"כ אתיא כר"ש והא דתני אין מסיקים כר"י. ולא משני דב' הברייתות אתי כר"ש. אלא הא דתני מסיקים מיירי שהיו רעועים מאתמול. והא דתני אין מסיקים מיירי שהיו בריאים אתמול. אע"כ בכלי אין חילוק לר"ש ואפילו היה ברי' מותר וראיתי בספר חמד משה הנ"ל שכתב וז"ל ואין זה מוכרח. דסתמא דהש"ס משני הכי אליביה דכ"ע. ואפילו למ"ד דר"ש מתיר אפי' בהמה בריא' שמת' כו' עכ"ל:

נרא' שהבין כוונת מ"א דלר"ש אפילו הי' הכלי שלם מותר לכ"ע אפילו למ"ד דבבהמה בריאה מורה ר"ש דאסור. מ"מ כלי כיון דדרכו להשבר מודה האי מ"ד דאוסר בבהמה. מ"מ בכלי מותר. אולם באמת אין זה כוונת מ"א. דלפ"ז אמאי סיים מ"א דכלי עשוי להשבר. משא"כ קורה ה"ל למימר משא"כ בהמה דשם בבהמה הוא פלוגתייהו דהני אמוראי. אלא כוונת מ"א לדידן דקי"ל כמ"ד דס"ל דאפילו בריאה מותר לר"ש. וכתב מ"א מ"מ קורה גרע ול"מ כשהית' בריאה דאסורה אלא אפילו הית' רעועה אסורה דאינו יושב ומצפה כמו בבהמה. וע"ז כתב דמ"מ בכלי אפילו הי' שלם מותר לר"ש דל"ל נולד. ולכן א"ש מה שסיים משא"כ בקורה. דכלי דומה לבהמה כיון שדרכו להשבר יושב ומצפה. אם כן לדידן דס"ל דר"ש מתיר אפילו בבהמה בריאה ה"ה כלי שלם וע"ז שפיר מייתי ראיה דאי ס"ד דאפי' למ"ד דר"ש מתיר אפי' בהמה בריאה מ"מ בכלי שלם מודה דאסור דדומה לקורה ה"מ לאוקמי שתי הברייתות כר"ש. אלא חדא מיירי שהיה שלם אתמול ואידך מיירי שהיה רעועה וכשהיה הכלי שלם הלא לכ"ע מודה ד"ש דאסור. אע"כ דבכלי שלם למ"ד דר"ש מתיר בבהמה בריאה ה"ה בכלי שלם ואינו דומה לקורה. לכן הוצרך הש"ס לומר הא ר"י והא ר"ש כרי ליישב גם למ"ד דר"ש מתיר אפילו בבהמה בריאה כמה שכתב בספר חמד משה:

(ג) (ס"ק ג) גדולות כו'. כראמרינן פ"ו דשבת דף ע"ד ע"ב א"ד מנשה האי מאן דסלית סלתא חייב משום טוחן. ופירש"י וז"ל סלית סלתא. עצים דקים להבעיר אש:

והר"ן כתב כו' ומיהו כיון כו' ר"ל לפ"ז למה הצריכו לשינוי לבקע דוקא ע"י קופיץ מ"ש משאר אוכל נפש:

והקשה מהרי"א כו' ר"ל דמהרי"א הבין כוונת הר"ן דמדורה אם מתחמם נגדה הוי אוכל נפש ממש. דמה לי הנאת האכיל' או הנאת החימום. ואם כן הוי הביקוע לצורך המרור' כמו בישול למאכל. כיון דנהנה מן העצים עצמו. משא"כ ביקוע לצורך תבשיל דאינו נהנה מהעצים כ"א מהתבשיל שנתבשל ע"י העצים הוי הביקוע מכשירים כמו עשיית סכין או שפוד. אעפ"כ הותרה הבקיע' לצורך תבשיל מתוך שהותר הביקוע לצורך מדורה. ועי"ז הוקשה למהרי"א הא מדורה כו' אלא משום מתוך שכ"כ הר"ן דף כ"א ע"ב:

וכן מבואר לקמן ר"ס תק"א. לא ידעתי מאי קשיא ליה כצ"ל:

דהא הר"ן כתב דהוי כאוכל נפש בכ"ף הדמיון. ר"ל שדומה לאוכל נפש שנהנה מהאוכל עצמו גם במדורה נהנה מהעצים עצמן. אבל כיון שאינו אוכל נפש ממש לא הותרה הבערה לצורך מדורה כ"א משום שהותר' הבערה לצורך אוכל נפש. הותרה ג"כ לצורך הבערה. וכיון דהבערה לצורך מדורה מותר משום מתוך ממילא גם הביקוע מותר. כיון דההבערה מותרת ודינו כמו אוכל כפש. אם כן גם הביקוע מותר לצורך הבערת מדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן א"כ הביקוע הוי כמו בישול התבשיל. ולא הוצרך לביקוע לצורך מדורה טעם מתוך. כ"א בהבערתם. אח"ז אמרינן כיון שהותר הביקוע לצורך מדורה הותרה נמי לצורך אוכל נפש.

(ד) (ס"ק ד) אלא כו' לאסור אף בחה"מ כו' ר"ל שני החומרות דמחמירים בי"ט מחמירים גם בחה"מ. דמה שאפשר בלי ביקוע אין מבקעים ומה שצריך ביקוע לא הותר אלא בסכין. ולכן העצים הקטנים שא"צ ביקוע אין לבקען כלל אפילו בסכין:

(ה) (ס"ק ה) עצים כו' ויש"ש מתיר כו' טעמו של היש"ש כתב משום דנרא' מהרא"ש טעם איסור בקיעת עצים קטנים דדמי לטוחן. כדאמרינן האי מאן דסלית סלתא כו' כנ"ל ס"ק ג' וכיון דאין טחינה ביד אלא בכלי לכן מותר לשברן ביד והט"ז והפר"ח הסכימו עם הש"ע דאפילו ביד. דהא הרא"ש כתב שני טעמים חדא משום טרחא ועוד משום טוחן. והיינו לבקע לחתיכות גדולות המצטרכים לעיקר בישול אסור משום טרחא ולבקען לעצים קטנים המצטרכים לתחלת הבערה. מלבד איסור הטרחא איכא איסור מוסיף משום טוחן. וא"כ ניהו ביד ליכא משום טוחן מ"מ אסור משום טרתא. וראייתו מהתוספתא דחה פר"ח ז"ל דמיירי דא"א לבערן שהם גדולים מאד כ"א ע"י ביקוע לכן הותר. אבל באבן מ"מ אסור דהוי מוקצה. מיהו כתב ט"ז דעכ"פ בחה"מ יש להקל לבקע ביד ע"ש:

(ו) (ס"ק ו) מכונסים דמחלית כו' רש"י כתב הטעם משום איסור מוקצה:

וא"כ להפוסקים דמתירים מוקצה בי"ט היה מותר ולכן הביא מ"א דעת הר"ן מ"ש בשם אחרים דלטעמייהו לכ"ע אסור:

ומפוזר כו' הוי כמעמר אין זה לשון הר"ן. אלא כן הוא תוכן דבריו. ואחרים אומרים דאיסור גיבוב משום מעמר. ומדינא לו מפוזר בשדה שרי כיון דהוי לצורך אוכל נפש והוי כביקוע עצים לצורך בישול אלא דאסור משום דמחזי כמגבב לצורך מחר. ואפילו מכינס שבשרה גזרו אטו מפוזר. וברה"י מפוזר אסור דמחזי דעביד לצורך מתר אבל במכונס ברה"י כ"ה לא גזרו וצ"ל משום דברה"י ליכא כלל איסור מעמר כיון דאינו מקום גדולו. וכמ"ש ס"ק שאח"ז ולפ"ז צריך להגיה בסוף דברי מ"א וכצ"ל הוי כמעמר לצורך מחר:

(ז) (ס"ק ז) בשדה כו' שאינו מגבב לצורך מאר כצ"ל. והיינו כמ"ש לעיל דהר"ן ס"ל דמדינא מותר דהוי לצורך א"נ. אלא דמחזי דמגבב לצורך מחר וסמוך למקום בישול ל"ל הכי:

וביש"ש אוסר כו' ר"ל דבש"ס לא הוזכר להתיר כ"א חצר דקתני ומגבב בחצר כו' אלא הר"ן לטעמיה. וכן ס"ל להרמב"ם שבש"ע הביא לשונו דהר"ן ס"ל דאפילו בשרה ליכא משום מעמר כיון דהוי לצורך א"נ ודומה לבקיעת עצים כנ"ל ואין אסורו כ"א דנראה שעושה לצורך מחר. ולכן היכי דקדרתו מוכחת עליו דלא עביד לצורך מחר מותר וא"כ מה לי חצר ומה לי שדה בכה"ג אפילו בשדה מותר. אבל יש"ש ס"ל הא דקתני ברייתא חצר הוא דוקא. דוקא בחצר מותר סמוך לקדרתו אבל בשדה לכ"ע אסור מצד הדין כיון דהו' במקום גדולו יש בו משום מעמר. אע"ג דהוי לצורך א"נ מ"מ אסור ואינו דומה לבקיעת עצים דליכא איסור תורה. משא"כ מעמר דאיכא איסור תורה. והוי כמו קצירה וטחינה דאפילו לצורך א"נ אסור. אבל בחצר דלא הוי מקום גדולו דלית ביה משום מעמר אלא משום דמחזי דעביד לצורך מחר ולכן הותר סמוך לקדרה דקדרת' מוכחת עליו:

לחלת'. היינו כוורת והוא בשבת דף ע' ד ע"ב ומבואר שם דוקא במקום גדולו. וכ"כ הר"ן גופיה ס"פ המביא בשם ריב"ם:

(ח) (ס"ק ח) ליקח כו' אבל לגבב כו' בא ליישב מה הוסיף רמ"א במ"ש וכן בחצר כו' הא חצר כ"ש משדה דמתיר הרב"י ולזה כתב מ"א דרמ"א אתי לאשמועינן חומרא דאפילו בחצר לא הותר אלא לפניו:

ואין חילוק כו' דלא כהרב"י שכתב דוקא קטנים דבטלי' אגב חצר אבל גדולים לית בהו משום גיבוב ושרי לעשות אפילו צבורים דליתא ועיין ביש"ש:

(ט) (ס"ק ט) ה"ה מוקצה כו' והר"ן כתב כו' ה"ל כשדה. ואיכא משום מעמר וכמ"ש לעיל ס"ק ו':

ושיריים. היינו ארבעה טפחים:

(י) (ס"ק י) כמפוזרים דחיישינן כולי דרש"י לשטתו דסבירא ליה הטעם משום מוקצה כתב הטעם כיון שאפשר שהרוח יפזרם אסח דעתיה מינייהו וה"ל מוקצה. והר"ן דס"ל הטעם משום מעמר. והא בקרפף דהיינו רה"י לא גזרינן מכונסים אטו מפוזרים כנ"ל לכן צ"ל דגזרינן שיתחיל ללקטן כשיהיו מכונסים. ותוך הלקיטה יפזרן הרוח והואיל וכבר עוסק בלקיטה לא יניח מללקטן גם בשעת פיזור:

(יא) (ס"ק יא) אין מסיקים. דה"ל נולד כו' גזר' כו' לקמן סי' תק"ז ס"ק ד' כ' מ"א ע"ז משמע דחד טעמא הוא ע"ש:

(יב) (ס"ק יב) שנשברו כו' ההנאה באה אח"כ מאליה. ר"ל אסור לו לעשות מעשה בדבר מוקצה אפילו אינו מטלטלו כדי להנות כו' מן המוקצה. ולכן אסור לשרוף שברי כלי אפילו במקומו משא"כ כלי שלם מותר להסיקו דהא בשעה שעושה בו מעשה עדיין הוא שלם ואינו מוקצה. וכשנתקלקל אח"כ ונהנה ממנו אז אינו עושה מעשה. ובספר א"ר כתב דמ"א גופיה כתב לקמן סי' תק"ז ס"ק ג' דמוקצה מותר בהנאה. וכן לעיל סי' שכ"ה סק"ט כ"כ בשם התו' ומ"א פקפק על דבריהם מגמרא דפסחים ע"ש ועמ"ש בע"ה לקמן סי' תק"ז בזה:

נכרי כו' ועמ"ש סי' תקפ"ו כו' דדוקא אם היה הבקעת של ישראל אבל אם היה של גוי לא מיקרי נולד. דהוי גמרו בידי אדם דהגוי לא אסח דעתיה מיניה דהא אפשר לחקוק בו קב. והיינו למ"ד בסי' שכ"ה ס"ק י' דאפילו נולד מותר היכי דגמרו בידי אדם ע"ש ובסי' תק"ה סק"ג:

(יג) (ס"ק יג) וא"כ ל"ל טעם דנולד. ר"ל ל"ל להש"ס בשבת דף כ"ט לומר הטעם על תיקון גוי קב בבקעת משום נולד ומה' ט אין מסיקין בו ת"ל דהוי סתירה (ויהי' אסור אפילו הבקעת היה של גוי או אפילו לר"ש דל"ל נולד):

ול"נ דהקושיא כו' ה"ה סתירה. ר"ל דהא בשעת הבערה הותרה אב מלאכה דהבערה כיון דהוי צורך אוכל נפש ומה לי אי עושה באותה שעה מלאכה אחת או שתים דהיינו הבערה וסתירה:

וניהו דאסור כו' משום דמלאכה בפ"ע ר"ל דנעשה איסור הסתירה קודם ההעברה ואז עדיין אינו תיקון המאכל עצמו כמו הבערה שמתקן המאכל עצמו בשעת הבערה ודומה הסתירה למכשירים:

ואפשר דמותר כו' דהא סותר כו' ר"ל עד עכשיו כתב מ"א דבריו אפ"ת דביקוע כלי קודם הבערה אסור מ"מ בשעת הבערה מותר. אבל באמת אפשר להתיר הביקוע גם קודם הבערה. אע"ג דאכתי אינו מתקן אוכל עצמו כמו ביקוע עצים. אף על גב דבביקוע ליכא מלאכה גמורה ואין בו איסור משום דדמי לעובדין דחול כמ"ש מ"א בס"ק ג'. אבל סתירת כלי הוי מלאכה גמורה. עז"כ דגם בסתירה זו אין איסור מלאכה גמורה. אא"כ עושה לבנות:

על בל תשחית. ואפילו בחול אסור:

מיוחד לכך. ר"ל העץ היה מיוחד לחתות אש:

(טו) (ס"ק טו) עם כו' בשם הר"ן שכתב אף על גב דאמרינן בגמר' אין סומכין הקדרה בבקעת משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה ואין עומדים לשום דבר אחר. וכתב הר"ן וז"ל דוקא עצים כיון שאין עליהם תורת כלי לכן הואיל ואין מיוחדים אלא להסקה. יש להם דין מוקצה. לגבי שאר דברים אבל מידי דאיכא עליה תורת כלי מותר להשתמש בו אפילו לדבר שאינו מיוחד לו דהא מסיקים בכלים אף על פי שאין מיוחדים להסקה עכ"ל:

(טז) (ס"ק טז) ולפידים כו' דלא שייך כו'. ר"ל ל"מ בשני יום טוב של גליות דאפילו הוי הכנה היה מותר בשני ממ"נ כמו ביצה שנולדה בראשון של יום טוב מותר בשני ביום טוב של גליות וכדלקמן סי' תק"ג סעיף ה' אלא אפילו בשני יום טוב של ר"ה או י"ט שאחר השבת אי הוי מיקרי הכנה היה אסור דקדושה אחת הן מכל מקום ס"ל דשרי דל"מ הכנה:

ונ"ל דאפילו למ"ש סי' תקכ"ז כו' ר"ל דמ"א הביא שם דברי התוס' ריש ביצה שכתבו גם כן כסברת המרדכי שהקשה לרבה דא"ל הכנה דאורייתא. אם כן האיך אופין מי"ט לשבת על ידי ערובי תבשילין וכי כח ביד חכמים להתיר איסור הכנה דאורייתא אלא דרבה לטעמיה דא"ל באופה מיום טוב לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים היום יאכלנו היום בי"ט אף על גב דלא אתי אורחים אינו לוקה וניהו דאיסור דרבנן איכא. מכל מקום הותר לאפות ולבשל מי"ט לשבת מן התורה משום הואיל וליכא רק איסור דרבנן:

ולכן הותר ע"י עירובי תבשילין אבל לר"ח דל"ל הואיל והאופה מי"ט לחול לוקה לדידיה תיקשי איך ע"י ע"ת יתירו חכמים איסור הכנה לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י ע"ת. ותי' דאפייה ובישול כיון דהוי בעולם אלא שע"י אפיה ובישול מתקנו זה לאו הכנה ממש היא אלא דוקא כגון ביצה דלא היה בעולם זה הכנה גמורה. והן הן דברי מרדכי הנ"ל. אלא שמ"א לקמן סי' תקכ"ז תמה על דבריהם דבש"ס פסחים דף מ"ז ע"ב מוכח איפכא. דרבה שם הקשה כר"ח קושית התוס' לדידך איך אופים מי"ט לשבת ע"י ע"ת. ושני ליה לדידי ס"ל דמדאורייתא צורכי שבת נעשים בי"ט וליכא רק איסורא דרבנן ולכן מותר ע"י ע"ת. ומדהוצרך ר"ח לשנוי דמדאוריית' צרכי שבת נעשים בי"ט ולא שני ליה דאפייה ובישול ליכא הכנה גמורה. אע"כ דגם אפייה ובישול הוי הכנה גמורה דלא כהתו'. מ"מ י"ל דדין של המרדכי אמת בלפידים אע"ג דקי"ל כרבה דהכנה דאורייתא. דל"מ הבנה אלא בביצה. ר"ל לאסור אם הוכן אלא בביצה. (ואע"ג דנעשה ממילא) דשם הוי הכנה גמורה שלא היה בעולם. אבל אפיה ובישול דהיה בעולם ניהו דמ"מ נקרא הכנה היינו שלא לעשותו לכתחלה. מ"מ הכנה גרועה היא. ומותר ליהנות ממנו דיעבד:

והיש"ש פסק כו' דס"ל כהפוסקים דכה"ג הוי הכנה גמורה:

וכ' בת"ה כו'. אסור לטלטלה דהיינו שחל י"ט א' אחר השבת דס"ל כה"ג אפי' להדליקה בצד השנייה שלא הודלק אתמול אסור וכמ"ש מ"א בשמו סס"ק זה. ולכן הוי מלאכתו לאיסור:

דפתילה כלי הוא וכמ"ש התוס' בשבת דף מ"ז ע"א בד"ה הנח לנר כו'. וקי"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לנורך גופו או מקומו וכמ"ש לעיל סי' ש"ח:

מ"מ חשיב כדחייה בידים כו'. ר"ל ע"י שהדליקו בע"ש עי"ז דחי' מלהדליקו בי"ט שאחריו:

דע"י הדלקתו מע"ש מכין שבת לי"ט דאסור. וא"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור. וא"כ אסור ליטול הפתילה הלז שהודלקה בשבת מפי הנר וליתן תמורתה פתילה חדשה:

ול"נ שאין זה קרוי דחיה כו'. ז"ל היש"ש ואין זה דומה לדחי' בידים אלא לענין שבת שאסור לטלטל נר הדולק דע"י הדלקתו דחי' ולר"י אסור לטלטלה אפי' אחר שכבה וכדאיתא בשבת דף מ"ה ע"א (וע"ל סי' רע"ט) וא"כ באותו יום נאסר משום איסור מוקצה. אבל להיות קרוי דחי' בידים משבת לי"ט במקום שמותר להדליק סברא זו לא מצאנו עכ"ל יש"ש. וא"כ מודה יש"ש דאפילו בצר השני אסור להדליקה. אלא רמ"מ ס"ל דמותר לטלטלה לצורך גופו או מקומו ע"ש:

ומ"ש הרב"י להקשות על הפוסקים האוסרים בלפידים דחשבו להכנה כמו ביצה שנולדה כו' ר"ל דביצה שנולרה בי"ט שאחר השבת אסור משום הכנה ועי"ז אסרו חכמים אפי' ביצה שנולדה בי"ט דעלמא דגזרינן אטו ביצה שנולרה בי"ט שאחר השבת. וכמ"ש לקמן סי' תקי"ג. ה"ה הכא א"א דהפתילה אסורה בי"ט שאחר השבת משום הכנה. א"כ ה"ל לאסור אפי' בי"ט דעלמא פתילה שהודלקה וכבתה בו ביום שלא להדליקה שנית. ניהו דמצד הכנה ליכא די"ט לעצמו היינו בו ביום הכין וכה"ג שרי. מ"מ הו"ל לגזור אטו י"ט שאחר שבת. כמו בביצה:

כיון דהכנה גרועה היא. ר"ל שכבר היה בעולם. כסברת מררכי דלעיל דאף ע"ג דבזה חולקים האוסרים על מרדכי וס"ל דמ"מ מיקרי הכנה מ"מ הכנה גרועה היא. משמע דס"ל דלאו הכנה דאורייתא ולכן די שנאסר בי"ט שאחר שבת אבל לגזוד גם בו ביום ובי"ט דעלמא אטו י"ט שאחר שבת כ"ה לא גזרינן דהוי גזרה לגזרה. אולם בת"ה מבואר דס"ל דהוי הכנה דאורייתא ומה"ט אוסר להדליקה אפילו בצד שני שלא הודלקה דגזרינן שמא ידליק בצד שהודלק. אבל אי הוי דרבנן לא הוי גזרינן וכמ"ש מ"א בשמו סס"ק זה. ול"נ דמעיקרא לא ק"מ ר"ל אפי' תימא דהוי הכנה דאורייתא מ"מ לק"מ:

דבין י"ט לשבת לא טעו אינשי. דרוקא בביצה גזרינן יו"ט אטו יו"ט דהיינו ביצה שנולדה ביו"ט דעלמא אטו נולדה ביו"ט שאחר השבת דהי' לידתן שוה דהיינו בי"ט. אבל לגזור הודלקו בי"ט אטו הודלקו בשבת כה"ג לא גזרינן אע"ג דאמרינן בביצה דף י"ח גזרינן י"ט אטו שבת. וכתבו התו' דלא הוי גזרה לגזרה דגם בשבת אינו אוסר שם אלא משום גזרה ותי' התו' י"ט ושבת אח' היא עכ"ל. היינו דטעו אינשי דמה שהותר בי"ט הותר גם בשבת חוץ ממלאכת אוכל נפש. אבל בזה לא טעו לדמות מעשה הנעשה ביו"ט למעשה הנעשה בשבת. כמו הכא. דאלת"ה עצים כו' הל"ל טעמא משום גזרה כו'. ע' במהרש"א בביצה דף ד' ע"א מ"ש בתו' ד"ה אלא בהכנה כו' שתי' ראיות מ"א מעצים באופן אחר. דלולי שאסרו בנשרו בי"ט משום שמא יעלה ויתלוש אז אפי' נשרו בשבת שלפני י"ט היה מותר להסיקן בי"ט דלא הוו הכנה מה שנשרו בשבת שלפניו דוקא ביצה יש בו הכנה בי"ט שאחר השבת דמאתמול גמרי לה אבל בעצים בשלמא השתא דאם נשרו בי"ט. אסורים משום שמא יעלה כו' א"כ אם נתיר העצים שנשרו בשבת להסיקן בי"ט שאחריו הוי שבת מכין לי"ט דלולי שנשרו בשבת אלא היו נושרים בי"ט היו אסורים להסיקן בי"ט. אבל אי לא הוי גזרי' שמא יעלה ויתלוש. אם היו נושרים בי"ט היו מותר להסיקן. וא"כ אפי' היו נושרים בשבת שלפניו ג"כ מותר להסיקן בי"ט שאחריו דליכא הכנה דהא לא אהני כלל מה שנשרו בשבת. ואיך היה אפשר לגזור י"ט דעלמ' אטו י"ט שאחר שבת. דהא גם בי"ט שאחר שבת היו מותרים אי לאו גזרה דיעלם ויתלוש. אם כן אזדא לה ראיית מ"א. מ"מ הדין של מ"א דין אמת והסברא ישרה בלי ראיה. כיון שהוא דאורייתא ר"ל אם חל י"ט א' בא' בשבת דאז י"ט דאורייתא דבקיאים בקביע' דירח' וידעי' דיומא קמא עיקר ואפילו בשני י"ט של ר"ה מדאוריית' אינו י"ט רק יום ראשון. לכן גזרינן דלמא אתי למיעבד באידך גיסא. משא"כ יום שני של י"ט שחל בא' בשבת דאינו אלא דרבנן. מותר להדליקה בצד שני. ול"ג דלמא אתי למיעבד באידך גיס'. כיון דאידך גיס' בעצמו אינו אלא מדרבנן ואייתי ראיה ע"ש:

ולכן מותר לטלטלה. בזה מודה ת"ה להתיר הטלטול. כיון דרשאי להדליק' בצד השני הוי כלי שמלאכתו להיתר והט"ז ופר"ח כתבו להחמיר לעשות פתילות חדשות לכל יום. אך לענין טל טול מקיל הט"ז ע"ש:

אולם לדידן היה אפשר לומר כיון שכ' דמ"א סי' דס"ד סעיף ט' שבע"ש נהגו הנשים בשעת הדלקה להדליק הנרות ולכבותם ולהדליק שנית ע"ש. א"כ אפילו בי"ט שאחר השבת מותר להדליק הפתילות שכבו ביום השבת שכבר הוכנו מע"ש בשעת הדלקתן וכבייתן. אולם מבואר בירושלמי דגם מותר השמן שנשתיירה בשבת אסור להדליקו בי"ט שלאחריו. וצ"ל דגם השמן דולק יותר טוב אם כבד הודלק פעם אחת. וכ"כ בת"ה. א"כ אם נשתייר שמן אסור להדליקו בי"ט שאחר שבת. ואפי' אם חל י"ט שני אחר שבת דהוי דרבנן כמ"ש ת"ה אע"ג דבפתילה כתב ת"ה כה"ג בי"ט שני דרבנן מותר להרבות עליו פתילות חדשות לבטלן ברוב. כדקי"ל גבי עצים שנשרו מן הדקל בי"ט. היינו דוקא בפתילה דהוי דבר יבש. וסגי ברוב. אבל שמן שהוא לח אפילו מין במינו קי"ל דבעי' ששים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.