ביאור הגר"א/אורח חיים/תמז

ביאור הגר"א ‏ אורח חיים תמז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ס"א במשהו. מדלא יהיב שיעורא הרי"ף וש"פ וכת' הרשב"א שבדקו בספרים ישנים ומצאו כגי' שכ' בהדיא במשהו:

אפילו בהנאה. כמ"ש בע"ג ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח אף ע"ג דכל מ"ש במתניתין אוסרין במשהו אפילו בהנאה וכמש"ש יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה וע"ש ואף לשיעת רש"י דבמסקנא חמץ אינו אוסר היינו משום יבש ביבש וכמ"ש בס"ט ע"ש וע' בר"ן מש"ש:

וצריך כו' ולא סגי כו'. הוא מחלוקת בין הראשונים דרשב"ם כת' כמו שר"א מתיר בפדיון בע"ג כמש"ש ספ"ג מ"ט ב' ה"ה בכל איסורין שבתורה הביאו תוס' ביבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' ובזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן כו'. וכ"כ במרדכי סוף פרק כה"צ וחמץ בפסח שאסר בהנאה כו' י"ל פדיון להוליך כו' אבל לא באכילה כו' וכ"כ בהג"א שם בד"ה ולא התירו כו' וחמץ וכ"ד הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים וכ' הרז"ה שם שיש ספרים שגי' שם כ"ז א' וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתירה וקאי אפדיון וע"ז סמך רשב"ם שכ' דה"ה בכל איסורין כו'. אבל הרז"ה חלק עליו שם ובע"א שם וכן תוס' ביבמות שם ובזבחים שם והרא"ש בע"ג שם והר"ש בסוף ערלה והר"נ בע"ג שם ובפסחים שם דדוקא בע"ג שתוספת דמיה ולכן אמרו בפ"ב דפסחים כ"ז א' הני קערות כו' אסירי מ' דאסור לגמרי וע' ר"ן שם ועיד כ' תוס' ורא"ש שם והר"ש שם ועי"ל דדוקא פת שאין ממשות האיסור בעין כו' והרמב"ן הכריח דה"ה בשאר איסורין דהא ר"א בפדיון קילא ממכירה שאין נהנה שם כלל מן האיסור ובמכירה ודאי דה"ה בשאר איסורין כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' ביבמות שם ובזבחים שם בקיצור והר"ש שם דדוקא במקום שיש לחוש שמא ימכור לישראל הא בדברים שאינן נקחין מן הא"י מותר וה"ה לפדיון אבל הרז"ה והר"ן בע"ג שם כתבו דר"א לא שייך בדרשב"ג הא לחוד והא לחוד וכ"ד תוס' שם ושם וש"פ ועמ"ש בי"ד סי' קמ"ב. ובד"מ ערבובי דברים כאן שכת' שדעת הר"ן להתיר ועוד כת' שדעת המרדכי בפ"ב דפסחים לאסור ולא היא שהמרדכי כת' שם לאסור במכירה וכבר כ' הרז"ה וש"פ שאינו ענין זה לזה אלא שלפי מ"ש דלא התירו בפדיון אלא חבית בחבית כמו במכירת יי"נ ולפי שאוסר במרדכי מה"ט ה"ה שאוסר בפדיון אבל הרמב"ן ור"נ שם כ' דוקא ביי"נ אבל בשאר איסורין אף בדאורייתא דמיא לסתם יינם ועמ"ש בסי' תס"ז ס"י ומ"ש כאן וצריך כו' ולא סגי כו' ר"ל דאף לדעת המתירין דוקא בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש הרז"ה והרא"ש בשמו וכ"כ המרדכי והג"א והג"מ אף לדברי הרר"י שהביאו הרא"ש שם שמתיר אף באכילה דוקא בפת כנ"ל וכמש"ש דלא נאסר רק מחמת הנאה דאין איסור אכילה אוסרו מהא דתנור שהסיקו בכמון כו' וכ"כ רש"י בע"ז שם מ"ט ב' ונשתרי לך בהנאה כו' וז"ש וצריך לשרוף כו' ולא סגי כו' ר"ל לאפוקי מהמתירין שא"צ לשרוף הכל אלא נותנו לא"י וכיוצא כו':

מיהו כו'. כמש"ש ל' א' ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי כו' ולפי מ"ש תוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן לחלק בין נטל"פ באוכלין שמותר שלא נאסר מעולם משא"כ בקדירה שאינה ב"י שאף שהיא נטל"פ מ"מ מתחלה נאסרה א"כ יש לחלק כאן ג"כ דמ"ש בפ' כ"ש דמשהי ליה דמתחלה לא נאסרה שקבלה היתר וע' בתוס' שם ד"ה אר"ה. והא דפסחים כו' לפי שבלע התירא. אבל לפי מ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לישהינהו כו' אין חילוק וז"ש בד"מ ס"ק ב' ונראה דאף ע"ג כו' וכ"מ בתוס' פ' כ"ש גבי קדירות בפסח כו' דאין חילוק בין שבלעו חמץ בעודן היתר או איסור:

ודין תערובתו כו' אבל אם כו'. חולין צ"ו ב' אמר שמואל ל"ש אלא כו' ואע"ג דשמואל ס"ל בע"ג ע"ג ופסחים ל' דמין במינו במשהו וכ' התוס' שם ד"ה עד ל"ד עד שמגיע דהא קליפה בעי ואפי' כדי נטילה צריך כמ"ש בפסחים ע"ה נטף מרוטבו כו'. ות"ה כ' בשם י"א שדי בקליפה כמ"ש שם נגע בחרסו כו' ושם חם לתוך צונן קולף ובחולין קי"ב אבל צלי בעי קליפה ושם ק"ז צונן בצונן הוא נהי דקליפה לא בעי כו' ושם ר"א קולף בית השחיטה רותח הוא ומ"ש ברוטב יטול רוטב מתפשט יותר וז"ש כאן אלא קליפה או כו' שחם בחם כו' והתוס' דחו שם כל הראיות וכ"פ בש"ע י"ד סי' ק"ה:

בלא רוטב. דבלא"ה כולו אסור בשאר איסורין בששים ובחמץ במשהו כמ"ש בפסחים שם חם לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף מ' דברישא כולו אסור וע' בחולין ק"ח וע"ש בתוס' ד"ה טיפת כו':

וכן אם. כמ"ש בזבחים צ"ז א' רקיק שנגע ברקיק כו':

ואין שם דבר כו'. כמ"ש בחולין צ"ו אינו והאמר ר"ה גדי שצלאו כו' שאני חלב דמפעפע:

לפי שאינו. עתוס' שם ד"ה אפי' תדע דבכ"מ כו':

ובדין ריחא כו' יש מקילין. דקי"ל כלוי בפסחים ע"ו ב' דרבא בפ' בתרא דע"ג ס"ו ב' ס"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף בפ"ז דחולין ואע"ג דרוב פוסקים ס"ל דסתם יינם במשהו ושרי בבת תיהא ובפסחים שם ה"נ מסתברא כו' מה לי כו' ואם איתא הא נ"מ בגדי וגדי הוי מין במינו ואסור למ"ד מין במינו במשהו אפי' ריחא לאו מילתא מהדי"ל סי' רי"ד:

ויש מחמירין. תוס' דע"א ס"ו ב' סד"ה רבא כו' וכ"נ מדברי הרי"ף שם שכ' דליתא להא דרב דאזיל לשיטתו דס"ל דמין במינו בכ"ש ואנן קי"ל בנ"ט מ' דבחמץ קי"ל כרב. אבל בפסחים שם מ' כסברא הראשונה ממ"ש כתנאי הרודה כו' לרב נימא תנאי היא א"ל רב כו' והא שם שלא במינו הוא:

ודוקא. כמ"ש בפסחים שם דכעין שתי קדירות אפי' רב שרי ואפילו מין במינו דבמשהו כנ"ל וכן פת צוננת וחבית סתומה וכיוצא בו דלד"ה שם לאו מילתא היא ועיין בתוס' ע"ג שם:

ב

ס"ב חמץ שנתערב כו'. אע"ג דקי"ל כרבי יוסי בלפני זמנו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"א מ"מ כיון דליכא כרת אף לר"י כמש"ש כ"ח ב' ה"ה בשאר איסורים אפי' לר"י כמ"ש כ"ט ב' א"ר חמץ כו' שלא בזמנו כו' וה"ה לפני זמנו ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דאמרי כו' תוס' בע"ג ס"ו ב' בד"ה רבא:

ונטל"פ. כיון דבס' וע"ל ס"י:

ג

ס"ג חטה שנמצאת. כנ"ל ומותר בפסח ואפי' להאומרים דחוזר וניעור כמ"ש בס"ד כאן כיון דאינו אלא מטעם מודים כמ"ש בפסחים כ"ז א ' וע"ש רש"י ד"ה לא שנו כו'. ודלא כהרמב"ם שכ' דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין ועוד דטעם בדשיל"מ בטל. מרדכי ועי"ד סי' ק"ב ס"ד בהג"ה ומ"מ הוא דלא כהרמב"ם שמפרש מ"ש רבא במשהו משום דשיל"מ הא רבא בטעמא קאמר ג"כ ועוד וכי ר' יוחנן ל"ל דשיל"מ דלא בטל:

אבל אם כו' ואפי' להמתירין בס"ד ועמ"א ס"ק ז"ח וכמ"ש בס"ד ע"ש:

ומיהו. דכ"ש אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת אבל נותן לתוך הקערה ושם בגמרא דבכלי ראשון בשלה ובכ"ש כו' ושם מ"ח ב' ש"מ כ"ש אינו מבשל. ואף אינו מבליע כמ"ש בירושל' פ"א דמעשר הלכה ו' ובפ"ג דשבת הלכה ה' ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדא א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כ"ח בולע כו' השיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע משמע משום דעירוי ככ"ר הא כ"ש אינו בולע ואף שמשמע שם דכ"ח בולע אף בכ"ש י"ל דהיינו לס"ד אבל למסקנא משום דעירוי ככ"ר וע' בי"ד סי' ס"ט:

ויש מחמירין. כמ"ש הרשב"א בת"ה אע"ג דאין מבשל מ"מ מבליע ומפליט ממ"ש בחולין ח' ב' בית השחיטה רותח הוא כו' לא לסחוף כפלי כו' וע"ש תוס' ד"ה לא ואינן חמין יותר מכ"ש ואעפ"כ בולע ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וערש"י שם ואף ע"ג דבי"ד הכריע כסברא ראשונה מ"מ כתן כ' משום חומרא דחמץ וז"ש בפסח משא"כ קודם פסח דשוה לשאר איסורין כמ"ש בס"ג:

אם היד כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' יד סולדת בו אסור כו' אפילו בכ"ר ובירושלמי שם ושם מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו כו' הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש אר"י כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת א"ר מנא כאן וכאן אין היד שולטת כו' וע' תוס' בשבת שם:

ד

אם נתערב כו'. כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים כו' אם רוב כו' מותר לערב עם פשתן ואינו חוזר וניעור וכן סתם בס"ה וכמ"ש במרדכי פ"ב ובטור ומה"ט בשר יבש כו' ובהגה שם חבית יין כו' וכמ"ש במרדכי שם ע"ש:

ויש חולקים. כמ"ש בבכורות כ"כ הלוקח ציר כו' אבל לקדירה כו' וכיון דאיכא האי משהו מצא כו' וה"ה לענין איסור כמ"ש תוס' ד"ה יתיב וכמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' וכדרך שאמרו בטהרות כו' וע' ראב"ן וכ"כ במרדכי פ"ב סי' תק"נ בשם ראבי"ה מטעם אחר דקודם איסורו אינו בטל כמ"שש בנדרים בפ' נערה אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר עכ"כ. ול"ד לשאר איסורין דבטל קודם שיגיע לאיסור כמו בכלאי בגדים צמר גמלים כו' ובכלאי זרעים אם נתערב א' מכ"ד כו' דשם נתבטל אחר שיגיע האיסור אבל כאן בפסח אינו בטל כלל דאוסר במשהו. אבל עיקרא דדינא יש לו פירכא כמ"ש שם רבנן לא דרשי כו' אין בעלמא כו' וע' ר"ן שם ד"ה ומהדרינן אין בעלמא כו' ומקשו הכא כו' אלמא שם דוקא משום דאפקיה קרא אבל בעלמא ק"ו שבטלין כמש"ש זרועין ועומדין לא כ"ש:

ונוהגין כו' ומיהו כו'. אף לס' הראשונה דיליף מכלאים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש והרא"ש שם בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק מצמר גמלים כולו או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה אסור דפשתן טרוף אינו ניכר ונתערב כמו לח בלח משא"כ בחוט שעומד בפ"ע ואינו מתבטל וה"ה לפירורין ועיין בי"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור ועמש"ש דוקא בששים אבל לא במשהו שכן מוכח בכ"מ:

ה

ס"ה בשר יבש כו'. ויש חולקין תליא בפלוגתא דס"ד ועט"ז:

שלשה פעמים. ע' בתוס' דע"א. ל"ג ב' ד"ה כסי. לכך פי' ר"ת דאז ודאי בהדחה שלישיח נפלט הכל וכיוצא בזה מצינו פ' התערובות גבי חרסן של זב כז':

אם לא. עמ"א ס"ק כ"א כ"ב:

שהם בני יומן ובן כ"ד כו'. וכל זה חומרא דנ"ט בר נ"ט מותר קודם שעה חמישית כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש ותוס' בחולין ק"ח ב' וכמ"ש בגמ' שם קי"א ב' וכמש"ל בסי' תנ"ב ס"א ועוד דסתם כלים אינן ב"י כמ"ש שם ל"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה אי. וקי"ל נמי כו' ולכן כתב אבל בי"ט האחרון כו' וה"ה כו' משום דאינו אלא חומרא ודי להחמיר באיסור דאורייתא משא"כ בי"ט האחרון וכן איסור משהו שהן דרבנן:

ו

ס"ו מלח כו'. חולין קי"ג א' וע"ש תוס' ד"ה טהור כו':

משום. ע' ש"ע י"ד סי' צ"א ס"ב:

ז

ס"ז בוסר שדכן כו' דאינו כו'. אפי' מחמת דוחקא כמ"ש שם קי"ב א' קילחי דלפתא שרי:

דסתם סכין. כמ"ש רש"י שם ד"ה קישור כו' ע"ש ואע"ג דמותר בקישות לפי שהוא משהו ואין ניכר בו וכמ"ש רש"י שם ד"ה לפת משא"כ בפסח:

אבל אם. כיון דמשהו מדרבנן:

ח

ס"ח זיתים שנזהרו. כמ"ש שם בצנון ואפילו אינו ב"י כמ"ש בע"א ל"ט ב':

אפילו לא נזהרו כו'. מדשרינן בספ"ב דע"א זיתים כבושים שלהם ולא חיישינן לגיעולי נכרים וכמש"ש בשמן ודבש שלהם למאי ניחוש כו' ועיין בי"ד סי' קי"ד ס"ח וכן זיתים כו'. ובהג"ה שם אבל אם נכבשו כו' ועי"ד סי' קכ"ב ס"ג בהגהה ולכן אבל כו' ומש"ש.

אם כו'. כמ"ש בחולין קי"ג א' ומנפיץ ליה ופי' דוקא לכתחלה וכן מ' לישנא דגמ' אבל בדיעבד אף שנתנו בכלי שאינו מנוקב מותר כיון שיש מים:

ט

ס"ט יבש ביבש כו' וי"א. ע"א ע"ד א' תנא מאי קחשיב כו' האי תנא תרתי כו'. הרי אלו למעוטי וכפירש"י שם וכ"כ הרא"ש שם א' אלא שכ' דא"צ להרים כמ"ש בערלה פ"ב הערלה והכלאים במאתים וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה משום גזל השבט ועבי"ד סי' ק"ט וכ' שמותר אף באכילה. אבל התוס' פירשו שם למעוטי כו' דלא תני להו אבל מ"מ אוסרין במשהו כמ"ש בב"ק ה' א' למעוטי מוסר ומפגל אע"ג דחייב עלייהו וראיה מדאמר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה ור"ל למעוטי נבילה כמ"ש שם ובחולין ק' א' אמר שם דנבילה אינה בטילה משום דהוי דבר שבמנין וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם. ולמה לא תנינן נבילה עמהן א"ר ר' יוסי בר ר' בון לא מתני אלא דבר שאסר בהנייה נבילה מותרת התיבון הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת ואלו אין בהן כרת והביא הראב"ד ראייה ממ"ש בתמורה כ"ח א' מ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי אכילה ואיסורי הנאה גבי הדדי ר"ל במתני' דתמורה שם ומ"ש בתערובות אכילה דפסיק ותני איסורי אכילה לחוד ואיסורי הנאה לחוד ר"ל במתני' דע"א הנ"ל דלא תני אלא איסורי הנאה ומשני משום דבעי לפרושי איסור יי"נ פריש כל איסורי הנאה דדמיין לה כו' ונשמט שם מהגמרא ואיתא ברש"י אלא שפי' דקאי אפ"ב דע"א אלמא כי קתני איסורי הנאה ה"ה איסורי אכילה אלא דלא תני כנ"ל. וגם איסורי הנאה ל"ק אלא דדמיין לה דוקא ועיין ר"ן ורא"ש שם והרי"ף כ' דליתא להאי כללא דאמר שם למעוטי כו' דקי"ל דחמץ במשהו והר"ן כ' דשם למ"ד כר"י דלאחר הפסח אסור מן התורה אבל לדידן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטיל וכמ"ש הרמב"ם עי"ד סי' ק"ב ס"ד ובת"ה ק"ז ב' האריך ופ' כסברא ראשונה וכן בתשובה סי' רס"ב ע"ש:

י

ס"י נותן טעם כו'. דלא חמיר מנבילה גוף האיסור עצמו כ"ש תערובתו. ר"ן וע' י"ד סי' ק"ג ס"ב דעד רובו מותר וה"ה כאן:

ויש מחמירין. שם ס"ו א' הא מדקתני סיפא כו' מכלל כו' ר"ל ע"כ רישא לאו באיסור משהו דאל"כ לא הוה אמר בסיפא כנ"ל מותר דכ"ד שבמשהו נטל"פ אסור ובפסחים ל' א' ואמאי לישהינהו כו' וליעביד שלא במינן אבל במינן לא דבמשהו אסור נטל"פ ולכן קאמר ג"כ לישהינהו אחר הפסח. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' בע"ע שם והרא"ש דה"פ מדסיפא בנ"ט רישא נמי בנ"ט ובפסחים שם הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש התוס' שם ד"ה לישהינהו. תימא לר"י כו' ומפרש הר' יוסף כו' ור"י תירץ כו' ולשני התרוצים דוקא שלא במינו מקילינן לתי' ראשון תרתי לטיבותא משא"כ במינו דליכא אלא חדא לטיבותא נטל"פ וכן לתי' ר"י ע"ש וכ"ש תוך הפסח דמינו ושלא במינו שוין. וס' השנייה ס"ל דטעמא דמותר דאין כאן מבטלין כיון דכבר נטל"פ בקדירה ומה שאסרו בכל קדירה שאינה בת יומא כמ"ש התוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן ויש לתת הטעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל כו' וה"ה בקדירות של חמץ דהתירא בלע ולכך אמר ולישהינהו ואעפ"כ דוקא שלא במינו ולאחר הפסח:

ובמקום שיש כו' אפי'. מהא דפסחים כנ"ל דמשהו הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה הנ"ל ואסור במינו כנ"ל:

יא

ס"יא בין כו'. ס"ל הא דרבא שאמר שלא בזמנו כו' הוא בששים וז"ש בין שעבר הפסח על כו'. ומ"ש בין שנתערב בפסח כו' למד ממ"ש רבא בזמנו כו' ופי' הרמב"ם בפט"ו מה' מ"א וכן בס' המלחמות משום דהוי דשיל"מ ושלא במינו אטו מינו כרב וז"ש בין שנתערב כו' וכ"ש בשנתערב קודם פסח ולדעת האומרים בחוזר וניעור כמ"ש בס"ד מ"מ לא גרע מאם נתערב בפסח וז"ש בין חמץ כו'. אבל כל הפוסקים חולקים עליו על מ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר הפסח שצריך ששים וס"ל דבטל ברוב ועמ"א וערש"י שם ד"ה שלא בזמנו וד"ה אמר רב קדירות כו'. אבל בנתערב בפסח או קודם פסח בפחות מששים ודאי אסור כיון דעבר בבל יראה קניס ר"ש כמו בעיניה וז"ל הר"ן וכי קניס ר"ש כו' פי' בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב קודם הפסח או בפסח בענין שעוברין בבל יראה דהיינו כזית בכא"פ כמ"ש ברפ"ג אסור לאחר הפסח אבל אחר הפסח אפשר דאפי' ביותר מכאן מותר ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוי אתרומת ח"ל כו' ע"ש וזהו כפי שיטתו שפ' דוקא בכא"פ עוברים בבל יראה וע' מ"ש בסי' תמב סעיף א' דתערובת חמץ עוברים משום בל יראה ואפילו אין כזית בכא"פ כמ"ש המ"מ בשם י"א והכ"מ רק שיהא בכולן כזית דאין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש שם מ"ג ומ"ד ומשום טעם כעיקר נמי ליכא כיון שאין בעיקר כזית וע"ש ועמ"א סי' תמ"ב סק"א וכן פ' רוב הפוסקים וכן מ' מדברי הרמב"ם וכן מ' בגמ' מדאמרינן ואלו עוברין בפסח כו' ופי' הרמב"ם ורש"י בבל יראה ואע"ג דליכא בהו כזית בכא"פ דשכר המדי אמרינן שם דרמי בי מי שערי וערא"ש שם וכמ"ש בגמ' שם מ"ד א' הנח לכותת הבבלי כו' וע"כ ה"ה לאינך דלית בהו כלל דבהו א"א לומר אי בעיניה כו' אי משטר כו' וע"כ דל"ל כלל כזית בכא"פ ואפ"ה אפי' לרבנן עובר בבל יראה דל"פ רבנן אלא באכילה משום דלא אכיל לכזית בכא"פ משא"כ בבל יראה כיון דלא בטיל בתערובות וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תמ"ב ס"א אע"ג דהרמב"ם פסק כרבנן ע"ש וכן הגמ' מציין על הרי אלו באזהרה מאן תנא ולא ארישא אלו עוברין:

ובפחות מס' כו'. כ"ה בהג"מ סוף ה' חמץ ומצה וכשיטתו שם דבכל האיסורין אמרינן יוליך הנאה לים המלח ולא כ' לאחר הפסח אלא דבתוך הפסח אסור באכילה דמ"מ טועם האיסור כמש"ש משא"כ לאחר הפסח אע"ג דנתערב קודם הפסח ועבר בבל יראה מ"מ אינו אסור אלא משום קנסא ודי בזה ע"ש שהביא ראיה מירושלמי דבכל האיסורין אמרינן כן ועיין תוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' אבל הרב לא פסק כוותיה אלא כאן ועמ"א:

יב

ס"יב חמץ נוקשה כו'. כיון שלא עבר עליה בבל יראה וב"י מן התורה דאפי' אוכלו פטור כמ"ש שם מ"ג א' לר" יהודה האוכלו פטור וכן לר"א וכ'"ש לחכמים שמ"ש שם תניא כוותיה דרב יהודה וכן סתם מתני' שם מ"ח ב' האוכלו פטור וע' ברא"ש שם ואע"ג דמ"מ צריך לבער כמ"ש שם שאור ישרף היינו מדרבנן ועיין ר"ן שם וברפ"ג ועיין בתוס' ריש פסחים ד"ה אור לארבעה עשר. ונראה לרשב"א כו' ע"ש. ואע"ג דתערובת חמץ ג"כ האוכלן פטור ומ"מ עבר עליה בב"י כמש"ל שאני התם דאיתא לכזית חמץ שם ולא בטל בפחות מששים משא"כ כאן שאינו חמץ כלל מן התורה וליכא למקנסיה. וראיה ממ"ש חמץ בזמנו במשהו דדשיל"מ כנ"ל דאם עבר עליו הפסח מותר אע"ג דעבר עליו מדרבנן. כמו חמץ נוקשה כיון דאסור למיכליה צריך לבערו ואפ"ה מותר. ולדברי ר"ת ברפ"ג אפי' ע"י תערובת לא עבר בב"י וב"י. ולפ"ז אם נתערב קודם הפסח בפחות מששים ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ואפילו באכילה. אבל רש"י חלק עליו שם וקצת ש"פ אלא שרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' אנוקשה עבר בבל יראה וב"י כמ"ש בספ"ד הלכה י"א ואין בהן משום כו'. שהרי רש"י כ' על כל המתני' אלו עוברין משום בל יראה וחשיב חמץ נוקשה כמש"ש ועיין תוס' שם. אלא שמרש"י אין ראיה שי"ל מ"ש אלו עוברין הוא דברי ר"א רק שקשה הא אף ר"א ל"ק באזהרה רק ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא כדקאמר רב יהודה בגמרא שם מ"ג א' ואילו במתני' קאמר ר"א אף תכשיטי נשים אפי' נוקשה ע"י תערובת ולכן פסק הרמב"ם דאפי' נוקשה עובר לד"ה. אבל תוס' שם ד"ה ר' אליעזר כתבו דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בגמרא: והנה שורש דין זה הוא בריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן שם. ועיקר ראייתם הנ"ל ממה שאין עוברים עליה בבל יראה וב"י. אינו מוכרח שהרי הרמב"ן כ' שחמץ של ישראל בבית א"י אינו עובר עליו כמש"ל ואפ"ה אסור בהנאה ואפי' הלוה עליו והרהינו אם לא בדאמר מעכשיו וצ"ע. ועמ"א. וכל זה אינו שוה לי דמנ"ל לחלק:

והפיאדו"ש. ע' ריב"ש שם:

יש נמנעין כו'. אף דמותר להשהותו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"ב וכן ניירות כו' מ"מ אסור לאכלו אף ע"י תערובת כמש"ש ס"ד דבר שנתערב כו' אע"פ שמותר כו':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.