מחצית השקל/אורח חיים/תמז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תמז

(א) מדאורייתא כו' ועמ"ש ס"ב סק"ה אי בעי' דוקא תרתי כרת וגם לא בדילי או סגי בטעם דלא בדילי גרידא:

ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך ס"ק ג' שכתב בשם מ"י אע"ג דקיי"ל שם דאמרינן שאני אומר כגון היה לפניו שתי קדרות א' של היתר וא' של איסור. ולפניו שתי חתיכות א' של איסור וא' של היתר אם החתיכות איסור הוא רק איסור דרבנן ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור נפל אבל אם היה איסור דאורייתא אז בעי' דוקא שיהיה קדירות היתר רוב נגד איסור דאפי' נפל לתוכו האיסור מותר מן התורה אז דוקא אמרינן אני אומר היתר לתוך היתר נפל כו' אבל אי ליכא רובא לא. וע"ז כ' הנ"י דאפשר דלענין איסורי משהו החמורים ל"א שאני אומר אפי' באיסורי דרבנן בפחות מרוב עכ"ל וא"כ חמץ נוקשה לדידן דקיי"ל דאיסורו מדרבנן ולמ"ד דגם נוקשה במשהו אפילו למ"ד דאין אסורו רק מדרבנן ועמ"ש מ"א סק"ה לדעת נ"י ל"א שאני אומר בנדון כנ"ל אלא אי איכא רוב אך הפר"ח שם בי"ד חולק על נ"י ע"ש:

(ב) (ס"ק ב) ואין שם ט' בי"ד לענין צלי. דס"ל להרב"י דאינו אוסר אלא כדי נטילה אבל א' מהן שמן מפעפע בכולו ול"מ אם האיסור שמן אלא אפי' האיסור כחוש והיתר שמן מ"מ אוסר כולו דאזיל היתר ומפטם כו' וצריך ששים ה"ה בחמץ כה"ג אוסר במשהו כיון דמפעפע בכולו אע"ג דחמץ מצד עצמו לא משכח' שיהיה שמן מ"מ ההיתר מפטם ליה. במקום שלא נכפטלה. דאותו מקום אינו אוסר כ"א משום שבלע ממקום הכפל:

אפי' ההיתר שמן כו' דודאי איסור שמן הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל לא איסור כחוש. ומאי דלא אמרינן כה"ג אזיל היתר ומפט' כו' כתב ש"ך בי"ד סי' ק"ה ס"ק י"ט דדוקא באיסור מצד עצמו דעכ"פ אוסר מצד עצמו אפי' כחוש כדי נטילה גורם פיטום ההיתר שמוליכו עד שמפעפע בכולו משא"כ איסור כחוש הבלוע דמצד עצמו אינו מפעפע כלל ל"א דאזיל היתר ומפטם כו' ע"ש באחרונים:

וכ"כ המ"ב כו' הוצרך להביא ראיה דלא תימא ניהו דבשאר אסורים אמרינן דאין איסור בלוע כחוש יוצא כו' היינו משום דבשאר אסורים אינו אוסר עד שיתן טעם והאיסור כחוש בלוע אינו יוצא כ"כ הרבה עד שיתן טעם משא"כ חמץ דאוסר במשהו ס"ד דאפי' איסור כחוש בלוע עכ"פ יוצא משהו ויאסר בחמץ לזה הביא ראיה דגם בפסח אמרינן דאין איסור הבלוע כו' דאפילו משהו אינו יוצא:

להתיר שאר חתיכות שנגעו בחתיכה שנמצא החטה עליה ולא אמרינן דשאר החתיכות נאסרים שבולעים מחתיכה שהחטה עליה משום דאותה חתיכה שהחטה עליה אינה נאסרת כי אם משום שבלעם טעם החטה ואין איסור הבלוע יוצא כו'. וכ"מ סי' תס"ז ס"ט דדוקא כו' ר"ל שהביא שם ג' דעות בתרנגולת צליה שנמצאת בה חטה כו' חותך מקום פעפועו כו' דעה ב' דתרנגולת כולה אסורה דע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת דעה ג' שכל התרנגולות שנצלו עמה בשפוד ונוגעות זו בזו אסורים שע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם מזו לזו ודייק מ"א מדיעה ג' דדוקא ע"י היפך השפוד כולם אסורים דמשמע אם לא היפך אע"ג שנוגעת זו בזו מותרים שאר התרנגולת. וניהו דאם כל התרנגולת כחושות א"ש דאין איסור כחוש בלוע יוצא כו' אפילו בחמץ. אלא מדסתם משמע אפי' התרנגולת שמינה מותרות אם לא היפך דאם לא כן ה"ל לפ' כן בהדיא ואמאי נימא כיון דתרנגולת שמנה מפטם לאיסור חמץ הכחוש אע"כ דאפי' בחמץ ל"א דאיסור כחוש בלוע יוצא. וגם לא אמרינן דאזיל ומפעם שיצא עכ"פ משהו ויאסר בחמץ. ומתמיהים העולם על ראיה זו מדסתם. ע"כ דעיירי אפי' בשמנה הא בלא"ה היכא הוכיח מ"א גופי' לקמן סיי תס"ז משני ראיות דע"כ מיירי שם דוקא בכחושה ראיה א' בס"ק ל"ד מדע' א' דס"ל דדי אי חותך מקום פעפועו. וז"ל קשה הא כ' סי' תמ"ז ס"א ואין שם דבר המפעפען כו' משמע דאם יש דבר המפעפען אוסר כולו וצ"ל דהכא מיירי ג"כ שהתרנגולת כחושה עכ"ל. ראיה ב' בסעיף קטן ל" מדעת ג' דמצריך דוקא לאסור כל התרנגולת שיהי' כל התרנגולת נוגעות זו בזו וכתב מ"א וז"ל אבל אם אין נוגעות אין אוסרות ול"א דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' ל"ב סעיף ה' (דמספיקא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי וא"כ אפילו אין התרנגולת נוגעות זו בזו. מכל מקום הלא נוגעים בשפוד שניצלו בה. והבלוע מתפשטת ממקום שהתרגגולת שהחטה עליה עד סוף השפוד ויאסרו האחרות מן השפוד) דהתם מיירי בבישול ור"ל אבל בצלי פשיטא לן דאין הבליעה הולכת בכל הכלי) וא"כ אם התרלגולת (שהחטה עליה שמנה) אפ"י' אין נוגעת אוסרת הכל עכ"ל הרי דהוכיח משני ראיות דמיירי שם בכחושה אע"ג דסתם שם. ולענ"ד אינה קושי' ודברי מ"א פשוטים דודאי אין דרך הפוסקים וביותר בש"ע לסתום הדברים אלא דלדע' א' דס"ל דסגי בנטילת מקום פעפועו דע"כ מיירי בכחוש' מדכ' הרב"י פה ואין שם דבר המפעפען כו' י"ל דמה"ט סתם שם ולא פי' דמיירי דוקא בכחוש' דסמך את עצמו על מ"ש פה בסי' תמ"ז ואין שם דבר המפעפען וכן לדעה ג' שכתב דוקא בנוגעת דמ"כ מיירי בכחוש' דאל"כ נימא דהבליעה הולכת בכל הכלי אע"ג דסתס לק"מ די"ל שסמך עצמו על מ"ש בי"ד דהבליעה הולכת בכל הכלי אבל אי ס"ד דבחמץ אמרי' דאזיל היתר ומפטם כו' א"כ ע"כ הא דהוצרך שם לטעם ע"י היפוך השפוד כו' דמשמע אם לא היפך מותרים מיירי דוקא בכחושה זה ה"ל לפרש ולא לסתום דדין זה דבחמץ שאני משאר איסורים ואמרי' ביה דאזיל היתר ומפטם כו' לא הוזכר בשום מקום. ואדרבא הא לפי האמת ס"ל למ"א דחמץ שוה בזה לשאר איסורים וא"א דבחמץ אמרי' דאזיל היתר ומפטם כו' לא ה"ל לסתום בסי' תס"ז אלא לפרש דאם היא שמנה אפילו אם לא היפך כו' אסורים א"ו דבאמת חמץ שוה לשאר אסורים בזה:

ומבושל בלא כו' דינו כצלי דאמרי' אין איסור הבלוע כו' ואפי' ההיתר שמן וא"כ אותה החתיכה שאין החמץ עליה אע"ג שנגע בחתיכה שהחמץ עליה מותרות. ומיהו כו' כמ"ש רמ"א גבי מליחה לאסור החתיכה כולה שהחמץ עליה אפילו כחושה ולהצריך החתיכה שנגעו באותה קליפה והטעם מבואר לקמן סי' תס"ו. ודע דעל מ"ש רמ"א ולא סגי בפדיון כו' כ' בס' ח"י וז"ל במקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק המקיל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו המעורב בו לים לא הפסיד כו' ועמ"ש הפר"ח:

(ג) (ס"ק ג) יש כו' בתשובת מהרי"ל סי' קפ"ו כצ"ל:

ומ"ש ר"ת דריח פת כו' עמ"ש בס"ק שאח"ז:

(ד) (ס"ק ד) ודוקא כו' שהתנור קטן ר"ל שאינו מחזיק י"ב עשרונים מצה דבעינן שלא תהיה עבה טפח כדלקמן סי' ת"ס סעיף ה' וכ' הפר"ח ביו"ד בקונטרוס אחרון סי' צ"ז שקרקעית התנור צריך שיחזיק שיעור זה ובפליתי סי' ק"ח כ' שהצדדים יחזיקו שיעור זה דבימי חכמי הש"ס היו מדבקים הפת בדופניו. וכתב רמ"א שם דבמקום הפסד היינו הפסד מרובה יש להקל בחמץ. ולכן בחמץ כו' זה כתב מ"א מסברת עצמו. די"ל דבאמת אם הוא סתום לגמרי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים ובתרווייהו אין מתירים רק במקום הפסד מרובה ולא כ' רמ"א להחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים אלא אם פתוח קצת במקום שהעשן יוצא דכה"ג מותר בשאר איסורים אפי' שלא במקום הפסד. ובחמץ בעי' דוקא כה"ג הפסד מרובה ואין חילוק בחמץ בין פתוח במקום שהעשן יוצא או לא. אלא מסתבר למ"א כמו דמחמירים בחמץ יותר משאר איסורים היכא דפתוח במקום שהעשן יוצא כן יש ג"כ להחמיר אס סתוס לגמרי דאץ מתיריס בשאר איסוריס כי אם במקום הפסד מרובה א"כ בחמץ נחתינן דרגא ואוסרים אפי' במקום הפ"מ:

ועוד דהתוס' בע"ז מחמירים כו' ר"ל בחמץ ועמ"ש ש"ך בסי' ק"ח ס"ק י"ג. ובזה נדחה ראיית מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בסי' קפ"ו כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ במשהו אי ריחא מילתא כו' ונראה דאין חילוק למ"ד לאו מילתא וראיה דלוי שרי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה בכל ענין אפילו שניהן מין א' אפי' למ"ד מין במינו במשהו וכן מוכח התם פרק כ"צ דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה נימא דל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ולר"י ולרבי כו' מין במינו במשהו אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו. ורב נמי ס"ל מין במינו במשהו עכ"ל מהרי"ל וכוונתו דאמרי' פ' כ"צ דף ע"ו אתמר בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש רב אמר אסור מ"ט ריחא מילתא היא ולוי אמר מותר ריחא לאו מלתא מתיבי אין צולין שני פסחים כא' מפני התערובת מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופן (וטעם תערובות גופן או טעמן דעי"ז הפסח נאכל שלא למנויו) הנ"מ מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה. אא"ב מפני גופן היינו דקתני אפילו גדי וטלה אא"א תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי כו' תערובות טעמין ושרי לימא תיהוי תיובתא דרב עכ"ל הגמ' ודייק מהרי"ל מקושי' המקשין דפריך לרב מאי אפי' גדי וטלה דמאי רבותא בגדי וטלה יותר מגדי וגדי א"א משום תערובת טעמין. וא"א דאפילו לדידן דקי"ל כלוי מ"מ בחמץ ריחא מילתא דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. אלא דרב ס"ל דריחא הוי טעם גמור א"כ שפיר הוי גדי וטלה רבותא ל"מ גדי וגדי דהוי מין במינו ואתיא ברייתא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ אסור אפילו א"א דריחא לאו מילתא דמשהו מיהא איכא אלא אפילו גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו אסור משום דהוי טעם גמור אלא על כרחך צ"ל דסבירא ליה להש"ס א"א ריחא מילתא הוי טעם גמור ואי לאו מילתא אפילו טעם משהו ליכא ואם כן שפיר פריך מה לי גדי כו' ועז"כ מ"א דלדברי הרי"ף נדחה ראייתו דלכאורה א"ל על ראיית מהרי"ל דאפילו נימא דמודה לוי דמשהו מיהו הוי מכל מקום פריך שפיר מה לי גדי כו' אע"ג דגדי וגדי הוי מין במינו מ"מ הא ברייתא לכתחלה מיירי דהא קתני אין צולין ולענין לכתחלה אין חילוק בין מינו לאינו מינו דכל מה דאסר במינו דיעבד משום דאוסר במשהו באינו מינו עכ"פ לכתחילה אסור דהא קי"ל אין מבטלים איסור לכתחיל' וצ"ל דהוי קשיא למהרי"ל הא התוס' דחי שם פירש"י דס"ל דלוי לא פליג אלא דיעבד אבל לכתחלה מודה דאסור דא"כ מאי פריך הש"ס ללוי מברייתא אין צולין ב' פסחים הא ברייתא מיירי לכתחלה אע"כ דלוי מתיר אפי' לכתחל' והוי קשיא למהרי"ל לדעת השואל דמודה לוי דמשהו מיהו איכא. ולהכי בחמץ ריחא מילתא א"כ היא גופה קשיא למה מתיר לוי לכתחלה הא אין מבטלים איסור לכתחלה. וא"כ לא פריך מידי ללוי מבריית' דאין צולין ב' פסחים וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דזה לא מיקרי מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל וכדלקמן סי'. תנ"ג סעי' ג' וע"ש בט"ז ובי"ד סיי פ"ד ס"ק מ"ה בש"ך ובדוכתי טובא ולפ"ז א"ש ראיית מהרי"ל דא"א דמשהו ודאי איכא שפיר הוי רבותא גדי וטלה דהוי אינו מינו וס"ד דריחא רק משהו הוי ואפי' לכתחלה באינו מינו מותר דאין כוונתו לבטל קמ"ל דהלי טעם גמור וזה א"ש לדחות דעת השואל למהרי"ל דהוי ס"ל לרב הוי טעם גמור וללוי דקיי"ל כוותיה עכ"פ טעם משהו הוי. אבל לדעת הרי"ף דלרב גופיה ליכא כ"א טעם משהו וא"כ ודאי ללוי אפי' משהו ליכא דאל"כ מ"ט דלוי דל"ל משום דלוי סובר דמין במינו בטיל א"כ לא תלי' פלוגתייהו כלל בדין ריחא מילתא אלא אי מין במינו במשהו אי לא וה"צ לפלוגי בעלמא במין במינו אע"כ דלוי ס"ל אפי' למ"ד מין במינו במשהו מ"מ ריחא לאו מילתא דאכי' טעם משהו ליכא אלא דס"ל להרי"ף דקי"ל כרב במקום לוי ומטעמים שכ' הרי"ף שם אלא דא"א לפסוק בזה כרב כיון דרב מודה דלא הוי רק טעם משהו. אלא דרב לטעמיה דמין במינו במשהו ובשר שחוטה עם נבילה הוי מין במינו. ואם כן לדידן דקי"ל מין במינו בטל א"א לפסוק בזה כרב א"כ בחמץ דק"ל דאוסר במשהו קיי"ל כרב דריחא מילתא היא. ולפ"ז נדח' ראיית מהרי"ל דע"כ כצ"ל לדעת הרי"ף הא דפריך הש"ס לרב מאי אפי' גדי וטלה טפי הל"ל א"א דהטעם משום תערובת טעמין א"כ אמאי גדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו למה אסור כיון דאפי' לרב ריחא לא הוי כ"א משהו וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דהברייתא מיירי לענין לכתחלה דקתני אין צולין כו' ולענין לכתחלה לרב אפי' אינו מינו אסור דאין מבטלים איסור לכתחלה וע"כ צ"ל דזה מקרי כוונתו לבטל. ואפ"ה ללוי פריך שפיר דללוי ע"כ אפי' לכתחלה מותר דללוי ע"כ אפי' טעם משהו ליכא כנ"ל. ולפ"ז אזדא ראיית מהרי"ל דפריך שפיר מה לי גדי כו'. דאע"ג לזה הוי מין במינו וזה אינו מינו מ"מ כיון דברייתא איירי לכתחלה ולענין לכתחלה אין חילוק בין מין לאינו מינו דהא אין מבטלים איסור לכתחלה כנ"ל:

דבמרדכי כו' אלא דהוכיח כו' בא ליישב קו' הש"ך בי"ד בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכ' עמ"ש רמ"א שם וי"א שאין לחלק ר"ל דגם חמץ לענין ריחא שוה לשאר איסורים והם דברי ד"מ בשם מרדכי וכ' ש"ך וצ"ע דבמרדכי פ' כ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא. מצינו ריח פת בפת כו' עכ"ל. ולזה כ' מ"א דרמ"א דייק מלשון המרדכי וז"ל פ' כ"ש סי' תק"ע מעשה אירע בפסח שגוי השליך עוגת חמץ בתנור מלא מצות כו' אבל אי לא נגע מותר דקיי"ל ריחא לאו מלתא וכן השיב ר"ת כו' ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו כו' עכ"ל והבין הש"ך דהמרדכי ור"ת קיימו בחדא שיטה ומתירים דריח פת בפת אינו אוסר אבל ריח צלי היה מודה דאוסר בפסח אבל מ"א כ' כדעת רמ"א מדכ' המרדכי דקיי"ל ריחא לאו מלתא משמע אפי' בריח גמור. דאל"כ הל"ל דאין ריח פת אוסר כמ"ש ר"ת ולא כתב וכן השיב ר"ת כו' אלא דגם ר"ת התיר אבל לא מטעמיה דר"ת התיר משום דריח פת כו' אינו אוסר. ולפ"ז שפיר הוכיח רמ"א דלמרדכי אין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וגם בחמץ אפי' ריח גמור לאו מלתא. ומ"ש ר"ת דריח פת כו' לא מצינו דמשמע דריח גמור אוסר זה אינו מצד חומרא דחמץ' אלא דר"ת ס"ל אפי' בשאר איסורים ריחא מילתא כרב וכמ"ש מ"א ס"ק ג'. ועז"כ מ"א דמ"מ גם במרדכי אינו מבואר להדיא דמתיר ריח גמור בחמץ ניהו דלשונו משמע כן מ"מ הא יש לדחות כמ"ש הש"ך דכוונת המרדכי כמ"ש ר"ת ומ"ש דקיי"ל ריחא לאו מלתא ר"ל בריח קליש כריח פת בפת דקיי"ל לאו מלתא אבל בריח גמור י"ל דמודה דאוסר בפסח אע"ג דבשארי איסורים קיי"ל כלוי:

והכא שניהם שוין ר"ל הרי"ף והתוס' דע"ז כמ"ש לעיל. עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי כו' וח"י חולק ומתיר גם בסתום לגמרי במקום הפסד מרובה ע"ש:

וכ"ז בצלי כו' וכדומה שלא היה כולי ר"ל מדהביא רמ"א ראיה לאסור בישול מדאסר מהרי"ו בחמין הטמונים לשבת והוי ס"ל דבישול והטמנת חמין לשבת שוין. אבל לפי גרסתינו באו"ה גם או"ה מחלק בפירוש בין בישול להטמנת חמין לשבת. א"כ י"ל דגם מהרי"ו מתיר בבישול ולא אסר כי אם במטמין לצורך שבת. ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה. שכ' בי"ד סימן ק"ח עמ"ש הרב"י בד"א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו כו' מותר. ועל זה כתב רמ"א ודוקא שהתנור פתוח קצת. אבל אם סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור עכ"ל. אין הכוונה במ"ש כדרך שמטמינים כו' שסתום מכל הצדדים אבל ס"ל דאפי' מבשלם בשעה ובשתים אסור אלא במ"ש כדרך שמטמינים כו' דהוה סתום וגם עומד שם זמן מרובה. ויש עי"ז ריח חזק וכמ"ש מ"א אבל בבישול מודה רמ"א דמותר:

ואף שהב"י בי"ד כו' שכתב בשם הרשב"א דאין ריח בישול אוסר. והביא ראיה מדפרכינן לרב מברייתא דאין צולין ב' פסחים כו' דע"כ מפני תערובת גופן מדקתני אפי' גדי וטלה. משמע דלתערובת טעמן ל"ח דריח לאו מלתא כנ"ל ומשני ר' ירמיה שצלאן בב' קדירות ופריך שני הקדרות ס"ד דהא פסח בעי צלי אש ומשני כעין שתי קדירות ופירש רש"י שפוד מכאן כו' ותל גדול של גחלים או אפר באמצע ומדמשני בשני קדירות משמע דבקדירה ליכא ריח וע"כ דבישול אינו אוסר דליכא ריח. ולפ"ז צלי קדר אסור דאע"ג דהוה בקדירה מ"מ איכא ריח כיון דהוה צלי. והק' הרב"י הא לפי המסקנא כעין ב' קדירות ע"כ מיירי בצלי ממש דהא בעי צלי אש ואיכא ריח ואפ"ה מותר וע"כ הטעם משום דאיכא הפסק תל. וכן לפי מה דס"ד שצלאו בשני קדירות היינו צלי קדר והאיכא ריח וע"כ צ"ל משום דאיכא הפסק קדירה וא"כ אפי' צלי קדר שרי ודחה מ"א דהפסק קדירה היא לפי המסקנא דאיכא תל גדול דטרם יגיע ריח למעלה מן התל יתפזר הריח אבל הפסק קדרה גרידא לא מהני דהריח יוצא למעלה וגם לפי הס"ד שצלאן בשני קדרות לא מיירי בצלי קדר אלא בישול ממש ומטעם דאין לבישול ריח וע"ז פריך שתי קדירות דהיינו בישול ס"ד דהא בעיא צלי אש וגם המ"ל הא קתני בברייתא אין צולין ואיך א"ל בבישול בשני קדירות אלא די"ל דגם זה נכלל בקושייתו שני קדרות ס"ד דהא קתני אין צולין כו' אלא הא דמשני שצלאן בשני קדרות ויהיה המכוון לדעת מ"א דר"ל שבשלן בשני קדירות ע"כ צ"ל שצלאן בשני כו' תיבת שצלאן לאו דוקא. כיון שהנקב במקום גבוה. והריח מתפשט למעלה ע"ש שהביא ראייה. ואפשר דיש לסמוך כו' במקום הפסד כו' ומקשים העולם הא פשיטא ליה לעיל דאפי' אין הנקב במקום גבוה אלא שפתוח במקום שהעשן יוצא מתיר רמ"א לעיל וכן הסכים מ"א במקום הפסד ומתרצי' לעיל בעי' דוקא הפסד מרובה וכמ"ש ש"ך וכשהנקב במקום גבוה אז אפי' ליכא רק הפסד מועט יש להקל:

ומ"ש הע"ש דבחמץ כו' שכ' שם רמ"א בי"ד דאם האיסור או ההיתר דבר חריף אפי' בשאר איסורים אסור. וכ' ש"ך אפי' תנור גדול ופיו פתוח מן הצד. וא"כ י"ל דבפסח בהפס"מ אסור. ועז"כ הע"ש דבחמץ לא מצינו שהאיסור יהיה דבר חריף ועז"כ מ"א דמשכחת לה בארש"ט והא דלא כ' חומץ שכר היינו דאזיל לטעמיה בס"ק ך"ח דחומץ שכר ל"מ דבר חריף כ"כ פלתי שם:

(ה) ס"ק ה אינו כו' ופשוט כו' כוונתו ר"ל דאמרי' דף וי"ו ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ופריך למה צריך לבטל בשעת בדקה לבטליה בארבע או בחמש ומשני כיון דלאו זמן איסוריה ולא זמן ביעוריה שמא ישכח. ופריך ולבטלי' בשעה ששית שאז עסוק בשריפתו ומשני כיון דאסור מדרבנן לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל דא"ר גידל אר"ח בר"י המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא (שהן חמץ נוקשה) אין חוששין לקידושין. ופירש"י משש שעות ולמעלה ר"ל מתחלת שש ואייתי ראיה דאפי' בשעה ששית לא הוי ברשותיה דהא אי קידש בו אשה אינה מקודשת ור"ת הוכיח דהא דא"ר גידל כו' משש כו' ר"ל מסוף שש דהיינו תחלת שבע דאסור מדאורייתא ואפ"ה מייתי שפיר ראייה דניהו דר"ג מיירי מתחלת שבע דבאותו זמן חמץ אסור מן התורה. ומ"מ חטי קורדניית' הויין נוקשה וסביר' ליה דנוקשה אין אסורו כ"א מדרבנן ולפ"ז יליף חמץ גמור בשעה ששית דהזמן גורם שהוא דרבנן מנוקשה מתחלת שבע ולמעלה ניהו דאז חמץ גמור אסור מן התור' מ"מ חטי קורדניית' דהגי נוקשה הוי דרבנן ומהרי"ל ס"ל כפי' ר"ת וחזי' דהש"ס מדמה דבר שיש לו קולא מצד עצמו לדבר אחר שיש לו קולא זו מצד הזמן. ולכן ס"ל למהרי"ל דנוקשה בפסח (דס"ל למהרי"ל) כהפוסקים דנוקשה אסור מן התורה מ"מ לית ביה כרת דומה לחמץ גמור מער"פ משש ולמעלה דג"כ י"ל קול' זו דלית ביה כרת. והיינו מצד הזמן דעדיין הוא קודם פסח וכמו דחמץ גמור משש ולמעלה בטל בס' משום דלית ביה כרת מצד הזמן. כ"כ נוקשה בפסח דאין בו כרת מצד עצמו ג"כ בטל בס' ולפ"ז מ"ש מהרי"ל דמדמה חמץ משש שעות ולמעלה שהוא דרבנן כו' הוא לשון מושאל דהא ס"ל כר"ת דמפרש משש ולמעלה. ר"ל תחלת שבע דאסור מן התורה. ומהרי"ל שכתב משש ולמעלה שהוא דרבנן ר"ל מתחלת שש. דהא קאי ע"ד הש"ס ונבטלי' בשש דר"ל בתחלת שש. וע"ז משני כיון דמדרבנן אסור לאו ברשותיה:

ובכתבי מהרא"י כו' דלא מחמירים בלא פלוג כמו בגוף הגזרה דמשהו כ"ה גם שם בכתבי מהרא"י וע"כ צ"ל דס"ל דמשהו אסרו משום חומרא דחמץ אבל נט"ל אין איסורו בפסח אלא משום לא פלוג. וכ"ה קצת בתשו' רשב"א שהביא הרב"י בסי' זה שנתן טעם לאסור נט"לפ בפסח דהא מחמירים לאסור אפי' במשהו ה"ה נט"ל:

ומה קמדמי נט"ל למשהו דהוי לשבח וע"ש בפר"ח וע"כ דס"ל כיון דהחמירו במשהו אע"ג דליכא טעם ולא אזלינן בתר טעמא מ"מ נט"ל אע"ג דגרע ממשהו דהא פוגם מ"מ אסרוהו משום לא פלוג כיון דאסרינן אפילו ליכא נותן טעם דהיינו משהו ה"ה אפילו אם הטעם לפגם היינו לא פלוג לכן כ' דיש לחלק ולהתיר נט"ל בנוקשה אע"ג דפשיטא ליה דגם בנוקשה משהו אסור דלא כמהרי"ל היינו משהו דוקא שהוא גוף הגזירה אבל נט"ל דאין איסורו בחמץ גמור אלא משום לא פלוג לא החמירו לאסרו בנוקשה. כדמוכח בתוס' פסחים דדוקא לטעם האחרון כו'. ר"ל דהתוס' ריש פסחים כתבו הא דהצריכו חכמים בדיקה אע"ג דבביטול בעלמא סגי היינו משום שמא יבא לאכלו. והא דחשו בתמץ יותר מבשאר איסורים דמותר לשהותן בביתו ולא חשו שמא יאכל מהן היינו משום דחמץ לא בדילי מיניה. אי נמי משום דהחמירה תורה יותר מבשאר איסורים לעבור על בל יראה אי משהה אותו ברשותו לכן החמירו ג"כ ואסרו להשהותו אפי' בטלו משום שמא יבא לאכלו. וכתב עוד בשם הרשב"א דאפילו לטעס האחרון מ"מ בנוקשה אע"ג דר"ת ס"ל דלא עבר עליה בבל יראה מ"מ החמירו חכמים לבערו משום שמא יבא לאכלו משום לא פלוג משמע דלטעם דלא בדילי לא איצטריך לטעם לא פלוג דנוקשה שוה לחמץ גמור:

כיון שהוא זמן ביעור ר"ל כיון דבמקצת היום זמן ביעור דהיינו בשש לכן כל היום הוי קצת בדילי שזוכר שאסור לאכלו. דוגמא מ"ש הש"ס לרבי יודא בדף י"א ע"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל קאכל מיניה. על ידי תערובת אוסר במשהו. אם נתערב אותו תערובות בדבר אחר. ס"ל למהרא"י דנוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת שוין:

בשולי חביות בס"ה בחביות שדבקו נסריו בבצק שני חדשים קודם לפסח מותר היין לשתותו בפסח שכבר נתייבש ואינו נ"ט בפסח:

(ו) (ס"ק ו) ונט"ל. כתב בשבולי לקט כצ"ל:

והח"י חולק דאין כן פי' בש"ל. וא"ר הסכים עם מ"א ופירושו:

דחטים בבאר הוי נט"ל והקשה בח"י סימן תס"ז סעיף י"ב שכתב הרב"י שיש מי שאוסר אם נמצא חטה במים. אע"ג דהרב"י מתיר נט"ל בפסח:

ובס' א"ר תי' דדוקא בבאר שהן מחוברים הוי נט"ל. אבל בסי' תס"ז שנמצא במים תלושים לא הוי לפגם:

(ט) (ס"ק ט) אם היס"ב כו' • ובהגהת מיימוני סוף הל' חמץ כ' אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) ר"ל דלא קיי"ל הכי דהגמיי' סבירא ליה אע"ג דבעלמא צלי אינו אוסר אלא כדי קליפה או נטילה משמע דאינו מפעפע יותר היינו משום דאינו מפעפע עד שיתן טעם אע"ג דעכ"פ משהו מפעפע. מ"מ בשאר איסורים בעינן דוקא נתינת טעם ולכן בחמץ דמשהו אוסר כולו אפי' בצלי דבמשהו מפעפע בכולו. אבל הרב"י בס"א העתיק דברי רמ"מ דבכ"מ דבשאר איסורים סגי בקליפה או בנטילה גם בחמץ הדין כן דאינו מפעפע כלל יותר אפי' משהו:

אך רמ"א כו' ר"ל דלרמ"א לא סגי בהאי תי' וצ"ל כתי' מ"א תחלה לחלק בין יש מים שהוא לח ובין יבש:

א"כ צ"ל כמ"ש לחלק בין לח ליבש:

ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור. ר"ל אפי' הבשר שנשרה בתוכו. ואח"כ כ' כו' אם נמלגה כו' וא"כ לית ליה שום תירוץ משני תירוצי מ"א דהא אוסר אפי' הבשר וצ"ל כתי' שכתב לדעת הגמ"יי. וגם ליכא לחלק בין לח ליבש כמ"ש לרמ"א דהא מיירי במליגה דהיא ע"י מים כנ"ל. אבל הכא שבא להפליט כו' דהא קתני בקערת חמץ. אבל לרמ"א ל"ל האי תירוצא דהא הכא מיירי שהחטה בעין. אבל להג"מיי י"ל כן דמיירי שמולג בקערת חמץ ואין חמץ בעין. מיהו במרדכי משמע דמטעם עירוי אסר לה וא"כ הדרא ק"ל דדברי מרדכי סותרים זא"ז דמתחלה כתב דאפי' צונן אוסר ואח"כ כתב דאינו אוסר כ"א שהיס"ב ואפי' היס"ב אינו אוסר אלא ע"י עירוי. אבל בכלי שני אינו אוסר והשתא ל"ל דהא דאוס' בצונן מיירי בחמץ בעין והא דבעי עירוי שהיס"ב מיירי שאין החמץ בעין מ"מ לא מסתבר למ"א להפליג כ"כ דכשהחמץ בעין יאסר אפי' ע"י צונן וכשאינו בעין אפי' כ"ש לא יאסר וגם מוכח הסברא להיפך דהא בשאר איסורים אפי' האיסור בעין לא אשכחן שום פוסק שיאסר בצונן אם לא ע"י כבישה כ"ד שעה וכלי שני מוציא אפי' איסור בלוע לדעת רשב"א ניהו דרשב"א יחיד ורבו החולקים עליו ולכן פסק רמ"א בי"ד סי' ק"ה דלא כהרשב"א מ"מ מוכח דמסתבר יותר לאסור בכלי שני אפי אין האיסור בעין מלאסור בצונן אפי' האיסור בעין ואיך נאמר להמרדכי בהיפוך כשהוא בעין אוסר אפי בצונן בפסח וכשהוא בלוע אינו אוסר אפי' ע"י כלי שני שהסי"ב:

וכ"מ הלשון בהג"מיי כצ"ל:

והיא הג"מיי שהביא מ"א לעיל בשם רשב"א ומהר"י שטראס"בורג:

א"כ אין כאן ראיה לאסור כלי שני היא ענין בפ"ע ואיך לו שייכות להקושי' שלפניו כדרכו של מ"א בדברים העומדים בשני חצי לבנה דהיינו שני חצי עיגול. ור"ל דרמ"א כ' ויש מחמירים בכ"ש בפסח כו' דמשמע אע"ג דרוב הפוסקים סבירא להו בשאר איסורים דאין כ"ש אוסר דלא כהרשב"א כיון שרבו החולקים עליו וכמו שפסק רמ"א בי"ד סי' ק"ה מ"מ בפסח מחמירים ולא נרשם בש"ע מי הם המחמירים דל"ל דהם המרדכי או הגמ"יי אדרבה ה"ה לא אסרו אלא ע"י עירוי אבל בכ"ש מתירים. ועוד דהא כתב בשם הג"מיי כו'. ר"ל דעה א' שהביא ומיהו בחימום כ"ש אין לחוש נרשם שהוא מהג"מיי פ"א מהלכות חמץ ואח"ז כ' רמ"א ויש מחמירים בכ"ש כו' וע"כ תרווייהו בחדא גווני מיירי שהוא יבש כמ"ש מ"א לעיל וא"כ אי היש מחמירים הם הג"מיי וס"ל לרמ"א דלא מטעם עירוי אסר אלא מטעם כ"ש א"כ יהיו דברי הג"מיי סותרים זא"ז וע"כ צ"ל דהג"ה אחרת היא ובאמת חולקים זע"ז והוא דוחק:

ולפמ"ש לק"מ ר"ל לפמ"ש מ"א דטעם הג"מיי משום עירוי לק"מ דגם הגה"ה אחרת מודה דכ"ש אינו אוסר א"כ עדיין לא ידעינן מי הוא המחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים לאסור כ"ש ע"כ הגיהו דברי מ"א במה שאינו ענין לקושייתו על המרדכי:

לכן נ"ל דמ"ש המרדכי כו'. עתה מתחיל לחזור על הראשונים דלפמ"ש דהמרדכי מטעם עירוי אוסר אבל לא כ"ש א"כ הדרא קושייתו לדוכתי' דדברי המרדכי סותרים זא"ז דהא אוסר אפי' בצונן:

דאית בי' פילי וכמ"ש בי"ד סס"י צ"א. ר"ל דס"ל כדעת האומרים שם דאפי' חי והוא צונן אי אית ביה פילי או מתובל בתבלין כולו אסור ע"ש בש"ך ס"ק ך"א או אפי' סובר בשאר איסורים חי אינו אוסר מ"מ בחמץ אפשר דמחמיר:

וע' סי' שי"ח כו'. ע"ש במ"א ס"ק ח' דלענין שבת כיון דיש דברים המתבשלים בכ"ש ואין אנו בקיאים מי ומי הם המתבשלים בכ"ש לכן יש להחמיר בכל הדברים מספיקא שמא אותו דבר מתבשל בכ"ש ואפשר דלענין חמץ ג"כ יש להחמיר:

(יא) (ס"ק יא) בדבר כו' ונ"ל כו' וכמ"ש ר"ס תמ"ב. ר"ל שם כתב סברא זו אבל כתב שם דכה"ג אינו עובר עליו בשהייתו דהא מן התורה מותר לאכלו אלא דהכא ר"ל דעכ"פ מדרבנן אסור להשהותו כיון דאסור באכילה מדרבנן ולא נתבטל והרי חמץ בביתו:

ומיהו לדעת הרא"ש כו' ומותר אח"כ לבשלן כו' ר"ל אע"ג דלח בלח אפי' במינו בעי ששים. מ"מ כיון שנתערב בהיותו יבש ונתבטל חד בתרי נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן אפי' ליכא ששים דלא כדעת הרשב"א דס"ל דאסור לבשלן עד דאיכא ששים:

כמ"ש בי"ד. ר"ל אע"ג דלא קיי"ל כהרא"ש אלא בנתערב חד בתרי אסור לבשלן כיון דליכא ששים מ"מ מותר להוסיף עליו קודם בישול עד ס' ולבשלן אח"כ ולא הוי מבטל איסור דעדיין אין שם איסור עליו דהא קודם שבשלו מותר לאכלו. ה"ה הכא מותר להוסיף עליו אפי' ערב פסח אחר חצות כיון דאז עדיין היתר הוא ומותר לבשלו עד שיהיה נימוח ויהיו לח בלח ויהיה מותר אפי' בפסח:

(יג) (ס"ק יג) דחיישינן כו'. ול"נ דהרשב"א כו' שממני נובע הגהת רמ"א כמו שנרשם:

אבל לדידן כו'. דלא כרמ"א דהש"ך הבין דרמ"א אוסר אפי' ע"י סינון. אבל לא סיננו עד הפסח ר"ל דאם סיננו קודם פסח אפילו נמצא פירורים שנשארו למעלה על הבגד שסיננו ע"י מותר דכיון דהשתא לא נשאר בו רק טעם חמץ דס"ל דודאי הפירורים עצמם אינו עובר כלום דרך הבגד וטעם אינו חוזר וניעור לכולי עלמא אבל אם סננו בפסח ונמצאו פירורים למעלה על גבי בגד אסור. דהא חזינן דהיה בו בפסח פירורים ואסרו בפסח. אבל אי סנגו בפסח ולא נשארו פירורים על גבי בגד הרי חזינן דלא היה בו פירורים רק טעם בעלמא ונתבטל קודם פסח ומותר היין:

אבל ח"י כתב הטעם דמהאי טעמא מהני סינון דאפילו את"ל דנכנס מעט חמץ עם היין דרך הבגד מ"מ כיון שהוא דק כל כך עד שנכנס דרך נקבי הבגד ומתערב עם היין יש לו דין לח בלח דאינו חוזר וניעור בפסח וכתב בספר ח"מ דלפי טעם זה אם לא סננו עד הפסח אפילו לא נמצאו פירורים למעלה על הבגד מ"מ אסור היין דיש לחוש שמא עד זמן מה קודם הסינון היו בו פירורים גסים ונתנו טעם בפסח ואסרו היין ואח"ז נתמעכו ונעשו דקים עד שעברו דרך נקבי הבגד ע"ש:

(טו) (ס"ק טו) מותר כו'. עס"ג ר"ל דכה"ג לכ"ע לא אמרי' דחוזר וניעור כיוץ דליכא רק טעם בעלמא:

(טז) (ס"ק טז) במים כו' דהמים מבטלים כו' דאל"תה אפי' היו שרוים בכלי חמץ אפי' רק קודם פסח ולא בפסח הי' ראוי לאסור מדינ' דע"י חורפיה דציר הוי כבוש אם שהה כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח אפי' להפליט מן הכלי לדעת מ"א סס"ק זה דחולק בזה על הש"ך:

וא"ל כיון דסתם כלים אין בני יומן ואם כן קודם פסח דקיי"ל נטל"פ מותר לכן שרי לדידן. אבל בפסח קיימא לן נטל"פ אסור ועל הרב"י דס"ל בסעיף יו"ד דגם בפסח נטל"פ מותר באמת קשה למה החמיר בשרוים בכלי חמץ בפסח ז"א חדא דהא כתב מ"א ס"ק ך"ג דבחמץ ל"ל סתם כלים אין בני יומן דליכא גבייהו ס"ס. ועוד דחורפיה דציר משוי ליה לשבח וגם ל"ל דקודם פסח בטל בס' דהא צריך לשער נגד כל הכלי ואין במה שבתוך הכלים ס' נגד הכלי אם לא בכלי רחב הרבה ודק והוא אינו מצוי כמבואר בפוסקים. ואע"ג שכתב התוס' דף למ"ד ע"א ד"ה לשהינהו עד אה"פ כו' וז"ל תימא לר"י ניהו דס"ל דטעמ' דחמץ בקדיר' חשיב משהו שאין רגילים להשתמש הרבה ביחד כי עכ"ל מ"מ הכא מיירי בבלע הכלי חמץ מרובה וכן מצינו בדוכתא טובא:

דיש להחמי' כו' ר"ל שכתב שם אם רואה דגים טמאים שרוים במי' עם טהורי' אפי' הערי"נג (ר"ל שאין דרך למלוח הערי"נג עם דגים טמאים כמ"ש שם מ"מ כיון ששרוי עם הטמאים במים) אסורים ועז"כ הטעם דעינינו רואות כו' וע"ש בש"ך:

כתב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר כו' מאי דמספקי' ליה בזה אף דהלכה רווחת כבוש כמבושל י"ל או דנסתפק אי אמרי' דכבוש כמבושל להוציא ולהפליט מן הכלי אף ע"ג דאין מליתה לכלים להפליט מ"מ כבישה עדיף או אפשר מספקא ליה דבזמן היתר לא אמרי' כבוש כמ"ש אחר זה:

ובהכי מתיישב' דברי ר"ה בסי' תנ"א שכתב והובא בטור שם עריבות של חרס שלשין בהם כל השנה ובשעת הגיתות הדיחו אותן יפה ודרכו בה ענבים הניחוהו תחת הצינור לקבל בו יין אותו יין אסור לשתותו בפסח כו' עכ"ל ופה בסי' זה תמה עליו הרב"י למה אסור היין הלא צונן אינו בולע ולדברי ד"מ א"ש דמיירי ששהה בתוכו שיעור כבישה ולהכי אסרו:

ואפשר כו' לא אמרי' ביה כבוש כו' ולפ"ז הדרא קושי' הרב"י על רב האי לדוכתיה:

וכ"מ בטור שכתב בסי' זה בשם תשובת הרא"ש גבינה לחה בפסח מותר אעפ"י שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בם. כיון שאין משתמשין באותן כלים כל השנה בדבר חם אין בולעים ואפי' שמשו בדבר חם כיון שאין עושין בה הגבינה בחמין אינו מפליט עכ"ל. ומדלא חשש אם החמץ וגם הגבינה שרה כ"א בתוכו זמן כביש' ואז היה ראוי לאסור הגבינה אע"כ דבזמן היתר לא אמרי' כבוש:

וכן נראה דבדבר לח כו' אפי' בזמן היתר:

ובסי' תנ"א כו' ועיין מ"ש שם ס"ק מ"ם שנדח' ראיית הד"מ משם:

והב"ח כתב כו' הביא דבריו ללמוד מהם כמה דיני' וגם לראיה דבזמן היתר אמרי' כבוש דהא סיים הב"ח ומיהו צריך לידע כו' דכבוש כמבושל:

ונוהגים לשרותו כו' ר"ל אע"ג דמדינא שרי דנתייבש מ"מ המנהג להחמיר לשרותו לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר כיון שלא שהה בתוכו שיעור כבישה:

אבל בשר מלוח. ור"ל לח ואינו יבש נוהגים ג"כ לשרותו אבל צריך שרי' מצד הדין:

ודע כו' אלא מה שבתוך הציר כ"כ רמ"א בי"ד ס"ס ע' אלא שבר"ס ק"ה הביא רמ"א שני דעות בזה וע"ש בש"ך. לכן הוצרך לראיה שיש להכריע כמ"ד שאין אסור רק מה שבתוך הציר:

שאין המלח מפליט כו' ר"ל הא קיי"ל אין מליחה לכלים להפליט אלא על ידי חורפא דציר שהוא לח מפליט והיינו דוקא מה שבתוך הציר אבל שלמעלה מן הציר אין לו רק דין מליחה:

וכ"כ הרא"ם פ' צו ליישב קושי' התוס' סוף ע"ז למ"ד סוף לילה פוגמת. א"כ למ"ד נטל"פ מותר למה הצריכ' התורה שבירה לכ"ח שנתבשל בה חטאת דבלוע מנותר וכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם הא חטאת נאכלת ליום השחיטה ובלילה שלאחריו וא"כ אימתי נעשה נותר בסוף הלילה והא אז כבר הוא פגום. בשלמא א"א דאינו נפגם עד אחר ך"ד שעות א"ש דהא סוף הלילה עדיין אינו פגום וחל עליו שם איסור נותר אע"ג דאפשר להמתין עד אחר כ"ד שעות ויופגם. מכל מקום גזירת הכתוב הוא כיון שפעם אחד חל עליו שם נותר צריך שבירה. אבל למ"ד סוף לילה פוגמת מעולם לא חל עליו שם נותר כלל דמיד נפגם ולמה צריך שבירה ולזה תירץ דאיסור נותר ופגימה באים כא' וחל עליו רגע אחד שם נותר ולכך גזירת הכתוב שצריך שבירה. וא"כ אין אסור כו' מיד כשפנו כו' ובתשו' חו"י ס"ס ק"א כתב ליישב והסכים ע"י ס' פלתי ר"ס ק"ה דודאי אין סברא דך"ג שעה וג' רביע שעה לא פלט ולא בלע כלל וברביע שעה אחרונה של שעה ך"ד פלט ובלע הכל. אלא דהפליטה ובליעה היא מתחלת ך"ד שעה עד סופה לאט לאט עד שסוף שעה ך"ד נגמר הפליטה ובליעה הראוי לאסור א"כ הרוב ועיקר הפליטה היתה לשבח. ולכן אפילו אותו קצת שפולט לבסוף הוא פגום מ"מ כיון דעיקרו לשבת אסור:

ובמליחה יש להחמיר כו' דלא כש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ח עמ"ש בש"ע דאם מלחו בשר בכלי שאינו מנוקב דהבשר והכלים אסורים ומכל מקום מותר למלוח בה בשר שכבר נמלח ופלט כל דמו והודח כדינו. כיון דצונן הוא לא בלע. והקשה הדרישה דאם שהה בתוכו כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח. יאסר הבשר דהוא שיעור כבישה בציר. ותירץ הש"ך כיון דבמים שיעור כבישה ך"ד שעה אלא שבציר סגי כדי שיתנו מים על האש כף היינו משום רתיחת המלח. וכיון דמשום רתיחת המלח הוא אם כן כיון דאין מליחה לכלים להפליט לכן לא מהני להפליט מהכלי ע"י שהיית ציר כדי שיתנו מים על האש כו' עד שישהה ך"ד שעות כמו מים. ומ"א חולק א"כ צ"ל דהתם בי"ד מיירי שאינו שוהה תוך הכלי כ"כ עד שיתן מים על האש כו' אע"ג דסתם בש"ע. י"ל כמו שלא ביאר שלא ישהה בתוכו ך"ד שעה לפשיטתו דכבוש כמבושל כן לא הוצרך לבאר לדעת מ"א שלא ישהה כדי שיתן מים כו' דפשיטא ליה דזה מיקרי כבוש אפי' לגבי כלי דדוחק לומר דמ"א לא החמיר כ"א בפסח דמשהו מיהו איכא דאין לשון מ"א משמע הכי:

(יז) (ס"ק יז) הדיחו כו' ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף מנדקט ברישא שרי' ובפסח דאיכא תרתי לריעותא וסיים בתרתי לטיבותא הדחה וקודם פסח ובח"י חולק דאדרבה שרי' עדיפי ולא בהעברה בעלמא אלא יש לשרותו זמן מה וסיים ומנהג יפה לשרותו בנהר ואי לא שרוהו קודם פסח אם מותר לשרותו בפסח עיין בח"ו:

(כ) (ס"ק כ) אין כו' אבל אם יש שום כו' כחמץ עצמו מ"מ התיר בתשו' שב יעקב להשהותו עד אחר הפסח וכתב שכן המנהג ע"ש:

(כג) (ס"ק כג) שהן ב"י הו' דוקא במחבת ר"ל בשומן דמתיכין לתוך המחבת לא אמרי' סתם כלים אין ב"י דדרכה להיות בת יומא:

(כד) (ס"ק כד) שמבשלים כו'. אין ראוי לחול עליו שם חדש דהא מה"ט דוקא נ"ט בר נ"ט דהתירא אבל דאיסורא לעולם אסור דעכ"פ טעם איכא אע"ג שהוא קלוש מ"מ נשאר באיסורו כיון דכבר עליו שם איסור משא"כ נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון שהוא טעם קלוש אינו חל עליו שם איסור משא"כ בחמץ דעכ"פ שמו עליו אלא שעד עתה היה היתר:

(כה) (ס"ק כה) יש להקל משום דהוי נ"ט בר נ"ט כו' ור"ל י"ט אחרון כיון שהוא דרבנן סמכינן על אותו סברא להקל. ועבי"ד סי' קי"ד כו' וע"ש בהג"ט סעיף יו"ד דאפי' דרכן לערב אלא שידוע שא' מהן אינו מעורב ואינו ידוע מי הוא הוא מציל על כל הגוים ומותר ליקח מכולן מן הסתם עד שנודע שמערב. אבל אם נודע שיש מהן שוודאי מערבים ויש מהן שוודאי אין מערבים ולא נודע מי המערב. אם הגוי מביא לשוק למכור הולכים אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולכן אם הרוב אין מערבים מותר אבל ליקח מהן בביתם ובחנותם אסור דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי:

דאין חריפות הראשון כו'. ר"ל אם בשלו בקדירה איסור חריף ואח"ז בשלו בתוכו אחר מעל"ע היתר שאינו חריף לא אמרי' דחריפות הראשון של איסור משוי לשבח אלא א"כ בשלו בה עכשיו היתר חריף:

דאפשר לדמות יי"ש כו'. הוא סברא אחרת ממ"ש הט"ז דיי"ש לעולם אינו נפגם אפי' בלוע בכלי ימים רבים אדרב לפי יושנו משביח יותר:

(כו) (סק כ"ו) שאין כו'. דספיק' דרבנן לקולא וכמו דמקילי' ביום טוב אחרון כיון שהוא דרבנן. ה"ה בפסח במשהו דהוי דרבנן מקילינן כן הוא בד"מ:

(כז) (ס"ק כז) שאין חומץ כו'. דלא אפשר בקל למצוא אחר. וכתב בח"י דטוב לסנן שלשים יום קודם הפסח:

(כח) (ס"ק כח) שלא למלאות כו'. וצ"ע דהא בדבר חריף כו'. ולכן אם עמד בכ"ח בן יומו כו'. ובספר ח"י כתב שדבריו תמוהים דלמה הוצרך כלי בן יומו. דהא דבר חריף משוי לשבח אפי' אינו ב"י וכמ"ש הפוסקי' ובמ"א גופא בסימן זה וסיים בצ"ע. ובדפוס חדש הגיהו על פי הגהת בעל ת"ש אפי' אינו ב"י. ולענ"ד שא"צ להגיה דאפשר דעת מ"א ניהו דרמ"א ביו"ד סי' צ"ו ס"ג כתב תבלין שנדוכו במדוכה של בשר אפי' אינו ב"י אסור לאכלן בחלב דעביד תרתי ע"י חורפיה משוי בעיני' וגם לשבח בענין אחד מ"מ כיון דהרב"י שם סבירא ליה דבעי' דוקא בן יומו דלא אמרי' חורפי' משוי לשבח רק משוי ליה בעינא סבירא ליה למ"א דכאן ראוי לסמוך להקל על הרב"י כיון דאיכא בלא"ה צדדים להתיר. חדא דתחילת תשמישו ע"י צונן וגם דעת הש"ך דגם בחומץ בעינן מעל"ע. וגם דעת הש"ך שהביא מ"א לעיל סס"ק ט"ז דאפילו בציר להפליט מכלים בעינן דוקא מעל"ע מכל הני צדדים יש להקל דבעי' שהכלי יהיה בן יומו כדעת הרב"י:

וכן משמע מפירש"י ותוס' שם בהאי דינא דסי' ק"ד שכ' בע"ז דף ס"ט ע"א דאמרינן האי עכברא דנפל לגו שיכרא אסרי' רב להאי שיכרא ואמר רבא לא ידענא אי משום דסבר נטל"פ אסור או עכברא בשכרא אשבוחי משבח ואמרי' בתר הכי אבעיא להו נפל לגו חלא מהו וכ' רש"י והתוס' דמה"ט מסתפק דלמא משום חוזק החומץ אינו פוגמו אלא משביחן ובשלמא אי מיירי בחומץ שכר היינו דהוצרכו לחלק בין שכר ובין החומץ מן השכר. אלא אי מיירי בחומץ יין לא היו צריכים לסברת טעם חוזק חומץ ת"ל דמסתפק דלמא ניהו דבשכר פוגם ביין משביח:

(כט) (ס"ק כט) ואם מלאהו כו' מורק ושוטף שרי מיהו בחומץ חזק לפמ"ש מ"א בס"ק כ"ח לא מהני ואסור:

(ל) (ס"ק ל) ואסור כו' וי"ל כיון שאינו מחויב לבער החמץ כו' וא"כ אם יש כזית במקום אחד גם היין צריך לבער:

מיהו אין ראייה כו' חמץ נוקשה במשהו וכדעת ת"ה שהביא מ"א סק"ה:

(לג) (ס"ק לג) בוסר כו' צ"ל דבוסר לא הוי חריף דבדבר חריף היכא דאיכא דוחק' מפליט ואוסר:

וצ"ע כו' אלא לדעת בעה"ת אבל לדידן דקי"ל דכ"ד חריף אסור א"כ אף בוסר כו' הבנה הפשוטה בדבריו דהסמ"ק לא כ' האי דינא של הרב"י אלא לדעת בעה"ת דס"ל דוקא צנון וחילתית מיקרי דבר חריף אבל שאר דברים כגון שומין ובצלים וכרשי' ל"מ דבר חריף וה"ה בוסר. משא"כ לדידן דקיי"ל בי"ד סי' צ"ו כהפוסקים דגם שומים ובצלים מיקרי דבר חריף וה"ה בוסר. וכן מביני' העולם ולכן תמהו על מ"א דאדרבה הלא מבואר בטור י"ד וכן פה בסימן זה דדעת מהר"ם רוטנבורג דדוקא צנון וחלתית הוי דבר חריף ובעה"ת ס"ל דכל הדברים כגון שומים ובצלים וכרשים מיקרי דבר חריף. אך לפענ"ד לא על מ"א תלונות העולם כ"א על דעת הסמ"ק שהביא הרב"י הביא לשונו הט"ז בס"ק י"ג שסיים על דין זה דשרי מ"ד אכרשים ובצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוך והוא בעל התרומות כנודע והוא אדרבה לפי הבנת העולם לדעת ר"ב אסור בין בבצלי' שחתכן בסכין חולבת ובין הכא בבוסר. לכן כלע"ד דהמ"א הבין כונה אחרת בסמ"ק ממה שמבינים העולם דהסמ"ק כ' ואפי' פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרשים כו' ולמה קראו משהו בעלמא הלא לדעת הרשב"א אוסר כולו ולדעת בעה"ת עכ"פ אוסר בנ"ט כמבואר בי"ד סי' צ"ז אולם הרב"י ביו"ד סי צ"ו כ' בשם בה"ת וז"ל צריך לזהר שלא לחתוך בסכין חולבת לא שומים ולא בצלים ולא כרשים אם רוצה לתתם עם בשר לפי שהם חריפים ודמי לצנון ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע ונתפשט הטעם בהם ואם אחר כך נתנם בקדירה מותר לבטל בס' טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכן בסכין של גוי כו' עכ"ל. והטור כ' בשס בעה"ת דאם חתך בסכין של בשר שומין ובצלים ונתנן בחלב צריך ס' לבטלם מיהו א"צ ס' כדי כל הצנון רק ס' כדי הבלוע בו היינו כדי כל הסכין עכ"ל וכ' שם בדרישה וב"ח דמ"ש הטור היינו כדי כל הסכין אינו מדברי בעה"ת אלא הוא מדברי הטור עצמו. וס"ל למ"א דהטור לא כ' כן לפרש דברי בעה"ת דדעת בעה"ת דצריך ס' נגד הסכין (והיינו כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה דאל"כ סגי בס' נגד כדי נטילה כמ"ש הש"ך שם) דהא נראה מדברי בעה"ת שהביא הרב"י דניהו דע"י החתך נאסר כדי נטילה מ"מ לא נבלע באותה כדי נטילה כ"א דבר מועט אלא שאותה כדי נטילה אינה ס' נגד אותה מעט בליע' אבל כשנתנו בקדירה כיון שא"צ ס' אלא נגד הבלוע בכדי נטילה אלא כיון דלא ידע כמה בלע צריך ס' נגד כל כדי נטילה אבל לדעת בעה"ת דברור דע"י חריפות אינו בולע כ"א דבר מועט ויש בקדירה וודאי ס' נגד הבלוע:

אבל הטור לא העתיק דברי בעה"ת כ"א ללמוד ממנה דצריך ס' נגד הבלוע והטור אליביה דנפשיה ס"ל דאותה כדי נטילה בלע הרבה וא"א דידע כמה בלע לכן צריך ס' נגד כל כדי נטילה או נגד הסכין וכן צ"ל שהבין רמ"א בת"ח כלל ס"א דין ב' שכ' על צנון שחתכו בסכין ש"ב שנתנו בחלב וז"ל א"צ ס' נגד כל הצנון רק ס' נגד הסכין ובש"ד כ' דא"צ לשער רק נגד טעם הבלוע בסכין שהוא דבר מועט והב"י פסק כסבר' א' מיהו א"צ לשער רק נגד מקום הסכין שנוגע בצנון ולא נגד כל הסכין וכ' עליו בס' מנחת יעקב בסק"ה בש"ד שלפנינו כ' מותר לבטל טעם הסכין הבלוע בחלב והו' דבר מועט עכ"ל. וכן הוא ג"כ לשון ס' תרומה הובא בב"י סי' צ"ו. ומדכתב הטור על ס' התרומה דצריך ס' נגד כל הסכין א"כ גם דברי הש"ד יש לפרש כן וכו' ומ"מ מיקרי דבר מועט דא"צ לשער נגד כל הצנון והירוק כו' עכ"ל אך מ"א ס"ל דרמ"א פי' לדברי הש"ד וכן בעה"ת דמ"ש דבר מועט הוא כפשוטו וכנ"ל ודברי הטור אינן פי' לדברי בעה"ת אלא הוא דעת עצמו כנ"ל. וא"כ א"ש דברי הסמ"ק שכ' אדין הבוסר ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם פסח:

מ"ד אכרשים ובצלים כו' כפי' ר"ב ור"ל ניהו דס"ל לבע"ת דהוי דבר חריף ואוסר כדי נטילה מ"מ הבלוע אינו אלא דבר מועט ויש בוודאי בחלב ס' נגד הבלוע ה"ה הכא בבוסר כיון דנחתך דק דק אותו מעט שבלע מן המדוכה או הסכין וודאי נתבטל קודם פסח וא"ש ואם כן לדידן דקי"ל בי"ד כדעת הטור דצריך שם ס' נגד כדי נטילה או נגד מקום הסכין משום דבלע הרבה א"כ הא דשרינן הכא בבוסר כמ"ש הסמ"ק כנ"ל אע"כ ס"ל דבוסר לא הוי חריף וזה כוונת מ"א במ"ש וצ"ל דבוסר לא הוי חריף דהא לדידן צריך ס' נגד כל כדי נטילה וכיון דנידוך דק דק הי' ראוי לאסור דליכא ס' וע"כ צ"ל דבוסר לא הוי חריף ולא בלע כלל. וע"ז הקשה מנ"ל הא דסמ"ק לא התיר אלא לדעת בעה"ת דס"ל לא בלע אלא מעט אבל לדידן כיון דקי"ל דכ"ד חריף אסור ה"ה בוסר והא לדידן ס"ל דבלע הרבה ואף שלשון מ"א קצר לפי פירושו מ"מ הלא ידוע דרכו בקדש:

(לה) ס"ק לה תוך כו' בדבר הנעשה בידי גוי כו' ר"ל דזה מקרי לכתחלה להתיר לקנות מן הגוי אבל אם נעשה באקראי כו' זהו הוי דיעבד כו':

דבר שאינו חריף ולדעת הש"ע ה"ה בוסר לא הוי חריף אלא דהמ"א לשיטתיה שהניח בס"ק ל"ג בצ"ע דבוסר ראוי להיות דבר חריף ולכן סתם פה וכ' דבר שאינו חריף:

(לח) ס"ק לח בסכין כו' ואפי' קודם שנכבשו כו' ר"ל וכ"ש אחר שנכבשו ונחמצו אבל אחר שנכבשו קודם שהחמיצו הלא הביא בשם הטור מיד אח"ז דהמים מבטלים חורפייהו:

דוקא שנחתכו אחר שנכבשו כו' ומשמע אפי' קודם שהחמיצו ואפי' את"ל דמיירי אחר שהחמיצו מ"מ קודם שנכבשו דחריפין מצד עצמן ודאי עדיף דהא כ' הטור דהמים מבטלין חורפייהו שמצד עצמותן א"כ אחר שהחמיצו דחריפתן היא רק ע"י החמיצה ודאי עדיף החורפה שקודם כבישה שהיא מצד עצמו:

וכ"כ הב"ח ולא שייך כו' זהו לשון הטור. פי' כ"א בלע קצת מהסכין ר"ל שבכל חתיכה נבלע עד כדי נטילה לדידן דקיי"ל כהראב"ד דאוסר כדי נטילה ולא יצא כל הבלוע מהסכין כ"א מעט נפלט לתוך חתיכה אף שבצירוף כל החתיכות יש ס' מ"מ הלא לא נבלע בכל חתיכה כ"א עד כדי נטילה ואע"ג שאח"ז כבשם יחד וכבוש כמבושל ונימא שוב פלטו החתיכות מה שבלעו מהסכין ובצירוף כל החתיכות הלא מסתמא יש ס' נגד הסכין זה סיים ולא פלט:

ואע"ג דפסק בי"ד כו' ר"ל הטור וחולק על הרשב"א (וק"ל כהרשב"א) דס"ל לדידהו דס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בב"ח ולא בשאר איסורין ולכן אם חתיכה בלעה איסור ולא היה בה ס' ונאסר' ואח"כ נפלה החתיכה לקדירה א"צ ס' נגד כל החתיכה אלא נגד איסור שבלעה וס"ל לרשב"א אע"ג דאיכא ס' נגד האיסור והקדירה מותרת מ"מ אותה חתיכה נשארה באיסורה וס"ל אפשר לסוחטה אסור והטור חולק וס"ל אפשר לסוחטה מותר ולכן גם אותה חתיכה חוזרת להתירה א"כ לדעת הטור ה"ה הכא י"ל דע"י כבישה דהוי כמבושל שוב פלטו כל הבלוע וצירוף כל החתיכות הם ס' נגד הסכין ויחזרו החתיכות ויהיו מותרות דהא ס"ל אפשר לסוחטו מותר:

מ"ד אהגעלה דבעי' דוקא בישול ולא מהני כבישה ע"כ דע"י כבישה אינו פולט כ"כ כמו ע"י בישול וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ס"ט ס"ק ס':

והע"ש כ' דדין זה כו' שהוקשה לו קושי' הש"ך בי"ד סי' צ"ו ס"ק ך' שהקשה בשם הב"ח לפמ"ש שם לימוניי"ס חתוכים שמביאם גוי מותרים וכ' רמ"א שם מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסרו קצתן שנחתכו בראשונה בסכין של גוי נתבטלו באחרים הנחתכים אח"כ שאין נאסרים שכבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כלם מותרים עכ"ל א"כ ה"ה בזיתים י"ל כן (דל"ל דחוזר וניעור בפסח דהא הטור ס"ל דגם בפסח יבש ביבש חד בתרי בטל) ותי' דניהו דעיקר הטעם של הסכין נתבטל בראשוני' מ"מ גם משהו פולט ומבליע בשאר החתיכו' ולכן בחמץ דאוסר במשהו כל הזיתים אסורים ואע"ג דנכבשו קודם הפסח ואז אותו משהו נתבטל קודם פסח לזה כ' דאזיל למ"ד דחוזר וניעור בפסח ואע"ג דליכא רק טעם ובטעם לכ"ע לא אמרי' חוזר וניעור כ' הע"ש דמזה מוכח. דע"כ אפי' בטעם אומרים דחוזר וניעור וכ' הע"ש בעצמו דלא נהירא ליה לו' דגם בטעם אמרי' חוזר וניעור (מיהו לזה י"ל לענ"ד דאע"ג דבעלמא גבי טעם לא אמרינן חוזר וניעור מ"מ הכא כיון דחורפיה משויה ליה בעיני' עדיף והוי גם לענין זה כמו בעין דאמרי' חוזר וניעור למאן דס"ל דאמרי' חוזר וניעור):

לכן דברי הש"ך בי"ד עיקר וכ"כ הב"ח כאן שר"ל דלא כמ"ש הב"ח בי"ד כמ"ש הש"ך שם בשמו וכאן הסכים לדברי הש"ך דשאני לימוני"ס דאין חריפי' כ"כ כמו צנון ולא מחליא כ"א הבלוע בדופני הסכין וזה מתבטל בראשון ושני משא"כ זיתים דחריפים טפי והוי כמו צנון ומחליא ומפליטי' כל מה שבסכין ולכן מפלי' בכל חתיכות הזיתים ולכן כולם אסורים:

אי נמי דלדינא ס"ל להרב רמ"א דבין זיתים ובין לימוני"ס ראוי לאסור אלא כיון שנהג העולם לנהוג היתר לקנות הלימוני"ס כמ"ש רמ"א שם. לכן כתב שם טעם ליישב המנהג ואין למחות הואיל ויש בלא"ה צדדים להתיר ע"ש בש"ך:

ועבי"ד סימן קי"א ר"ל שכת' שם בסעיף ז' בשם הרשב"א הי' כאן שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן ואינו ידוע לאיזה נפל ואין בא' כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפים לבטלו כו' דכיון ששני הקדירות נכנסו לספק מצטרפים יחד לבטל:

א"כ ה"ה הכא י"ל כן כיון דכל הזיתים נכנסו בספק ה"ל לצרף כל הזיתים ולבטל טעם הסכין בס' קודם הפסח:

אולם הש"ך בסי' צ"ב סס"ק ח' ובסי' ק"ה סס"ק ל"ד כת' דמין בשאינו מינו כיון דהטעם נרגש מודה הרשב"א דלא אמרי' כל מה שנכנס בספק יסייע לבטל:

ול"נ דזה דמי לחתיכות בשר שנפלה לכמה קדירות כו' ר"ל בלא"ה אין זה דומה להאי דסי' קי"א הנ"ל אלא דומה לחתיכות בשר כו' שאין מצטרפים וכמ"ש ביו"ד סימן צ"ח סעיף ד' סוף הגהה שניה וז"ל איסור שנתבשל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטל בס' כנגד כולו כו' עכ"ל אבל לא הבנתי דהא שם הטעם כמ"ש באו"ה כלל ך"ד דלא ידעינן באיזה קדירה פלט האיסור טעמו וע"כ צ"ל הא דלא אמרי' שם דכל שנכנס בספק כו' דהא לא ידעינן באיזה קדירה פלט' וע"כ מיירי בשני בני אדם או במה שאין דרכו להתערב או מטעם שכ' הש"ך דבאינו מינו לא אמרי' כן כנ"ל. וא"כ מאי הוסיף מג"א בדבריו וצ"ל דס"ל למ"א דאין זה דומה כלל למ"ש בסי' קי"א דשאני התם בסימן קי"א דמיד בשעת נפילת האיסור שני הקדירות נכנסו בספק דלא ידעינן לאיזה נפל ולכן מצטרפים. משא"כ בנפל בשתי קדירות בזה אחר זה דבקדירה ראשונה וודאי בעי' ס' דהא עדיין השני' לא נכנס' בספק דהא ידעינן דנפלה לקדירה א'. וא"כ ממ"נ גם בשני' צריך ס' בפני עצמה דממ"כ אי לא היה בקדירה א' ס' הרי חל שם איסור על הראשונה קודם שנפל האיסור לקדירה שניה וליכא שוב לצרפה לקדירה שניה. ואי היה ס' בקדירה א' וא"כ הראשונה בין פלט לתוכו כל טעם האיסור ובין לא פלט עכ"פ הותר. וא"כ אין הקדירה ראשונה נכנסת בספק דהא וודאי מותרת. לכן צריך גם בשני' ס' מלבד הראשונה וה"ה הכא בזיתים כיון שחתכן בזה אחר זה דינא הכי:

לא אמרינן בו חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד סעיף וי"ו כצ"ל:

ואף לפי מ"ש ס"ה ס"ק ך"ד:

ואם נתבשלו כו' ואף שבש"ע סימן ק"ו כו' והיינו כדעת הרשב"א הנ"ל דלא כהטור הנ"ל:

מ"מ הרי כ' מהר"ם כו' הביאו הש"ך סימן צ"ד ס"ק ך"ג:

וכ"פ הט"ז בסי' צ"ו ס"ק ה' דפשט הש"ע כו' ר"ל דהט"ז כ' הטעם להקל בבלע התירא דדוקא היכא דבלע איסורא דכבר חל שם איסור על החתיכה שוב אינו חוזרת להתירה משא"כ בבלע התירא דמעולם לא חל עליו שם איסור ולזה כ' המ"א דלשון הש"ע משמע דאין האיסור נפלט לגמרי וא"כ י"ל דנשאר תוך אותה חתיכה יותר ממה שמפליט לתוך כל החתיכה מחתיכות אחרות עד שאין באותה חתיכה ס' נגד מה שנשאר בתוכה ולפ"ז גם בבלע התירא יש לאסור:

היינו אף את"ל כו' ר"ל שהם מפרשים כוונת הש"ע דוודאי אי הוי ידעי' שפלט תחלה כל הבלוע בתוכו ונתפשט אח"ז הפליטה בכל החתיכות בשוה אז גם אותה חתיכה היתה מותרת כיון דפלטה כל האיסור שבתוכו אף דמעיקרא חל עליה שם איסור כיון דפלטה הכל הרי שוותה לחתיכות האחרות ופנים חדשות באו והיתה גם היא מותרת משא"כ השתא אנו אומרים דנשאר מעט בתוכה שלא פלטה מעולם ואף שלא נשאר בה כ"א כשעור שבלעו כ"א מחתיכות אחרות מן הפליט' ויש גם באותה חתיכה ס' לכן אמרי' כיון שפעם א' חל עליו שם איסור אינה חוזרת להתירא כיון דעכ"פ נשאר קצת בתוכה משא"כ בהיתרא בלע:

משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ואע"ג דהוא קודם פסח דגם חמץ בטל בס':

ואפשר דתיבת ועוד דהא בלא"ה כו' תיבת ועוד הוא ט"ס ור"ל כיון דחמץ בפסח אוסר במשהו וי"א דחוזר וניעור ואע"ג שכ' מ"א לעיל בס"ק ז' דבטעם לכ"ע לא אמרי' דחוזר וניעור צ"ל דזה לא כ' מ"א כ"א לסניף. ועיקר טעמו כמ"ש תחלה דלשון הש"ע בסי' ק"ו דלא נפלט האיסור לגמרי ונשאר בה יותר עד דליכא בחתיכה ס' וגם אולי לענין זה י"ל דחמץ שמו עליו ול"מ התירא בלע:

(לט) (ס"ק לט) אם אינה ב"י כו' וכתב הש"ך בי"ד ס"ס ע' כצ"ל:

(מ) (ס"ק מם) לא בטיל כו' הטעם כולי דטעם י"א דבטל ברוב דדוקא בלח דאזלינן בשאר איסורים בתר נ"ט וצריך ס' ומשום חומרא דחמץ הוי במשהו אבל ביבש דבשאר איסורים בטל ברוב ה"ה בחמץ וכ' המרדכי טעם המחמירים בחמץ ביבש משום דבלח כו':

ובנ"ה סי' צ"ב:

וא"כ בער"פ כו' ר"ל דלדעת נ"ה דהוי דשיל"מ א"כ גם בע"פ ניהו דהטעם שכ' ר"ס דחמיר חמץ דהוי בכרת כו' לא שייך בער"פ ולכן שלא במינו דאפי' לח בלח בטל בער"פ כמ"ש סעיף ב' אבל במינו אפי' יבש אינו בטל בער"פ משום דהוי דשיל"מ. אבל לפמ"ש מ"א דלא הוי דשיל"מ א"כ בער"פ בין לח ובין יבש בטל אפי' במינו:

כיצד נוהגים לענין ביטול יבש ביבש:

ומ"מ צריך כו' דביבש קי"ל דחוזר וניעור:

מצה כו' דאסורה מחמת הבלוע והבליעה אינו דבר שבמנין וכ"מ בי"ד:

דאל"כ אף בער"פ לא יתבטל במינו כנ"ל דאף בשאר איסורים לא בטיל דהוי דשיל"מ שיכול להגעילו אע"ג דלא קיי"ל הכי משום דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו או מטעמים אחרים כמ"ש סי' ק"ב סעיף ג' מ"מ בצירוף די"א דחמץ אפי' לאו כלי הוי דשיל"מ מחמירים עכ"פ בכלי חמץ ולפ"ז בכלי חרס דל"ל תקנה בהגעלה גם בער"פ בטיל. ולעל"ד כלי חמץ מצד הדין לא בטיל דהא כ' רמ"א בי"ד הטעם בשם המרדכי דמש"ה חמץ ל"מ דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורא בפסח הבא וזה לא שייך בכלי ולפמ"ש ה"ה חכם צבי בתשובה דכלי שעבר עליו יב"ח אפילו בפסח דקיי"ל נט"ל אסור מ"מ כה"ג הוי עפרא בעלמא שרי ואפי' לכתחלה כתב להלכה דמותר אפי' לפסח אלא למעשה לא מלאו לבו להקל לכתחילה א"כ כלי אמץ הוי דשיל"מ דהא לאחר פסח מותר ואינו חוזר לאיסורא בפסח הבא דהא טרם שיבא פסח הבא עברו עליו יב"ח וגם בפסח שרי. ועוד בלי דברי הח"צ הנ"ל י"ל לדעת המרדכי וכוותיה פסק רמ"א שם בי"ד הוי כלי חמץ דשיל"מ דהא הר"ן פ' כ"ש כתב ג"כ הטעם משום דחמץ הוי דשיל"מ דהיינו בהתערובות אחר פסח. (ויתבאר לקמן בס"ק מ"ג) ודחי דזה לא מיקרי דשיל"מ כיון דבעין אין לו מתירין אחר פסח. וכ' עוד שטעם האומרים דהוי דשיל"מ דס"ל דהא מן התורה אפי' בעין מותר לאחר הפסח דקיי"ל כר"ש אלא מדרבנן משום קנס אסור בעין לאחר הפסח וא"כ כיון דמן התור' הוי דבר שיל"מ חכמים שאסרוהו לא באו להקל על דין תורה וגם לדידן לא בטל. אלא שהר"ן דחה גם טעם זה בשלמא אי דשיל"מ לא בטיל מן התורה א"ש דודאי חכמים לא באו להקל על דין תורה אבל כיון דהא דדשיל"מ לא בטל ג"כ אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון דמדרבנן אחר הפסח אסור לא הוי דשיל"מ ובטל עכת"ד. וכיון דהמרדכי ורמ"א נתנו טעם משום דחוזר לאיסורו ולא כתבו הטעם משום דאחר הפסח מ"מ אסור מדרבנן. ע"כ גם הם ס"ל כיון דמן התורה מותר חכמים לא באו להקל ולא ס"ל כדחוי של הר"ן א"כ כלי אפ"ת דלא כתשובת ח"צ מיקרי דשיל"מ דהא מן התורה עכ"פ אינו חוזר לאיסורו בפסח דהא הוי נט"ל דמותר מן התורה וניהו דמדרבנן אסור מ"מ מיקרי לדידהו דשיל"מ:

(מא) (ס"ק מא) ויש כו' ואפשר בריח כו' כיון דבלא"ה יש מקילין ר"ל בריח גרידא:

(מב) (ס"ק מב) בין כו' פי' כו' די"א דאסור כו' ר"ל דהוי קשיא ליה למה כתב הרב"י דאם נתערב בס' קודם הפסח מותר לאחר פסח הא אפי' בפסח שרי דהא קודם פסח קיי"ל דבטל בס' אלא די"א לעיל סעיף ד' חוזר וניעור בפסח וכיון דידוע שיטות הרב ב"י בש"ע דבכ"מ דעה א' שהביא היא עיקרת בעיניו ובסעיף ד' הדיעה א' היא דאינו חוזר וניעור ולזה כתב המ"א דר"ל דינא הכי דלאחר הפסח שרי לכ"ע אפי' למ"ד חוזר וניעור משא"כ בפסח תלי' במחלוקת א"א חוזר וניעור:

מ"מ אם נתערב אחר הפסח כו'. מתיבת אחר הפסח כו' נמשך למטה וה"ק מ"מ אם נתערב קודם פסח ואשהיי' אז לאחר פסח עכ"פ בטל בס':

וכ' הב"ח כו' כדי לאכלו כו' והיינו לח בלח אע"ג דקיי"ל דאינו חוזר וניעור כמ"ש לעיל סעיף ד' מ"מ כיון דאיכא למ"ד דחוזר וניעור לכן עכ"פ לכתחלה אין לערבו בס' כדי לאכול בפסח אבל לערבו בס' כדי להשהותו מותר. אולם מ"א בס"ק מ"ה חולק עליו דאפי' לערבו לשהותו אסור ע"ש:

ודוקא שיש בו כזית בכא"פ דאז עבר על ב"י ולכן קנסוהו לאוסרו אחר הפסח. ועמ"ש ר"ס תמ"ב כו' מכאן עד ואם נתערב פחות מכזית הם דברי מ"א לא דברי הב"ח ומן תיבת ואם נתערב פחות כו' מתחיל שוב סיום דברי הב"ח:

די"א דאם אין בו ס' עובר עליו ר"ל אע"ג דליכא כזית בכא"פ כיון דעכ"פ אסור באכיל' מן התור' דהא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא וניהו דאינו לוקה משום טעם כעיקר על אכילתו מכיון דלא אכל כזית בכא"פ עכ"פ עובר על ב"י בשהייתו משום דמ"מ יש כזית חמץ ברשותו ומצורף ממילא וא"כ אם שהה אותו אסור אחר הפסח:

ומיהו במב"מ כיון שאינו עובר עליו מן התור' אפי' ליכא ס' דהא מן התור' ברובא בטיל ומותר באכיל' ניהו דמדרבנן אפי' לשהותו אסור כמ"ש מ"א בס"ק י"א מ"מ אם שהה עד אחר הפסח מותר. דהא לא עבר על ב"י מן התור':

וכמ"ש סעיף י"ב לענין נוקשה דהוי מדרבנן:

ואפשר דעז"כ הרר"י כו'. ר"ל שהטור הביא בשם הרר"י שכ' אם בטלו במזיד אדעתא דלשהי' אחר הפסח אסור. וכ' הטור ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברי' על תערובתו מאי נ"מ בביטולו הרי עבר עליו כו' ואם הוא דבר שאין עוברים על תערובתו אפי' ערבו על דעת לשהיי' שרי (ולדעת הטור שהביא מ"א ר"ס תמ"ב אפי' לכתחלה מותר לערבו לשהותו ע"ש) וע"ז כתב מ"א דאפשר דאיירי לערב מין במינו בפחות מס' ניהו דאינו עובר על תערובתו וכמ"ש מ"א מ"מ לכתחלה אסור דנראה כמבטל איסור וגם האיסור מעורב ניהו דרחמנא שריא ברובא מ"מ האיסור ישנו במציאתו תוך התערובות וכדעת הרשב"א בי"ד סי' ק"ט. ומה"ט אסור לבשלו ודלא כהרא"ש שהביא המ"א ס"ק י"א דס"ל דגם האיסור חוז' להיות מותר וכיון דישנו לאיסור תוך התערובות אין לערב לכתחלה להשהות אותו בפסח. ועיין בתשוב' הרשב"א הביא מ"א בס"ק ה':

ואם נתערב כו' מכאן מתחילים שוב דברי הב"ח:

ולזה נתכוין רמ"א כו'. דהב"ח ס"ל דמ"ש רמ"א ופחות מס' כו' קאי לכל תלתא ענייני שהזכיר המחבר גם על נתערב קודם פסח או תוך הפסח ואשהיי' וכיון דליכא ס' הא עבר על ב"י ויש לקונסו לאוסרו אחר הפסח. וניהו דהמ"ל דמיירי דליכא כזית בכא"פ אלא כיון דדבר זה במחלוקת שנוי. דלדעת י"א שהביא מ"א באינו מינו אפי' ליכא כזית בכא"פ כיון דליכא ס' עובר לכן ניחא ליה טפי לאוקמי דברי הגהת רמ"א שאין בו כזית דודאי לכ"ע לא עבר אבל דעת מ"א בס"ק מ"ה לפרש דברי רמ"א דלא כהב"ח אע"ג דלדינא מודה מ"א להב"ח:

(מג) (ס"ק מג) בין כו' ובר"ן כו' משמע דמותר אפי' באכילה כו' כבר הבאתי דברי הר"ן בס"ק מ' ע"ש שכ' די"א דמה"ט חמץ בפסח במשהו משום דהוי דשיל"מ דהא לאחר הפסח התערובת מותר. אע"ג דטעם דדשיל"מ לא בטיל משום עד שאתה אוכלו באיסור אכול אותו בהיתר וכמ"ש רש"י ריש מס' ביצה וכן קשה לטעם הר"ן שכתב בנדרים ע"ש אם כן בחמץ כיון דגם לאחר הפסח איכו מותר כי אם ע"י תערובות למה קורא אחר הפסח אכילתו יותר היתר מבפסח היינו טעמא דתוך הפסח אפי' ע"י תערובות מ"מ יש בתערובות הזה איסור אלא שהתור' התירתה משא"כ אחר הפסח כיון דלר"ש דקיי"ל כוותיה מותר אלא דחכמים קנסוהו ולא קנסוהו אלא כל זמן שהוא בעין ולא ע"י התערובות. ולפ"ז כשנתערב ליכא איסור כלל דהא כה"ג לא קנסוהו ואעפ"כ דחה הר"ן דל"מ דשיל"מ אלא כשמותר אחר הזמן אפי' כשהוא בעין וכמבואר לעיל ס"ק מ':

ולכן הוכיח מ"א דע"כ התערובת לאחר הפסח אפי' נתערב בפסח מ"מ אחר הפסח אפי' באכילה מותר דאל"כ הא הר"ן קאי על מה שנתערב תוך הפסח דאסור במשהו משום דהוי דשיל"מ ואם הי' אחר הפסח אסור באכילה איך קורא אותו דשיל"מ. אע"ג דגם דעת הרמב"ם דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ. מ"מ לא מצי מ"א לדייק כי אם מדברי הר"י דהא בלא"ה צ"ב איך קראוהו דשיל"מ דהיינו שימתין עד אחר הפסח ויהי' מותר הא קיי"ל דאפי' לא נתערב אלא משהו אסור לשהותו אלא צריך לשרפו וכמ"ש ר"ס זה. (גם להרמב"ם י"ל כמ"ש להבא להר"ן) אלא י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן כיון דמן התורה מותר לשהותו ואין איסור בשהייתו כי אם מדרבנן וחכמי' לא באו להקל. ולפ"ז אין הכרח די"ל דאחר הפסח אסור באכילה ואעפ"כ הוי דשיל"מ. כיון דמן התורה מותר באכילה חכמים לא באו להקל והוי דשיל"מ אבל הר"ן דלא ס"ל הכי דהא הקשה דל"מ דבר שיל"מ אלא כשההיתר אפי' בהיותו בעין אע"ג דמן התור' מותר אפי' כשהוא בעין וכמ"ש הר"ן דס"ל לבעלי סברא זו ע"כ דלא ניחא להר"ן בזה כמ"ש לבסוף דדין דדשיל"מ גופא אינו אלא מדרבנן א"כ א"א דאסור באכילה טפי הו"ל לר"ן לדחות דבריה' דאפי' ע"י תערובות אין לו מתירים דהא גם אחר הפסח אסור באכילה. אלא ודאי דס"ל דמותר באכילה אחר הפסח ואע"ג דאכתי המ"ל איך יקרא דשיל"מ הא מדרבנן אסור לשהותו עד אחר הפסח כנ"ל. י"ל ניהו דאנן קי"ל כהמרדכי דס"ל אסור לשהותן אבל הר"ן י"ל דסביר' ליה כהפוסקים וכן דעת הרמב"ם דחמץ שנאסר ע"י משהו מותר לשהותו. אלא דלפ"ז אין למ"א ראי' מהר"ן היכא דעבר ואשהי' אפי' בשוגג כל שכן במזיד דמותר דמה. שמותר להר"ן אחר הפסח אפי' באכילה משום ששהה אותו בהיתר אבל לדידן דאסור לשהותו מנ"ל אם שהה באיסור שיהי' מותר באכיל' ע"כ צ"ל דלא הביא מ"א לדידן ראייה מהר"ן כ"א דהר"ן הכי ס"ל דמותר אפי' באכילה אחר הפסח:

(מד) (ס"ק מ"ד) ונתערב כו' דהא ר"י כו' א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ס' מותר דאל"כ מאי איכ' בין תוך זמנו לאחר זמנו. ורבא כו' לאח"ז מותר כר"ש וכיון דלשון רבא בלאחר זמנו שוה ללשון של ר"י ע"כ גם פירוש דבריהם שוה גם לרבא לאחר זמנו לא בעי ס':

ועוד כו' אפי' לר"י כו' ולמה דייק רבא ואמר כר"ש:

ועוד דפריך כו' אהא דאמר רבא לא"ז מותר כר"ש והא גם לר"ש חמץ אחר הפסח אסור משום קנס:

כל האסורים ר"ל אפי' מין במינו:

א"ו דבטיל ברוב לכן פריך שפיר והוכחות המקשן דע"כ רבא מתיר לאחר זמנו ברוב משני הוכחות ראשונות שלמ"א א' מדלשונו שוה ללשון ר"י וכיון דלר"י ע"כ סגי ברוב א"כ ה"ה לרבא ועוד מדאמר לא"ז מותר כר"ש ובס' אפי' לר"י שרי כנ"ל:

וכ"מ ברי"ו כו' וא"א דבעי ס' כו' בשלמא אי סגי ברוב יש ג' חלוקים אחר זמנו ברוב לפני זמנו בס' תוך זמנו במשהו משא"כ אי גם אחר זמנו בס' א"כ א"ז שוה ללפני זמנו וליכא כ"א שני חלוקים עבי"ד סי' צ"ט דין המערב במזיד:

(מה) (ס"ק מה) סגי כו' פדיון כמ"ש רס"י זה כצ"ל:

ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח וכ"ש תוך הפסח בפחות מס' דאסור באכיל' משום דטעם חמץ קטעים כמ"ש לעיל בס"ק מ"ב בשם הב"ח ובזה חולק על הב"ח בכוונת רמ"א דהב"ח סבירא ליה דרמ"א קאי על כל ג' דינים שהזכיר המחבר גם על נתערב קודם פסח או תוך פסח ולזה הוצרך לומר כיון דכה"ג אסור באכילה ע"כ רמ"א אינו מתירו אלא בהנאה והמ"א ס"ל דלשון רמ"א משמע ואפי' באכילה שרי וא"כ ע"כ צ"ל דרמ"א לא קאי כ"א אדסמיך ליה שנתערב אחר פסח ולפ"ז מיירי רמ"א אפי' נתערב כזית דלא כמו שהוצרך הב"ח לומר לפי שיטתו דרמ"א מיירי אפי' נתערב קודם הפסח או תוך הפסח דמיירי דוקא דליכא כזית חמץ כמ"ש ס"ק מ"ב אבל לדינא אין בין הב"ח למ"א כלום:

והיכי כו' עד ס' כדי לאכלן כיון שנתערב בס' קודס הפסח וטחנן והוי קמח דהוי לח בלח דקי"ל בסעיף ד' דאינו חוזר וניעור ומן הדין מותר לאכלן בפסח אפ"ה אסור להוסיף כו' והוי כמבטל כו' אלא דקשי' ליה הא הביא מ"א בס"ק י"ג בשם הש"ך דהרשב"א ס"ל אפי' לח בלח חוזר וניעור וע"כ צ"ל דהיא תשובה אחרת:

ולאכול כ"א בפ"ע ר"ל קודם טחינה והיינו לבדקן בעת האכיל' אם לא יהיה מבוקע אפ"ה אסור דהא יש בהן מחומצות שאין ביקוען ניכר וניהו כיון דאין האיסור ניכר ראויה להתבטל ברוב מ"מ בפסח אינו בטיל ואע"ג דנתבטלו ק"פ מ"מ ביבש קי"ל בסעיף ד' דחוזר וניעור:

ולפמ"ש לעיל בשם הב"ח מותר להוסיף ולשהותן כו' דמשמע מלשונו דהרשב"א אוסר להוסיף אפי' לשהותן אע"ג דכ' הרשב"א בתחלת דבריו אסור להוסיף כו' כדי לאכלן מ"מ ס"ל למ"א מה שסי' לשהותו נמי אסור. מיירי אפי' אם ירצה להוסיף עד ס' כדי לשהותן אסור דאל"כ ה"ל להרשב"א לבאר היתר זה דמותר להוסיף עד ס' כדי לשהותן אע"כ דגם כה"ג אסור דהוי כמבטל איסור לכתחל' דלא כהב"ח:

וא"ל מסי' תנ"ג כצ"ל בחטים שיש בהן שצמחו ונתחמצו אם יש ס' נגדן מותר לטחנן ויתבטלו בס'. וכתב הטור שם הטעם דל"מ מבטל איסור לכתתלה דאין כוונתו לבטל:

דשם מיירי שהיה ס' וא"צ להוסיף כלום אלא מה שטחנן אע"ג דקיי"ל בריה אינה בטלה ואם נתרסקה בטלה ואסור לרסק הברי' כדי לבטלה דהוי מבטל איסור. וא"כ ה"ה בדגן שצמח כיון דעתה קודם טחינה ניכרים אותן שצמחו ויש לבררן וע"י הטחינה יתבטלו מ"מ לא הוי מבטל איסור דאין כוונתו לבטלו כ"א לטוחנן כדי שיהי' קמח וראו' לאפות ולאכול וממילא נתבטלו משא"כ הכא ע"י שמוסיף עליהן הרי מתכוין לבטלן:

דוקא פחות מכזית דכזית לי"א שהביא מ"א לעיל ס"ק מ"ב אפי' ליכא כזית בכא"פ עובר באינו מינו. ואם כן אסור לאחר פסח משום קנס אע"כ דליכ' כזית אע"ג דהא מיירי במין במינו וכיון דאיכא רובא לא עבר כמ"ש מ"א שם מ"מ הכא דלמא אית בהו גרגרי' שנתבקעו וניכרים וכמ"ש רשב"א דאין בטילים כיון שהאיסור ניכר ולכן אם הי' כזית היה עובר בב"י. והנה מבואר שכ' מ"א בס"ק מ"ב בשם הב"ח דאסור לערבן לכתחלה כדי לאכלם בפסח אבל כדי לשהותו שרי ודעת רשב"א בס"ק זה דאפי' כדי לשהותן אסור וכ' מ"א דאין להקל נגד הרשב"א משמע דס"ל דאפי' לערבן לשהותן אסור ולעיל בס"ק י"א כ' מ"א במין במינו שנתערב ביבש בריבא אם יכול לבשלם ויהי' נימח ויתערב קודם פסח בס' אז מותרו' לאכלן בפסח ואין זה מבטל כו' עכ"ל משמע דאפי' להוסיף עד ס' לאכלן מותר והם לכאורה נגד מ"ש פה אולל לק"מ דהב"ח אוסר לערב חמץ שהוא בעין משא"כ מ"א בס"ק י"א דמיירי שכבר נתערב ברוב וכיון שהוא מינו ומותר מן התורה ברוב אם מוסיף עד ס' ל"מ מבטל כו' כמ"ש שם ואפילו להוסיף לאכלן בפסח שרי:

וכן מה שהסכים פה לרשב"א דאפי' להוסיף ולטחנן לשהותן אסור דהוי כמבטל אע"ג דכבר מעורבים ברובא מכל מקום כיון דהאיסר ניכר דאפשר לבדקן דלמא אית בהו מבוקעי' הוי כאלו לא נתערב עד עתה ולכן הוי כמבטל כו'. ועבי"ד סי' קל"ד לענין למכור לגוים:

שמרי כו' דלא כע"ש שכת' דשמרים לא הוי דבר המעמיד ובטלים דלעיל סי' תמ"ב ובי"ד מבואר דהוי דבר המעמיד:

כ"כ בס' צ"צ סי' פ' כו' שמא נשאר קצת מהחלב חטה בעין כו' וכמ"ש לעיל בסעיף ד' בפת שנפל ליין דחיישינן שנשאר פרורין בעין:

ולפמ"ש לעיל אין איסור כו' ובס' ח"מ חלק עליו לפ"ד רשב"א ורי"ו שהביא מ"א רס"י תמ"ב דכל דבר דתחלת תיקונו כך אינו בטל ע"ש וה"ה הכא כיון שבא לתקן היין לא בטיל ולענ"ד אין מזה סתירה לדברי מ"א דהא מבואר בהרשב"א הטעם דהוי כדבר המעמיד ולא בטיל עבי"ד ס"ס קל"ד והיינו דוקא כשבא לתקן הטעם משא"כ הכא דלא בא אלא לתקן המרא' לא מיקרי מעמיד ובטל דחזותא לאו מלתא:

ועיין במ"א סי' תי"ג ס"ק ז' ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"ב שהאריך ומסיק דבאיסור דרבנן חזות' לאו מלתא:

(מו) (ס"ק מו) אינו כו' ונ"ל דאפי' באכילה שרי ובח"י כ' שבריב"ש מבואר להדיא דאסור באכילה:

והא דכ' הר"ן כו' צריך ביעור מדרבנן דס"ל כיון שהוא בבית גוי והגוי מקבל עליו אחריות אין הישראל המפקיד עובר ואייתו ראייה ממכילתא. ולכן כתב דא"צ ביעור כ"א מדרבנן אבל לא קיי"ל כוותיה כמבואר לעיל סי' תס"ב דישראל עובר כה"ג:

כיון דזה החמץ צ"ב דהא הוא חמץ גמור אלא דמן התורה הרי הוא כמבוער לדעת הר"ן דהוי כאלו מכרו לגוי כיון שהוא בבית גוי והגוי קיבל עליו אחריות וע"ש הטעם דחיישינן להערמה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.