אפיקי ים/א/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א יט

סימן יט
בענין הנ"ל. ועוד בכמה ענינים בש"ס

שלום רב לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם. חריף ובקי נפלא. צמ"ס וכו' כש"מ מרדכי אלי' שליט"א רבינאוויץ הגאב"ד דוואשילקאווע:

אחדשה"ט...

א

א) ראיתי לכת"ה שי' שהאריך בנדון הספק בסוטה שאסורה על הבעל בחייבי לאווין. מהו דינה לענין יבום כיון דלא חל איסור סוטה כלל על הבעל. והביא כת"ה ראי' לזה ממתני' דסוטה (דף כ"ג ע"ב) אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר. לא שותות ולא נוטלות כתובה. ופרש"י ז"ל משום דבעינן אשה הראוי' לקיימה והכי תניא בספרי כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר יעוי"ש. ואי נימא דהיכא דאסורה לו מקודם בלאו לא נתוסף שום איסור ע"י הזנות משום דאין איסור חל על איסור. א"כ ל"ל קרא למעט דאינן שותות משום דאינן ראויין לקיימן תיפוק לי' בלא"ה דלאו בת שתי' הן דהא תנן במתני' (דף י"ח ע"ב) זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא הי' מתנה עמה. א"כ כל הני כיון דאינן נאסרות ע"י זנותן. ממילא לאו בת שתי' הן. ול"ל למעט מטעם דאינן ראויין לאישות. וע"כ ראי' מזה דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ שפיר קרינן בה והיא נטמאה ודינה כסוטה דעלמא לגבי היבם דעכ"פ שם טומאה איכא עלי':

ויתיישב בזה מאי דאמרינן (בדף כ"ו ע"ב) ע"י כל עריות מקנין פשיטא. מהו דתימא ונטמאה ונטמאה שתי פעמים אחד לבעל ואחד לבועל היכא דקמיתסרא בהאי זנות. אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אימא לא קמ"ל. והקשו בתוס' ז"ל הא שמעינן לה מאלמנה לכה"ג דאסורה וקיימא לבעל ואפ"ה איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לא"ה היתה שותה עיי"ש. ולמ"ש ניחא דמאלמנה לכה"ג אין ראי' דשאני התם דעכ"פ חייל איסור טומאה אף לגבי הבעל וקרינן בה והיא נטמאה ודינה כסוטה לגבי יבום וע"כ איצטריך מיעוטא דאשתו. משא"כ בהא דתנן ע"י כל עריות מקנין דטומאה כתיב בהו בעריות בלא"ה. ואין נפ"מ בקינוי זה לגבי בועל בשום דבר. ואפי' לפי"מ שמבואר בירושלמי הובא בתוס' ז"ל ר"פ כשם שגם לאחי הבועל אסורה ליבום. מ"מ עכ"פ בעריות ל"ש כ"ז. ואדרבה סוטה נתלית בעריות שטומאה כתיב בה כעריות. וע"כ אמרינן שפיר דה"א כיון דאסירא וקיימא לבועל ולא נתוסף גבי' משום טומאה. אימא לא קמ"ל:

אמנם לפי"ז יקשה לכאורה מאי דאמרינן בש"ס (בדף כ"ה ע"א) אהא דמתני' דאלמנה לכה"ג גו"ח לכהן הדיוט וכו' לא שותות ול"נ כתובה מישתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקני לה. ולמאי אי לאוסרה עלי' הא אסירא וקיימא אלא לאו להפסידה כתובתה אמר ר"י מדסקרתא לא לאוסרה לבועל כבעל דתנן כשם שאסורה לבעל וכו'. ויקשה דיותר הול"ל דאהני קינויו לענין יבום שתידון כסוטה. ואף אם לגבי יבם נמי אסורה בלא"ה. מ"מ נפ"מ דלולא הקינוי וסתירה מותרת להתייבם מדאורייתא בחייבי לאווין דאתי עשה ודחי ל"ת וא"כ טובא מהני הקינוי ונרויח בזה דאף כשאסורה לבועל ג"כ בלא"ה מ"מ נפ"מ מהקינוי לגבי יבום. והשתא דמשני לאוסרה לבועל ע"כ צ"ל דלבועל היתה מותרת. וא"כ לענין ממזרת דמתני' ע"כ מיירי דהבועל ג"כ ממזר והוא דוחק ויותר ניחא לומר נ"מ לענין יבום. אע"כ כיון דאסורה עלי' בלאו לא חל איסור סוטה דאאחע"א ואינה נידונית כסוטה כיון דאין על הבעל משום איסור טומאה. וע"כ אמר דנפ"מ רק לענין בועל. ואפ"ל דלא אסיק אדעתי' כ"כ שיקנא לה לענין היבום כשימות בלא בנים דזו להוציאה קיימא ולגרשה. וע"כ שייך שפיר לומר שמקנה לה לאוסרה לבועל. ואין להוכיח מזה כ"כ. אלה דברי כת"ה שי':

ב

ב) ונ"ל דאין מכ"ז ראי' לנ"ד. למ"ש לעיל בסי' שלפנינו דאם היא מותרת לבועל כגון שהיא ממזרת והוא ג"כ ממזר. אז י"ל שפיר דאתוסף איסור סוטה גם על הבעל משום איסור מוסיף דבועל. דמוסיף איסור עלי' לאחר מיתה וגירושין למ"ש האחרונים ז"ל דבכה"ג ג"כ הוי מוסיף. א"כ י"ל דמתני' מיירי בכה"ג שהיא אסורה לבעל ומותרת לבועל. וכן מוכרח באמת למסקנא. וא"כ אי לאו דמיעט קרא משתי' מטעם דאינן ראויין לאישות היתה שותה שפיר. ולא תקשה כיון דאינה נאסרת לבעלה בלא"ה לאו בת שתי' היא דכל שתיבעל ולא תהא אסורה עלי' לא הי' מתנה עמה. דז"א כיון דבאמת נתוסף עלי' איסור סוטה ג"כ כמ"ש. וממילא ניחא נמי הא דאמרינן בש"ס דמקני לה לאוסרה לבועל. משום דבע"כ מיירי מתני' באופן דמותרת לו עד השתא. דאל"כ לאו בת שתי' היא בלא"ה דלא אתוסף איסור על הבעל וזה ל"ק כיון דגם על הבעל נתוסף איסור ע"י הזנות א"כ בפשוט ניחא דמקני לה להוסיף איסור. דזה נראה דוחק לש"ס כיון דבלא"ה אסירא וקיימא וע"כ אמר רק לאוסרה לבועל. וא"ש:

ג

ג) עוד י"ל דהא דממעטינן משתי' כל הני דאינן ראויין לקיימן הוא חד טעמא עם הא דמתני' דכל שתיבעל ולא תהא אסורה לא הי' מתנה עמה. ואידי ואידי חד טעמא הוא משום שלא נאסרה עלי' מצד הזנות ובין אם אסורה וקיימא עלי' מכבר ובין באופן דמותרת לו מכבר ורק דגם השתא לא נאסרה לאו בת שתי' היא ואין שתי' אלא בראוי' לאישות עד השתא וע"י הזנות נאסרה. ובלא"ה אין ראי' מסוטה ספק למאי שנסתפקתי בסוטה ודאית. דאפי' אם נאמר בודאית דכל שלא נאסרה על הבעל מחיים בלאו דלא יוכל בעלה וגו' ל"ש דתהי' כערוה גמורה לגבי יבום מטעם דטומאה כתיב בה. מ"מ בסוטה ספק בודאי אסורה להתייבם עכ"פ להאי טעמא דאמרינן בש"ס (דף ו') דלאחר ולא ליבם וא"כ לאו מצד טומאה דבעל אסורה להתייבם. רק דהוא איסור מיוחד ליבם ולא תלי בטומאה דבעל. ואפי' לטעמא דק"ו הוא במותר לה נאסרה וכו' אינו ברור עוד דבכה"ג דלא נאסרה על הבעל מטעם דאין איסור חע"א תהי' מותרת להתייבם. וכמ"ש בסי' הקודם. עכ"פ בסוטה ספק לאו מטעם טומאה דבעל הוא ול"ש לספיקותינו בסוטה ודאי:

ד

ד) ובעיקרא דמילתא מאי דפשיטא לי' לכת"ה שי' דאם לא נתוסף איסור על הבעל ע"י הזנות. לאו בת שתי' היא מכח מתני' דכל שתיבעל ולא תהא אסורה לא הי' מתנה עמה. לדידי מספקא טובא די"ל כיון דעכ"פ זינתה תחתי' ומעלה בו מעל ונטמאה. ותמעול מעל באישה קרינן בה ובת שתי' היא. וכמו שכתב סברא זו המהרי"ק ז"ל מובא בט"ז יו"ד (סי' צ"ט סק"ט) דאשה שזינתה ולא ידעה שיש איסור בדבר דמ"מ נאסרה דעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה יעוי"ש. וה"נ אפ"ל בהיפוך דגם באופן דאינה נאסרת ע"י הזנות מ"מ כיון דמעלה מעל באישה בת שתי' היא. ואף דבקרא כתיב ונטמאה דדרשינן מזה שאסורה לבעל. היינו לומר דאם היתה מותרת לו עד השתא נאסרת עלי' אבל עכ"פ גם אם לא נאסרה השתא כיון דמעלה בו מעל ונטמאה דהיינו שזינתה תחתי' י"ל דבת שתי' הוא:

ה

ה) וראי לזה מהא דמוקמינן בש"ס (בדף כ"ו ע"ב) קרא דשכבת זרע. למעוטי שקינא לה דרך איברים ואף דפריצותא בעלמא היא. מהו דתימא בקפידא דבעל תלי רחמנא ובעל הא קפיד קמ"ל. וחזינן דאי לאו דמיעט דרך איברים הו"א דקינוי הוא משום קפידא דבעל אף דאינה נאסרה עלי' בכך. א"כ אף לבתר דמיעט קרא דרך איברים. י"ל דהוא משום דפריצותא בעלמא הוא ולא קרינן בזה ומעלה בו מעל. משא"כ היכא דבאמת זינתה ומעלה מעל באישה י"ל דבת שתי' היא. והא דתנן דכל שתיבעל ולא תהא אסורה לא הי' מתנה עמה. היינו בזנות דאינה תחתי' כגון לאחר גירושין דע"ז קאי במתני'. או אפי' בזנות שתחתי' רק שלא הי' בזה קינוי. דבזה כל שאינה נאסרת ע"י הזנות וגם לא קינא לה ולא הי' בזה קפידא דבעל לא קרינן בה ומעלה מעל באישה ואינו מגלגל עלי'. ולהכי בהא דבעי ר"י מהו שיתנה אדם על נשואין הראשונים. פשיט לה ממתני' דכל שתיבעל ולא תהא אסורה לא הי' מתנה הא אסורה ה"נ דמתני. דמשמע דאפי' בזנות שתחתי' מ"מ בעינן שתהא אסורה עלי'. היינו טעמא משום דעל אותו זנות לא קינא לה ולהכי אי לאו דנאסרת לא קרינן ומעלה בו מעל. משא"כ אם קינא לה ונסתרה אף באופן דאינה נאסרת מ"מ כיון דבעל קפיד והיא מתכוונת למעול מעל באישה בת שתי' היא. ועי' בתוס' ז"ל (דף כ"ג ע"ב) בד"ה ושומרת יבם שהקשו ארש"י ז"ל שפי' דהא דתנן במתני' ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה. דא"ש אפי' ס"ל דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה דנהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה. והקשו בתוס' ז"ל דאי ס"ל דמותרת ליבמה למאי איצטריך קרא למעט משתי' והא תנן כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא הי' מתנה עמה יעוי"ש ולכאורה נראה מקושי' היפך מ"ש דכל היכא דאינה נאסרת לאו בת שתי' היא. אבל באמת אין מזה ראי' ושפיר הקשו. דל"ש ותמעול מעל באשה רק בכנוסה שזינתה. אבל בשומרת יבם בודאי לא מעלה בו מעל במה שזינתה כ"ז שלא ייבמה. ובזה אם אינה נאסרת בודאי לאו בת שתי' היא:

ו

ו) והאיר ד' את עיני ומצאתי במנחת חינוך (מצוה שס"ה) מביא בשם ס' עצי ארזים דגם היכא שאינה נאסרת על בעלה. מ"מ מקנא לה ושותה וכתב כן בדעת הלבוש ז"ל עיי"ש. וכן מביא בשם המל"מ ז"ל שהעיר בסברא זו מהא דאמרינן בש"ס למעוטי דרך איברים ויעוי"ש במנח"ח מ"ש בזה. וראיתי במל"מ פ"א ה"ג שם שהעיר בקושי' תוס' ז"ל ארש"י ז"ל בהא דשומרת יבם. וכתב דצ"ע מה יענו לדברי הש"ס בהא דאמר פרט לשקינא לה דרך איברים. ולמ"ש י"ל דשאני שומרת יבם דלא קרינן בה ותמעול מעל באישה כמ"ש. שו"מ בס' בית הלוי (ח"ב סי' מ') שכתב ג"כ דאף בזנות דאינה נאסרת על בעלה. מ"מ מקנין לה ושותה מהכרח סוגיא זו דדרך איברים. רק דלו שיטה אחרת בזה. דאף דבזנות דעלמא אינה נאסרת מ"מ ע"י קינוי וסתירה נאסרת ובזה מתרץ ג"כ קושי' תוס' ז"ל בשומרת יבם יעוי"ש. ונראה שהבין כן גם בכוונת המל"מ ז"ל. ושוב עיינתי בס' עצי ארזים באה"ע (סי' כ') כתב בהדיא דאין חילוק ואם אינה נאסרת ע"י זנות לחוד לא מהני גם קינוי וסתירה לאסור. רק דמ"מ בת שתי' היא משום קפידא דבעל יעוי"ש שמפורש יוצא כן מדברי' ז"ל שם:

ז

ז) ומ"ש עוד דלכאורה אפשר לומר דאיסור סוטה חייל אאיסור אחר במוסיף. מטעם דשם זנות פסול אפי' בישראל כדאמרינן בש"ס דקידושין (דף ע"ז ע"ב) דמטעם זה חייל איסור זונה אאיסור גרושה וחללה. בלאו מאי דדחי לה כת"ה בעצמו. י"ל למ"ש במל"מ פי"ט מה' איסורי ביאה ה"ה דל"ש זה רק בפסולי כהונה דהוי מוסיף משום דשם זנות פוסל אפי' בישראל משא"כ בפסולי קהל ל"ש זה דבלא"ה אסורה לכל יעוי"ש:

ח

ח) מ"ש כת"ה שי' לתרץ מה שמקשים לשיטת הברכי יוסף הובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' שכ"ב סק"ב) דאם הפריש חלה מעיסה ונאבדה חייב באחריותה כמו בראשית הגז. ומקשין העולם ממתני' דפסחים (דף מ"ו ע"א) דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. דאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עלי' בבל יראה ובבל ימצא והיינו משום דלאו דידי' הוא וכדפרש"י ז"ל. ואי ס"ד דיש על הבעלים חיוב אחריות ואם נאבדה החלה חייב להפריש אחרת. א"כ מי גרע מחמץ של אינו יהודי שקיבל עלי' אחריות דאתרבי' בבל יראה וב"י. וכתב הד"ג יחי' דלק"מ. דדוקא אם רמי עלי' חיוב אחריות בשביל אותו החמץ שנאבד מחשיב כשלו לענין ב"י וב"י משא"כ חיוב אחריות דחלה להברכי יוסף ז"ל אינו בשביל חלה זו שהפריש. רק דחיוב נתינה רמי עלי' בשביל עיסתו. ופשוט שאם נאבדה העיסה אין עלי' עוד חיוב אחריות. וכן אם הפריש תחלה יותר מכשיעור ונאבד יוכל להפריש אח"כ פחות ממה שהפריש בראשונה. דאין האחריות בשביל החלה שאבדה כ"א בשביל העיסה שנתחייבה בחלה. א"כ ל"ש לחשוב החלה שנתחמצה כשלו לעבור עלי' בב"י משום חיוב אחריות כיון דאין האחריות מחמתה רק מחמת העיסה שאפאה ולא נתחמצה. עכ"ד הד"ג יחי':

ואף דלכאורה צדק מאד בסברתו בזה. בכ"ז נראה להכריח דגם בכה"ג דאין חיוב האחריות בשביל החמץ עצמו מ"מ מחשיב כשלו לענין ב"י. דהנה שם לעיל (דף ה' ע"ב) מדמי הש"ס דין זה. דחיוב אחריות מחשיב החמץ כשלו לענין ב"י. לדין דבר הגורם לממון דאיפלגו בזה ר"ש ורבנן בעלמא. והש"ס פריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר. ומתרץ שאני הכא דאמר לא ימצא. ואיכא דאמרי הניחא למ"ד דבר הגול"מ לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא. אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל. איצטריך סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל. ומשמע דקמ"ל דגם בזה דבר הגול"מ כממון דמי. ועי' בקצוה"ח סי' שפ"ו סק"ז. עכ"פ מבואר בש"ס דחד דינא הוא עם הא דאמרינן בעלמא לר"ש דבר הגול"מ כממון דמי. והרי חזינן לר"ש דס"ל בקדשים שחייב באחריותן דהוי דבר הגורל"מ וכממון דמי. אף דחיוב אחריות בהן אינו בשביל הקדשים שהפריש רק מצד חיוב נדרו שעלי' שאמר הרי עלי. והראי' דכשהפריש שור ונגנב או נאבד. יוכל עתה להפריש כבש או עוף. כמבואר בב"ק (דף ע"ח ע"ב). ובכ"ז אמרינן בזה דין דבר הגול"מ לר"ש. וה"ה נמי בחמץ כה"ג נחשב כשלו לענין ב"י וב"י:

ט

ט) עוד ראיתי לכת"ה שהביא במכתבו מ"ש התוס' רי"ד ז"ל בחי' לב"מ (דף צ"א ע"א) דהא דאמרינן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי לאו דנפקע ממנו שם מלקות לגמרי אלא עדיין חיוב מלקות עלי' וממונא הוא דלא שביק לי' שילקה. והיכא דלא יהיב לי' ממונא כגון שהוא עני ואין לו מה ליתן מלקינן לי'. וכת"ה כתב דלפי"ז אין צריכין שוב למ"ש בתשו' ב"י בדיני קידושין סי' ב' מובא בפ"ת חו"מ (סי' ל"ד סק"א). דאם הכה את חבירו הכאה שי"ב שוה פרוטה אף דהדין דמשלם ואינו לוקה. מ"מ רשע מקרי ופסול לעדות מה"ת כיון שיש בלאו זה מלקות בהכאה שאין בה ש"פ. ולדברי התוס' רי"ד ז"ל א"צ לזה דגם כשיש בו' ש"פ ומשלם לא נפקע לגמרי חיוב המלקות. עכ"ד:

ולדידי תמוה טובא. דאיך נוכל לומר דבחובל בחבירו בשוה פרוטה. אם הוא עני ואין לו מה לשלם מלקינן לי' כמ"ש התורי"ד ז"ל. דאיך נפרנס משנה ערוכה בב"ק (דף פ"ז ע"א) העבד והאשה פגיעתן רעה. החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם. הרי מבואר דאף שהי' עניים בשעה שחבלו ולא הי' להם מה לשלם מ"מ אין לוקין. דאם לוקין אז. א"כ שוב נפטרו גם מממון אף כשיהי' להם לשלם אח"כ משום דקלב"מ. ודוחק לומר דמיירי דוקא בלא התרו בהם למלקות. דכמו הא דאמרינן החובל בהן חייב מיירי גם בכה"ג דהתרו בי' ה"נ הא דאמר הם שחבלו פטורין מיירי גם בהתרו בהן ועוד דא"כ יותר הו"ל למתני' לומר דכשהתרו בהן למלקות עוד יותר פגיעתן רעה דאף לאחר זמן שנתגרשה האשה ונשתחרר העבד פטורין מלשלם. וע"כ דמוכרח מזה דנפקע לגמרי חיוב המלקות בחבלה שיש בה ש"פ ואף כשהוא עני ואין לו לשלם לא מלקינן לי'. וד' התורי"ד ז"ל צ"ע. ואולי קאי למ"ד בעלמא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי דלא הוי גזה"כ דמשלם. ורק משום דתרתי לא עבדינן ס"ל דמשלם ואינו לוקה כדס"ל לעולא בכתובות (דף ל"ב ע"א) ולדיד' אפ"ל דכשהוא עני כיון דלא עבדינן בי' האי חיובא דממון מלקינן לי'. משא"כ החבלה דהוי גזה"כ דמשלם. בודאי גם כשהוא עני ואין לו לשלם לפי שעה מ"מ אין עלי' חיוב מלקות כלל. דנתקה התורה הלאו לתשלומין. וצ"ע עוד בזה:

י

י) ומה שהעיר כת"ה בסוגיא דמכות (דף ח' ע"ב) דמוקי הש"ס לברייתא דישראל לוקה ע"י עבד כגון שהכהו הכאה שאין בה ש"פ דלוקה משום לא יוסיף. וקשה לכאורה. דבעבד אף בהכאה שיש בה ש"פ ילקה דהוי מלקות לעבד ותשלומין לאדון. וכן העיר בהגהות פורת יוסף. וכתב כת"ה יחי' לתרץ עפ"י מ"ש הקצוה"ח בסי' תכ"ד. דעיקר תשלומי החבלה הוי לעבד אלא שחוזר הרב וזוכה ממנו דמה שקנה עבד קנה רבו. ונמצא דהוו תשלומין ומלקות לעבד וא"ש. ולי נראה בפשוט דלא ק"מ. דמבואר הוא בגיטין (דף י"ב ע"ב) בהא דפריך רפואתו דידי' היא דבעי איתסויי בי'. דאף דתשלומי חבלה דעבד הוי לאדון. מ"מ דמי רפואה משלם לעבד. ובתוס' שם נסתפקו איך הדין אם חבל בעבד שלו יעוי"ש. א"כ כשיש ש"פ בחבלה לא פסיקא למתני דלוקה. דאם דמי רפואה מגיע לש"פ הוי מלקות ותשלומין לעבד ומשלם ואינו לוקה. להכי אמר דוקא בהכהו הכאה שאין בה ש"פ דבזה פסיקא לי' דלוקה. ופשוט:

יא

יא) ואשר העירותי עמ"ש המרדכי הובא בחו"מ (סי' ל"ג סעיף ט"ז) ובסמ"ע ז"ל שם. דהנרצח יכול להעיד על הרוצח להרגו. וכתבתי דצע"ק למאי דקיי"ל כשמואל בסנהדרין (דף מ"ה ע"ב) דנקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב. א"כ הרי כ"ז שהנרצח חי אינו נהרג הרוצח. ולאחר שימות הנרצח הו"ל כנקטעה יד העדים. ומשמע מתוס' ז"ל שם בסנהדרין בתי' שני דגם ברוצח הדין דנקטעה יד העדים פטור ותי' זה עיקר כמו שהכריחו האחרונים ז"ל מד' התוס' במכות (ד"ב ע"א) ד"ה כל יעוי"ש. וכ' כת"ה דדוקא בנקטעה יד ב' העדים פטור. אבל בכה"ג יתקיים יד העדים בשני דגם בחד סגי כדתנן אחד מן העדים דוחפו כו' ואם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן. ולדעתי נראה דאדרבה ממתני' ראי' להיפך דמדחזינן דאם לא מת ע"י הראשון אז העד השני נוטל את האבן והוא ג"כ קודם לכל העם. וכ"ז משום הקרא דיד העדים וגו'. א"כ כיון דבעינן קרא כדכתיב ממילא אם נקטעה יד של אחד מהעדים ג"כ לא הוי קרא כדכתיב. דאם לא מת ע"י הראשון לא נוכל לקיים הקרא ע"י השני. כן נראה לכאורה. ומסתברא לכאו' לומר בזה דלמאי דמבואר בש"ס דבעדים גידמין מעיקרא מחויב. א"כ ה"נ כיון שאנו מקבלין מתחילה עדות הנרצח להרוג את הרוצח רק אחר שימות הנרצח. הו"ל כמו עדים גידמים מעיקרא. דמתחילה להרוג ע"י אחרים קאי. וכ"כ גם כת"ה שי':

יב

יב) אכן כעת מצאתי בשו"ת חוות יאיר (סי' קס"ז) חידוש בזה. דהא דאמרינן דעדים גידמין מעיקרא חייב. דוקא כשיש להם האבר העליון מהיד וזו היא יד שלהם וכדפרש"י ז"ל. משא"כ בנקטעה יד העדים עם האבר העליון אפי' נקטעה מקמי הכי פטור יעוי"ש. וא"כ לפי"ז בנ"ד הו"ל למיפטרי'. ואף כי דברי המרדכי ז"ל בלא"ה א"ש כמ"ש כת"ה די"ל דס"ל כשי' הרמב"ם ז"ל פי"ד מה' סנהדרין דברוצח חייב אפי' בנקטעה יד העדים. כתבתי כ"ז משום הני תרי מילי דנתחדשו בזה. לענין נקטעה יד אחד העדים. וכן אם נקטעה מקמי הכי כל יד העדים עם אבר העליון אשר לא ראיתי לע"ע לאחד מהפוסקים ז"ל שיבארו ד"ז וצ"ע:

ובזה או"ש לכת"ה ולכל אשר אתו כנפש תדרשנו לטובה כה"י:

יחיאל מיכל ראבינאוויץ

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף