אמרי הצבי/בבא קמא/צא/א

אמרי הצבי בבא קמא צא א

דף צ"א ע"א

[לג] תוד"ה זאת אומרת וז"ל תימא ליגבי את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלי' דמרה וי"ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם מן הרדיא כמו שאין ממתינין לבעלים אם היו אומרים המתינו לי עד שאחרוש בו מעט ואח"כ תסקלוהו. עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא אם הניזק יגבה את השור בדמי הנזק אשר מגיע לו א"כ הוה תו כמו מכר ותו לא יהיה מחויב השור מיתה דהוה כמו מכרוהו הבעלים ועיין ברש"י לעיל (דף י"ג ע"ב) ד"ה והועד דסובר דבעינן דוקא שיהיו הבעלים הראשונים משעת נגיחה עד שעת גמ"ד והראשונים חולקים בזה וס"ל דדוקא בנגח והפקיר או הקדיש הוא דתו אין דנין אותו ד"מ לכ"ע וד"נ לר"י אבל כשמכרו הבעלים לאחרים שפיר דנין אותו הואיל דיש להשור בעלים ומוכח מדברי התוס' ג"כ כשיטת הראשונים הנ"ל. אולם י"ל דגם לשיטת רש"י נוכל לתרץ כתירוצו של התוס' הנ"ל משום דנהי דד"מ אין דנין אם הוא ביד בעלים אחרים עתה מ"מ בד"נ פליגי ר"י ורבנן דרבנן סוברים דד"נ שפיר דנין וא"כ נוכל לומר דתוס' תירצו כן ונימא דהסוגיא אזלא אליבא דהילכתא דפסקינן כרבנן וא"כ תו היו יכולין לדון עתה ד"נ ולגמור הדין של השור לסקילה אף שהוא עתה ביד הניזק בתורת גבי' וי"ל בזה. או י"ל לשיטת השמ"ק לעיל (בדף י"ג) דדוקא במועד הדין כן אבל בתם וה"נ מיירי בתם מיהו לפי הנראה קצת מהשמ"ק. שם שכתב בשם הר"ר יונתן ז"ל דנראה לכאורה דבתם ג"כ אמרינן כן ולעיל על (דף י"ג [אוג"ו] ביארתי בעזה"י דגם שיטת הר"ר יונתן ז"ל הוא דדוקא במועד הוה הדין כן אבל לא בתם. מיהו אף אם נימא דגם בתם הדין כן מ"מ זה דוקא לענין ד"מ וכמ"ש בשמ"ק שם משום דמגופו משתלם ולא מהני ההפקר וההקדש של הבעלים דהא לר"ע שותפי נינהו אבל לענין ד"נ י"ל דאין חילוק בין תם למועד כלל וי"ל בזה:

והנה ראיתי בספר יה"ת ע"ד התוס' הנ"ל וז"ל ועוד יש להקשות קושיא זו ביתר שאת כו' דמה פריך הש"ס לידייני ד"מ ברישא נוקמי דאיירי שבאו עידי נפשות ברישא וא"כ א"א לדון ד"מ כשבאו עדים אח"כ להעיד על הנזק משוה דהוה עדות שאאי"ל דהא עידי דד"מ לא הפסידוהו כלום דבלא"ה היו סוקלין את השור מכח עידי נפשות שהעידו בתחלה ואפילו להמתין מלהמיתו אסור וא"כ א"א לדון אח"כ ע"פ עידי ד"מ משום דהוה עדות שאאי"ל והוא קושיא גדולה אלי ועיי"ש מ"ש לתרץ זה ועיין במפ"י מ"ש בזה. ולע"ד הקלושה לא אוכל להבין התחלת הקושיא כלל כי לעד"נ דכל זמן שלא נגמר הדין לסוקלו עדיין שם ממון עליו והרי רצו העדים להפסידו ממון וכן יש להוכיח מסוגית הש"ס דמס' מכות (דף ה' ע"א) ובתוד"ה דבעידנא וד"ה וכן יעוש"ה בזה ודו"ק.

לד

[לד] איבעיא להו יש אומד לניזקין או אין אומד לניזקין כו' ת"ש הכה על עינו כו' מ"ט לאו משום דבעינן אומדנא וש"מ יש אומדנא לניזקין כו'. כל הסוגיא. ובתוס' ד"ה לא משום וז"ל תימא א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו כו' עכ"ל ועיין במהרש"א שכתב למאי דבעי למימר נמי דטעמא משום דיש אומדנא לניזקין נמי יש להקשות כן אמאי לא תני אפילו כנגד עינו ואזנו אם אחזו אלא דהשתא אכתי לא ידע הך ברייתא דאחזו וחרשו דחייב והוה סובר באחזו דליכא אומדנא לנזקין עכ"ל ותורף דברי המהרש"א הם דעל הברייתא לחודיה לא היה קשה קושית התוס' דאמאי לא נקט הברייתא אחזו ותקע בו וחרשו עבד יוצא בו לחירות משום דהיינו יכולים לתרץ דגם אחזו ותקע בו וחרשו לא יצא לחירות הואיל דאזלינן השתא לפי האי שיטה דבעינן אומדנא לנזקין וא"כ כמו דאם תקע בו ולא אחזו דאין שום סברא לומר דנתחרש מכח זה שתקע בו ה"ה נמי אם אחזו ותקע בו ג"כ אין שום סברא לומר דנתחרש מכח זה וא"כ הואיל דבעינן אומדנא לנזיקין תו לא נוכל לחייבו אבל כיון דקתני בברייתא שניה דאחזו ותקע בו חייב א"כ שפיר הקשו התוס' על ברייתא ראשונה דלנקוט התנא דאחזו ותקעו בו וחרשו עבד יוצא בו לחירות כנלע"ד הפי' הזה. ויש להקשות עוד יותר דהא לפי המסקנא דיש אומד לנזקין וא"כ אמאי אם אחזו ותקע בו חייב כדקתני בברייתא שניה והלא יש אומד לנזקין וכי בשביל שאחזו ותקע בו יהיה זה גורם מה שאחזו שיהיה יכול להתחרש עי"ז דמה לי אם אחזו ותקע בו מה לי לא אחזו בו רק תקע בו בלא אחזו ודוחק לומר דהני שני ברייתות חולקים זה עם זה והרבה י"ל בזה. ועוד י"ל שהרי לכאורה יסתרו דברי הרמב"ם והש"ע בפסק להלכה שהרי לענין יציאת עבד לחירות כ' הרמב"ם (בפ"ה מהל' עבדים ה"ז) הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות עכ"ל וכ"כ בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סל"ה) הכהו על עינו וסמאה כו' יוצא לחירות אבל אם הכהו בכותל כנגד עינו ונבעת עד שאינו רואה אינו יוצא לחירות ע"ש ולא הביאו כלל הדין דאחזו ותקע בו ומשמע דגם באחזו ותקע ובו ג"כ אינו יוצא לחירות ואולי לענין תשלומי נזיקין כ' הרמב"ם (בפ"ב מה' חובל ה"ז) וז"ל המבעית חבירו אע"פ שחלה מן הפחד ה"ז פטור מד"א וחייב בד"ש והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או שנתראה לו באפילה וכיוצא בזה וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחזו בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין עכ"ל הרמב"ם וכ"כ בש"ע חו"מ (סי' ת"כ סל"ב ובסעיף כ"ה) צעק באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש אחזו ותקע באזנו וחרשו או שהכהו באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו ובסמ"ע (שם ס"ק כ"ז) כתב בשם המרדכי וה"ה אם אחזו והכהו בכותל כנגד אזנו ונתחרש עכ"ל. הרי חזינן דבאחזו ותקע בו חייב בתשלומין והרי הש"ס מדמי לה להאי דיציאה לחירות ותשלומין ולכאורה י"ל בזה טובא:

וראיתי ביש"ש בפרקין (סי' ט"ל) שהאריך בביאור הסוגיא ותורף דבריו הוא דהא דמסיק תלמודא לא משום דאמרינן הוא דאבעית אנפשיה כו' כלומר שלא תפשוט האיבעיא אי יש אומדנא בנזיקין לכן דחק עצמו ולומר טעמא דברייתא דפטרי משום ביעתותא כאידך ברייתא תקע באזנו. אבל לפי האמת דפושט דאיכא אומדנא לנזיקין לא נדחוק עוד לאוקמי ברייתא קמייתא משום בעיתותא דהא קשה אמאי לא נקיט רבותא כדפי' אלא כפשוטו משום דצריכי אומדנא ובהכי לא אסתמויי ולא אתחרש ולכן אפילו נגע בו פטור מאחר שמכה בכותל נגדו ובהכאה זו אינה ראויה לאתזוקי וכתב דכן נראה מלשון הרמב"ם (בפ"ב מחובל) הכהו על אזנו וחרשו או אחזו ותקע באזנו נותן לו דמי כולו עכ"ל ולא כתב נמי או כנגד אזנו ואחזו אלא ש"מ דכה"ג פטור אבל התקיעה שתקע באזנו ממש יש אומד שראוי להתחרש כו' יעוש"ה והרבה י"ל בזה אבל עיקר הלא הי"ל לומר דיוצא לחירות ג"כ בכה"ג וצע"ג בזה:

והנלע"ד בזה דנוכל לפרש דהא דקאמר הש"ס לדחות הראיה דלא נוכל לפשוט מהאי ברייתא דיציאת העבד לחירות וקאמר לא משום דאמרינן הוא דאבעית אנפשיה וה"פ דלא נוכל לפשוט מהאי ברייתא דיש אומדנא לנזיקין דנוכל לומר דאין אומדנא לנזקין והא דאין העבד יוצא לחירות בהכהו כנגד עינו הוא משום דלא מקרי זה מעשה רק גרמא בעלמא משום דלא נעשה סומא מכח מעשה דהאדון ורק משום דהעבד הוא דאבעית אנפשיה ומש"ה לא יצא בזה לחירות כדחזינן בברייתא דתניא המבעית את חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב אלמא דזה לא מקרי אלא גרמא ובאחזו דחייב הוא משום דהוי גרמא עם עשיית המעשה וחייב וזה שפירש"י בד"ה אחזו מעשה דידיה הוא והכונה דזה מקרי תו כאלו עשה מעשה ולענין תשלומין חייב בכה"ג אבל לענין יציאת עבד לחירות לא מקרי אלא גרמא ואין העבד יוצא לחירות אלא באם עשה מעשה החסרון אבר בידים ממש ולא באם עשה מעשה בדבר אחר ואפילו בגופו של עבד וע"י עשיית המעשה נעשה סומא. וגם נוכל לומר שפיר דבעינן אומדנא לנזיקין ורק דבזה שהכה כנגד עינו שכיח שיהיה נעשה חרש או סומא ואפ"ה אין העבד יוצא לחירות בזה משום דהוי רק גרמא ואפי' אם עשה מעשה שאחזו בידו של עבד ג"כ א"י לחירות כיון דהחסרון אבר בא רק ע"י הגרמא של האדון ולא עשה האדון מעשה ממש שיחסרנו האבר וקאמר הש"ס התם שאני משום דאיהו אבעיה אנפשיה כו' וא"כ לא נוכל למפשט כלל מהאי ברייתא ראשונה משום דביציאת העבד לחירות בעינן מעשה ממש ולא דבר הנעשה ע"י הגרמא ואפילו אם עושה בזה ג"כ מעשה מ"מ כל שאינו עושה מעשה באותו אבר ממש לחסרו אין העבד יוצא בזה לחירות. וכן מבואר בתוספתא שהביאו התוס' כאן בד"ה לא וז"ל ועוד תניא בתוספתא (פ"ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא ב"ח שנאמר והכהו עד שיעשה בו מעשה עכ"ל. והכוונה הוא כמ"ש דכל שלא נעשה המעשה בגוף האבר ורק ע"י גרמא נעשה אין העבד יוצא לחירות והפוס' הקשו וכתבו דמן התוספתא משמע דהטעם הוא משום גזה"כ הוא ולא משום דאבעית אנפשיה עכ"ל. ולפי מה שפירשתי מובן היטב דכוונת הש"ס הוא ג"כ כדברי התוספתא הנ"ל וגבי עבד אין העבד יוצא לחירות אם נחסר האבר ע"י דאבעית אנפשיה כמו שפירשתי. וממילא מיושב ג"כ קושית התוס' שהתחילו בו דהא באמת הוה הדין דבאחזו ותקע בו ג"כ אין העבד יוצא לחירות משום דהוא רק גרמא ולמסקנא מסקינן להלכה דיש אומד לנזיקין וא"כ אמרינן שפיר דע"י הכאה נגד עינו ג"כ שכיח שיהיה נעשה סומא ורק דלא נוכל לחייבו בתשלומין הואיל דהוא רק גרמא בעלמא משום דאיהו דאבעית אנפשיה אבל באחזו ותקע בו דנעשה קצת מעשה דנהי דעיקר ההיזק הוא נעשה רק ע"י גרמא אפ"ה חייב בתשלומין אבל אין העבד יוצא לחירות בזה וכמש"ל. ומעתה מובן שפיר שני הפסקים להלכה מש"כ הרמב"ם וש"ע דלענין יציאת העבד לחירות בעינן דוקא הכהו על עינו ועל אזנו אבל כנגד עינו אפילו אחזו ג"כ אין העבד יוצא לחירות אבל לענין תשלומין הכהו כנגד עינו ולא אחזו פטור מתשלומין דהוי רק גרמא אבל אחזו ותקע בו או הכהו כנגד עינו דאיכא מעשה חייב בתשלומין ודוק היטב בזה:

וראיתי בספר שעה"מ (בפ"ה מהל' עבדים ה"ז) שכתב דכמו דהמבעית את חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש ה"ה המבעית את עבדו וחרשו ג"כ מחויב בד"ש לשחררו ותמה על שלא נזכר כלל בשום מקום דין זה גבי עבד וכתב די"ל דהואיל דגביו עבד איכא עשה דלעולם בהם תעבודו תו ליכא חיוב בד"ש לשחרר יעוש"ה. ולעד"נ כמ"ש דאפילו באחזו להעבד ותקע באזנו וחרשו ג"כ אינו מחויב כלל לשחררו הואיל דהוי רק גרמא והתורה לא חייבה לשחררו אא"כ עשה האדון מעשה שסימא את עינו וכדומה אבל לא היכא דנעשה סומא ע"י גרמא של האדון וכן מוכח מדברי הרמב"ם וש"ע כאשר כתבתי לעיל וא"כ מכ"ש היכא דלא אחזו להעבד רק הבעיתו ונתחרש וכדומה דפשיטא דליכא כלל חיוב לשחררו אפילו מד"ש ודוק היטב בזה. ועיין ביד שאול ביו"ד (סי' רס"ז ס"ק כ"ד) האריך בדברי השעה"מ בפלפול ולעד"נ נכון כמו שכתבתי [לה] שם ת"ש שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסר לעדה ולעדי' כו' ש"מ יש אומד לנזיקין ש"מ. והנה לכאורה י"ל דהא ר"ע פליג על שמעון התימני לעיל בסוגיין והאיך פשיט הש"ס להאיבעיא משמעון התמני. אבל באמת א"ש דנהי דר"ע פליג היינו דלא בעינן אומדנא דב"ד דוקא אבל מ"מ אומדנא בעינן דהיינו שיהיו העדים מעידים שהיה הנזק ראוי להיות ע"י מעשה זו בחפץ זה:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א מה' חובל הי"ח) כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזיקין כיצד הרי שהכהו חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק כו' פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק כו' לפיכך צריכים העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר עכ"ל. והנה כתב הרמב"ם ז"ל דמביאין החפץ לב"ד והוא כשמעון התימני דבעינן דוקא אומדנא דב"ד ולעיל בסוגיין פליג ר"ע על שמעון התימני ומוקי לה לברייתא דשור תם שהמית והזיק כר"ע ומשתלם מרדיא כו' והרמב"ם (בפי"א מהל' נ"מ ה"ז וה"ח) פוסק שם כן ומבואר דפוסק כר"ע ולכאורה י"ל טובא. ואולי י"ל דמ"ש הרמב"ם ומביאין החפץ להב"ד הוא היכא דאין העדים יכולין לידע אם ראוי החפץ הזה להזיק בו היזק זה אבל אי העדים יודעין לשום לא בעינן שיביאו החפץ להב"ד ומ"ש הרמב"ם ועם אבד החפץ כו' אף שהעדים ראו בשעת מעשה ההיזק י"ל דלא ראו אז במה הזיקו ואדרבה יש לדייק מזה הדין דנאבד החפץ דישבע הנחבל אלמא דלא בעינן אומדנא דב"ד דוקא שהרי סגי אם הנחבל אומר ואף דצריך לישבע הוא משום דהחובל מכחישו וי"ל בזה ובש"ע חו"מ (סי' ת"כ סכ"ח) מביא ממש כלשון הרמב"ם ז"ל וצרכינן לפרש ג"כ כן. וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק וז"ל מעתה צריכים העדים לידע כמה הכהו ולהעיד בו בפני הב"ד וגדולי המחברים כתבו שמביאין דבר שהזיק בו לפני הב"ד ולא יראה כן לפמ"ש למעלה כו' עכ"ל וכוונתו הוא על הרמב"ם ז"ל שהבאתי אולם לפמ"ש מובן קצת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף